חטא שנחטא על ידי מנהיג ציבור צריך הודאה בציבור
איך חוזר מי שנפל בפשע – למעמדו הקודם – הרב יובל שרלו
האם מי שסרח פסול חס ושלום לנצח? האם אין דרך תיקון למי שחס ושלום נפל? האם ננעלו שערי תשובה וחזרה?
אחד היסודות הגדולים ביותר שאנו למדים לאורך התנ"ך כולו הוא שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואין מי שאינו זקוק לכך שייפתחו בפניו שערים מחודשים. לאורך התנ"ך כולו אנו למדים את המרכזיות הגדולה של התשובה, ושל האפשרויות שהיא פותחת. המקום המפותח ביותר שעולם התשובה והתיקון מבואר בו הוא תשובת דוד המלך על מעשה אוריה. הכתוב בספר מלכים מדגיש "אשר עשה דוד את הישר בעיני ה', ולא סר מכל אשר ציווהו כל ימי חייו, רק בדבר אוריה החתי" (מלכ"א טו, ה). הכתוב בספר שמואל מאשים את דוד המלך עליו השלום "אותו הרגת בחרב בני עמון", לאמור: על אף העובדה שמי שהרג את אוריה בפועל היה חייל עמוני – הנבואה רואה בדוד המלך עליו השלום את ההורג, שכן הוא זה שפקד להפקיר את אוריה מול החומה העמונית. ואף על פי כן, לאחר שהודח וגלה, שב דוד המלך למקומו, ואנו מתפללים כל יום חול שלוש פעמים לשיבת מלכותו ולהצמחת דוד עבדו. הסיבה לכך אינה, חס ושלום, בשל העובדה שהנבואה ממעטת בנפילה הנוראה, כי אם בכך שהוא פילס דרך לחוזרים בתשובה ולמתקנים את חטאם, וכך הוא מופיע במדרשי חז"ל רבים. דרך דמותו מלמד הכתוב את המשקל הגדול של אפשרות התיקון והתשובה.
אולם, לכך יש שני תנאים. ראשון בהם הוא ההודאה הפומבית. ראשון המודים בפומבי, והשבים למקומם, הוא יהודה בן יעקב בפרשת השבוע שלנו. אמירתו "צדקה ממני", וההימנעות מחיפוש תירוצים, מהדחקה, מהכחשה, מהתפתלות וכדו' – מהווה קריאה גדולה לנופלים בדרכים לא ראויות. זו הדרישה הגדולה, וכשמדובר במנהיגות ישנה חשיבות שהדבר ייעשה בפומבי. בעלי התוספות במסכת בבא קמא (צב ע"א, ד"ה "מי גרם") הדגישו את העובדה שיהודה היה הראשון שהודה ברבים. חטא שנחטא על ידי מנהיג ציבור צריך הודאה בציבור, ואין משמעות לדברים הנעשים בחדרי חדרים. בעולמה של התשובה אין משמעות למשפט "שילמתי את חובי לחברה". לא מדובר בחוב כלפי החברה, ולא מדובר בתשלומים. מדובר בתיקון, וזה אינו יכול להיעשות בלי הודאה. הפסוק שהפך להיות ביטוי עממי "מודה ועוזב – ירוחם" הוא יסודי ביותר.
שני בהם הוא ריצוי הנפגעים. עיקרון זה מופיע אף הוא במשנה במסכת בבא קמא: "אף על פי שהוא נותן לו (את התשלום המגיע לנחבל), אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו" (פ"ח מ"ז). אין שום משמעות לתיקון בלי התנצלות ובקשת ריצוי ממי שנפגע. התשובה והתיקון אינם נעשים רק בין אדם למקום, אלא בראש ובראשונה בין אדם לחבירו. לא ניתן לשוב בלי לבקש בבקשה אמיתית את מחילתו של הנפגע, בין אם מדובר בבני אדם פרטיים, ובין אם מדובר בציבור, אם שני היסודות האלה לא קיימים – הודאה וריצוי – לא ניתן לדבר על שיבת אדם למקומו. וכששניהם נמצאים – נפתחת דרך גדולה לתיקון.
היכן אתם?! המנהיגים, ה'מבוגרים האחראיים', קחו אחריות לאומית להורדת הלהבות!
שעתה של אחריות לאומית – הרב אליעזר שנוולד
מומחה לענייני העולם הערבי ניתח השבוע את זווית המבט של העולם הערבי על המתרחש בפוליטיקה הישראלית, שעוקב אחריה בעניין רב. מאז הקמת מדינת ישראל הנרטיב שלהם היה השוואת מדינת ישראל למדינה הצלבנית שהוקמה בארץ ע"י הצלבנים שבאו מאירופה בימי הביניים. מדינתם נכבשה כמעט כליל לאחר כמאה שנים, ע"י צאלח א-דין, וחדלה להתקיים לאחר מאתיים שנה. מאז הקמתה של ישראל, מדינות ערב ניסו להכניע אותה בשלוש מלחמות. אולם, לאחר מלחמת יוה"כ הם הפנימו שלעת עתה אין להן את היכולת הצבאית ליישם את חלומן, ועליהן להמתין בסבלנות לשעת כושר, ואז לנצל את ההזדמנות. לאחר הסכמי אוסלו, הם קיוו להכניע את הישות הציונית הריבונית באמצעות טרור. אולם, לאחר מבצע 'חומת מגן' והכרעת האינתיפאדה השנייה, הם הבינו שגם בטרור הם לא יצליחו, לעת עתה.
בשנים האחרונות התערערות היציבות השלטונית במדינת ישראל עוררה את תקוות אויביה להיחלשות עוצמתה של המדינה. אך היא אף התעצמה מבחינה כלכלית ומעמדה המוביל בזירה הבינלאומית התחזק. מאז היוודע תוצאות הבחירות בישראל, העולם הערבי מתבונן בעניין רב ובתקווה, בהתעצמות ההתנגדות של האופוזיציה החדשה וחלק מראשי רשויות, מול הממשלה ההולכת ומתרקמת. הם רשמו בפניהם ביטויים ואיומים על עתידה של המדינה שלא נשמעו מאז הקמתה, כמו 'מרי אזרחי', ו'מרד מיסים' מצד מי שאינו מקבל, בתואנות שונות, את ההכרעה הדמוקרטית של הבוחר. מצד אלה שמציעים לפצל את המדינה ולהקים בתוכה 'אוטונומיה' נפרדת. ואף מצד איש ציבור שמאיים שהוא "לא פוסל התנגשות דמים בעתיד!", מבלי שיגונה. כל אלה מעוררים את תקוותם של אויבנו, ששעת הכושר שלהם מתקרבת. כעת הם מקווים שיצר הפלגנות ושנאת החינם, תגרום ליהודים לעולל למדינתם מה שאף אחד מאויביהם לא הצליח לעולל להם.
"את אחי אנכי מבקש!" (בראשית לז טז), אחים יקרים! ההתבטאויות של הימים האחרונים הן הילוך על שפת התהום. גורלנו חשוב לנו! הבה נתעשת ונגלה אחריות! אפשר להתווכח, אבל אסור לחרוג מהגבולות. ההיסטוריה שלנו לימדה אותנו שישנו מעבר דק ושברירי בין מילים למעשים. על בשרנו למדנו שאילו חלילה יחצה הקו הדק, אנו עלולים למצוא את עצמנו בסיטואציה אסונית מסוכנת. היכן אתם?! המנהיגים, ה'מבוגרים האחראיים', קחו אחריות לאומית להורדת הלהבות!
פרשת 'מכירת יוסף' היא הפעם הראשונה שבה התעוררה 'שנאת אחים' בעם ישראל, ומחירה הכבד. השנאה לאחיהם החמירה עד כדי רצונם להרוג אותו: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וגו'" (בראשית לז כ). למדנו ממנה גם על תפקידם של ה'מבוגרים האחראים', ראובן ויהודה, ש'לקחו אחריות' כדי למנוע מהאחים להורגו. גם אם הצלחתם היתה חלקית: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וגו'. הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה וגו'. לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (בראשית לז כא). ראובן לא הצליח למנוע את המכירה ו'להשיבו אל אביו', ואעפי"כ: "מפני מה זכה ראובן לימנות בהצלה תחלה? (שפתח הכתוב בו בערי מקלט תחלה- רש"י), מפני שהוא פתח בהצלה תחלה! שנאמר: 'ויצילהו מידם'" (מכות י א). וכך גם יהודה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וגו'. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (שם כז). וגם עליו נאמר: "באיזו זכות זכה יהודה למלכות? אמר להם ר"ט: אימרו אתם! אמרו: זה בזכות שאמר 'מה בצע כי נהרוג את אחינו', שהצילו ממיתה! אמר להם: דיה להצלה שתעמוד ותכפר על המכירה?! שנתן עצה למכרו ולא להשיבו אל אביו! וכו'" (מכילתא בשלח פרשה ה). יהודה 'לקח אחריות' ומנע את הריגתו, הביקורת עליו שלא הוביל את האחים לשלום בית ולהחזרתו לאביו. המחיר הכבד היה הירידה לגלות ושעבוד במצרים. האם למדנו את הלקח?! אנא גלו אחריות לאומית!
איזו דמות דיוקן של אבא ואימא אנחנו משאירים לדורות הבאים?איך הם יזכרו אותנו?
בית אבי חוזר אל חלומי -אבי רט
"מקצווי אותה שכונה דרומית, בית אבי חוזר אל חלומי
עם שעות יפות של חסד, והקיץ במרפסת,
בית אבי חוזר אל חלומי" [חיים חפר].
ישנם רגעים בחיי האדם, בהם הוא מבקש להתחבר, לדבוק ולהיאחז במשהו נצחי, במשהו שייתן לו כוח וכיוון לצלוח את ניסיונות, אתגרי ומשברי החיים, משהו שירומם אותו מעל הרגע ויתווה לו דרך וכיוון לאן לילך ואיזה תוכן ומשמעות יצוק לחייו.
את ה'משהו' הזה שנאחזים בו הגדירו חז"ל בתלמוד בארבע מילים: "דמות דיוקנו של אביו".
המילים הללו לקוחות מהאירוע במצרים, בו ניצב יוסף הצעיר באחד הניסיונות הקשים בחייו – מנודה ורחוק ממשפחתו מאחיו ומבית הוריו.
