פרשת ויצא תשפ"ג – עלון שבתון

עכשיו הזמן לעשות את השינוי לקראת הפעם הבאה: ללכת בדרכה של תורה, ולייסד את המבנה השלטוני מתוך הצרכים אל התפקידים ולא להפך

וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה – הרב יובל שרלו

"…אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר וידברו אליו לאמר: אם היום תהיה עבד לעם הזה" (הוריות י ע"א) – בעשרות השנים האחרונות מתקבעת התופעה המחפירה של יצירת משרדים, תפקידים, הגדרות חליפיות ועוד שאר מיני מהלכים, שמטרתם העיקרית כלל אינה קשורה בצורך או בשרות הציבור. אין הבדל בעניין זה בין ימין ושמאל, בין ממשלה כזו לממשלה אחרת – זוהי תרבות שהולכת ומתרחבת עוד ועוד. הדברים נכתבו כבר לפני שנים רבות, ומהווים קריאה למבט פשוט לקראת העתיד. תרבות קלוקלת זו עומדת בניגוד מוחלט למהותה של השליחות הציבורית. השליחות הציבורית נועדה לפעול למען הציבור – לא למען אלה שנבחרו על ידו להיות שלוחיו.

להתנהלות זו יש מחירים כבדים, במישורים רבים: מבחינה ארגונית וניהולית – פיצולים, מעברי חטיבות לכאן ולכאן, רוטציות בלתי הגיוניות וכדו' מביאים לניהול הרבה פחות טוב של ענייני המדינה. מבחינה כלכלית – מדובר בהגברת הוצאות מיותרות, שאינן מביאות ברכה בכנפיהן, ויש בזה מעין גזל כספי ציבור; אולם יותר מכל דבר אחר, ועל כן הדברים גם מתאימים לעיסוק בשבת, אין מדובר בפוליטיקה או במפלגתיות, אלא בנושא הרבה יותר עמוק: תודעת השליחות הציבורית.

שכן, אחד המאפיינים של מנהיגנו הגדולים הוא שהם לא רצו להיות מנהיגים. הבולט בכולם הוא משה רבנו עליו השלום, שלא זו בלבד שביקש להשתמט מהמינוי לגאולת ישראל, אלא שגם בהמשך דרכו, ולא פעם אחת, העדיף שלא להמשיך בדרכו. העובדה שדווקא הוא נבחר, ושריבונו של עולם לא איפשר את 'התפטרותו' מלמדת על הקריאה הגדולה של התורה: לא טובות ההנאה ולא התפקידים הם אלה שצריכים לעמוד לנגד עיני הנבחרים, כי אם השאלה מה מעצים את יכולתם לפעול לטובת עם ישראל ומה לא. יכולת המשילות נובעת גם מהאמון שהעם נותן בנבחריו, ובעיקר גם ביכולתם לקרוא לו להתאמץ, להדק את החגורה, להתגייס לטובת האומה וכדו'. ברם, כשאלה לא ממומשים על ידי אנשי השלטון עצמם – כיצד אפוא יהיה אפשר לעשות זאת? הקרקע נשמטת מתחת ההסברים כי יציבות שלטונית מצדיקה את המהלך הזה, שהלוא זו בדיוק הבעיה הקשה: השגת יציבות שלטונית בדרך זו.

את הנעשה אין להשיב, ויבורכו בתפילת הדרך כל ממלאי התפקידים בדרך שבה אנו הולכים כבר הרבה שנים. אולם עכשיו הזמן לעשות את השינוי לקראת הפעם הבאה: ללכת בדרכה של תורה, ולייסד את המבנה השלטוני מתוך הצרכים אל התפקידים ולא להפך. בכך נטמיע בתוכנו את ההכרה כי כל העוסקים בצרכי ציבור צריכים לעשות זאת באמונה, למען כלל ישראל ולא למען עצמם, ולקשוט עצמם קודם שהם קושטים אחרים. על ידי כך יהיה ברור כי השליחות הציבורית היא עבדות ולא שררה, כדרכם של חכמים.

עיון בהתנהלותו של לבן תגלה את אסטרטגית 'הפתרון הסופי' המתוחכמת, המסוכנת והמניפולטיבית שלו

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי – אבי רט

אחד ממשפטי המפתח בהגדה של פסח עושה השוואה לכאורה די תמוהה בין פרעה מלך מצרים שגזר להשליך את התינוקות ליאור, לבין לבן הארמי, אביהם של רחל ולאה, חותנו של יעקב אבינו: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל".

המסקנה הנובעת מהמשפט הזה היא שמעשיו של פרעה שגזר להרוג את התינוקות היהודיים במצרים חמורים פחות ממעשי הרמייה של לבן הארמי [ארמי אותיות רמאי], וזה דבר שמצריך עיון.

את מה שפרעה רצה לעשות כולנו יודעים- "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ". פרעה הוא אויב קונבנציונאלי, כמו רבים אחרים בהיסטוריה שמטרתם המוצהרת הייתה השמדתו הפיזית של העם היהודי: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד".

ומה בסך הכל ביקש לבן לעשות, שנאמר עליו שביקש לעקור את הכל? יש משהו יותר חמור מלהשליך תינוקות אל מותם ביאור?.עיון בהתנהלותו של לבן תגלה את אסטרטגית 'הפתרון הסופי' המתוחכמת, המסוכנת והמניפולטיבית שלו.

כאשר יעקב מגיע לבית לבן, ההתחלה היא במתק שפתיים שכולו רמאות עטופה בנופת צופים: "..וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ.. וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה.. שְׁבָה עִמָּדִי".

ההמשך ידוע גם הוא- החלפה צינית של רחל בלאה תוך התעלמות מהבטחה והיתממות צבועה. יעקב זועק: "הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?", ולבן עונה לו בציניות: "וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".

יעקב מבין עם מי יש לו עסק וממשיך לעבוד קשה ולהצליח-"זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי… הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי". אלא, שאז הוא שומע את הדיבורים של בני לבן האומרים מאחורי גבו "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" ומבחין כי – "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם".

גם בנותיו של לבן, רחל ולאה, חשות נבגדות על ידי אביהן: "וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה.. הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ".

יעקב מחליט לקחת את כל אשר לו ולחזור מהגלות הביתה לארץ ישראל אותה עזב בעל כורחו, אלא שאז לבן רודף אחריו וכמו מאפיונר מחייך חיוך מיתמם שמאחוריו איום סמוי 'לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי? יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע.. וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא'.

בהתנהלותו הזו ובמילותיו הללו מוציא לבן הארמי את המרצע מן השק. בניגוד לפרעה, שהוא האויב הקונבנציונאלי שרוצה פשוט להרוג ולחסל פיזית, לבן הרבה יותר מסוכן ומתוחכם. כלפי חוץ הוא מחייך ומדבר דברי חלקות, אך מאחורי הדברים מסתתר הרצון האסטרטגי של לבן למנוע מיעקב בכלל לחזור לארצו ולהקים את העם היהודי. הוא רוצה להשאיר את הילדים והנכדים אצלו, לבולל אותם ולהטמיע אותם בסביבה, לחנך אותם לתרבות השקר והרוע שמסביב, ולמנוע את היווצרותו ועתידו של העם היהודי.

פרעה ודומיו לדורותיהם הם איום פיזי ואויבים קשה לעם היהודי. הם רוצים לכרות את פירות העם הזה. אולם לבן הארמי ודומיו הרבה יותר מסוכנים, כי הם רוצים לכרות את השורשים עצמם.

משום כך באו חז"ל והזהירו מפני שני סוגי האוייבים, ובצד זה ציינו את מהות סכנתם: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל".

לפחות תגיד פעם אחת לילד שלך שאתה אוהב אותו ומעריך אותו. כל עציץ צריך שישקו אותו. כל ילד צריך לדעת שמאמינים בו. זה נראה לי כל כך אלמנטרי

חמצן לנשמה – אבינעם הירש

אף פעם לא הבנתי באמת את כוחה של מחמאה, עד שפעם אחת, כשלימדתי כיתה ד', תלמיד שלי ענה תשובה מבריקה בשיעור תורה. התלהבתי מהתשובה מאוד אבל כרגיל, הרושם שלי התפוגג במשך היום ושכחתי מזה לגמרי.

בסוף היום, בעודי מחכה לאוטובוס, התחילו לעלות בראשי כל מיני דברים ונזכרתי גם בתשובה המבריקה של אותו תלמיד. אמרתי לעצמי, מה אכפת לי? גם ככה אין לי מה לעשות עכשיו, אז לפחות אשמח את אמא שלו, אם חד הורית וקשת יום.

אז התקשרתי אליה ואמרתי לה שהיום הילד שלה פשוט הבריק בשיעור ושתדע שבאופן כללי מדובר בילד מקסים עם עתיד מבטיח.

חיכיתי לשמוע את התשובה שלה אבל כל מה ששמעתי מעבר לקו הייתה רק שתיקה.

אחרי כמה רגעים, קול מרוסק מבכי ענה לי: "אתה לא מבין, בדיוק היום הייתה לי מריבה נוראית עם אחת האמהות שהעליבה אותי ואמרה לי בטון מזלזל: 'גברתי, את יודעת בכלל מה זה חינוך?'.

כאילו בגלל שנפרדתי מבעלי ויש לי קשיים כלכליים אז אני לא יודעת לחנך את הילד שלי. הבטן כואבת לי כבר מהבוקר, ועכשיו המילים האלו שלך, המחמאה הזו… אתה באמת לא מבין מה זה עשה לי".

האמת שלא ציפיתי לתגובה כזו. כולה רציתי להרוג כמה דקות עד לאוטובוס ולא להשתעמם יותר מידי ופתאום השיחה הזו נלקחה למקום אחר לגמרי.

ואז אמרתי לעצמי: מה אכפת לי לעשות מנהג שבו בכל יום אני מתקשר להורה אחד או שולח לו לפחות הודעת וואטסאפ/ מייל/ יונת דואר/ מה שיהיה, ובהודעה הזו אני אשמח אותו ואפרגן לילד שלו ואהפוך את היום שלו ליום טוב וקסום יותר?

אני משקיע כל כך הרבה משאבים על שטויות ודברים באמת בטלים, אז דווקא כאן, עם ההשקעה האפסית הזו והרווח האין סופי הזה אני מתעצל?

ומאז אני משתדל לפחות פעם ביום/יומיים לפזר את אבקת הקסמים המיוחדת הזו, של פרגון לילדים שרק מורים יכולים להחזיק.

                                                                  ***

הסיפור הזה הזכיר לי את השאלה שחבר שלי שאל אותי כשגרתי בנחלאות ובדיוק הבחורה שהוא יצא איתה מעל לחודשיים נפגשה איתו כדי להסביר לו שזה נגמר.

זה היה ליל ירח מלא ודיברנו על ביטחון ודימוי עצמי. נראה שכל העולם כבר הלך לישון כאשר הוא פנה אליי בעיניים אדומות ואמר לי: "אתה יודע שמעולם אבא שלי לא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא מעריך אותי? מעולם".

הכרתי קצת את המשפחה שהוא הגיע ממנה. משפחה יקית מערב אירופאית שלא החצינה רגשות. ניסיתי לנחם אותו ואמרתי לו שזה שאבא שלו מעולם לא אמר לו שהוא אוהב אותו לא נובע מזה שהוא באמת לא אוהב אותו או לא מעריך אותו, אלא בגלל שבטח ה'מנהג הזה' של להחצין רגשות פחות נפוץ אצלם.

"עזוב אותך", הוא אמר לי בעצבים: "אף אחד לא ביקש ממנו לבכות בפומבי וזה בסדר גמור להחצין רגשות, אבל לפחות תגיד פעם אחת לילד שלך שאתה אוהב אותו ומעריך אותו. כל עציץ צריך שישקו אותו. כל ילד צריך לדעת שמאמינים בו. זה נראה לי כל כך אלמנטרי".

מאז עברו כבר כמה שנים טובות ואותו חבר התחתן ונולדו לו ילדים. השבוע סימסתי לו בעקבות הסיפור הזה, ואמרתי לו שחשבתי על השיחה הזו שלנו ואז הוספתי: "בטח אתה, בניגוד לאבא שלך, לא מפסיק לומר לילדים שלך שאתה אוהב אותם".

"כל הזמן", הוא ענה לי, "כל הזמן. האמת שהילד שלי כבר אומר לי שחפרתי לו כי הוא הבין אחרי מיליון פעם שאני אוהב אותו ומעריך אותו. אבל לא אכפת לי. שיתמודד".

אז אם יש לכם ילדים ועדיין לא אמרתם להם עד כמה שאתם אוהבים ומעריכים אותם… אל תחכו למחר. לכו אליהם עכשיו, נשקו אותם בראש, תחבקו חזק חזק ותגידו להם שמבחינתכם הם הדבר הכי טוב שקרה לכם אי פעם.

תהיו בטוחים שהם הולכים לזכור את המילים האלו, השעה והמקום שבהם הן נאמרו. כי בניגוד לבושם, המילים הללו, לא יתנדפו מהם לעולם.