ברגע הקשה ביותר של הניסיון, מתאר התלמוד שלפתע נגלתה ליוסף בחלון דמות דיוקנו של אביו, וזה מה שנתן לו את הכוח להתמודד ולעמוד בניסיון הזה, ובאלו שיבואו בעקבותיו.
ברגע האמת, כשאדם מחפש במה להיאחז- הוא נאחז ב'דמות דיוקנו של אביו'- בבית אבא ואימא, בערכים, בחום, בנעימות, בריחות וניגוני השבת והחגים, בשגרת היום יום, ובתבנית נוף הולדתו.
כמו לווין המשוטט ומרחף לו בחלל, אך זקוק מידי פעם לחזור למקורו כדי לתדלק ולקבל כוחות למשימות הבאות, כך בני האדם מחפשים את העוגן היציב כדי להיאחז בו, וכדי לנווט באמצעותו את חייהם אל חופי מבטחים.
כל אחד מאיתנו נושא איתו אל מסע החיים שלו את דמות דיוקנם של אביו ואימו. האתגר הגדול והשאלה שבצידו היא- איזו דמות דיוקן של אבא ואימא אנחנו משאירים לדורות הבאים? איך הם יזכרו אותנו ברגעים כאלו ואחרים בחייהם? אילו ערכים, תובנות ומסרים הם לוקחים מאיתנו כדי שישמשו אותם במצעד חייהם? האם אנחנו מעניקים להם כוחות חיים ותעצומות נפש כדי שבבוא היום ברגעי ניסיון קשים שלהם הם יוכלו להיאחז בהם? האם הם רואים בנו עוגן יציב לחייהם? האם דמות דיוקננו כאבות ואימהות תהיה רלוונטית לחיים שלהם? האם אנחנו מותירים בנשמתם נקודות געגוע אותן הם יישאו בנפשם?
יפה, מרגש ומדוייק כתב חיים חפר על 'בית אבי', מילים המתכתבות עם מילות התלמוד על דמות דיוקנו של אבא שנגלתה בחלון:
"בית אבי יושב אל השולחן, בין ימים של חול ויום של חג
בתפילות של בין ערביים, על הלחם על הבית
בית אבי יושב אל השולחן,
כן, הנה בית אבי יושב אל השולחן, הנה הוא בית אבי עומד עדיין שם".
היכולת להודות בטעות – הרב מאיר נהוראי
פרשת יהודה ותמר קוטעת את הרצף בתיאור הירידה של יוסף למצרים. לאחר שתמר נותרה אלמנה גלמודה, מתוסכלת ממצבה המשפחתי היא החליטה לעשות מעשה ולקחת אחריות על גורלה. היא מתחפשת לזונה וכאשר יהודה בא אליה בידיים ריקות היא דורשת ממנו ערבון. מאוחר יותר ניסה יהודה לשלוח לה את האתנן, אך משעה שהשליח לא איתר אותה, העדיף יהודה להשתיק את העניין ולא לדרוש את העירבון – " פֶּן נִהְיֶה לָבוּז". משהתגלה הדבר, שתמר זינתה פסק יהודה: " הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". על אף שבידיה היו חפציו האישיים, שהוכיחו את חפותה, היא לא הכריזה על כך ברבים, אלא שלחה ליהודה את חפציו והפקידה בידיו את הבחירה. לולא שהיה מודֶה, הייתה מוּצאת לשריפה. באמונתה הגדולה פנתה ליהודה במילים: "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". וכך דורשים חז"ל: " הכר נא למי החתמת וגו' אמר ר' יוחנן אמר הקדוש ברוך הוא ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא חייך שתמר אומרת לך הכר נא". (בראשית רבה וישב, פה). במילותיה של תמר נסגר מעגל. כאשר הביאו האחים את הכתונת אמרו לאביהם בהנהגתו של יהודה "הַכֶּר נָא", בכך רצהיהודה להסתיר את סוד המכירה. לעומתו, תמר עושה שימוש באותן המילים "הַכֶּר נָא" לצורך פעולה הפוכה חשׂיפת הנסתר והסמוי מן העין. תמר מזכירה ליהודה שבגידה רודפת בגידה, ויש להימנע מלכסות על שקר ולחשוף את האמת המכאיבה. ואכן, יהודה שביקש בעבר להסתיר את מעשיו, הפעם הוא מתקן את מעשיו, מגלה את חטאו ומודה ואומר "צָדְקָה מִמֶּנִּי". יהודה שביקש להתנער מאחריות בהצגת הכתונת הפסים, נדרש כעת לקחת אחריות בזכות תמר שהשתמשה בעירבון כאמצעי לגלות ערבות. מרגע זה תפיסתו של יהודה השתנתה והוא היחיד, שיוכל בעתיד לשכנע את אביו לשלוח את בנימין למצרים תוך כדי לקיחת אחריות: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ". תמר מראה ליהודה את חפציו האישיים ושומרת על כבודו שלא יתבייש ומכאן דורשים חז"ל: " נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים". (בבא מציעא נט ע"ב) תמר מוכנה ליטול סיכון, היא יודעת שיהודה יכול גם להכחיש, אבל היא נותנת אמון מוחלט ביהודה על אף, שהיא מודעת שיהודה רואה בה עד כה גורם אשם במות ילדיו. מצד שני, יהודה היה יכול להכחיש ולהתנער מחפציו, אבל הוא החליט להיות יהודה – להודות על האמת. תמר זכתה לשנות ברגע אחד את יהודה מאדם שמסוגל לשקר לאביו , לאדם דובר אמת שיכול ומסוגל להודות בטעויותיו. ההודאה על האמת בפני תמר היא זו שתעמיד בעתיד את יהודה למנהיגם של ישראל. פרשה זו מלמדת אותנו, שאדם יכול ומסוגל להשתנות במהלך חייו אפילו בעקבות אירוע מטלטל – לעולם לא מאוחר.
בבית יעקב מודעות מלאה לדרמות שהתחוללו בבית אברהם ובבית יצחק
איחוד משנאה? – ד"ר חזות גבריאל
האם ייתכן כי קיים צד חיובי באיחוד הנובע משנאת האחר? נבחן את הפרשה הדרמטית של שבתנו מנקודת מבט זו. התיאור המקראי של הדרך בה התגבשה משפחת יעקב להיות עם ישראל מכיל גם את השלבים הבאים;
אברהם אהב את ישמעאל וראה בו את ממשיכו. שרה לא חשבה כך וביקשה: "…גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". זה לא מצא חן בעיני אברהם, אבל הא-ל התערב: "…כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע." הסאגה הזו חוזרת אצל יצחק ללא התערבות ישירה של הא-ל: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". רבקה רוקחת ומבצעת 'הפיכה' עד אשר יצחק מודה לבסוף: "…וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה".
בבית יעקב המצב חמור יותר. ארבע אמהות, מתוכן שתי שפחות, אשה שנואה אחת, אשה אהובה אחת… וילד אהוב אחד שאביו עשה לו כתונת פסים. אלו הם התנאים האידאליים להמשך תהליך הברירה בין היורשים הפוטנציאליים לברכות הזרע והארץ בהן בורכו אברהם ויצחק. והנה הפתעה… אין אנו מוצאים את רחל מלינה על יעקב, והיא אינה תובעת: 'שלח את ילדי לאה והשפחות כי הם לא ירשו עם בני יוסף'! לאה אינה דורשת: 'שלח את ילדי השפחות מפני בני כי הם לא ירשו איתם'! אפילו הא-ל אינו מתערב באופן ישיר בהכרעה.
בבית יעקב מודעות מלאה לדרמות שהתחוללו בבית אברהם ובבית יצחק. מה, אם כן, היתה התשובה של בני יעקב בראותם כי: "…כי אותו אהב אביהם מכל אחיו"? לא ראינו כי האחים ממנים ועד פעולה שידבר בעדינות עם יעקב אביהם, לא ראינו כי הם מתקוממים בגלוי נגד אביהם. במקום זה אנו מקבלים תיאור פרטני של שנאה יוקדת ליוסף וזוהי תשובתם! בפרפרזה: 'אנחנו לא ניתן לסאגה שהתחוללה בבית יצחק ובבית אברהם לחזור לחיינו. אנחנו נתמודד עם האיש שנבחר על ידי אבינו ואז: "…וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו".
כדי להצליח במשימה קשה זו הם צריכים תחילה להתאחד! איחוד הדרגתי ממניע של שנאה כתגובה לדברים, להבאת הדיבה ולחלומות של יוסף הצדיק. וכך זה נראה שלב – שלב:
ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו – "בני לאה, כי אותו אהב אביהם", (בכור שור). וישנאו אותו – "בלב גם בני הגבירות", (שכל טוב, על אתר). ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו –"כך אתה מחשב להיות מושל עלינו בשביל שאבינו אוהב אותך, ומה שאתה חושב ביום, אתה חולם בלילה", (בכור שור). ויקנאו בו אחיו – "וסתם אחיו כולל כל האחים" (מזרחי, רא"ם). ויראו אתו מרחק ובטרם יקרב אליהם – "ועד לא קרב אליהם והתייעצו עליו להרגו" (כתר יהונתן). ויתנכלו אתו להמיתו– "דעת המפרשים ויתנכלו נתמלאו נכלים וערמומית" (הכתב והקבלה). נמצאנו למדים כי יוסף עם חלומותיו גרם בהדרגה לאיחוד השורות החל מבני השפחות דרך בני הגבירות עד למצב של "וסתם אחיו כולל כל האחים"!
והנה מה שחוזות עינינו- דווקא איחוד השורות הזה גרם לאחים כולם להיות 'שבטי ישראל' וכולם יהיו ראויים לשאת את הסגולה. יוסף, בחלומותיו ובדבריו, גרם לאיחוד השורות ושינוי הסיסטמה. מעתה, לא בן אחד יבחר ויהיה הממשיך אלא יחד שבטי ישראל! עמדת הא-ל לא מתבטאת בהוראות נבואיות ליעקב כדוגמת מה שקרה לאבותיו אלא בניהול האירועים שהביאו לתוצאה זו. העובדות, כפי שהן מתוארות בתורה, הן הן רצון הא-ל. יעקב היה מודע לחלוטין לתוצאה זו על אף דרך העקלתון שבה היא נוצרה. "ואביו שמר את הדבר", טרם מיתתו ראה שמיטתו שלמה: "זה יעקב אבינו, שהיתה מיטתו שלמה לפניו ולא נמצא בהן פסולת" (שיר השירים רבה, פרשה ג).