מעבר להיבטים המוסריים הכלליים ואיסורי גנֵבת דעת, תורת ישראל מעניקה משקל מיוחד למידת היושר והכנות שביחסים בין בני משפחה

והנה היא לאה – אביעד הכהן

פרשת רמאותו של לבן משתלבת היטב במעשי האבות שבספר בראשית. לא אחת, נראית העלילה פשוטה, אך פיתול (טוויסט) קטן בה – שלא אחת משולב בו מעשה של גנבת דעת – הופך את הקערה על פיה. כך, במעשה העברת ברכותיו של יצחק אבינו מעשיו ליעקב, ביוזמתה של רעייתו, רבקה אמנו; כך במעשה יוסף שהורד לבור ובשעה שראובן ביקש להצילו מיד אחיו נמכר לישמעאלים; כך בהטמנת הגביע באמתחת בנימין והושבת שמעון במאסר ביוזמתו של אחיו יוסף, וכך בפרשתנו.

בחלוף שבע שנים(!), קשות מנשוא, מצפה יעקב סוף סוף להינשא לאהובתו רחל. אכן, "ויהי בבוקר – והנה היא לאה!". דומה שתגובתו הקצרצרה – "וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי!? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי!?", חושפת רק מעט מזעיר מן ההתרחשות.

כדרכם במדרש, מרחיבים חז"ל את היריעה במקום שבו המקרא קיצר, ומתארים את גודל השבר: "כל אותו הלילה קרא יעקב ללאה – 'רחל', והיא עונה לו. אבל בבוקר – 'והנה היא לאה!'.  אמר לה: רמאית בת רמאי! לא בלילה הייתי קורא לרחל – ואת עונה לי?! אמרה לו: האם יש מורה ללא תלמידים? לא כך היה, שאביך קורא לך 'עשו' – ואתה עונה לו?!".

לפי מדרש זה, במקום ניסיון לשיכוך הכאב, מטיח יעקב בלאה כינוי גנאי קשה ביותר ("רמאית בת רמאי!"). גם לאה אינה נשארת חייבת, וזורה מלח על פצעיו: "תראו מי שמדבר! כלום יש מורה ללא תלמידים? והלא ממך למדתי כיצד לרמות…". לפי מדרשם של חז"ל, מעשה הבגידה ביעקב המתואר כאן כפול ומשולש, ונטלו בו חלק גם לבן, גם רחל וגם לאה.

מעשי תעתועים ורמייה כגון אלה המתוארים בספר בראשית, מועצמים עוד יותר לנוכח התרחשותם בין בני אדם שקיימים ביניהם יחסי אֵמון מיוחדים: אחים, בני זוג, הורים וילדים.

לאחרונה ניתנו בבית המשפט העליון כמה פסקי דין שעניינם בגידת איש באשתו  ולהיפך, תוך העלמת מידע הימנו ויצירת מצג שווא. בית המשפט נמנע מלהשית תוצאות ממוניות על מעשי בגידה אלה, תוך שהוא מעמיק את עיגון ההלכה המשפטית שלפיה עוול מוסרי לחוד ותוצאות ממוניות לחוד. לצד הבעת סלידה (בחלק מפסקי הדין) ממעשה הבגידה כשלעצמו, נרתעו חלק מהשופטים משיפוט מוסרי ואף הדגישו את רתיעת המשפט מכניסה לחיי המשפחה, אחד המקומות האינטימיים ביותר בעולמו של אדם. במקרים אלה, הפכו בתי המשפט את פסיקת בית הדין הרבני, שדייניו סברו כי מעבר לפן המוסרי יש להשית על הצד הפוגע גם אחריות ממונית-משפטית.

מקרים אלה עשויים להבליט את השוני שבין גישת המשפט העברי לבין שיטות משפט בנות ימינו. מעבר להיבטים המוסריים הכלליים ואיסורי גנֵבת דעת, תורת ישראל מעניקה משקל מיוחד למידת היושר והכנות שביחסים בין בני משפחה, ובמקרים מסוימים קובעת שעל הצד המפר אותם לשאת באחריות מוגברת למעשיו ובתוצאות משמעותיות. כך, למשל, במקרה של ביטול הנישואין (לשיטת חלק מהפוסקים, אף ללא צורך בגט!)  בעילת "מקח טעות", כאשר אחד מבני הזוג נמנע מלגלות לרעהו מבעוד מועד מידע משמעותי, וכך במהלך חיי הנישואין.

אחריות זו, על תוצאותיה, מועצמת כאשר מעשה הרמייה והבגידה נעשה על ידי האיש כלפי אשתו, שבדרך כלל היא החולייה החלשה יותר במשפחה. גישה זו מבוססת על דברי הנביא מלאכי (ב, יד): "וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה? עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶך".

הגם שפסוק זה מקורו ב"דברי קבלה", הוא שימש אסמכתא ואולי אף מקור לחלק מחכמי ההלכה הן לשם גינוי כפיית האישה לגירושין, הן לשם הכרעת הדין לטובת האישה והשתת תוצאות משפטיות ממשיות – מעבר להצהרות דברים בעלמא – על האיש גם בהיעדר ראיות מוצקות וקבילות (ראו למשל תשובות הגאונים שערי צדק, ג, ב, י; שו"ת רש"י, רז).

חומרתם של מעשים כגון אלה באה לביטוי גם במישורים אחרים, מחוץ למשפחה,  שבהם מתקיימים יחסי אמון מיוחדים בין שני אנשים (ולכן, המשפט מעניק גם חיסיון מיוחד לעצם קיומם ולתוכנם): בין רב לתלמידו או חבר קהילתו, בין רופא למטופליו, בין עו"ד ללקוחו, וכיוצא באלה.

מעשי רמייה וניצול, חוסר ההגינות והכשל המוסרי במקרים מעין אלה, מנפצים ברגל גסה את יחסי האמון שבין הצדדים, ומקרינים על החברה כולה. ראוי לכולנו לא להישאר אדישים או שווי נפש לגביהם, ומעבר להבעת המחאה המוסרית לפעול להשתת אחריות משמעותית על האשמים בהם ולעשות כל שניתן, במסגרת האפשר, למנוע הישנותם בעתיד. 

האם חובה להתפלל תפילת ערבית – גרוס

בפרשתנו כותבת התורה על יעקב אבינו "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש'. הגמרא במסכת ברכות (כו ע"א) לומדת מהמילים 'ויפגע במקום', שיעקב תיקן תפילת ערבית. בעקבות כך נעסוק השבוע במעמדה של תפילת ערבית, האם זו תפילת חובה, ומה דין הנשים בתפילה זו.

מעמד תפילת ערבית

הגמרא (שם, כז ע"ב) כותבת, שבעוד שמוסכם שתפילת שחרית ומנחה הן חובה, מעמדה של תפילת ערבית נתון במחלוקת. לדעת רבי יהושע ורבא תפילה זו רשות, כיוון שערבית תוקנה כנגד האיברים שנשארו מקורבנות היום שהיו מקטירים בלילה, והרי לא תמיד נשארו איברים. לעומת זאת לדעת רבן גמליאל ואביי גם תפילה זו חובה, כיוון  שהיא תוקנה כנגד יעקב אבינו.

א. להלכה פסק השיטה מקובצת (שם)כדעת רבן גמליאל ואביי שערבית היא תפילת חובה, וזאת על בסיס הגמרא המספרת על רבן גמליאל שנכנס לבית המדרש, שאל אם יש מי שחולק וסובר שערבית רשות, ואף אחד לא ענה לו. ב. רוב הפוסקים וביניהם הרמב"ם והתוספות חלקו ונקטו כדעת רבי יהושע ורבא שתפילת ערבית רשות, שהרי בדרך כלל הלכה כרבא במחלוקתו עם אביי.

את ראיית השיטה מקובצת מהמעשה של רבן גמליאל אפשר לדחות, שכן הסיבה ששום רב לא עמד על רגליו ואמר שתפילת ערבית רשות היתה מהיראה כלפי רבן גמליאל הנשיא, ולכן גם רבי יהושע, למרות שבוודאי סבר שתפילת ערבית רשות, לא עמד והביע את דעתו.

ערבית בזמן הזה

להלכה נפסק שתפילת ערבית רשות, אך מסקנה זו נראית עומדת בסתירה לגמרא אחרת. הגמרא בברכות (כו ע"א) כותבת, שבמקרה בו אדם שכח להתפלל ערבית, עליו להתפלל פעמיים שחרית כתשלומים. אם אכן תפילת ערבית הינה רשות, מדוע כאשר שוכחים להתפלל חובה להשלימה? בהסבר הסתירה נחלקו הראשונים:

א. התוספות (שם, ד"ה טעה) כתבו, שכאשר הגמרא כותבת שתפילת ערבית רשות, אין הכוונה שהיא לגמרי רשות, אלא שכאשר יש מצווה אחרת שאפשר לקיים באותו זמן, או שהאדם כבר עלה על מיטתו והוא נחשב קצת אנוס, אז פטורים מהתפילה, אבל ללא כל סיבה מוצדקת היא חובה ואין רשות לבטלה. לכן מי שלא התפלל ערבית ללא סיבה מוצדקת צריך להתפלל פעמיים שחרית.

ב. הרמב"ם (תפילה א, ו) כתב ליישב, שכאשר הגמרא כותבת שתפילת ערבית רשות, כוונתה רק לדין המקורי. בזמן הזה לעומת זאת כשעם ישראל קיבל על עצמו להתפלל גם תפילה זו הרי היא בגדר של חובה, ומשום כך אדם שלא התפלל ערבית עליו להתפלל פעמיים שחרית.

ג. אפשרות נוספת הדומה לקודמת, תירץ הרא"ש (ברכות ד, ב). לטענתו כאשר הגמרא כותבת שאדם חייב שתי תפילות שחרית במקרה שלא התפלל ערבית, כוונתה למצב בו אדם התפלל מספר פעמים ערבית, ובכך קיבל על עצמו את תפילת ערבית כחובה.

השלכות מעשיות

להלכה נקטו הפוסקים כרמב"ם, שתפילת ערבית חובה כיוון שעם ישראל קיבל אותה על עצמו וכולם חייבה בה. למרות זאת, יש בה מספר הקלות הנובעות מכך שבתחילה היא הייתה תפילת רשות:

א. הגמרא כותבת במסכת ראש השנה, שמטרת חזרת הש"ץ היא להוציא את הרבים ידי חובתם, וגם בזמן הזה למרות שיודעים להתפלל, תקנת חז"ל לא זזה ממקומה. בתפילת ערבית כידוע אין חזרת הש"ץ, והסיבה לקולא זאת לפי הרמב"ם (שם ט, ט), שכיוון שמעיקר הדין תפילת ערבית איננה חובה, לא טרחו להוציא את שאינם בקיאים ידי חובתם. 

ב. כאשר אדם מאחר לתפילת שחרית והציבור כבר מתפלל שמונה עשרה, עליו להמשיך את סדר תפילתו כרגיל, כיוון שעדיף שיסמוך גאולה לתפילה מאשר שיתפלל במניין. לעומת זאת, במקרה בו אדם איחר לתפילת ערבית, פסק השולחן ערוך (רלו, ג) שעדיף להצטרף מיד לציבור לתפילת שמונה עשרה, כיוון שמעיקר הדין תפילת ערבית רשות, וסמיכת גאולה לתפילה פחות חשובה.

על בסיס אותו עקרון פסק השולחן ערוך (שם, ב), שלמרות שאסור להפסיק בשחרית בין גאולה לתפילה הרי שבתפילת ערבית בגלל היותה תפילת רשות, מותר להכריז כתזכורת 'על ניסים' 'יעלה ויבוא' וכדומה.

ג. לדעת המשנה ברורה בעקבות הרמב"ן, כאשר הגמרא במסכת ברכות כותבת שנשים חייבות בתפילה, כוונתה לתפילת שמונה עשרה של שחרית ומנחה. הסיבה שלדעתו נשים פטורות מתפילת ערבית היא, שמעיקר הדין תפילה זו הינה רשות ורק הגברים קיבלו אותה עליהם כחובה. 

אקדמיה בראי המציאות

משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן

פמיניזם והלכה-כא': דמויות נשיות בתנ"ך ובחז"ל-(5) דבורה הנביאה והשופטת (המשך):

הפסוקים הראשונים המתארים את דבורה בפרק ד' (ד-ה) בשופטים מוסרים לנו לא מעט מידע:

"וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת–הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל–בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַמִּשְׁפָּט".

דבורה מתוארת קודם כל כאשה, נביאה ואחר כך כשופטת. באשר לזיהויה כ"אשת לפידות" יש פרשנויות שונות. יש הסבורים שזה שם בעלה או כינויו. אולם ייתכן שזה תיאור של דבורה שהיא כדברי בעל המצודת דוד, אשת חיל כמו לפיד (רונית שירן, דמותה הספרותית של דבורה ומאפייני מנהיגותה על פי שופטים ד-ה, עבודת דוקטור, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ו, עמ' 40-39). המיקום שבו היא שופטת הוא מרכזי בהר אפרים, אולם היא שופטת את כל ישראל  ("ויעלו אליה בני ישראל למשפט") ומנהיגה בהמשך את המלחמה בצפון הארץ. כפי שכותבת רונית שירן, "המרחק הגיאוגרפי בין מקום מושבה של דבורה למקום התנהלות המלחמה – עמק יזרעאל – מלמד על פרסומה של דבורה ועל שיעור קומתה כמנהיגה" (שירן, שם, עמ' 36).

בפרק ה' (ו-ז) בשירתה המפעימה של דבורה היא מתארת את המצוקה הקשה שהייתה תחת הלחץ של יבין מלך כנען ושר צבאו ססרא: "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ, אֳרָחוֹת; וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת–יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ– עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל."