קיטוב ושנאה אז ועתה – הרב ד"ר רונן לוביץ
תהיות קשות עולות במוחנו כשאנו קוראים על היריבות והשנאה שמתוארות בפרשתנו: מדוע יעקב הפלה בן בין הבנים, ומדוע הוא לא נזף ביוסף כשהלה הביא את דיבת אחיו, ולא גער בו על חלומותיו ועל פרשנויותיו? כיצד זה שלח יעקב את בנו האהוב כשה לטרף לראות את שלום אחיו, כשהוא יודע שהם שונאים אותו? כיצד הגיעו אחי יוסף לשנאה שהייתה עמוקה כבור מלא נחשים ועקרבים? מדוע הם לא הרהיבו עוז לשתף את אביהם בתחושותיהם, ולנסות ליישר את ההדורים בעזרתו? מדוע הם לא חשבו שעוד מעט קט, כשיוסף יתבגר, התנהגויותיו ישתנו וחלומותיו מאליהם יתנפצו? מי היה אשם באותה הידרדרות שהובילה לירידה לגלות?
המפתח להבנת המתרחש הוא שהם היו באותה עת בתקופה שאחרי הבחירות. ייתכן שידעו שכבר מאדם הראשון בכל דור ודור מתקיימות בחירות, ובהן בן אחד נבחר והאחרים נדחים (ספר הכוזרי א, צה). הם בוודאי הכירו היטב כיצד אחרי אברהם נבחר יצחק, ואילו ישמעאל למדבר הורחק, ואחרי יצחק נבחר יעקב, וה' הבטיח לו את ברכות אבותיו, ואילו עשיו את הארץ עזב.
לפיכך ברור היה ליעקב שגם אצלו בן אחד ייבחר, וברור שבן זה אמור להיות בנה של רחל, שהרי "כל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל" (ב"ר פד ו). ואכן, יעקב רואה "שהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו" (שם), ולכן "כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף" מחליט יעקב לחזור לארץ כנען, (ל, כה), שכן הבן הנבחר צריך לגדול בארץ להרגיש שייכות אליה, ולהיות מוכר כבן הארץ ולא כאדם זר, שמגיע בגיל מבוגר, וייחשב כסבא אברהם לגר ותושב. בהיות יוסף הבן הנבחר הקפיד יעקב להסתירו היטב ולגונן עליו מפני עשיו יותר מאשר על כל יתר אחיו: "וַיָּ֧שֶׂם… אֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים" (לג, ב). העובדה שיעקב מתכוון להעביר את הלפיד ליוסף הופכת להיות מוחשית ביותר כאשר האחים רואים "כִּֽי־אֹתוֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָ֔יו" (לז, ג), ובחירה זו אף מנקרת את עיניהם ביתר שאת כשיעקב "עָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים", שהיא בגד הידוע כבגד של בני מלכים.
מעתה מובנת היטב התנהלותו של יעקב, ומובן מדוע כשהאחים מקנאים ביוסף ושונאים אותו "עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו", יעקב "אָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר", "והיה ממתין ומצפה מתי יבוא" (רש"י), מתי יוסף יהפוך רשמית לממשיכו. מבינים אנו כעת מדוע לא היסס יעקב לשלוח את יוסף אל אחיו, שונאים, שכן בהיות יוסף ממשיכם של אברהם, יצחק ויעקב, ה' יהיה עמו וישמרהו בדרך כפי שהבטיח לאבותיו וקיים כל הבטחותיו.
"גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם" של אחי יוסף היו אפוא הגיוניות ביותר. הם כבר נמצאים בתקופה שאחרי הבחירות. הם הודחו ונדחקו, ויוסף עומד להשתרר עליהם ולהשתלט על כל חלקה טובה. וכך "הָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה" של קנאה ושנאה, תבערה ותבהלה.
לא נותר לנו אלא לענות על שאלת האשמה. אין אנו שמים עצמנו כשופטים אלא רק כצופים באירועים המתוארים בפסוקים, ומתבוננים בהשראתה במתרחש באלה הימים. האחים בני לאה הנמצאים בצד המפסיד רואים את ההכרעה בבחירה באופן מוקצן ביותר ונכנסים לחרדות ותבהלות. לדידם מדובר בקץ הדמוקרטיה, שהרי לא יהיה עוד שוויון בין השבטים, אלא בית יוסף ינהיג וישלוט ויעשה ככל העולה על רוחו. יוסף הנבחר לא מנסה להשקיט את רוחם כי אם להיפך, הוא מספר ומפזר חלומות ותכניות על שליטה כוחנית בה הם כנועים ומשתחווים, ואין הוא מגלה כל התחשבות ברגשותיהם ובחששותיהם. אדרבא הוא לא חושך מהם את שבט לשונו ומביא "אֶת דִּבָּתָם רָעָה". האחים לא יכולים להמתין שתתחולל אצל יוסף התבגרות, כי הוא מבטיח דווקא התגברות. הם לא יכולים לסמוך על ראש המשפחה, שכן הוא לא מרסן את הנבחר, אלא נותן לו רוח גבית, מאפשר לו להכניס אווירה פלגנית ומקנה לו סמכויות בזירה האזרחית כמו גם הביטחונית.
תופעות חברתיות הן בעלות אופי תהליכי, ואם מזהים בעוד מועד את נורות האזהרה ומאתרים את תחנות היציאה, אפשר לבלום איבה בעודה באיבה. כשמסביב ייהום הסער הפוליטי, על כולנו למתן, לרסן, לעדן ולהשתדל לא להתעצבן ולא לעצבן. עלינו לזכור איך שרשרת טעויות אנוש מנעו ממשפחה טובה לישב בשלווה, והביאו אומה שלמה לצרה צרורה. עלינו גם להאמין ולדעת שכל עוד הנר דולק יש תקנה.
ככל יהודי וגר מאז ומעולם. הרצון הנדרש בגיור קטן הוא היעדר רצון שלילי. לכן, רק בית דין יכול לאפשר לקטן להתגייר גיור וזהות יהודית
אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
גר קטן ושאלת הרצון – חלק שלישי
פרק כג
לפי רב הונא, גר קטן מגוייר על דעת בית דין. קביעה זו התפרשה בתלמוד כזכות המוקנית לגר על ידי המתגייר. התלמוד עצמו השתמש בביטוי "זכות" ובעקרון "זכין לאדם שלא בפניו", ומשמעות קביעה זו עומדת במרכז השיח ההלכתי. לפי חלק מהראשונים "זכין", משמעו שליחות. אבל החלת פירוש זה בגיור קטן יוצרת בעיות. הרב משה מרדכי אפשטיין כותב: "נראה לי דאין הכוונה בגר קטן שזוכין אותו שיהיה ישראל, דמאי שייך זכות, הא לא חפץ הוא שנימא שהכוונה שזוכין גופו שיהיה ישראל, וגם במה זכו בגופו, בשלמא בחפץ זוכין בהגבהה בעדו, אבל הכא במה יזכו גופו, הרי ב"ד אין עושין מעשה בגופו, ובוודאי בזה אין סברא לומר דמה שמטבילין אותו הוי הגבהה, דבוודאי הכוונה גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד, הכוונה אף אם הקטן טבל את עצמו, והרי לא הגביהו אותו, ואין צריך אריכות לבאר דקשה מאד בזה דיני זכיות". לאחר שהרב אפשטיין דוחה את הקשר בין דין זכין ל"דיני זכויות", הוא מציע פשר חדש: "אלא הכוונה היא, דהנה הא דגר מתגייר אין הכוונה שהוא עושה עצמו לגר, […] דגר כשמתגייר אין הכוונה שהוא מגייר את עצמו, אלא דהכוונה דב"ד היו עושים אותו לגר, […] והוי אמינא דאף בע"כ היו יכולים לגיירו, וגלי לן קרא דבעינן דוקא מרצונו. נמצא דבעינן רק שיתרצה, וזה קי"ל כל היכא דזכות הוא לו הוי כנתרצה, […] וכיון דהוי כנתרצה, משו"ה היו יכולים ב"ד לגייר קטן משום דזכות הוי כנתרצה" (לבוש מרדכי, בבא קמא. סימן נד).
לפי שיטה זו, הגיור מכונן על ידי בית דין עצמו, אבל הוא אינו יכול להתחולל ללא רציית המתגייר. "זכות" משמעה היעדר כפייה. דחינו עמדה זו שכן למרות יופייה, המסורת ההלכתית לא מניחה שבית דין מכונן את הגיור; לבית דין יש רק תפקיד דקלרטיבי. לא סביר להניח כי המקרה החריג של גיור קטן ישמש פרדיגמה שתערער על יסודות הגיור. אבל יסודות פירוש זה למושג הזכות משקפים עמדת יסוד בגיור קטן.
אכן, התוספות כותבים: "ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה והא דפריך בכתובות (שם) תנינא זכין לאדם שלא בפניו ומשני מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה היינו משום דאם היתה חובתו לא היה לב"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה ואפילו בתינוק דלאו בר דעת" (תוספות סנהדרין, סח, ע"ב). לפי עמדה זו, העולה גם מדברי הרשב"א והריטב"א שנדונו בפרק כב, גר קטן זוכה בזיהויו ובזהותו היהודיים, ובית דין מאפשר זכיה זו. בית דין אינו יכול לפעול במקום הקטן; זיהויו כיהודי, מאפשר לגר קטן לזכות "בעצמו ובגופו" ולפתח זהות יהודית.
גר קטן מצטרף לעם ישראל שעמד במעמד הר סיני. האנלוגיה שבין גיור קטן למעמד הר סיני עולה בספרות הבתר-תלמודית. כבר הריטב"א, שואל: "וא"ת ואמאי לא מייתי לה מן העומדים בסיני שהיו שם כמה קטנים שנכנסו שם תחת כנפי השכינה והטבילום ומלום והזו עליהם, וי"ל דהתם משום דנתגיירו אבותיהם וניחא להו במאי דעבוד אבוהון" (ריטב"א, כתובות יא, ע"א. ראו גם רשב"א, שם). הריטב"א סבור כי אי אפשר לנמק גיור קטן באמצעות האנלוגיה למעמד הר סיני, שכן במעמד זה היו קטנים עם אבותיהם. זאת בניגוד למצב של גר קטן.
לעומת זאת, הרא"ש טוען שעמדת התלמוד מבוססת על האנלוגיה למעמד הר סיני: "גם יש להביא ראייה דמטבילין גר קטן מן התורה מדור המדבר שנכנסו לברית במילה וטבילה כדאיתא ביבמות פרק החולץ (מ"ו א') והיו בהם כמה יתומים קטנים" (תוספות הרא"ש, כתובת, יא, ע"א. ראו עוד הרב יום טוב ליפמן הלפרין, שו"ת עונג טוב, הקדמה, אות יט). הרא"ש משלים ומסביר את שיטת בעלי התוספות שהבאנו לעיל: פעולת בית הדין המגייר מאפשרת למתגייר עצמו לזכות ב"בעצמו ובגופו" בזהותו היהודית ולהתייצב במעמד הר סיני, ככל יהודי וגר מאז ומעולם. הרצון הנדרש בגיור קטן הוא היעדר רצון שלילי. לכן, רק בית דין יכול לאפשר לקטן להתגייר. לבוגר יש זהות מוקדמת, לפיכך הגיור מותנה ברצונו המפורש של הבוגר להתגייר, ולהתחייב לזהות יהודית. לקטן אין עבר ואין זהות, ובית דין פותח בפניו את דלת הזיהוי והזהות היהודיים.
בעל העיטור פסק שהמברך בבית כנסת עובר באיסור ברכה לבטלה. שכן, פעם השמש היה גר בבית הכנסת, אבל בזמן הזה שאינו גר שם, הטעם בטל
האם מותר להדליק בברכה נרות חנוכה במסיבה? – גרוס
לכבוד חג החנוכה נעסוק הפעם בדיני הדלקת נרות, ובשאלה מדוע נהגו להדליק חנוכייה בבית כנסת אם כולם ממילא מדליקים בבית. כמו כן, נעסוק בשאלה האם מותר להדליק נר חנוכה בברכה, במסיבה משפחתית מחוץ לבית?
הדלקת נרות בבית כנסת
האם צריך להדליק חנוכיה בבית כנסת? הגמרא במסכת שבת (כא ע"ב) כותבת, שמצוות חנוכה היא 'נר איש וביתו'. הגמרא (כג ע"א) ממשיכה וכותבת, שבמקרה בו אדם נמצא באכסניה, עליו לתת כסף לבעל האכסניה, כדי שיהיה שותף איתו בנר החנוכה.
אם כן, לכאורה לא מובן המנהג להדליק בבית הכנסת נרות בברכה, שהרי כל אחד יוצא ידי חובה בביתו. ואכן, כך פסק בעל העיטור (מובא בשיבולי הלקט קפה), שהמברך בבית כנסת עובר באיסור ברכה לבטלה. הוא טען שנהגו להדליק ולברך, שכן פעם השמש היה גר בבית הכנסת, אבל בזמן הזה שאינו גר שם, הטעם בטל. למרות ההיגיון שבדבריו, למעשה רוב הראשונים כתבו שיש להדליק נרות בבית הכנסת ובברכה, ובטעם הדבר הביאו מספר נימוקים.
א. המכתם (פסחים קא) כתב, שאמנם במקור הדליקו בשביל השמש, אך גם בזמן הזה שהוא כבר לא גר שם ואין אורחים הישנים בבית כנסת – נקבע המנהג להדליק בברכה, ולמרות שבטל הטעם לא בטל המנהג.
ב. גם הריב"ש (סי' קיא) בדומה למכתם כתב, שכיום מדליקים בבית הכנסת בגלל המנהג. אך בניגוד אליו הוא סבר, שהסיבה שהתחילו להדליק בבית כנסת היתה שבעבר רבים מעם ישראל נהגו להדליק נרות חנוכה בתוך הבית, ולכן מצוות פרסום הנס ברבים לא התקיימה כראוי – משום כך תיקנו להדליק בבית כנסת כדי לפרסם את הנס ברבים.
ג. בספר המנהיג (חנוכה, קמח) כתב, שכיוון שבית הכנסת נקרא "מקדש מעט", יש להדליק בו נרות זכר לנרות שהדליקו במקדש. על פי טעם זה כתבו הפוסקים, שיש להדליק את החנוכיה בדרום בית הכנסת כשם שהמנורה היתה בדרום.
ברכה על מנהג
אולם, כל ההסברים שראינו עד כה טובים רק לדעת האשכנזים שהלכו בעקבות הרמ"א שמברכים גם על מנהג (כגון בקריאת ההלל בראש חודש), לעומתם לפי הפסיקה הספרדית והשולחן ערוך הרי אין לברך על המנהג, וקשה מדוע בכל זאת מברכים בבית הכנסת, הדלקה שייסודה במנהג.
א. הרב עובדיה (יביע אומר או"ח ז, נד) כתב לתרץ, שהמנהג להדליק נרות חנוכה בבית כנסת שונה משאר המנהגים בכך שיש בו פרסום הנס – דבר חריג בחשיבותו, ועל מנהג שכזה ניתן לברך. ב. מדברי הכלבו (סי' מד) משמע, שנהגו להדליק נרות בבית כנסת זכר לבית המקדש בו הייתה המנורה (כדעת המנהיג שראינו לעיל). משום כך כשם שבבית המקדש הדליקו בברכה, כך יש לעשות גם בהדלקה שבבית הכנסת.
הדלקת נרות במסיבת חנוכה
על בסיס מה שראינו עד כה, יש לדון האם מותר להדליק נר חנוכה בברכה במסיבות חנוכה, והמסיבה אינה בבית פרטי, אלא באולם וכדומה:
א. גישה ראשונה בה הלכו רבים וביניהם הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה יז, ד), הציץ אליעזר (טו, ל) והרב וואנזר (שבט הלוי ד, סה) סוברת, שבניגוד להדלקת נרות בבית הכנסת – אין לברך כלל על ההדלקה במסיבות שאינן מתרחשות בבית פרטי.
בטעם הדבר נימקו, שכפי שראינו גם ההדלקה בבית הכנסת ייסודה לא ברור, ורק בגלל כח המנהג ממשיכים לברך, משום כך במסיבות חנוכה שאין כלל מנהג לברך – אסור לברך. ובלשונו של הציץ אליעזר:
"ברור הדבר שאין לברך, ופוק חזי (= ותראה) כמה דיו נשפך בקשר למנהג ההדלקה בבית הכנסת, ואיך שאפשר לברך על כך, וכמה מגדולי דורות הקפידו באמת שלא לברך על ההדלקה בית כנסת, על כן ברור ופשוט הדבר שאין בכוחנו להוסיף עוד ולהנהיג להדליק ולברך על הדלקת נר חנוכה במסיבות".
ב. הרב עובדיה (שם) חלק וכתב, שהמדליקים בברכה במסיבות חנוכה יש להם על מה לסמוך. והוא נימק, שכיוון שנר חנוכה מטרתו לפרסם את הנס, ובהדלקה במסיבות יש פרסום נס גדול לכן ניתן לברך על ההדלקה, וכן נוהגים רבים מחסידי חב"ד המדליקים במקומות ציבוריים. עוד הוסיף הרב עובדיה, שטוב להתפלל ערבית לאחר ההדלקה, ואז המקום נחשב מעט כמו בית כנסת, וכן כתב הרב מרדכי אליהו (קול צופייך 338).
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-כג': דמויות נשיות בתנ"ך ובחז"ל-(7) דבורה הנביאה והשופטת (המשך ג'):
בניגוד למשקלן הרב של מספר נשים בתנ"ך, ומעל כולן דבורה הנביאה, השופטת והמנהיגה, בעולמם של חכמים, שהוא עולם בית מדרש גברי, נעשה ניסיון שיטתי להקטין ולגמד את דמותה של דבורה בשל היותה אישה. לנושא מעמד האישה ודמויות נשיות בספרות חז"ל נשוב בהרחבה בהמשך הסידרה. כאן נתמקד בדמותה של דבורה. מציינת שפרה דנאי:
"אשה נביאה, שופטת ומנהיגה בעלת כריזמה, מתוארת על ידי חז"ל כדמות חסרת כל הוד והדר […] נעשתה כאן אינטרפרטציה זרה לרוח המקרא. ההתייחסות לדבורה מלמדת הרבה על דעתם של חז"ל על האשה, תפקידה ומעמדה בבית ובחברה. האשה האידיאלית לדעתם, היא אשת איש מסורה, ציתנית, שאינה מעזה פניה בפני בעלה, שאינה חורגת מדלת אמותיה, ואינה תופסת מעמד בחברה ובציבור. אפשר לשער שרדוקציה זו בדמותה של דבורה מקורה בחשש להציג אשה במלוא גדולתה ובתפקיד ציבורי כה חשוב, שמא תהווה דבורה משאת נפש, וסמל לאשה מחד, ואיום על מעמדו של הגבר מאידך. בין אם על ידי הפיכתה ל'טפילה' או לאשת איש הצופיה הליכות בעלה, או אשה יהירה שנענשה על יהירותה, הופכת דבורה בידי חז"ל כלי להדגשת נחיתותה של האשה בפני הגבר" (שפרה דנאי, האשה בסיפור המקראי ובאגדות חז"ל, עבודת מ.א, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, תשמ"ח, עמ' 77).
וכך למשל בילקוט שמעוני, שהוא ככל הנראה חיבור מאשכנז בימי הביניים המבוסס על ליקוט מדרשים קדומים, (רמז מב'), מגומדת דבורה להיותה אשה טובה לבעלה:
"דבורה אשה נביאה מה טיבה של דבורה שנתנבאת על ישראל ושפטה אותם והלא פינחס בן אלעזר עומד? מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו. תנא דבי אליהו אמרו בעלה של דבורה עם הארץ היה אמרה ליה בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה, אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבא לחיי העולם הבא, והיא עושה פתילות והוא מוליך לבית המקדש […] והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה והקב"ה בוחן לבות וכליות אמר לה דבורה את נתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים כנגד י"ב שבטים, מי זכה לו ללפידות שיהא חלקו עם הכשרים ויבא לחיי העולם הבא? הוי אומר דבורה אשתו, עליה נאמר חכמות נשים בנתה ביתה".