כלומר, בני ישראל התקשו ללכת בדרכים ראשיות מחשש ההתקפות של הכנענים, ולא ניתן היה לגור בערי פרזות שלא היו מוגנות. דבורה החליטה לשים לכך סוף והיא מזמנת (פרק ד', ו-ז) את המצביא ברק בן אבינועם משבט נפתלי. ברק נענה לזימון, כנראה מכוח סמכותה של דבורה, ובפגישה ביניהם היא מורה לו לזמן 10,000 לוחמים משבטי נפתלי וזבולון הצפוניים אל נחל קישון ושם להתעמת עם צבאם של יבין וסיסרא. דבורה מדברת בתקיפות ובהחלטיות כנראה מכוח מעמדה כנביאה וכשופטת, אבל גם כדמות כריזמטית שמושכת אחריה בני אדם. ברק שהוא הדמות היותר פסיבית לעומת דבורה, אינו מוכן לצאת לקרב בלי שדבורה תצטרף אליו להנהיג את העם וכך קורה. על פי התיאור, ברק אינו מי שגורם לניצחון, אלא הא-ל המתערב שנציגתו עלי אדמות היא דבורה. ברק מצטרף להנהיג את המרדף אחרי סיסרא הנמלט, אך גם שם, אישה, יעל אשת חבר הקיני, היא שהורגת את שר הצבא הבורח.

פרנק פולק מבחין בין שני סוגי דמויות ראשיות (פרוטגוניסט) בסיפורי המקרא: 'הגיבור המושיע' שפועל כדי להכות אויב פוגע (משה, גדעון וכדומה) לעומת ' הגיבור הקורבן' (רות, אסתר) כשהגיבור גם נפגע בעצמו ופועל למצוא דרכים לתקן את המציאות (פרנק פולק, הסיפור במקרא-בחינות בעיצוב ובאמנות, ירושלים: האנציקלופדיה המקראית מוסד ביאליק, 1994, עמ' 257-256). אין זה מקרה שהגיבורים המושיעים הם בדרך כלל גברים. אולם דבורה היא דגם מופת ל'גיבורה מושיעה'.

בכל ההיבטים הללו דבורה היא אישה פורצת דרך בעלת משקל היסטורי רב ביותר. אישה מנהיגת העם שיוצאת בראשו למלחמה כדי להושיעו. אני לא מכיר דוגמה בולטת בעולם העתיק של אישה מנהיגת עם שיוצאת בראש גייסותיה לשדה הקרב. גם בעולם המודרני, מלכות מהמעלה הגבוהה ביותר בהיסטוריה העולמית כמו אליזבת הראשונה באנגליה במאה ה-16 וקתרינה הגדולה ברוסיה במאה ה-18, לא הנהיגו את צבאותיהן בשדה הקרב. המקרה היחיד המוכר לי של מנהיגה שהנהיגה צבאות מכוח רוח אלוהית, הוא של ז'אן ד'ארק שהובילה לשחרור צרפת מידי צבאות אנגליה במאה ה-15. אבל היא הייתה בת איכרים פשוטה שטענה להתגלות אלוהית וליכולת ניסית, ולא שופטת ומנהיגה מוכרת.

בסיום קורס קצינות ב-1951, אמר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, שכידוע היה מעריץ מושבע של התנ"ך:

"הגדולה שבנביאות ישראל ונשותיה-היתה בלי ספק דבורה אשת לפידות […] דבורה היתה לא רק נביאה ושופטת-אלא מצביאה. לא ז'אן ד'ארק היתה המצביאה הראשונה בהיסטוריה האנושית אלא דבורה הנביאה […] וברק היה רק קצין המבצעים שלה […]  מהתקופה הקדומה של תולדותינו, מימי האבות ועד החשמונאים עומדת דמותה של דבורה כדמות פלאים של האשה העליונה, המחוננת במכלול סגולות מפוארות ונדירות גם בגבר וגם באשה:  חזון, גבורה, כושר מנהיגות, נבואה, מצביאות, שירה, נדיבות לב"  (דוד בן גוריון, "בעקבות דבורה", חזון ודרך, כרך שלישי, תל-אביב: עם עובד, 1957, עמ' 77-76).

חווית הטרור שעשויה לתקוף אותך בכל רגע מכל פינה הזכורה לנו משנות התשעים ותחילת שנות האלפיים שוב הרימה ראש והעלתה את קצב דפיקות הלב

מה לעשות – דבורה זגורי

הבעיה בטורים היא שהאקטואליה הכי אקטואלית כבר לא נכנסת בטור של השבוע בו היא התרחשה, העלון יורד לדפוס אבל המציאות ממשיכה לקרות ובמקרה שלנו- המציאות ממשיכה להתפוצץ לנו בפנים. אז אמנם פיגוע הפיצוץ בירושלים קרה בשבוע שעבר, אבל הדי ההשלכות שלו לא נדמו כל כך מהר, בטח לא אצל משפחות ההרוגים, הפצועים, וגם לא אצל שאר עם ישראל שנשם לרווחה והודה לאלוקים שלא הוא ולא בני משפחתו עמדו שם, אבל, הלב דופק, מה יהיה אם תהיה פעם הבאה. חווית הטרור שעשויה לתקוף אותך בכל רגע מכל פינה הזכורה לנו משנות התשעים ותחילת שנות האלפיים שוב הרימה ראש והעלתה את קצב דפיקות הלב ואת הראש שמסתובב לכל הצדדים, והגוף ששומר על הגב ומוכן לברוח. אנחנו מקווים שהיא חזרה לקאמבק קצר מאד וגורמי הבטחון המתאימים ישתלטו עליה מהר.

אבל, בסרט הרע משנות התשעים שחזר לביקור עכשיו קיבלנו תפקיד שונה. אם בשנים ההן היית ילד, תיכוניסט, או סטודנטית, עכשיו, דור שלם עבר מה שאומר שהילדים שלנו הם התיכוניסטים, ואנחנו בתפקיד הגרוע יותר, אנחנו ההורים. כמה שהנוער שלנו הם נוער אחר מהנוער שאנחנו היינו, בעיקר סמארטפונים- לא צריך להוסיף על זה מילה, אנחנו כהורים שונים מההורים שלנו עוד יותר. אנחנו יושבים הרבה יותר בבתי קפה, אנחנו מזמינים קניות אונליין, טסים יותר לחו"ל, עם הילדים בלי הילדים, כזוג, לבד. אנחנו בוחנים את האידאולוגיות שלנו בזכוכית מגדלת ובוחרים דרכי אמונה והתפתחות אישית, אנחנו פחות משמיעים לילדים להיטים כמו "עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה" ומוחאים כפיים- כי אנחנו כן מפחדים מאד, וגם כועסים מאד, אנחנו מדברים בטיפול, בשיחות סלון, על פוסט טראומות שלנו ומפנים אחד את השני לעזרה. בוודאי שבכל דור סיפור הטרור היה מפרק את הנפש, אבל משהו בדור שלנו, בבורגנות שלו שעלתה קומה, באידאולוגיות שלו שירדו קומה- גורם לו להיות 'בכלל בכלל לא מתאים לנו הסיפור הזה'.

עכשיו יש לנו יש לנו גם כוח חדש שלא היה בתשעים. כח הרשתות חברתיות. פעם, רוב הזמן הרגשת "האזרח הקטן". אם משהו היה מציק לך לא היה לך מה לעשות מול המערכות הגדולות ופשוט נאלצת להוריד את הראש. אפשר היה להוביל את האזרח הקטן באף והוא היה צריך להגיד "כן, תודה, אני מבין שאי אפשר". האזרחים האסרטיביים יותר היו דופקים על השולחן הנכון ואומרים: "תן לי לדבר עם המנהל". היום, "האזרח הקטן" גדל ויש לו פרלמנט משלו, הרשתות החברתיות הן כבר מזמן לא סתם איזה בילוי בזמן פנאי של תיכוניסטים משועממים. הן מובילות שינויים גדולים מאד. גם אזרח או אזרחית קטנים יכולים להתחיל להניע מהפיכה גדולה. גם זמינות הפלאפונים והמצלמות עלתה מאד ולא צריך לחכות לשום עיתונאי שיגיע לזירה ויסקר מטעם. כל אזרח יכול לשלוף פלאפון, להעלות לסטורי, להתחיל לעשות רעש ולצבור קהל מהר. אולי כוח הכעס וכוח האינטרס האישי של השמירה על הילדים שלנו וכוח הרשתות יכולים לדחוף אותנו להתאגד וללחוץ יותר במקומות הנכונים, לא סתם להפגין, להרגיש וונטילציה וללכת הביתה להמשיך לנגב את הדמעות, אלא לנסות להבין מה המערכת עושה ואיפה היא כבולה, מה המגבלות האמיתיות שלה ולנסות להניע תהליכים שם. פעם היינו גם יותר מרוחקים אחד מהשני, בהרבה נושאים לא יכלת לעשות שום שינוי כי לא הבנת בהם, היום, אתה עדיין לא מבין בהם אבל הרשתות- כשמן כן הן, הרבה יותר צפופות ומקרבות אלינו אנשים שכן מבינים בזה. אני לא מבינה בזה, אבל היום אי אפשר כבר לומר "אני לא מבינה בזה" וזהו. בטוח יש מישהו ברדיוס הרשת הקרוב אלי שמבין, ומישהו אחר שיודע איך להניע. וביחד האזרח הקטן יהיה מן אזרח גדול עם הרבה זרועות שיוכל לפחות לנסות לשנות דברים שאולי פתאום יהיה אפשר.

עלינו לפתח כלים כיצד להתמודד ולהפוך את האתגרים המשתנים להזדמנות מעצימה, ממכשול לחישול

סודה של נפש יהודי הומיה – הרב אליעזר שנוולד

השבת תציין תנועת בני עקיבא את 'שבת הארגון' שנושאה: "נפש יהודי הומיה". נושא שחשוב לדון בו. בעשור וחצי בהם הייתי חבר ב'הנהלה הארצית', הדגשתי שחשוב לחבר גם את ההורים לנושא 'חודש הארגון'. שלא יהיו רק המסיעים לסניף ל'לילות לבנים' ומהם, מכבסי הבגדים המוכתמים בגואש, או ה'מעודדים' בהופעות, אלא שותפים לדיון חינוכי ציבורי, עם ילדיהם, ובינם לבין עצמם.  

לא בכדי התקבלו המילים "נפש יהודי הומיה" של המשורר נפתלי הרץ אימבר (במאה ה-19 למנ') להמנון התנועה הציונית, ואח"כ להמנון המדינה. הניסוח המקורי של הבית הראשון מחדד את משמעות מילותיו: "כָּל עוֹד בִּלְבָבוֹ שָׁם פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָה, וּלְפַּאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עֵינוֹ לְצִיוֹן צוֹפִיָה. עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה, מִשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה".

 כל עוד בלב פועמת 'נפש יהודי הומיה' שמצפה וכוספת לשוב לארץ ישראל, לא תאבד תקוותנו להתגשמות חלום הדורות לשוב לארץ. המיית הנפש הפועמת בלבבות מעוררת, ומחוללת עשיה רבת תעצומות עד כדי מסירות נפש, שהופכת את ה'בלתי יאומן' לאפשרי. ואכן, כך קרה כפי שנכתב במגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה. ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך וכו'".

מדינת ישראל היא 'מדינה יהודית' שקמה בזכות חלום הדורות והמיית הנפש היהודית שפיעמה בלבבות. זוהי ייחודה וזוהי זכות קיומה. המיית הנפש היהודית היא יסוד הקמתה והיא הערובה לעתידה. הניסיונות לטשטש את זהותה הייחודית, ולהפכה ל'מדינת כל אזרחיה', כביכול, בשל התחשבות במיעוטים החיים בה, מסכנת את קיומה ועתידה. מדינת ישראל צריכה לדאוג לזכויות מיעוטים שבה, אולם אסור לה בשל כך לאבד את זהותה הלאומית היהודית.

במילים 'בלבבו שם פנימה נפש יהודי הומיה' מקופל סוד עמוק ייחודי. בלבב פנימה מקננת ופועמת נפש יהודי הומיה, ייחודית, סגולית, חדורת אמונה בריבונה. לאורך אלפי שנות קיומה נעשו מאמצים מצד עמים ותרבויות לדכא את המייתה הייחודית. לגרום לה לאמץ את התרבויות של העמים סביבה ולהתבולל. באמצעים תרבותיים, ובניסיונות כפיה והמרת דת. אולם היא שמרה אמונים להמיית נפשה. לא רצתה ולא יכלה לשנות את טבע המייתה הסגולית. את הטבע הסגולי הזה ירשנו מאבותינו ואמותינו, מאברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב רחל ולאה. הוא עובר בד.נ.א ובתורשה הנשמתית שלנו מדור לדור.

אין להסיק מכאן, שניתן להסתפק בעובדה שהיא מקננת בלבבות בצורה סגולית. יש לטפחה ולהעצימה כל העת, באמצעות לימוד וחינוך, ובאמצעות הרתמות לעשיה. בכל דור היא מאותגרת בצורות שונות ובעוצמות שונות. עלינו לפתח כלים כיצד להתמודד ולהפוך את האתגרים המשתנים להזדמנות מעצימה, ממכשול לחישול.

בחודש כסלו אנו מציינים את אחת התחנות המאתגרות ביותר בעברנו. הנצחון הגדול על הנסיון ההלניסטי לייוון את עם ישראל ולאבד את זהותו.

פרשתנו מתארת את האתגר המוסרי של יעקב ומשפחתו מול תרבות השקר והרשעות של בית לבן. לאחר עשרים שנה יעקב מסכם תקופה זו (במסר לעשיו): "עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" (בראשית לב ה). רש"י מפרש שהיה עליו להתמודד גם עם האתגר הרוחני: "'גרת"י' בגימטריא תרי"ג! כלומר: 'עם לבן' הרשע 'גרתי' ותרי"ג מצוות שמרתי. ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י שם). בבית לבן התקיים פולחן אלילי ('התרפים', תנחומא ויצא יב, ורמב"ן שם לא לט), שהיה עלול לפגוע ברוחניותו של יעקב. יעקב הצליח לשמור על רוחניותו וזהותו באופן מלא. ההתמודדות עם האתגר אף העצים והעשיר את סגולתו הרוחנית היחודית ('שמונה קבצים', ב' פס' רפ).

הייעוד הנשגב של בחיר האבות, להקים זרע בארץ ישראל, להיות 'גוי גדול', מתנגש עם 'מתי אעשה אנוכי לביתי', אבל… בחרן

החלטה משברית – ד"ר גבי חזות

ההתחלה נראית ונשמעת נפלא: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אתך בהן ואלכה כי אתה ידעת את עבדתי אשר עבדתיך". לידת יוסף בניכר היא הסיבה המיידית לתביעתו של יעקב. הוא מבקש לחזור ארצה, עכשיו, מהר וללא דיחוי. הסכנות אורבות לרך הנולד בחוץ לארץ על כל צעד ושעל . למהירות ולנחישות  של העזיבה יש משמעות מכרעת. אין לחכות עד לגמר הקולג' או חלילה עד שיביא שיקסע הביתה. אבל ללבן תוכניות אחרות: "ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ד' בגללך. ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה".

ההמשך פחות מלבב. כאן היתה צריכה להיכתב תשובתו ההחלטית והשלילית של יעקב להצעת לבן. במקום זה, ולהפתעתנו הרבה, התורה כותבת: "ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי, כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?". זוהי נקודת השבר. לאחר שיעקב הגיע למסקנה המתבקשת לחזור לארץ כנען הוא מודיע זאת באומץ לב ללבן, אבל… לבן מפתה אותו במשכורת ובבונוסים להישאר. יעקב אפילו לא היסס בתשובתו  אלא ניצל את התחנפותו של לבן כדי לקיים את "עם נבר תתבר" והוא מנמק זאת באמירה הבאה: "ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי".

הייעוד הנשגב של בחיר האבות, להקים זרע בארץ ישראל, להיות 'גוי גדול', להיות ממשיכם של אברהם ויצחק- מתנגש עם 'מתי אעשה אנוכי לביתי', אבל…בחרן. זהו המקור להבדלים שבין הסצנות החוזרות על עצמן לפני החלטת יעקב ולאחריה להישאר בחו"ל. כל הסיפורים בהמשך מבטאים את המאבק הנורא בו הוא שרוי, מאבק שיקבל ביטוי מאוחר יותר במפגשו עם המלאך, בצליעתו, ובפחדו מפני עשו אחיו למרות ההבטחה האלוקית המצויה בכיסו.

מה התחולל בנבכי נשמתו של יעקב בין "תנה את נשי ואלכה" לבין "מתי אעשה גם אנוכי לביתי"? התורה אינה כותבת, וכל מה שנותר לנו זה לנסות ולשער. להערכתי, אפשר כי התשובה נמצאת בלקונה שבין הפסוקים הבאים: "ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך". ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה". האומר בשני המקרים הוא לבן ובשל כך ויאמר השני מיותר לכאורה. שתיקתה של התורה בין שתי האמירות של לבן היא שתיקתו של יעקב. יעקב אינו מגיב לטיעון העובדתי הראשון שלפיו ברכת השם על לבן חלה עליו הודות לו. לבן מפרש, ובצדק, את שתיקת יעקב כהודאה. מכאן הדרך נפתחת לנקבה שכרך…

רש"ר הירש קורא את הפסוקים במבט פסיכולוגי עמוק: "לבן מקווה שהצדיק יתפתה לדברי החנופה ויסכים להישאר. אך כשיעקב אינו משיב דבר, מבין לבן שעליו גם להציע גמול חמרי. ״תקבע אתה את שכרך״, הוא אומר, ״ואשלם אותו בשמחה״". אפשר כי הודאת לבן הארמי בברכת השם (=ויברכני השם בגללך), חוללה תפנית חשיבתית פנימית בליבו של יעקב. היא הפילה את  מחיצות ההגנה ומוססה אותם במתק שפתיים. ומכאן הדרך פתוחה אל "מתי אעשה גם אנוכי לביתי".

בהמשך, אין אנו מוצאים התייחסות ישירה של התורה להחלטתו של יעקב, אולם, מנגינת דברי הא-ל בחלום השני בחרן אומרת הכל: "עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך"! אפשר כי מילים אלו מבטאות אולי הסכמה בדיעבד להחלטתו של יעקב אבל יש בהן גם מעין גערה ואמירה של 'עד כאן'! המנגינה של עתה! קום! צא! לא מותירה ספק בהבנת העניין.

בגימטריא, יוסף = ציון – ירוחם שמשוביץ

"ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". רש"י: משנולד שטנו של עשו שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. אש בלא להבה. אינו שולט למרחוק משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב.

לא נעמוד כאן על כל התמיהות שבפירושו של רש"י ז"ל ואף לא על המעט מן המעט מהחוכמה העצומה המתגלית בדבריו שכולם נאמרו ברוח הקודש. אכן אמרו עליו רבותינו שבטיפת דיו שנשארה בקולמוסו יש יותר חכמה ממספר גלי הים… לא נתייחס לשאלה "איך ידע יעקב אע"ה מה שידע?" גם לא כדי להתפטר ממנה עם תשובה פשטנית כגון "הלא הוא נביא?". העניין כאן הוא שהתורה מגלה לנו את הסמיכות בין הנושאים: לידת יוסף וההחלטה לחזור הביתה.

כדי להבין את העניין הזה וגם כיוונו של פירוש רש"י, אנו צריכים לחזור קצת אחורנית. הפרשה מספרת בפרטי פרטים את התלאות של הולדת בניו של יעקב אבינו. ובפעם הראשונה בסיפור המקרא, לא נראה שיש בזה קושי מיוחד. ללאה נולדים בזה אחר זה ארבעה בנים. אמנם ציין הכתוב ש"רחל עקרה" אבל כהערת אגב כביכול, בלי לעשות מזה עניין. עד אחרי הבן הרביעי. כאן ישנה התפרצות של כאב וכעס וחילופי מילים מהקשים במקרא בין איש לאשתו, במיוחד בין בני זוג שמהווים דוגמא לאהבה שצריכה לשמש דוגמא ואתגר לכל הדורות. מדוע רחל עקרה ולאה לא?

אחרי שהוליד יצחק את יעקב ואת עשו, התברר ששלב זה של התולדות הצליח רק חלקית. יעקב שבחר לעסוק בתיקון העניינים שברוחניות, להכין את הישות של העולם הבא, הנו צדיק. אבל עשו שרצה לטפל בעניינים הגשמיים לסידור תנאי החיים של העולם הזה אינו עומד בניסיון וממשיך למעשה את המסורת של נמרוד, גיבור ציד לפני ד'. אמנם יש התקדמות מסוימת. הכיבוד אב של עשו משמש גם הוא דוגמא למופת, דבר שהוא ההפך של מרידה. אבל, בו בזמן, כיבוד אב זה לקוי כי חסר בו הצד של כיבוד אם והיות שהמצווה היא "כיבוד אב ואם" ולא מקיימים חלקי מצוות, למעשה לא קיים את המצווה. זה הדבר המאפיין את עשו: הוא בעצמו מקלקל את הטוב שהוא היה רוצה לעשות וערכיו האמיתיים לקויים בגלל עיוותים מוסריים ורוחניים הנובעים מהאנוכיות, הנהנתנות והיוהרה, בחינת "כל מה דעבדי לגרמייהו הוא דעבדי" – כל עבודתם, היא רק לטובת עצמם.

לכן "הקל קול יעקב" יימסר ללא בעיה לדור של אחרי, דרך מי שהיתה מיועדת לעשו שהיה אמור להיות הכהן, בהיותו הבכור. וזאת תהיה ברכתו "שמע ד' קול יהודה". אבל "הידים ידי עשו" טרם תוקנו. כאן צריך יעקב להצליח להתגבר על המכשולים והעיכובים הבאים דווקא מצד בת זוגו – מאותו הצד של קליפת ארם שגרמה לקשיים בהולדת האבות באשר צריכים גם יחד להיגאל מהקליפה הארמית המעיקה על הזהות העברית ולשמר את הצד הייחודי שבאותה זהות, הצד שבגללו התלמוד כתוב בארמית בעוד המשנה כתובה בעברית, הצד אשר דרכו מגיעים לשיאים של שבחי הקב"ה בקדיש, בעוד הקדושה היא בעברית.

אחת הסיבות המרכזיות לכישלון בדור הקודם, הדור של יעקב ועשו, היה בעצם חוסר האהבה בין האחים. אותו חוסר אהבה שבו התחיל הסיפור הבראשיתי ואשר הוביל לרצח. הקַיִנִיוּת שבתרבותו של עשו – הוא אדום, היינו רומי, היינו התרבות המערבית היוונית-נוצרית (ולא נשכח שלפי המסורת הרומית העתיקה, העיר רומי נוסדה על יסוד רציחתו של רמוס ע"י רומולוס אחיו התאום, בשם חוק שרירותי לחלוטין, ורואים את זה בחיוב) – גורמת לו להסתכל מלמעלה על התרבויות האחרות והצלחתו – כי יש לתרבות זו צדדים מפוארים – מביאה את העמים שסובלים מהאימפריאליזם התרבותי-כלכלי של אדום לראות בו את הדוגמא של "הציביליזציה הנאורה" תוך כדי שכחה קטנה: הערכים החיוביים שבאותה התרבות, הצדדים הנשגבים אשר בה, בצד הרוחני והמוסרי, מקורם בתורת ישראל. כביכול, ע"פ הפירוש הידוע על הפסוק שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך, אביך זה הקב"ה, אמך זו כנסת ישראל, התרבות המערבית האדומית הרומית, מסוגלת למצוא לעצמה קשר חיובי עם האב, אבל מזלזל באם כדוגמת עשו אבי אדום.

וכאשר נולד לרחל בן והיא אומרת יוסף ד' לי בן אחר, הרי כל כולו של הילד שנולד עתה נקרא על שם התקווה שיהיה לו אח. לא אחיו יהיה בבחינת "ותוסף ללדת את אחיו את הבל". כביכול, אע"פ שהוא נולד ראשון, הוא אינו שווה כל זמן שאין לו אח. ובזאת הוא שטנו של עשו, מי שיהיה מסוגל לטפל בעניינים הכי ארציים ולהישאר יוסף הצדיק  בסוד אהבת הזולת. והיות והגלות באה על אודות כשלון האחוה, כפי שנאמר לקין נע ונד תהיה בארץ, כשנולד יוסף שטנו של עשו שהמוטו שלו הוא "את אחי אנוכי מבקש"  מגיע הזמן לחזור הביתה, לחזור לציון, בחינת יוסף, בחינת כסא דוד, לפתוח דרך ליהודה, להכין בואו של המשיח בן דוד, וקרנו ירים בישועתו – ברוך מצמיח קרן ישועה. 

עלינו לכונן אורח חיים שמקיים את צו הנביא "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת"

שיטת לבן ויום שישי השחור – ד"ר רונן לוביץ

לבן מקבל את פני יעקב המגיע לחרן בריצה נלהבת: "וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ". התלהבות זו לא נבעה ממצוות הכנסת אורחים שהתגלגלה לפתחו, אלא מהניסיון שהיה לו עם עבד אברהם שנים רבות קודם לכן. לבן זכר כיצד עבד אברהם הגיע מצויד בתכשיטים רבים. מסופר שם כיצד לבן "כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ", פנה אל העבד ואמר לו: "בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים". ורש"י הסביר: "אמר לבן בליבו: עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון".

כעת לבן בטוח שבתור הנכד והיורש של אברהם, גם יעקב טעון בתכשיטים ובכסף, והוא מחבקו ומנשקו כדי לגלות את ההפתעות שטמונות בבגדי יעקב ועל גופו. כשמתברר לו שיעקב הגיע בידיים ריקות, הוא מזמינו לתקופה מוגבלת של חודש, ואף זאת בתמורה לעבודה במשרה מלאה בתור רועה. בהמשך, לבן מוכן לעשות הכול כדי למקסם רווחים, ולשם כך הוא מרמה את יעקב ומקפח את שכרו, וכול זאת בשל חמדת הממון.

דגם הפוך לחלוטין מציב בפרשה יעקב אבינו. בצאתו לחרן הוא מבקש מה': "וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח, כ). לכאורה ברור שהלחם נועד לאכילה והבגד ללבישה, ויעקב לא היה צריך לציין זאת? אולם נראה שתפילת יעקב משקפת את דרכו בחיים להסתפק במעט ההכרחי. לכן הוא לא מבקש בשר ודגים וכל מטעמים, אלא רוצה מצרכי מזון בסיסיים. הוא לא מבקש בגדים מגוונים לארון, אלא בגד ללבוש ודי לו בכך. מידתו של יעקב באה לידי ביטוי גם בדבריו בחזרתו מחרן, כשהוא אומר לעשיו: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי… כִי יֶשׁ לִי כֹל", ובכך מבהיר שיש לו כל צורכו. עשיו, לעומתו, מצהיר: "יש לי רב", יש לי מעל ומעבר למה שאני זקוק לו.