דבורה הופכת, אפוא, ממנהיגה לאומית, שופטת ונביאה לאישה טובה שטווה פתילות שבזכותן זכתה לרוח הקודש ולכך שבעלה יזכה לחיי העולם הבא. חכמתה אינה בהיותה שופטת לכל האומה ומנהיגה צבאות, אלא בכך שהיא "בנתה ביתה".
הילקוט שמעוני באותו רמז, מב, גם מביא מדרש קדום שיוצא בהכללה שלילית על נשים כמנהיגות. על הפסוק "ודבורה אשה נביאה" (שופטים, ד,ד) מובאים דבריו של רבי ברכיה: "חשיך דרא דאיתתא דברייתא" [= אוי לדור שאשה היא המנהיגה בו]. כל כך מנוגד לעולה מהפסוקים.
בדברי רב נחמן הבאים דבורה נתפסת בדומה לנביאה חולדה, כיהירה מתוך חשיבותה, שלא מתאימה לאישה:
"אמר רב נחמן: לא יאה יהירותא לנשי [רש"י: "לא נאה חשיבות לנשים"], תרתי נשי יהירן הויין, וסניין שמייהו [=שתי נשים יהירות היו ושמותיהן מגונים], חדא שמה זיבורתא, וחדא שמה כרכושתא [=האחת נקראה דבורה והשניה חולדה-שמות של בעלי חיים-מ.ה]. זיבורתא – כתיב בה ותשלח ותקרא לברק, ואילו איהי לא אזלה לגביה. כרכושתא כתיב בה אמרו לאיש ולא אמרה אמרו למלך" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יד עמוד ב).
הנביאות דבורה שקראה לברק ולא הלכה אליו וחולדה שאמרה "אמרו לאיש", ולא למלך, הפגינו אפוא יוהרה שתואמת את שמותיהן המגונים. וכפי שמפרש המהרש"א בפירושי האגדות שלו לסוגיא: "רוצה לומר אף על גב דסניין שמייהו והוה להן להשפיל ולהכנע עצמן לפי שמותיהן חולדה ודבורה שהם שפלים בבריות והם לא עשו כן אלא דהוו יהירין נגד אנשים חשובים". כלומר, במקום שתדענה את מקומן הנמוך כנשים, הן התייהרו אל מול גברים.
קשה להגיע לפער רב יותר ביחס לדבורה ממה שעולה מפשט המקראות שהופך את דבורה למופת של מנהיגות לבין דרשות חז"ל המגמדות אותה כאישה ומנהיגה. קריאה פמיניסטית, ולא רק, של הטקסטים הכל כך מנוגדים הללו, מלמדת הרבה על מעמד האישה בתנ"ך לעומת מעמדה בעולמם של חכמים.
יש אנשים המאתגרים את אזור הנוחות של רובנו, שקורא להפרדה בין התורה לחיים
אבות ג ב'
אָז נִדְבְּרוּ / נעמי
"… רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תּוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים): וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי): אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר? שֶׁנֶּאֱמַר (איכה): יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו".
לפני מספר שנים הזדמן לי לשמוע את הרב דוב זינגר, ראש הישיבה התיכונית 'מקור חיים' וראש "בית המדרש להתחדשות", מתייחס לנושא הלימוד והתפילה ולמקומם בחיי אדם בכלל ובמסגרות חינוכיות בפרט. "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ", ציטט הרב פסוק מספר מלאכי וביטא בסיועו שאיפה לשיח תורני חי, סקרן, אישי ונטול ציניות, שיתקיים בין תלמידיו ועימו.
שיח כזה ממש, מתארת משנתנו: "שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה" ולאורה, נראה ששאב, הרב זינגר, את תפישתו.
העולם הדיגיטלי והקצב בו אנו מתנהלים, מסיחים את חוויית המפגש והלימוד ודוחקים אותה לקרן זווית. קל יותר להביט בפלאפון מאשר להתבונן בעיני הזולת. ללמוד מהאינטרנט במקום לשאול ולבקש עזרה. להישאר מוגנים בד' אמות מלצאת ולהיחשף בגודל טבעי, למערבולת החיים ולחוויות לימוד ועיון מעמיקות.
"מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר?" גם אדם המנהל שיח פנימי מודע וערני עם עצמו, סביב ובעקבות לימודו, מצוין במשנה לשבח, בלקחו על עצמו, ליבון של מורשתו ובירור סוגיות ערכיות ומוסריות, שלהן פוטנציאל השפעה על חייו.
"יִרְאֵי ה'" וּ"חֹשְׁבֵי שְׁמוֹ", כך משרטט רבי חנניא בן תרדיון את דמותם של בני התורה. אנשים המאתגרים את אזור הנוחות של רובנו, שקורא להפרדה בין התורה לחיים, ומתעקשים להיפגש, ללמוד, לשאול ולגלות בחוכמת התורה הדרכה והכוונה רוחנית ומעשית לחיים.
אמש "ננזפתי" על ידי חברה, על שתיקה ממושכת בינינו ומענה שלא ניתן מצדי, למרות הצהרותיי בדבר חשיבות הענקתו. דבריי התוכחה העמידו אותי במבוכה מול עצמי ומולה. "אָז נִדְבְּרוּ". הבוקר, אני מכירה לה תודה. שיח ומפגש דרושים לנו כעת והקשבה ובקשת סליחה.
לפרטים: naomieini1@gmail.com
לא מעט הורים שולחים את הילדים שלהם שילמדו מהמורה או הרב שלהם ולא מהם, כי הם עצמם לא שלמים עם אורח החיים ועם אי ההקפדות שלהם
מסורת או מרד? – הרב ד"ר אילעי עופרן
בתור ראש מכינה קדם צבאית אני מוצא את עצמי, יחד עם שותפיי לצוות, מתמודד יום יום עם דילמות חינוכיות מורכבות. אך כמדומני שהדילמה הכי גדולה שאני מוצא את עצמי מתלבט בה, אולי הדילמה הגדולה ביותר שהחינוך הדתי מתלבט בה, היא הדילמה האם לחנך את הנוער לשמור מסורת?
זה עשוי אולי להישמע קצת מוזר, אבל אנשי ונשות חינוך בחינוך הדתי, במיוחד אלו שעובדים עם הקבוצה שנמצאת מהמיינסטרים ו"שמאלה", מתלבטים על בסיס יומיומי האם לעודד את התלמידים והתלמידות, החניכים והחניכות, לשמור מסורת או למרוד, להמשיך את השושלת או לסטות ממנה.
כל מי שהיה פעם באסיפת הורים בבית ספר דתי, במיוחד באזורים הפחות חרד"ליים של הציונות הדתית, יודע לזהות ממרחק רב מי בחדר על תקן של מורה ומי על תקן של הורה. השוני במראה החיצוני די בולט – מכיסויי הראש והשרוולים ועד הציציות המתנופפות ולפעמים אפילו הגרביים בסנדלים, שמאפיינים בדרך כלל רק את המורים והמורות. האבות והאמהות של רוב התלמידים והתלמידות לא מתלבשים כך ביום יום. הפער הזה משקף במקרים רבים מרחק לא קטן בין העולם הדתי של המחנך לבין העולם הדתי של ההורה, ואולי בכלל בין הבית ובין המוסד החינוכי.
המורה, הרב והמחנכת, מתלבטים באיזה ארגז כלים לגשת לתלמידיהם. אם אנחנו מחנכים את הנוער לשמר את המסורת שקיבלו בבית, המחיר יהיה בהרבה מקרים רף הלכתי נמוך בהרבה מזה שמקובל במוסד החינוכי ושונה מהותית מזה שאיש החינוך נוהג בו וחי על פיו. עבור לא מעט תלמידים במערכת החינוך הדתית, עידודם לשמר את המסורת המשפחתית שלהם פירושה לוותר על תפילה במניין ואולי לוותר כליל על מנחה וערבית, את נטילת ידים וברכת המזון להשאיר לשבתות בלבד, ואיסור נגיעה או לבוש צנוע לא יהיו אפילו המלצה. כידוע, זה המצב בחלק ניכר מהחברה השולחת את ילדיה למערכת החינוך הדתית.
מאידך, אם אנחנו מחנכים אותם למרוד בנורמה החפיפניקית הזו, להקפיד במצוות ולשמור הלכה יותר ממה שהתרגלו בבית, יש לקחת בחשבון שלקריאה למרד יש מחירים כבדים – גם בגלל הבעיה המוסרית שבחינוך ילדים למרוד בהוריהם. אך יותר מכך בגלל הסתירה הפנימית שיש בחינוך דתי-מסורתי שמבוסס על תנועה של מרד, כי כפי שמבין כל מחנך מתחיל, התנועה הנפשית הזו יום אחד תתהפך עליך. קריאה לבחור דתי צעיר לשקול האם למרוד בנורמה של אביו שמניח תפילין בכל יום אך לא מקפיד על תפילה במניין, כרוכה בסיכון – הרב קורא לו למרוד בנושא המניין ולהתחיל ללכת לבית כנסת בכל יום למרות שאבא שלו לא עושה זאת. הבחור עלול לקחת את העידוד למרד, וליישם אותו דווקא על הנחת התפילין שעליה אביו דווקא מקפיד בדבקות.
התנועות האידיאולוגיות הגדולות של 200 השנים האחרונות, היו תנועות מרדניות – חלק ניכר מהציונות, במיוחד זו האירופאית, התבססו על צעירים שעזבו את הוריהם ומשפחתם, עזבו את כל החינוך שקיבלו בבית, ובאו לייבש ביצות ולהפריח את השממה (על הדרך, הם גם החליפו את השפה המדוברת, ועכשיו הנכדים לא יכולים לדבר עם סבא וסבתא). כך גם עשו אנשי גוש אמונים שעזבו את הבורגנות השבעה של ההורים והלכו ליישב את גבעות השומרון קרוב לכל החבר'ה ורחוק רחוק מהמשפחה. וכך גם לא מעט מהחרד"לים של הדור הקודם, שקיבלו על עצמם הקפדות ונורמות שרחוקות מאד מהסטנדרט ה"מזרוחניקי" של ההורים שלהם.
מה שהופך את הדילמה להרבה יותר מסובכת, היא העובדה שיש לא מעט הורים ששולחים את הילדים שלהם בהכוונה ברורה שילמדו מהמורה או הרב שלהם ולא מהם. הם עצמם לא שלמים עם אורח החיים ועם אי ההקפדות שלהם, והם מצפים מהמסגרות החינוכיות השונות להנחיל לילדים את מה שהם עצמם לא מקנים להם בבית.
הפער הזה הוא דילמה יומיומית וליבת המורכבות של החינוך הדתי היום, אך הוא גם חבית חומר נפץ – האם בכלל ייתכן מרחב דתי שלא מבוסס על תודעה עמוקה של שמירת מסורת?
מפתה להאמין שלבינה המלאכותית יש מודעות הדומה לזו שלנו
מה מבינה הבינה המלאכותית? – הרב ד"ר משה רט
לאחרונה החלה הבינה המלאכותית (AI) לצבור תאוצה ופופולריות. כמה אתרים מאפשרים ליצור תמונות וציורים על פי הזמנה, אבל יותר מעניינת היא ה-AI שאפשר לשוחח איתה כדבר איש אל רעהו. אמנם, התשובות שלה על שאלות שהיא נשאלת נוטות להיות יבשות למדי, אולם כוחה הגדול מתבטא בכתיבת סיפורים. אפשר לבקש ממנה לכתוב סיפור על כל נושא שבעולם, סתמי או מוזר ככל שתרצו, ותוך כמה רגעים היא תכתוב סיפור של כמה מאות מילים בנושא הזה. לא רק שהסיפורים שלה קוהרנטיים, הם גם מבטאים "הבנה" עמוקה של הנושאים והשמות עליהם מדובר, ואת היכולת ליצור מהם תבנית מסודרת של סיפור תוך שימוש בתיאורים מתאימים. ומה שמעניין הוא, שהיא תמיד חותרת לסיפורים עם סוף חיובי ואופטימי. אתם מוזמנים לנסות אותה בעצמכם (חפשו Chat GPT) רק היזהרו, זה ממכר.
קיומה של בינה מלאכותית מסוג זה עומד כבר זמן רב במרכזם של דיונים סביב שאלת התודעה. כאשר ניצבים מול AI שמשוחחת וכותבת תגובות כמו אדם אמיתי, מפתה להאמין שאולי באמת יש לה מודעות הדומה לזו שלנו, מה שמעורר שאלות מוסריות ופילוסופיות. אולם, חשוב לזכור שזוהי אשליה בלבד. למרות שאותה תוכנה יוצרת משפטים וסיפורים מורכבים בתגובה להוראות, אין לה יותר מודעת מאשר למעלית ש"יודעת" להכריז לאיזו קומה הגעתם, או למשחק הטריוויה הממוחשב משנות ה-80, שנהג לחלק "מחמאות" עוקצניות כשעניתם תשובה שגויה. המערכת הנוכחית מורכבת לאין ערוך יותר, אבל גם אם תיקחו חשבונייה ותוסיפו לה עוד ועוד חרוזים – היא לעולם לא תפתח מודעות. היא רק מגיבה בצורה אוטומטית בהתאם לתכנות שלה.
משל "החדר הסיני" הידוע ממחיש את הרעיון. נניח שאתם יושבים בחדר סגור, אליו מכניסים מדי פעם פתק עם משפט בסינית. אתם לא מבינים מילה בסינית, אבל יש לכם ספר הוראות, שמורה לכם איזה פתק להוציא בתגובה לכל פתק שאתם מקבלים. על הפתקים שאתם מוציאים מופיעה התשובה המתאימה לפתק שקיבלתם. לאדם מחוץ לחדר נדמה שהוא משוחח עם דובר סינית רהוטה, אבל בפועל אתם לא מבינים מילה – רק מוציאים פתקים לפי ההוראות שלכם. וכך גם ה-AI.
הבינה המלאכותית היא פלא גדול שמבטא את החוכמה האנושית והאלוקית, אבל חשוב להיזהר לפני שמתחילים להתייחס אליה כאל בן אדם.
בכל מצב שהוא, אסור לאדם להרים ידיים, להשלים עם הכישלון ולחדול מלנסות להמשיך ואפילו אם הוא צריך להתחיל הכל מחדש
לא להתייאש – הרב יעקב פילבר
ההיסטוריה הישראלית רצופה משברים הבאים לאחר חורבן או כישלון. כך היה אחר חורבן הבית [עיין ב"ב ס ב] שרבים רצו לעצור את החיים, ודווקא רבי יוחנן בן זכאי הוא שהחליט שצריך להמשיך הכל מחדש בהקמת "יבנה וחכמיה", וכך ר"ע אחר שמתו לו עשרים וארבע אלף תלמידים הלך אצל רבותינו שבדרום [עיין יבמות סב ב] והעמיד את התורה מחדש. את ההנהגה הזו שיש להתחיל את הכל מחדש גם אחרי אסון למדו רבותינו מיהודה, בנו של יעקב. לאחר מכירת יוסף על ידי אחיו כתוב בתורה: "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" והלך לישא אשה, ועל כך מובא במדרש [ב"ר פ' פה]: "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם… לתת לכם אחרית ותקוה" – "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח".
בפירוש "רמתים צופים" על הספר "תנא דבי אליהו רבא" [פרק ה] מביא אחד התלמידים דברים ששמע מהרבי שמחה בונם מפרשיסחא שהסביר את המדרש הנ"ל כך: כל אחד מהשבטים היה עסוק בחזרה בתשובה מפני שחשב שעל ידו ובגללו נטרד יוסף מאביהם, וגם יהודה ראה עצמו אשם במכירת יוסף בהיותו מלך עליהם ובוודאי אילו היה אומר להם להניח ליוסף היו דבריו נשמעים, והיה ביכולתו לפטור את יוסף ולהשיבו אל אביו. על כן חשב שהחטא שלו כה חמור עד שהוא עצמו לא יוכל לתקן את הדבר, על כן הלך לישא אשה, ואולי הבן שיולד לו ישלים את אשר הוא החמיץ בחייו.
כשאמרו פירוש זה לפני הרבי מנחם מנדל מקאצק בשם רבו ר' שמחה בונם אמר: חס ליה לפה קדוש מורי ז"ל לומר כך, ואז ביאר הוא את כוונת רבו וכך אמר: כאשר ראה יהודה מה שנעשה, וכי מכירת יוסף נגרמה בעיקר על פי עצתו, לבבו נמס בקרבו והלך במרירות גדולה מאד עד שנתבטל ממש ממציאותו, וכמעט כלתה נפשו מגודל המרירות ועגמת הנפש. עד שנתיישב בדעתו, אימץ את רוחו וגמר בלבו לא להתייאש אלא להתחיל לקיים את התורה מחדש, ולהכין לבבו מעתה לעבוד את ה' אלקיו כתינוק שנולד והתחיל לחדש עבודתו מהמצווה הראשונה שבתורה. (פרו ורבו) וזאת המחשבה הייתה כל כך יקרה לפני היודע מחשבות ובוחן לבבות עד שממנו היה בורא אורו של משיח.
מדוע דבריו של אותו תלמיד כה צרמו לרבי מקאצק עד שאמר שאי אפשר לייחס את הדברים הללו לרבו? אי אפשר לקבל את הנהגתו של יהודה, לפי פירושו של אותו תלמיד, כי בכל מצב שהוא, אסור לאדם להרים ידיים, להשלים עם הכישלון ולחדול מלנסות להמשיך ואפילו אם הוא צריך להתחיל הכל מחדש. לכן לייחס ליהודה מחשבה כאילו האדם סיים את תפקידו ואין לו תקוה, ואין לו אלא לצפות שבניו ישלימו את אשר לדעתו הוא החמיץ בחייו, מחשבה זו פסולה ואינה ראויה לכל אדם, בטח למנהיג כיהודה, ועל אחת כמה וכמה שממחשבה כזו אי אפשר לברוא את אורו של משיח. מדוע? כי ימות המשיח כפי שהם מתוארים במקורות חז"ל יהיו ימים קשים, עד שחכמי ישראל [סנהדרין צח ב] אמרו: "יבוא משיח ולא אראה אותו" מפני שידעו שלביאת המשיח יקדמו "חבלי משיח". ורק רב יוסף אמר שם: "יבוא (המשיח) ואראהו ואזכה לשבת בצל גללי חמורו".
ומסביר הראי"ה במאמרו "המספד בירושלים": שהחמור מסמל את החומריות, והגללים מסמלים את הנטיות הגסות שהן חרפת האדם, והם מחשיכים את האור הנובע ממקורה של תורה – וכל החסרונות הללו הפחידו את חכמי ישראל עד שביקשו שלא להיות באותה תקופה. אבל רב יוסף ידע שסוף כל אלו להיכנע מפני אורה של תורה ודעת אלקים, על כן העדיף לשבת בצל גללי החמור, ובתוך חשכת הצל ידליק נר מצווה ותורה אור, ומעט מן האור ידחה הרבה מן החושך, והרע ייהפך לטוב והקללה לברכה.
מתוך דברים אלו נלמד שלא מספיק להיות אידיאליסטים וערכיים, אוהבי ארץ ישראל הנלחם עליה במסירות ונחישות, אם אחר כל משבר, קל או קשה, נרים ידיים ונתפס לייאוש וחדלון, נפסיק מלהמשיך להתמודד עם האתגר הגדול העומד בפנינו להפוך את החברה הישראלית ממר למתוק ומחושך לאור, כי אז לא נוכל להיות תלמידי ישיבתו של מלך המשיח. עלינו ללמוד מיהודה גם כשחשב שהכל אבוד לא הרים את ידיו ולא השליך את המשימות על אחרים, אלא התאושש והחליט להתחיל הכל מחדש, דווקא ממנו בורא הקב"ה את אורו של משיח.