אנו חיים בתקופה בה תרבות הצריכה "חוגגת". כן בשנים האחרונות חדר לחברה הישראלית המושג "חגי קניות". "חגים" אלה משקפים התנהלות של רבים בזמננו שלא צורכים בגד ללבוש ונעל לנעול, אלא קונים בגדים לפי מותגים, מוצרי חשמל מפני שיש לאחרים ורהיטים בגלל שהסגנונות משתנים. אנשים מתלוננים על יוקר המחיה, אבל ממשיכים לצרוך כי יש "סייל". מקוננים וקונים! מי שמאבדים עשתונות ביום שישי השחור, הולכים למעשה בדרכו של לבן.

סוגיית הצרכנות המוגברת נוגעת באופן ישיר גם למשבר האקלים בעולם. המשבר האקולוגי הינו בראש ובראשונה תוצר של תיעוש עצום ממדים, ותרבות של צריכה עודפת. חברת השפע של זמננו מתאפיינת באורח חיים בזבזני, ומתייחסות לעולם כאל משאב שאפשר לנצל אותו בלי כל הגבלה. משבר האקלים הוא התוצאה.

עלינו לכונן אורח חיים שמקיים את צו הנביא "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת" (מיכה ו, ח), חסכן וצנוע יותר במשאבים חומריים ועשיר יותר במשאבי תרבות, חברה ורוח. מותר להחזיר לשיח שלנו את המושג של הסתפקות במועט, ולהחדיר לאורח החיים שלנו ערכים של אחריות, אכפתיות וערבות הדדית.

גדולה ההסתפקות במועט שהיא מביאה לידי סיפוק הרבה. המשנה מלמדת: "כך דרכה של תורה, פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה. אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, (אבות ו, ד). קל להבין כי דרך חיים זאת מביאה לעולם הבא, אך החידוש בדברי חז"ל אלה הוא שמידת ההסתפקות מבטיחה גם אושר בעולם הזה.

חז"ל לימדונו (אבות ד, א) כי העשיר באמת הוא לא מי שיש לו בחלקו, אלא מי ששמח בחלקו. השמח בחלקו לא ייכנס לחובות כבדים ולא יחוש קנאה באחרים, אלא יזכה לשלוות נפש ושמחה, לשלום עם עצמו ועם אחרים ולאחווה.

עשיו איננו מסתפק בלחם לאכול, אלא מכין מטעמים, ואם יש אוכל פשוט הוא שואף לקבל אותו בכמויות: הלעיטני נא].

בביטוי "נצחוני בניי" נראה שלא מדובר בניצחון בוויכוח, אלא כביכול בניצחון במשחק

כאשר ה' לא אמר 'הרצל אמר' – הרב ד"ר משה רט

לפי ויקיפדיה, סוגיית תנורו של עכנאי היא כנראה הטקסט התלמודי המצוטט ביותר בספרות המודרנית. כמו פרשת דוד ובת שבע בתנ"ך, כך גם סוגייה זו זכתה לפופולריות יוצאת דופן – ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. הסיבה שהיא אהודה כל כך בחוגים מסוימים, היא בשל המסר העולה ממנה, לפיו התורה "לא בשמיים היא" אלא מסורה להכרעתם ולשיקול דעתם של החכמים, ואפילו בת קול אינה יכולה להזיז אותם מדעתם. גם תגובתו של ה', כפי שמוסר אותה שם אליהו הנביא – "נצחוני בניי" – מחזקת את תחושת האוטונומיה האנושית, והחירות לחלוק כביכול אפילו על אלוקים עצמו ולנצח אותו. נו, מי לא אוהב להרגיש כל כך עצמאי וחזק?

אולם, האם זהו באמת המסר של הסוגייה? עיון קצר יגלה שזה ממש לא מדויק. כזכור, חכמים נחלקו על רבי אליעזר ופסקו שתנורו של עכנאי הוא טמא. הכרעה הלכתית זו כשלעצמה אינה קשורה למוסר האנושי, למצפון או לרגש. זוהי הכרעה בנושא פורמלי לגמרי, שאפילו מחמירה בניגוד לרבי אליעזר המקל. רבי אליעזר מחולל מופתים כדי לשכנע את החכמים שהלכה כמותו, ואף מגייס לשם כך בת קול משמיים – אותה דוחה רבי יהושע בהכרזה "לא בשמיים היא". אבל שימו לב, מה מציב רבי יהושע כנגד הבת קול? שוב, לא מצפון או רגש אנושי, אלא את קביעת התורה עצמה: אחרי רבים להטות! זאת אומרת, אין כאן התנגשות בין צו אלוקי למוסר אנושי, אלא בין התורה האלוקית, תורת משה, לבין בת קול מזדמנת. במקרה כזה, מורים חכמים, יש לפעול לפי התורה, משום שהיא הביטוי הסמכותי יותר לרצון ה'. אין כאן ביטוי לחירות האנושית אלא להפך, פורמליזם שאינו מאפשר חריגה מהחוק הנצחי.

ומה לגבי הביטוי "נצחוני בניי"? נראה שלא מדובר בניצחון בוויכוח, אלא כביכול בניצחון במשחק; ה' העמיד את החכמים בניסיון, האם ייצמדו להוראות התורה או יחרגו מהן, והם עמדו בו בהצלחה ונשארו מחויבים לתורה. זה כמו משחק ב"הרצל אמר", שבו אומר המפעיל לילדים לעשות משהו בלי להקדים "הרצל אמר…". במקרה כזה, הניצחון מתבטא בכך שלא יעשו מה שאמר, והוא נובע מכללי המשחק עצמם.

בקיצור, מי שמחפש כאן ראיה לכך שאפשר "להתווכח עם ה'" – עדיף שינסה במקום אחר.

שיח ושיתוף ולא כפיה – הרב מאיר נהוראי

לאחר כעשרים שנות שהייה בבית לבן מתגלה מלאך ה' אל יעקב וקורא לו לשוב אל בית אביו. יעקב מודע לכך שלבן ינסה להפעיל את כל כוחו על מנת שיישאר בחרן. מן הסתם זוכר יעקב את הסיפור המשפחתי שלו עצמו. בו בזמן שאליעזר עבד אברהם ביקש לקחת את רבקה לארץ ישראל, ניסה לבן לעכב את רבקה עוד פרק זמן. רק לאחר ששאלו את רבקה והיא בחרה ללכת עם אליעזר, שוחררה רבקה מבית הוריה. נראה שיעקב פועל בכיוון זהה. הוא מבין שעליו לעלות לארץ כי המלאך פקד עליו לעשות כך אבל הוא מבקש לפני כן להתייעץ עם נשותיו. מיד לאחר ההתגלות, יעקב מזמין את נשותיו רחל ולאה להגיע אל השדה, אל שטחי המרעה רחוק מאזניהם של לבן ובניו ופורס בפניהן את נימוקיו לעזיבתו. הוא משתף אותן בתחושותיו על התנהגותו של לבן אביהן, וחששו מרמאות נוספת ומעיכוב גדול בחזרתו לבית אביו. לאה ורחל תומכות בו ומצטרפות אליו. אף הן מתלוננות על אביהן שניצלן על תלותן בו.

רגשי המרירות של שתיהן באו לידי ביטוי בדבריהן: "וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ  הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ…". הן מרגישות שאביהן ניצלן לרעה, לא פרנס אותן ואף לקח את השייך להן. יעקב העדיף להתייעץ עם נשותיו לפני בריחתו מלבן למרות שהמלאך פקד עליו לחזור כפי שאמו רבקה שעזבה את ביתה מתוך בחירה. השל"ה לומד ממעשיו של יעקב יסוד חשוב:

"וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה' וגו' (בראשית לא, ד). אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם. אבל ישתדל לפתות אותם אל מה שירצהו בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם. כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב, ואף על פי שהקדוש ברוך הוא ציוה לו שישוב לביתו".

בניגוד ללבן שהתעמר בבנותיו, יעקב מכבד את נשותיו. הוא אינו מעוניין לקחתן בכפייה אלא מתוך בחירה. יעקב רואה ברחל ובלאה שותפות להחלטת העזיבה, הראויות לחופש בחירה לפני צעד משמעותי כל כך בחייהן. ולכן, על אף שהמלאך התגלה ליעקב ואמר לו לחזור לבית אביו, יעקב אינו עושה דבר עד ש"קיבל אישור" מנשותיו. במעשהו לימד אותנו יעקב שהחלטות משפחתיות משמעותיות יש לקבל מתוך שיח, הבנה ושותפות וחלילה לא מתוך כפיה ואילוץ.

באחריות של אדם יש משהו מפחיד אך גם משהו נשגב!

אבות ג' א' – מפחיד ונשגב! / נעמי עיני

"עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה… דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ… מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" (אבות ג', א').

על פי הפסיכולוגיה הקיומית, ארבע דאגות יסוד מלוות את האדם לאורך חייו: המוות, הבדידות, החירות וחיפוש המשמעות. נדמה שמשנתנו מתעמתת עם כולן:

דאגת המוות: ככל גוף חי, גם לנו אין מנוס מפני סופיותנו.

דאגת הבדידות: וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? בלשון יחיד דוברת המשנה כמדגישה שאדם מופקד, לבדו, על חייו וגורלו.

דאגת החירות: בעולם מוצף אפשרויות, כיצד נדע במה לבחור ואיך נמנע מטעויות?

דאגת המשמעות: אם סופנו זהה לתחילתנו וגם זהה עבור כולנו, אזי, בשביל מה לחיות? מה הטעם בקיום מתכלה ונעדר חותם אישי? וכדברי קהלת: "מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם: בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א', ג-ד).

ארבע שאלות מעוררות חרדה! ואולם, משנתנו מציעה גם תשובות והכוונה:

דאגת המוות: מות הגוף הוא סופי, אך ישנו "אתה"- מרכיב זהותי (נשמה?), שאינו גוף, המצוי בשיח תמידי עם ה'.

דאגת הבדידות: איננו ננטשים. בוראנו מנהל את כל העולמות ומלווה אותנו כאן ואף שם.

דאגת החירות: בחירת ראויה נמדדת ביכולת להצדיק אותה בתהליך של מתן דין וחשבון. שיקול דעת, בגרות ואחריות, הם מנגנוני תשתית, המאפשרים בחירה כזו.

דאגת המשמעות: "וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ", זירת המשמעות נטועה בהווה. אם נטה אוזן ונקשיב לצרכים, להזדמנויות, ללב ולחלומות, נגלה מגוון כווני פעולה אפשריים, להשפעה, שותפות ותיקון.

ויקטור פראנקל, מייסד גישת הלוגותרפיה (טיפול באמצעות מציאת משמעות), התייחס לעוצמת ההווה ולמשמעות הרגע: "כל יצור אנושי הוא ייחודי וכל מצב חיים הוא חד פעמי…", "באחריות של אדם יש משהו מפחיד אך גם משהו נשגב! מפחיד לדעת, שבכל רגע עומדת בפני אפשרות, שביכולתי להגשימה… או להחמיצה… מרומם לדעת, שהעתיד שלי ועמו גם עתידם של האנשים סביבי, תלוי איכשהו ולו במידה מועטת, בהחלטה שלי באותו הרגע…" (מתוך: הרופא והנפש).

דע מאין באת… וקח אחריות, משהגעת…

לתגובות: naomieini1@gmail.com

"מבחינת היחסים הבינלאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת ישראל במובן פוליטי,  הייתה התרחשות כמעט על-טבעית"

החלטה גורלית –  יעקב ספוקויני

הכול היה ערוך ומוכן לחתונה של יעקב ורחל. לבן אסף את אנשי המקום וערך משתה. יעקב התמים לא ידע מה מצפה לו. הוא היה משוכנע שהוא מתחתן עם אהבת חייו, רחל, ולמרבה ההפתעה "וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־ הִ֖יא לֵאָ֑ה".

אומר על כך רש"י: "אבל בלילה לא הייתה לאה, לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסים לו לאה, אמרה 'עכשיו תִכַּלֵם אחותי', עמדה ומסרה לה אותם סימנים". רש"י מתבסס על  הגמרא במסכת מגילה [יג:] אשר מוסיפה, כי בזכות מעשה נאצל זה זכתה רחל, שייצא ממנה שאול המלך.

ההחלטה הגורלית של רחל איננה דבר של מה בכך. שבע שנים חיכתה למעמד הזה, להתחתן עם בחיר ליבה. למרות זאת, הקריבה רחל מעצמה למען אחותה לאה, אשר ילדה את מחציתו של עם ישראל! אלמלא החלטתה של רחל, לאה לעולם לא הייתה מתחתנת עם יעקב. יתרה מכך, רחל לקחה סיכון עצום. היא לא יכלה לדעת מה תהיה תגובת יעקב. אולי יכעס ולעולם לא ירצה להינשא לה?

לבן עצמו חשש מסצנריו דומה. אולי יבחין יעקב ויגרש את לאה בבושת פנים. לכן, כדברי המלבי"ם, הכין את כל התפאורה מסביב. הוא אסף את כל אנשי המקום: "כדי שיסכימו על המנהג שלא לתת הצעירה לפני הבכירה ושיֵבוֹש יעקב לגרש את לאה מפני הפרסום, שלא יבדוק יעקב אם היא לאה או רחל כי יסמוך שלא ירמה אותו במעמד כל אנשי העיר".