מה שמקל עלינו את החיים וגורם לנו עונג, לא בטוח שבמהותו הוא סותר את השבת
חשמל בשבת: מפעולה לשגרת חיים / הרב ד"ר עידו פכטר
איננו מפעילים מכשירים חשמליים בשבת ובכלל לא מתעסקים איתם. מבחינתנו הם מוקצה, שאסור בטלטול. מדוע, אם כן, אנו הולכים בשבת עם שעוני יד המופעלים על ידי בטרייה?
אמנם, יש פוסקי הלכה שרצו לאסור את הדבר, מדין שימוש במכשיר חשמלי או מדין מוקצה (השעון הוא בסיס לדבר האסור – לבטרייה), אך דומני שהרוב נוהג היתר בדבר, בהתאם לדעת הפוסקים המקלים. מה הסיבה שאנו עונדים בשבת מכשיר חשמלי על היד, ללא חשש?
אני סבור שהתשובה לכך היא ששעון יד הופקע מדין מכשיר חשמלי והפך לפריט לבוש או לתכשיט. הגם שיש בו מעגל חשמלי והוא מופעל על ידי בטרייה, אין מי שמתייחס אליו כמכשיר חשמלי (נדיר יהיה למצוא שעונים בחנויות למוצרי חשמל; נמצא אותם בחנויות תכשיטים). החשמל מוטמע בו בצורה כזו, שאיננו נותנים דעתנו על האופן שבו הוא מופעל. מבחינתנו הוא פריט לבוש, שמשמש אותנו לידיעת השעה. איננו חושבים שאנו מתעסקים בחשמל כשאנו משתמשים בו.
הבאתי את סוגיית שעון היד כדי לדון באופן עקרוני במעמד החשמל בימינו. הרב יוני רוזנצוויג, הידוע היום בעיקר בזכות העיסוק שלו בעולמם של פגועי הנפש בהלכה, פרסם מאמר בגליון 'דעות' של תנועת נאמני תורה ועבודה, בשנת 2016, בו דן בפסקו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ', שהתיר בתנאים מסוימים שימוש במכשירים חשמליים המופעלים על ידי חיישנים. הרב רוזנצוויג העלה שם טענה מעניינת עקרונית לגבי החשמל בשבת. אם "בתחילת דרכו היה החשמל כלי להשגת תועלת מסוימת", כתב רוזנצוויג, "כיום… החשמל נמצא בכל מקום והוא כבר לא משמש אך ורק כגורם תועלתני… החשמל שולט בשגרת חיינו: שטיפת ידיים, סגירת וילונות, פתיחת דלתות – כל אלו הן דוגמאות לפעולות השגרתיות ביותר שנעשות היום על ידי החשמל במקומות רבים. החשמל אינו עוד כוח טבעי שאפשר לתחום אותו בד' אמות. זהו כוח שיש לו השפעה משמעותית ביותר על כל תחומי חיינו".
אין משמעות הדבר, כמובן, שמותר לעשות מלאכות עם חשמל. ואולם, הגישה העקרונית כלפיו, טען רוזנצוויג, צריכה להשתנות. אי אפשר להסתכל עליו עוד כגורם מובהק המבצע מלאכה. הוא חלק משגרת החיים הרגילה. לכן, בתנאים מסוימים, כפי שהציע הרב רבינוביץ', ייתכן שיהיה מותר להשתמש במכשירים חשמליים המופעלים על ידי חיישנים בשבת.
כדוגמה לשינוי שכזה מביא הרב רוזנצוויג את סוגיית הריצה השבת. בדרך כלל ריצה אסורה בשבת, אך השולחן ערוך פוסק ש"בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר". מדוע ריצה מותרת לבחורים אלה? מפני שזוהי דרך חייהם, ומבחינתם זהו עונג שבת. כלומר, לא כל מה שעושים ביום חול נאסר בשבת. מלאכות ומעשים אחרים של ימי חולין ודאי שאסורים בשבת. אך דברים שאינם מלאכה, שאנו עושים ונהנים מהם ביומיום, אין סיבה לאסרם בשבת. זה לא פוגע בקדושת ועונג בשבת; אדרבה, עבור מי שרגיל בכך זה עשוי להיות עונג שבת. לכן ריצה מותרת עבור אנשים שמתענגים בכך.
אם נחזור לחשמל, נוכל לומר שבעבר היה החשמל ביטוי לעשייה מכוונת. זה היה אקט מובהק של יום חולין. אך כשכל חיינו הופכים להיות מונעים על ידי מערכות חשמליות, והוא הופך להיות חלק משגרת חיינו ומה שמקל עלינו את החיים וגורם לנו עונג, לא בטוח שבמהותו הוא סותר את השבת.
זו הסיבה העמוקה לכך שרובנו משתמשים במעליות שבת, למרות שהמערכת היא כולה חשמלית. זו הסיבה שאנו גם נהנים משעון שבת וזו הסיבה שאנו עונדים שעון בשבת. החשמל הוא חלק משגרת החיים וכבר לא נחשב כ"טאבו". ואם איננו משתמשים בו בדרך של פעולה מכוונת אלא בדרך שגרתית, אפשר יהיה ליהנות ממנו בשבת. מסקנה זו תוביל אותנו להיתרו של הרב רבינוביץ', בנוגע לחיישנים בשבת, על כך נדון ברשימה הבאה.
שם חדש למדור – אפריקה היהודית מתעוררת
היהדות הולכת ותופסת מקום של כבוד ביבשת עד כדי כך שיש הטוענים שבעוד כמה שנים, היהדות תהיה הדת המרכזית באפריקה
משהו יהודי מתעורר באפריקה – הרב אליהו בירנבוים
בשבת האחרונה, פרשת וישלח, שבתתי באביג'אן, עיר הבירה של חוף השנהב במערב אפריקה. למרות שכל נסיעה היא מעניינת, מסע ליבשת אפריקה הוא תמיד שונה ומיוחד. אבל גם בחלומותיי, לא חשבתי שאתפלל בחוף השנהב תפילה בנוסח קרליבך במשך שעתיים בקבלת שבת, וארבע שעות בתפילת שחרית עם הרפרטואר המלא של שירי קרליבך ועם רמת התלהבות וכוונה שלא מצויה גם במחוזותינו. אנסה לפרוס בפני קוראיי בשבועות הבאים, מעט מהמציאות היהודית הקיימת כיום באפריקה. נפתח במבוא כללי.
הקשר הראשוני בין עם ישראל לאפריקה החל בירידה למצרים, ביציאת מצרים ובהליכה במדבר סיני במשך ארבעים שנה. במובן מסוים, ניתן לומר שהעם היהודי נולד באפריקה. אולם במשך ההיסטוריה יהודים לא ראו ברוב יבשת אפריקה מקום לפתוח בו חיי כלכלה ויהדות. אמנם, היו יהודים שהתיישבו החל מהעת העתיקה בצפון אפריקה והקימו קהילות לתפארת עד אשר גורשו או עזבו מרצונם לאחר הקמת מדינת ישראל. כך הוקמו קהילות במרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, לוב, מצרים, הרי האטלס. קהילות מערב צפון אפריקה ובמיוחד יהדות מרוקו גדלו באופן משמעותי לאחר הגעת המוני מגורשי ספרד. הקהילות היהודיות הקיימות כיום באפריקה הן קהילות קטנות של עשרות או מאות יהודים וביניהם לא מעט ישראלים אשר העתיקו את מקום מושבם ופרנסתם ליבשת השחורה. ישנן קהילות יהודיות בזימבבואה, קניה, אוגנדה, אריתראה, גאנה, קונגו, נמיביה, סוואזילאנד, מורטיאס, מוזמביק, מצרים, סנגל, ניגריה ועוד.
כמו כן, יש באפריקה קבוצות הטוענות להיותן צאצאים של עשרת השבטים כגון שבט האיבו בניגריה, שבט הלמבה בזימבבואה, אשר למרות שאין בסיס היסטורי וגיאוגרפי לטענה זו, שכן המקורות מתעדים את הגליית תושבי ממלכת ישראל לכיוון מזרח, אולם אלדד הדני, הנוסע האגדי במאה התשיעית כתב על אפריקה שעשרת השבטים: "הקימו ממלכה עצמאית ורחבה שנמצאת מעבר לנהרות כוש" (אתיופיה של היום). כמובן, גם ביתא ישראל ויהודי אתיופיה נמצאים במשך אלפי שנים על אדמת אפריקה.
בנוסף לכך ישנן באפריקה קהילות מתחדשות, שקמו מתוך חיפוש רוחני ורצון להתקרב ליהדות, כגון שבט האבאיודיה באוגנדה שהיו החלוצים בקרבתם ליהדות כבר בשנת 1927 ועשרות קהילות ברחבי היבשת בחוף השנהב, באוגנדה, קמרון, אתיופיה, טנזניה, זימבבואה, מדגסקר, גאנה וניגריה.
כך או כך, אפריקה מתעוררת. משהו יהודי מתעורר באפריקה. בעשורים האחרונים אנשים רבים עוברים באפריקה תהליכים רוחניים, חלקם לעבר האוונגליסטים ואחרים פונים ליהדות.
יש כיום באפריקה אהדה גדולה ליהודים וכן למדינת ישראל. קבוצות נוצרים שונות מאמצות מנהגים יהודיים ומידי שנה יותר ויותר אנשים מזדהים עם היהדות. כמו כן, יש קבוצות של מתייהדים המוצאים את היהדות מרתקת ומעוניינים להצטרף לעם היהודי. אנשים אלו קיימים בכל פינה בגלובוס, מכל צבע, מכל אמונה ואידאולוגיה ועם ההתפתחויות בטכנולוגיות התקשורת, בקצב גובר והולך. גם באפריקה ישנם כיום מספר גדול של אנשים – שונים מאד ממה שהיינו קוראים ה'מיינסטרים' היהודי – שכבר מגדירים עצמם ברמות שונות כשייכים לעולם היהודי ואשר מעוניינים להצטרף לעם היהודי באופן פורמלי. כך היהדות הולכת ותופסת מקום של כבוד ביבשת עד כדי כך שיש הטוענים שבעוד כמה שנים, היהדות תהיה הדת המרכזית באפריקה.