הייתה זו החלטה גורלית גם מצד לאה. לא קל להינשא למישהו שאיננו רצה בך. שתיהן, יש לומר, צייתו לאביהן וביכרו בכך את רצון האב על פני רצון הבעל המיועד – יעקב.

השבוע לפני 75 שנים [יז' כסלו תש"ח, כט' בנובמבר 1947] קיבלה עצרת האו"ם החלטה גורלית – החלטת החלוקה- חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. ההחלטה התקבלה ברוב של 33 מדינות בעד, 13 נגד ו- 10 נמנעו. הייתה זו החלטה שהובילה להקמת מדינת ישראל חצי שנה מאוחר יותר.

לא היה קל להשיג רוב כזה בארגון הידוע בהחלטות אנטי ישראליות. יתרה מכך, כשמביטים בהרכב המדינות שהצביעו בעד הקמת המדינה היהודית, בולטת העובדה שהגוש הקומוניסטי נמצא בצד היהודי. בראש הגוש הזה עמדה ברה"מ ובראשה הרודן סטאלין. זה אותו סטאלין שסגר את רוב בתי הכנסת בברה"מ כאשר עמד בראש ה- יבסקציה – המחלקה היהודית. זה אותו מנהיג שהוציא להורג את יריביו וביניהם יהודים רבים עוד בשנות השלושים.

נציגו של סטאלין, גרומיקו, הפתיע את העולם בנאומו הפרו-יהודי באו"ם, כשאמר בין היתר: "מְרבים מבין השרידים היהודים באירופה נשללו ארצות מולדתם, בתיהם ואמצעי הקיום שלהם. מאות אלפי יהודים נדדו בארצות שונות באירופה בחיפוש אחר אמצעי קיום ומחסה… האומות המאוחדות אינן יכולות ואינן רשאיות להתייחס למצב זה באדישות. זאת כיוון שיחס זה אינו מתיישב עם העקרונות הנעלים, שעליהם הוצהר במגילת האו״ם. מגילה המבטיחה הגנה על זכויות האדם ללא הבדל גזע, דת ומין. הגיעה העת לסייע לאנשים אלו, לא במילים כי אם במעשים. חיוני להראות דאגה לצרכים הדחופים של עם, שהתנסה בסבל כה רב בעקבות מלחמה שהביאה גרמניה ההיטלריסטית. זו חובתן של האומות המאוחדות…".

כמה חודשים לאחר ההחלטה, נסוגה ארה"ב מהחלוקה והרוסים הם שסיכלו את הכוונה להחליף את משטר המנדט הבריטי במשטר נאמנות של האו"ם. אותה ברה"מ, שתמכה במלוא העוצמה בהקמת מדינה יהודית, הפכה את עורה שנים ספורות אח"כ, וסיפקה נשק מתקדם לאויבי ישראל  – מצרים וסוריה.

 היה פה אפוא חלון הזדמנויות היסטורי חד- פעמי, אשר גרם לרב סולובייצ'יק לכתוב את הדברים הבאים: "מבחינת היחסים הבינלאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת ישראל במובן פוליטי, הייתה התרחשות כמעט על-טבעית. רוסיה וארצות המערב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל, שהייתה אז אולי ההצעה היחידה שבנוגע לה התאחדו המזרח והמערב. נוטה אני להאמין כי האו"ם נוצר במיוחד לתכלית זו- לשם מילוי השליחות שהטילה עליו ההשגחה… אינני יודע את מי ראו נציגי העיתונות בעיני הבשר בכיסא הנשיאות באותה אספה גורלית, אשר בה הוחלט על ייסוד מדינת ישראל. אבל מי שהסתכל אז היטב בעינו הרוחנית, הרגיש ביושב הראש האמיתי שניצח על הדיונים – הַדוֹד [= הקב"ה]" ["קול דודי דופק", תשל"ז].

ה' היטה את ליבם של מנהיגי האומות, להצביע בעד ההחלטה הגורלית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

החיבור שבין רבנים לפוליטיקאים לא משווה לעשייה הפוליטית ארשת רבנית קדושה, אלא מדביק לעולם הרבני תווית עסקנית תככנית. במובן הזה, החיבור שבין רבנים לפוליטיקה גובל בחילול השם

בחירות במכינה – הרב עילאי עופרן

בשנים האחרונות חזרו שוב ושוב מערכות הבחירות. כראש מכינה התלבטתי כל פעם מחדש באופן שבו עלינו להתייחס למערכת הבחירות. מצד אחד, לא ייתכן שמוסד חינוכי, במיוחד כשתלמידיו הם בעלי זכות בחירה, יתעלם ממערכת הבחירות. מאידך, נראה לי לא נכון ולא ראוי כי אנצל את את מעמדי הרבני ביחס לתלמידיי ואנסה לשדל אותם להצביע למפלגה שאני חפץ ביקרה.

כלל, אני מתנגד מאד לקריאות של רבנים להצביע למפלגה מסוימת מכמה סיבות – ראשית, משום שהעולם הפוליטי רווי תככים ומזימות, והחיבור שבין רבנים לפוליטיקאים לא משווה לעשייה הפוליטית ארשת רבנית קדושה, אלא מדביק לעולם הרבני תווית עסקנית תככנית. במובן הזה, החיבור שבין רבנים לפוליטיקה גובל בחילול השם.

שנית, משום שרבים מהרבנים הקוראים להצביע למפלגה מסוימת, הם "נוגעים בדבר" במובן הפשוט ביותר של העניין – בין אם הבן שלהם מועמד מטעמה, בין אם היא דאגה להם או לקרוביהם למינויים בכירים, ובין אם הם או מוסדותיהם מתפרנסים ישירות מכספים המגיעים דרך המפלגה. העניינים הללו הופכים את כל הדיון משיח של השקפה רחבה לדאגה לאינטרס צר.

ושלישית, משום שהמחלוקת בין חלק גדול מהמפלגות אינה בהכרעה הערכית אלא בהערכת המציאות. רבות מהמפלגות מסכימות על המטרות אך חלוקות ביניהן באופן שבו יש להגשים אותן. תחום ההתמחות של רבנים הוא הצד הערכי-תורני ולא הצד המקצועי מעשי. בשאלות הלכתיות מעשיות, רבנים מביאים את ניתוח המקורות התלמודיים וההלכתיים, ואנשי המקצוע מביאים את הערכת המציאות. כשרבנים מורים להצביע למפלגה פלונית הם בד״כ לא מנתחים מקורות אלא מעריכים מציאות. וזה, כאמור, לא תחום המומחיות שלהם. קצת כמו להתייעץ עם סנדלר על תקלה באינסטלציה.

לכן אני נוהג לומר לתלמידיי שיש לי כמובן דעה פוליטית, אבל להתייעץ איתי בשאלה למי להצביע אינו דומה להתייעצות בשאלה האם מאכל כלשהו כשר, אלא יותר לשאלה האם אותו מאכל טעים.

אחרי לבטים רבים הגענו למסקנה כי התהליך החינוכי הרצוי בעינינו בנוגע לבחירות הוא הניסיון לפתוח את הדיון ולברר את השאלה. במערכת הבחירות הבאות ירוצו מן הסתם מפלגות חדשות ומועמדים אחרים. חלק מהסוגיות שעל סדר היום עשויות להשתנות, אך תפקידנו כמחנכים לתת להם את הכלים איתם תוכלו לגשת גם למערכת הבחירות הבאה. לכן, לא נגיד להם למי להצביע. גם לא נגיד להם למי לא להצביע. אפילו לא נאמר להם למי הצביע כל אחד מרבני המכינה (אם אני לא טועה, מדובר בלפחות שלוש מפלגות שונות). במקום זה השתדלנו להציע בפני התלמידים את השאלות שלדעתנו הן השאלות החשובות ביותר שלדעתנו כדאי לשאול לפני ההחלטה במי לבחור. אחר כך שלחנו אותם להתכנס ברביעיות. כל קבוצה נתבקשה לבחור את שלושת השאלות הכי חשובות בעיניה, וגם לענות עליהן. בסוף, התכנסנו כולנו שוב בבית המדרש, שמענו מה בחרה לשאול כל חבורה ומה התשובות שנתנה. וכל אחד מאיתנו הוסיף עוד הערה אחת –

אחד הרבנים המליץ לשאול מה טוב לאומה, לעם ולכלל, ולא רק מה טוב לי, למשפחתי או למגזר שלי, כי המנהיג האמיתי הוא כלל הציבור ולא אדם זה או אחר. אחד הרבנים האחרים הציע להתבונן באופן שבו אנו מקבלים החלטות, להבין מה הבחירה שלי מלמדת עלי ולמה בחרנו את מה שבחרנו. ואני ביקשתי לטעון שבדמוקרטיה, השפעה היא מכפלת השכיחות של דעה בעוצמת חשיבותה עבור מי שמחזיק בה, ולכן כדאי לתמצת ולדייק מה הכי חשוב בעיניי, ולא לנסות לאסוף גם וגם וגם וגם. ברווזים יודעים גם לעוף, גם לשחות וגם ללכת, אבל שום דבר מזה הם לא עושים כמו שצריך.

אני מניח שבסופו של אותו שיעור החבר'ה לא יצאו עם תשובה ברורה לשאלה למי להצביע. אני מקווה שעזרנו להם קצת לדעת לשאול.

נישואיה של לאה נכפתו על יעקב בעורמה. איך השפיע הדבר הזה על יחסו של יעקב ללאה לאחר הנישואין?

אחוות האחיות – הרב יעקב פילבר

ניגודי אינטרסים בין אח לאח או בין אחות לאחות מלווים אותנו לכל אורך ספר בראשית. בעיון ראשון רואים אנו שקיים הבדל בין התנהגות האחים להתנהגות האחיות. בעוד שמערכת היחסים בין האחים היא אלימה, כמו קין הקם על הבל אחיו והורגו, או עשו המבקש להרוג את יעקב, וכן האחים עם יוסף, הרי אצל האחיות לאה ורחל, לא זו בלבד שהן אינן פוגעות אחת בזולתה, אלא אדרבא, כל אחת מהן היתה מוכנה אפילו לוותר משלה לטובת אחותה.

הדבר מתחיל כאשר בא יעקב לביתו של לבן. באותה תקופה היו חייה של לאה קשים. יעקב העדיף את רחל, אהב אותה וציפה לשאת אותה לאשה. בשלב זה מתגלה גדלות רוחה של רחל, החוסכת מאחותה את הבושה אפילו במחיר ויתור על בחיר לבה, כמו שמתאר זאת לנו המדרש [פתיחתא לאיכ"ר כד]: "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: ריבונו של עולם גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. ולערב חילפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה".

נישואיה של לאה נכפתו על יעקב בעורמה. איך השפיע הדבר הזה על יחסו של יעקב ללאה לאחר הנישואין? על כך נחלקו המפרשים: לפי הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' יעקב שנא את לאה ככתוב: "וירא ה' כי שנואה לאה", וכדברי לאה: "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", ורק לאחר שנולדו ללאה ילדיה חל מהפך ביחסו של יעקב ללאה. יש המפרשים שיעקב מלכתחילה לא שנא את לאה, שהרי מפורש בכתוב: "ויאהב גם את רחל מלאה", כלומר שאהב את לאה אלא שאת רחל אהב יותר. וכמו שהביא החתם סופר בספרו "תורת משה" את פירושו של המג"א (המגן אברהם): שבאמת יעקב לא היה שונא את לאה, אלא החשש היה שיעקב עלול לשנוא את לאה על שכפתה עליו נישואין ברמאות, וההשגחה העליונה ביקשה למנוע את השנאה הזו, "ויפתח את רחמה", ולכך ציפתה גם לאה אחר לידת ראובן שאמרה: "עתה יאהבני אישי". אבל יחד עם זאת אין לאה מנצלת את יתרונה על רחל בהולדת הילדים, אלא בגדלות רוחה היא מוכנה לוותר על הילד השביעי שלה לטובת רחל, ובלבד שלא תפגע אחותה, כמו שמובא בגמרא [ברכות ס א]: "דנה לאה דין בעצמה, אמרה: י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה שלי וארבעה של בני השפחות הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, מיד נהפכה והייתה לבת, שנאמר: 'ותקרא את שמה דינה' שדנה דינה לעצמה".

הצטרפותה של לאה לבית יעקב באה לכאורה במקרה, אלא שאין הדבר כן. לאורך כל הדרך אנו רואים שההשגחה העליונה מסייעת להשתלבותה של לאה בבית יעקב, כמו הכתוב "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה", וכמו שאומרת לאה: "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי". את ההשתדלות הזו של ההשגחה העליונה לשלב את לאה בבית יעקב ניתן להבין מפני תפקידה המיוחד של לאה, שנוסף לתפקידה להיות אשתו של יעקב, נפל בחלקה שדרכה יתגלה המשיח בישראל. אין זה סוד שמסלול התגלותו של המשיח מתחילתו ועד הסוף היה בדרך לא צפויה, החל מתחנתו הראשונה במעשה שתי בנות לוט, שמהן יצאו רות המואבייה ונעמה העמונית. אח"כ נשואי לאה ליעקב שהייתה התחנה השנייה שממנה נולד יהודה, וממנו תחנתו השלישית של המשיח היתה לידתו של פרץ מתמר, והרביעית לידת עובד מרות. המשותף לכל המקרים הללו, שהנשים הן שהיו היוזמות, ומעשיהן נעשו בלא ידיעת הבעלים ואף בניגוד לכוונתם.

השביתה מהטכנולוגיה, היא הפנים החשובות והרלוונטיות של השבת היום, מעבר להפסקת העבודה היומיומית

מהי שמירת שבת בימינו? (ג) / הרב ד"ר עידו פכטר

אם צריך להשוות את תקופתנו לאיזושהי תקופה בהיסטוריה היהודית, הייתי אומר שמבחינות רבות דורנו זהה לדור המדבר. החברה הישראלית ברובה הגדול כבר אינה חקלאית. גם המסחר אינו העיסוק המרכזי של החברה, וגם מי שעוסק בו, עושה זאת לרוב באמצעים שונים מכפי שהיה נהוג בעבר. קניות רבות נעשות היום אונליין, והאדם לא זקוק לצאת מביתו כדי לקנות דברים. גם בעלי מלאכה, בצורה שהיתה נהוגה בעבר, הפכו כיום למחזה נדיר.

היום העבודות שלנו נעשות בעיקר דרך אמצעי התקשורת. אנו שולחים ומקבלים מיילים, נכנסים ויוצאים מאתרים, משתמשים בתוכנות ניהול ומעקב. בסמארטפון אנו שולחים הודעות ווטסאפ ומקבלים אותן. אנו חברים בקבוצות שונות, שבהן אנו יוצרים ומתכננים פעילות. לא לחינם, עבודות רבות היום יכולות להתבצע מהבית.

לכן אני טוען שדורנו דומה לדור המדבר. האוכל לצערנו עדיין לא יורד מן השמים, ולפרנסה איננו זוכים בליקוט פשוט. אבל עדיין, העובדה שרובנו אינו צריך לעסוק במלאכת כפיים כדי להתפרנס הופכת את החיים שלנו למאד נוחים. במה תתבטא שמירת שבת בחיים שכאלה?

אני מבקש לטעון, שכשם שבמדבר, איסור השבת המרכזי היה "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" כדי ללקט את המן, גם היום האיסור המרכזי של השבת הוא היציאה מן המקום. בעולמנו אין מדובר ביציאה פיזית אלא בעיקר טכנולוגית. כאשר אדם מתחבר באמצעות המחשב, האינטרנט והסמארטפון אל עולמות רחוקים ממנו, הוא נחשב כיוצא מתחום השבת.

איסור התחומין נועד לגרום לאדם להתכנס בעולמו. אווירת השבת היא של משפחה ושל קהילה, של נחת ושל מנוחה. האדם לא אמור לעסוק בעולם שבחוץ, לתור שם אחר מזון פיזי או נפשי, אלא להתמקד בעולמו הפנימי. הוא נקרא לחוות את הקשרים המשפחתיים והקהילתיים, להירגע מן המרדף המתמיד אחר התעסקות שבחוץ ולתת מקום לעולמו הרוחני.

כיום, מה שמונע מהאדם להישאר במקומו הוא הטכנולוגיה. אנו מתעדכנים כל העת באתרי חדשות על המתרחש בעולם. אנו מתקשרים לאנשים רחוקים ומנהלים איתם שיחות. אנו צופים במסכים ויונקים תוכן שאיננו מיוצר אצלנו אלא לקוח מבחוץ. אנו שוקעים ברשתות החברתיות ומנהלים קשרים עם ארגונים ואנשים מרחבי העולם. למרות שאנו נשארים במקומנו, הטכנולוגיה מוציאה אותנו הרחק מחוץ לתחום מושבנו.

השבת קוראת לנו להתנתק מכל זה יום אחד בשבוע. היא דורשת שנפסיק לחפש אחר הבידור שבחוץ ונתכנס לעולמנו הריאלי. היא קוראת לנו לא לנסוע רחוק ולחפש את האושר בחוץ אלא למצוא את אושרנו בפנים, במרחב הפרטי שלנו. השבת משיבה אותנו לעצמנו, ל-Being, לאחר שישה ימים של Doing.

תשאלו: על איזה איסור האדם עובר כשהוא משתמש במחשב או גולש באינטרנט? מבחינה פורמלית, התשובה היא שכמעט ואין איסור בכך. חשמל הוא לא איסור מובהק, ואין מלאכה כלשהי שהאדם עושה בהפעלת המחשב. ובכל זאת, מבחינה מהותית האדם הזה מחלל שבת לא פחות ממי שעובד בחקלאות או בכל מלאכה אחרת. אין לו שבת.

הממד הזה של שמירת השבת עשוי להיות הבשורה החשובה של היהדות לעולם כיום. ישנן יוזמות שונות, המודעות להרס ההתמכרות למסכים, וקוראות להניח אותם בצד פעם בשבוע (מיזם שבת UnPlugged, לדוגמה). אבל מסתבר שמיזם ברוח זה כבר נכתב ונמסר לנו בהלכה היהודית לפני אלפי שנים. "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". אם נדע להציג כך את השבת לעולם כיום, נדבר על החשיבות שיש בהתכנסות פנימה, למעגלים הקרובים אלינו, השבת תוכל להמשיך את המהפכה שהחלה לחולל בעולם לפני אלפי שנים. פשוט צריך לתרגם אותה נכון לשפת ימינו. סבורני, שהשביתה מהטכנולוגיה, היא הפנים החשובות והרלוונטיות שלה היום, מעבר להפסקת העבודה היומיומית.

אף שבתנאים מסוימים ניתן להימנע ממתן טיפול רפואי, הימנעות מהזנה בתנאים דומים נחשבת להרעבה, ומניעת מזון מאדם יש בה ממד של רציחה

אוכל זה לא מותרות – הרב אבי רזניקוב

פרשתנו עוסקת ביציאתו של יעקב אבינו לפדן ארם. הטעם ליציאה כפול. יעקב בורח מעשו ומחפש כלה מבנות לבן על פי מצוות אביו ואמו. עם צאתו את ארץ הקודש נודר יעקב נדר בבית אל, ומתחייב לשוב לארץ מולדתו ולהקים מצבה (בראשית, כ"ח, כ').זהו הנדר הראשון שמוזכר בתורה. יעקב אבינו כולל בנדרו שישה דברים;  (א) "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹקִים עִמָּדִי"- הצלחה במעשים. (ב) "וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה"- שמירה בדרכים. (ג) "וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל" – סיפוק צרכי מאכל. (ד) "וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ"- סיפוק צרכי לבוש. (ה) "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי"– שישוב בשלום אל בית אביו. (ו) "וְהָיָה ד' לִי לֵאלֹקִים"- קבלת עול מלכות שמים. משפט התנאי בו משתמש יעקב מורכב משני חלקים – התנאי והנדר. איפה נגמר התנאי, ואיפה מתחיל קיום הנדר? עד היכן חלקו של ד' ומהיכן מתחיל חלקו של יעקב? נראה שהתנאי של אלוקים, שמירת יעקב בדרך. ואילו הנדר המוסב על יעקב, הינה האחריות לשוב בשלום אל בית אביו. אלא שמעיון בדברי רש"י משמע שגם השבתו של יעקב ארצה מוסבת על אלוקים.

יעקב אבינו מדבר בנדרו על הצדדים הפשוטים ביותר של החיים, על הדברים הבסיסיים והקיומיים של האדם, הוא מבקש לחם לאכול ובגד ללבוש והוא מבקש שמירה וביטחון.

בעל ה"כלי יקר" עומד על התוספת "לחם לאכול ובגד ללבוש", מדוע לא הסתפק בבקשה 'ונתן לחם ובגד', הרי ברור שהלחם נועד לאכילה והבגד ללבישה? מיישב הכלי יקר, שיעקב ביקש שיהיה לו לחם בדיוק לפי צרכו, ובגד בדיוק לפי צרכו, ולא יותר מזה. לכן הוא מדגיש, "לחם– לאכול, ובגד– ללבוש". המותרות עשויות להשכיח את יעדו וייעודו.

מעין זה מבואר ברבינו בחיי– "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, זאת שאלת הצדיקים מאת ד', לא ישאלו המותרות, רק הדבר ההכרחי בלבד, שאי אפשר לו לאדם שיחיה בלעדיו. ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות, הוא גורם לו מהומות רבות".

יש שהשיבו תשובה מעשית; לעתים יש לאדם לחם, אך הוא אינו יכול לאוכלו כגון שצרותיו ודאגותיו רבות ואבד תאבונו, או שמסיבה רפואית נאסר עליו לאכול, וכן, לעתים יש לאדם בגד המתאים ללכת בו בחוץ, אך מתוך רוחו הנכאה אין לו כל חפץ ורצון לצאת, או שלא אכפת לו מצב הבגד. יעקב מבקש, שיהיה לו "לחם לאכול" "ובגד ללבוש", שבנוסף להיות הבגד והלחם מצויים אצלו, תהיה לו גם האפשרות את הבגד "ללבוש, ואת הלחם "לאכול".                                                                                                                         כדי לספק את צרכיו הבסיסיים של החולה יש להגיע לפחות לצריכת קלוריות סבירה, בין 500 ל-1000 קלוריות ביום. במקביל, לדאוג לכך שהחולה ישתה לפחות 5 כוסות נוזלים ביום.                                     מדין תורה חייבים לטפל בחולה, אפילו אם לדעת הרופאים הוא חולה סופני הנוטה למות. מעמדה ההלכתי של הזנה מלאכותית שונה ממעמדן של פעולות רפואיות אחרות. אכילה ושתייה אינן פעולה רפואית אלא צורך חיוני לחייו של האדם וחלק מההתנהלות הטבעית שלו. על כן, אף שבתנאים מסוימים ניתן להימנע ממתן טיפול רפואי, הימנעות מהזנה בתנאים דומים נחשבת להרעבה, ומניעת מזון מאדם יש בה ממד של רציחה, כך פוסק הרמב"ם: "אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת… הרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם" (הל' רוצח ושמירת הנפש ג' י').

חז"ל גם לימדו שמיתה ברעב היא המיתה הקשה ביותר מכל המיתות (בבא בתרא, ח' ע"ב). יחד עם זאת, ישנם מצבים רפואיים שבהם חולה בסוף ימיו יכול להתקיים זמן רב ללא הזנה, ומניעת הזנה איננה הרעבה, ואילו הזנה ארוכה בזונדה עלולה לגרום לזיהומים וסיבוכים. לפיכך, כאשר החולה מבקש שלא יאכילו אותו, צריך למצוא את הדרך לשכנע אותו בנחיצות האכילה. אם בכל זאת הוא איננו רוצה בכך, אי אפשר לכפות זאת עליו (שו"ת אגרות משה, חו"מ ח"ב, ע"ד). לדעת הרב אויערבך חייבים להאכיל את החולה וזאת אף בניגוד לרצונו (שו"ת מנחת שלמה, ח"א, סי' צ"א, אות כ"ד). גם כשמדובר בחולה שאפסו הסיכויים להצילו והוא סובל, יש להימנע מהפסקת ההזנה לגמרי. ומכל מותר להפסיק את ההזנה העל-וורידית של החולה, היינו המזון המרוכז הניתן לו דרך הווריד, ולהעביר את ההאכלה דרך הפה בזונדה, או אפילו להסתפק במתן מים וסוכר דרך הווריד. יש מי שכתב, שגם אם נפסק העירוי התוך-וורידי, חייבים לחדשו (הרב יצחק י. פרנקל, אסיא, ג', תשמ"ג, עמ' 463 ואילך). ויש מי שכתב, שאם נפסק העירוי ולא חידשוהו, אין כאן מעשה בידיים, ולכן לא ניתן להגדירו בגדרי רציחה (י'. לוי, נועם, ט"ז, תשל"ג, עמ' נ"ג ואילך).

גיור וזהות יהודית

אבי שגיא

מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן

גר קטן ושאלת הרצון  – חלק ראשון

פרק כ"א

גיור גר קטן שאין לו רצון אוטונומי הוא מקרה מבחן לשאלת מעמד הרצון בגיור. ההלכה דוחה את האפשרות שלא לגייר קטן: "אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין" (כתובת יא, ע"א). רב הונא לא מנמק את קביעתו, בכך, כפי שנראה, עוסק התלמוד. הוא קובע כי בית דין מטבלין את הגר, ואינו קובע שהמילה היא על דעת בית דין. הרשב"א מפרש: "הא דנקט רב הונא גר קטן מטבילין ולא קאמר מלין איכא למימר דמילתא דשייכא בזכרים ובנקבות נקט, אי נמי משום דטבילה גמר מלאכתו כדקיי"ל (יבמות מ"ו א'): מל ולא טבל כאילו לא מל נקט מטבילין, אי נמי נ"ל לומר דרבותא נקט משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו אבל טבילה דבשעתה לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינה בעולם אימא לא, כיוון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדיל קמ"ל". לפי הרשב"א, עמדת רב הונא ברורה: גיור קטין אינו גיור מותנה. גר קטן נולד לעם ישראל, והוא ככל יהודי, זאת גם לפי שיטת רב יוסף, בה נדון בהמשך, שבבגרותו הוא יחול למחות. 

הביטוי "על דעת בית דין" רב-משמעי. לפי הרב משה מרדכי אפשטיין, משמעות הביטוי היא שבית הדין מכונן את הגיור: "גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד דזכין לו שלא בפניו, מכריח דהבי"ד הם פועלים את חלות הגירות, ורק דבעינן שתהא הגירות מרצונו ולזה מהני דין זכין" (לבוש מרדכי, בבא קמא, סימן נד). עמדה זו עומדת בניגוד למסורת התלמודית וההלכתית, שלפיה לנוכחות בית הדין בגיור יש משמעות דקלרטיבית: אישור ההתרחשות הגיור. לא סביר שיש שני סוגי גיורים: בגיור קטן בית דין מכונן את הגיור, ובגיור בגיר לבית הדין תפקיד דקלרטיבי – אישור ההתרחשות.

לפי הרב מרדכי ליב וינקלר, זו המחלוקת בין רב הונא ורב יוסף שאמר:   "הגדילו – יכולין למחות" (כתובות, שם), לפי רב יוסף המחאה מחזירה את המצב הראשוני לקדמותו, והקטן שבגר אינו גר. אבל רב הונא "בא להשמיענו דעיקר הדעת ב"ד מה שעושין בשבילו לזכות אותו, ואף שדעתו דעת אחרת, בטלה דעתו נגד דעת ב"ד, ואף כשהגדיל ובא למחות אינו יכול למחות, דלאו בתר דעתו אזלינן אלא בתר דעת ב"ד […] ור' יוסף סבר הגדילו יכולין למחות, דלאו בתר דעת ב"ד אזלינן אלא אחר דעתו ומחשבתו, וכיון שהוא אינו רוצה, בעכ"ח לא יכול ב"ד לגזור" (שו"ת לבושי מרדכי, ליקוטי תשובות סימן קנה).

כאמור, עמדה זו אינה מתיישבת עם המסורת התלמודית והבתר תלמודית שלפיה הגיור הוא פעולת הגר. רש"י כותב: "על דעת בית דין – שלשה יהיו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג', והן נעשין לו אב והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר". באופן דומה כותב המאירי: "ומגיירין אוותו על דעתם כאילו הם אבותיו של זה, שיהא עניינו מסור להם כדרך שעניין הבן מסור לאב להכניסו לברית ולקדושת אמנה" (מאירי, כתובות יא, ע"א; ראו עוד כסף משנה, הלכות מלכים, פרק י, הלכה ז; ב"ח, יורה דעה, סימן רסז, אות ח.). לפי פירוש זה הגר הוא המתגייר ובית דין מאשר את אישור התרחשות הגיור. גר קטן אינו נחשב כבעל רצון וגיור מחייב רצייה, בית הדין מחליף את הוריו. זאת גם אם האם הביאה את הבן לגיור. בלשון הרשב"א: "אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד. פרש"י ז"ל שהביאתו אמו, ולאו למימרא דבלאו הכי לא מטבילינן ליה אלא לומר דאין ב"ד מחזרין למול ולטבול את העכו"ם הקטנים [נ"א: הגרים] מעצמן" (רשב"א כתובות, יא, ע"א). ההיגיון בהחלפת ההורים בבית דין הוא  ברור: בגיור פוקעת הזיקה ההלכתית הקיימת בין הגר להוריו, לפיכך הם אינם יכולים להיות תחליף לרצון המתגייר. בית הדין מבטא את רצון הקטן, ומכאן ואילך גיורו דומה גיור בגיר לכל עניין.

מילה וטבילה, שהיא "גמר מלאכתו" (רשב"א), יוצרות גיור. הודעת המצוות אינה מעכבת: "והאי דמטבילין אותו, אע"ג דגר בעלמא בעינן שיודיעהו קלות וחמואות, ההיא למצוה ולא לעכב, והכא דלאו בר הודעה אינו מעכב" (ריטב"א כתובות יא, ע"א, ועוד הרבה). גר קטן נולד על ידי מילה וטבילה לעם ישראל, והתחייבות שתחול עליו זהה להתחייבות של עם ישראל. ברם, בניגוד לבגיר לגר קטן אין רצון, ולכך יש השלכות הלכתיות.

פוליאמוריה – אנושי ונורמלי? – הרב ד"ר שלום שרון

לפני כארבע שנים, התוודעתי בפעם הראשונה למילה "פוליאמוריה". היה זה במהלך טיול באתיופיה תוך כדי דיון בשאלה האם על פי המנהג האתיופי מותר לגבר לשאת יותר מאישה אחת? תוך כדי הדיון, אחד המשתתפים, אדם מאוד רציני, סיפר על תופעת הפוליאמוריה בישראל. הוא הסביר שפוליאמוריה היא ריבוי אהבות. כלומר, מערכת יחסים המבוססת על אהבה עם שניים או יותר פרטנרים בו זמנית כשהכל בהסכמה. הייתי בהלם מהתופעה הזו. שאלתי את עצמי- במה זה שונה מתופעת הביגמיה? בעולמי, זה דבר בלתי נתפס, ובכל זאת – התופעות הללו היו קיימות והן עדיין קיימות.

וגם, בין היתר אנו מקבלים את הרושם שהתנ"ך מתיר פוליגמיה. האם זה אידיאלי? אנושי? ואם זה איננו כך, מדוע התנ"ך מאפשר נישואין של גבר ליותר מאישה אחת? גם מעצם האיסור לכלה לומר תחת החופה לחתן "הרי אתה מקודש לי בטבעת זאת", נניח שדת משה וישראל לא מקבלת רעיונית שאישה רשאית לייחד גבר ולאסור עליו את כל הנשים בעולם. אז מי פה הנורמלי ומי אינו נורמלי?

לצורך בירור שאלות הללו החלטתי לשוחח את הקס אליאס סמאי שליט"א. שאלתי את הקס: "האם גבר, במידה ואשתו מסכימה, יכול לשאת אשה נוספת?", קס סמאי ענה: "כל טקס חתונה באתיופיה אנו פותחים בטקס מקדים שנקרא "קשרה" (חוט עם שני צבעים – אדום ולבן. צבעים אלו הם סימבוליים. הצבע האדום מסמל את טוהר הכלה, שהיא בתולה, חסודה וכשרה לבעלה. הצבע הלבן מסמל את טוהר החתן – נקי מעבירות, בעל מידות טובות ולב טוב). בחתונה עם אישה נוספת לא נהגנו לפתוח בטקס הקשרה. באופן זה אנחנו אמנם לא מנענו נישואין עם שתי נשים אבל לא ראינו בכך ברכה גדולה".

"ומה הדין כאשר האשה מסרבת שבעלה יתחתן עם אשה נוספת? האם מותר לו בכל זאת לשאת אשה על אשתו?", תהיתי. הקס ענה: "בדרך כלל האישה לא תסרב. זה נעשה תמיד בהסכמה של האישה. אם היא מסרבת, בכל זאת, בעלה יכול לשאת אישה נוספת. אבל זה מקרה חריג – זה לא מביא ברכה בבית".

"ומה הדין ביחסי נישואין בין אישה אחת לכמה גברים באותה עת (פוליאנדריה)?", תמהתי, והוא ענה: "זה דין תורה, התורה אסרה זאת ולכן זה אסור. אנו לא יודעים מה הסיבה. אבל יכול להיות שזה בגלל קדושת האישה".

לפי זה, נראה שבמנהג יהודי אתיופיה, עד עלותם ארצה, הם נהגו להתיר לבעל, במקרים מיוחדים, לשאת אישה נוספת על אשתו הראשונה. תופעה זאת לא הייתה נפוצה במנהג של יהדות אתיופיה אבל היא הייתה קיימת. חלק מהבעלים הללו שהגיעו ארצה עם שתי נשים בחרו מרצונם או שלא מרצונם להתגרש מאחת הנשים. דרך המנהג של יהודי אתיופיה אנו יכולים להבין את הנוהג המקראי בעניין זה. מצד אחד המקרא מעביר לנו מסר מונוגמי "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" ומצד שני מסר מונוגמי זה אינו מקבל ביטוי מעשי בחוקים ובמצוות. כפי שכותב רוטנברג: "אין  להקל ראש בעוצמתו של המסר המונוגמי ובהקבלת הבלתי נמנעת למסר המונותיאיזם בתנ"ך. תפיסת הייחוד ואחדות הופכת אותם למסרים זהים במהותם, המחזקים זה את זה, נשענים ותלויים במידה רבה זה בזה. האמונה בא-ל אחד, העמדת  הפרט היחיד מול א-לוהיו באמונת הייחוד, מקבילה להעמדת אישה אחת מול איש אחד, ואיחודם הגופני המלא מתוך הרמוניה שבהכרה וברגש מקביל לרעיון אחדות הא-ל" (נפתלי רוטנברג, בעקבות האהבה, עמ' 40). כלומר, האידיאל לחיי זוגיות בהרמוניה על פי התורה הוא אישה אחת מול איש אחד.

אם נחזור לשאלת תופעת הפוליאמוריה, האם עצם העובדה שתופעה זאת קיימת, מתוך הסכמה של כל הצדדים, הופכת אותה למוסרית יותר? כידוע, נשיאת שתי נשים נאסרה בחרם דרבנו גרשום על ותקנתו נתקבלה בעיקר בקהילות מסוימות באזור אשכנז. ובישראל, פוליגמיה אסורה ונחשבת לעבירה פלילית. מדוע החוק אסר זאת? האם המדינה רואה בכך ערך, כפי שהתורה מציבה? עצם העובדה  ש- 36% מהנשים הבדואיות בארץ נשואות לגבר שנשוי לעוד אישה, מצביעה לכאורה על כך שהמדינה לא רואה בכך ערך. האם מקובל לטעון שנורמות וגבולות הם תלויי מקום, והם אינם אוניברסליים? ברור שיש הבדלים אובייקטיביים בין בני אדם, תולדה של היותנו צלם אלוקים, ובנוסף לכך- יש שינויים שנובעים מצורת חיים שונה, מתרבות אחרת, מפער במרחקי הזמן והגיל. כל אחד מאתנו רחוק במידה מסוימת מ"הנורמה". קיים קו דק מאוד מפריד בין התנהגות שהופכת אותנו לייחודיים, ובין התנהגות שממנה והלאה אנחנו נחשבים כבר למוזרים או למשוגעים. נראה שכיום יש קושי לשרטט את הקו הזה. התרבות הדתית של יהודי אתיופיה מלמדת אותנו שאי אפשר להתעלם מן העובדה שבני האדם מוכרים לנו כפי שהם, ולא כפי שהיינו רוצים שיהיו. חרף קושי זה ההנהגה הרוחנית הצליחה לגלות אנושיות תוך הצבת גבולות ברורים לגבי מה אסור ומה מותר.

כולם מרמים את כולם – ד"ר תמר מאיר

"ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה". מדרש בראשית רבה (ע, יט) שם לב לאזכור נוכחותם של אנשי המקום בחתונת יעקב, ומעמיד אותנו על התפקיד שייעד להם לבן במזימותיו המרובות. על פי הסיפור הדרשני, לבן "כינס כל אנשי מקומו. אמר להם: יודעים אתם שהיינו דחוקים למים, וכיון שבא הצדיק הזה לכאן, נתברכו המים […] (מכאן בתרגום:) אמר להם אם רוצים אתם אני מרמה אותו, ונותן לו לאה, שהוא אוהב את רחל הרבה, והוא עושה כאן אצלכם שבע שנים אחרות [נוספות]".

בכך מסביר המדרש כיצד ייתכן שאיש לא שם לב להחלפה במעמד החתונה- הקהל מודע לרמאות, ובוחר לשתף איתה פעולה, כדי לזכות לברכה הבאה בזכותו של יעקב.

אלא שבכך לא תם הסיפור. לבן לא סתם מבקש את שיתוף הפעולה. בהמשך הוא מבקש מהם משכונות כערובה לכך שלא יגלו את דבר התרמית. עם המשכונות הוא מממן את צרכי החתונה – יין, שמן ובשר. ממילא, יגיד המדרש "הוי למה נקרא שמו לבן הארמי? שרימה באנשי מקומו". המשך הסיפור מתאר את קורות יום החתונה. אנשי המקום שרים שירי חתונה ליעקב. כשהוא נכנס בערב ושואל אותם במה זכה, הם מסבירים לו שזה בזכות החסד שגמל עימם. שירי החתונה ממשיכים, ובהם כבר התפתחות מעניינת: "והיו מקלסין קודמוי (והיו משבחים לפניו) ואמרין: הא ליא הא ליא, היא לאה היא לאה", וכבר היו מי שהסבירו שלפנינו המקור הראשון לצהלולי החתונה, שלא היו אלא נסיונות לרמוז על ההחלפה והרמאות. בערב דואגים האנשים לכבות את הנרות, ולהסביר ליעקב שכך היא דרך כבוד. עד כאן, כולם מרמים את כולם: לבן את אנשי מקומו, והם בתורם את יעקב, אך גם את לבן– שהרי הם בכל זאת מנסים לרמוז ליעקב שמשהו קורה כאן.

הסיפור ואיתו הרמאויות הכפולות לא מסתיים כאן: "(בתרגום) וכל אותו לילה היה קורא לה רחל, והיא עונה לו. בבוקר והנה היא לאה. אמר לה: מה רמאית בת רמאי […] אמר לו: יש מורה שאין לו תלמידים? לא כך היה אביך קורא לך עשיו ואתה עונה לו?!" תשובתה של לאה קשה וחריפה. לאה נאלצת לשתף פעולה עם הרמאות של אביה. ויעקב מה? אפשר לומר שיעקב נאלץ לשתף פעולה עם הוראת אימו, שהוא שומע בקולה, ושהוא עושה זאת "אנוס וכפוף", ועם זאת– מתברר שלמעשיו יש רושם ויש הד בעולם. הוא לומד על בשרו את מחירה של הרמאות, גם אם- בשני המקרים, ניתן לזהות הכוונה מלמעלה שהועידה את יעקב לברכות ואת לאה ליעקב.