אנו עדים באפריקה לתופעה חדשה ומעניינת, בה לא רק יחידים אלא קבוצות, מבקשות לעבור תהליך של גיור ולהצטרף לעם היהודי. מדובר על תופעה חדשה של "מבקשי יהדות" ההולכת ומתרחבת. הם אינם טוענים להיותם צאצאי יהודים או מזרע ישראל, אך מבקשים להצטרף לעם היהודי ולאמונתו. קבוצות אלו, אינן באות בשם קיומם של שורשים יהודיים, אלא מתוך רצון לדבוק בדת ישראל ובאמונת ישראל. מדובר בעיקר בנוצרים שמגיעים ליהדות לאחר מסע ארוך של חיפוש האמת, ומוצאים, לדבריהם, את שורשי האמונה והדת בתורת ישראל.
בין הקהילות השונות של המתייהדים ישנן כאלה שעברו גיור, קהילות הנמצאות בתהליך של גיור, וגם קבוצות שלא עברו גיור מכל סוג שהוא. חלקן אימצו אורח חיים יהודי באופן חלקי, אחרות סיגלו לעצמן אורח חיים יהודי-הלכתי מלא, ולעתים אף סגנון לבוש חרדי, קבוצות אחרות מצטרפות ליהדות כפי שהן מבינות אותה. מדובר בתופעה בעלת היקף משמעותי ההולך וגובר ומעניין יהיה לדעת מה יהיה עתידה, אבל לא ניתן להתעלם ממנה.
אף ילד לא חושב שההורים שלו מלאכים. ובכל זאת, כחלק מהעובדה שכולנו אנושיים, אפשר ורצוי להראות לילדים שגם אנחנו חווים כישלונות
לכתוב על הלב – אבנעם הרש
ביום חמישי חבר שלי סיים קשר של חצי שנה שהוא חשב שיוביל לחתונה. הוא אמר לי שהוא מרגיש מפורק. סמרטוט. כבוי. שבא לו למות. שאין לו סיבה לקום בבוקר ובטח שאין לו סיבה לעמוד מול הכיתה; הם צריכים מורה. לא שבר כלי. מנהיג, ולא זומבי שטובע בעצב של עצמו.
אבל, אז הוא חשב שבעצם הוא רוצה ללמד אותם את אחד מהשיעורים החשובים של החיים. למעשה את השיעור החשוב ביותר שהוא יוכל אי פעם להעביר להם: זה לא משנה כמה פעמים אתה נופל ומרגיש שהחיים הטיחו אותך כמו זבוב שנמחץ על שמשת חלון. מה שמשנה זו היכולת שלך לאסוף את עצמך ולקום. להתאושש. להביט לכישלון בלבן של העיניים ולהחליט שאתה בוחר בחיים. בתקווה. באמונה. למרות שבא לך למות. למרות שאתה מוצף בתהום לאן שלא תסתכל.
"אז מחר אני אלך לכיתה ולא נפתח ספרים אלא נדבר על החיים ועל הכישלונות ועל היכולות האנושית המופלאה להתאושש מהכישלונות האלו ולאחוז בתקווה בציפורניים כמו אדם שאוחז בענף כי הוא לא רוצה להיסחף למים שיטביעו אותו", הוא אמר לי. "מחר אני אלמד את הכיתה שלי למה צריך לבחור בחיים ובתקווה. למה אנחנו צריכים את האופטימיות כמו שאנחנו זקוקים לחמצן ומים".
והפעם, גם הילד להורים גרושים שתמיד חולם בשיעור שלו הקשיב. וגם הילד שמתמודד מול בעיות המשקל הקשיב, וגם הילד שעבר חרם הקשיב…
כולם הקשיבו לשיעור של החבר שלי. את השיעור הזה הם לא שכחו אחרי יומיים וחצי אלא חרטו אותו בתוך הלב שלהם.
אז חבר יקר, תודה שנתת לי רשות לפרסם את השיחה איתך. התלמידים שלך זכו במחנך מדהים. אני מעריך אותך ויודע כמה שלפעמים הכניסה לכיתה יכולה להיות דבר קשה ובלתי אפשרי ובכל זאת אנחנו צריכים להיכנס בכדי ללמד את התלמידים שלנו את השיעור הכי חשוב שהם אי פעם יוכלו לקבל:
כמו שאנחנו חייבים לנשום ככה לפעמים אנחנו פשוט חייבים להאמין שבסוף החושך הגדול תגיע הזריחה והיא תהיה יפייפיה ומכשפת מתמיד.
***
ואם כבר דיברנו על קשיים ומורכבויות… דיברתי השבת עם הרב ביגון, ראש מוסדות 'מכון מאיר'. כששמע שהייתי בעברי מדריך חינוכי, אמר לי: "גם אני הייתי מדריך בישיבה לצעירים אצל הרב צבי יהודה זצ"ל. היה מאתגר להעיר את החבר'ה בבוקר (בין החבר'ה האלו יש מגוון רבנים מובילים וידועי שם בציונות הדתית…). פעם אחת ניגשתי לרב צבי יהודה ואמרתי לו שזה קשה כל העניין הזה. הרב צבי יהודה הסתכל עליי ושאל אותי:
'מה אתה מתכוון לעשות בהמשך?'
אמרתי לו: 'אני רוצה להיות סופר סת"ם. בלי כל הבלגנים של מדריך חינוכי שצריך להעיר בבוקר'.
אמר לי הרב צבי יהודה: סופר סתם, כותב על הקלף. מדריך שעוסק בחינוך כותב על הלב'".
***
היה לי חבר שאבא שלו היה אדם מאוד מבוסס, בעל אמצעים שיש לו עסקים חובקי עולם.
הוא סיפר לי שתמיד כשאבא שלו היה חוזר מהטיסות שלו לחו"ל (בדרך כלל זה היה לצרפת) הוא היה לוקח אותו לבית קפה או לאיזו פינה קסומה בטבע והם היו מדברים.
"ובטח הוא היה מספר לך על ההצלחות שלו?", אמרתי כבדרך אגב בהתחשב בעובדה שלפחות חיצונית אבא שלו נראה אדם מצליח למדי לפי כל קריטריון שלא תבחרו.
"דווקא לא", ענה לי: "הוא היה מדבר איתי לא פחות על הכישלונות שלו. כמובן, לא על דברים שאני בתור ילד לא אמור לדעת מהם, אלא על עסקים ודברים בחיים שלו שהוא נכשל בהם. דיברנו על זה וחשבנו ביחד מה היה ניתן לעשות באופן שונה".
הפסקתי לספור כמה פעמים שמעתי את המשפט מהורים: "אני חייב לשדר חוזקה בשביל הילדים שלי". וזה משפט נכון ואמיתי. אולם, לפעמים ובאופן מבוקר – מותר לילדים שלנו להיחשף גם לכישלונות שלנו. שוב, כמובן בהתאם לגיל ולרמה ולמה שיתאים להם. כישלונות שעובדו היטב וגרמו לנו לצמוח.
אף ילד לא חושב שההורים שלו מלאכים. ובכל זאת, כחלק מהעובדה שכולנו אנושיים, אפשר ורצוי להראות לילדים שגם אנחנו חווים כישלונות ואפילו יוצאים מהם חזקים יותר.
כמו אותו אבא שסיפר לי שהוא התחתן בגיל ארבעים והוא סיפר לילדים שלו כמה מהמורות הוא עבר וכישלונות עד שהכיר את אמא שלהם ואיך שאחרי כל קשר שהסתיים הוא חשב שהוא כבר לעולם לא יתחתן והנה, למרות הכול לא רק שהוא כאן עומד על שתי הרגליים אלא שהוא גם דאג להמשכיות הקסומה שעכשיו מביטה בו.
"שבע יפול צדיק וקם", אומר הרבי מקוצק: לא למרות שהצדיק נפל הוא קם, אלא בגלל שהוא נפל הוא קם. עכשיו לכו ותסבירו את המשפט הזה לילדים שלכם.
אפשר לשמוע אשה נאנחת מעומק הלב, גבר צועק בקול גדול, בהרגשה שכל מה שהם באו לעשות כאן הוא לשים את הראש על אמא ולספר לה מה כואב
מוצ"ש בקבר רחל – דבורה זגורי
לטור הזה קוראים 'על הדרך'. אין יותר 'על הדרך' מרחל אימנו. לכבוד פטירתה בפרשת השבוע האחרונה לקחנו במוצאי שבת את הילדים לקבר רחל. מוצאי השבתות ארוכים וחוץ מלצפות במונדיאל מה יותר נחמד מאשר לנסוע להתפלל אצל הצדיק הקרוב למקום מגוריך ואז לקפוץ לגלידה?
כשגרנו בצפת הצדיק הקרוב היה רבי שמעון. רבי שמעון כרוך במגורים באזור צפת בצורה הדוקה. כל חזרה הביתה מהעבודה יכולה לכלול עצירה אצל רבי שמעון, אפשר להתפלל שם ערבית, אפשר לאכול איזה סנדוויץ' קטן, לפגוש חברים, לתת צדקה, להרגיש קצת נזקק בעצמך, לנשום את הנוף הקריר תמיד מגובה ההר הצופה לכיוון הכנרת. כל מה שבן אדם צריך בשביל לאתחל את עצמו מחדש.
אצל רחל אימנו זה קצת אחרת. הנוף של שדות בית לחם חסום על ידי חומות הבטון העצומות, מגדלי שמירה ושערים כפולים וחשמליים. בדרך המפותלת בתוך מסדרון הבטון אתה מרגיש שאתה נכנס אל הכלא השמור בעולם. זה נראה לי הפוך כל כך מהדמות של רחל; צעירה, רכה וותרנית. אני חושבת על זה לפעמים, אולי היא לא היתה ותרנית באופי, מסיפור גניבת התרפים לאביה לא עולה דמותה בהכרח כוותרנית, אולי רק הפעם היא מסרה את הסימנים ללאה, הבינה את גודל השעה, את גודל הבושה שעומדת אחותה לחוות והתעלתה על האופי שלה.
לילדים אני מספרת בדרך שפעם, מזמן מזמן, קבר רחל היה נראה אחרת לחלוטין, חמוד כזה, מבנה אבן קטן עם כיפה ועץ גדול לסימן היכר. הם מכירים את הציור שתלוי אצל סבא וסבתא בסלון, שם הוסיף הצייר חמור, מן הסתם תמיד היה שם גם חמור.
אחרי החומות והחניה שמזכירה כניסה לקניון, האור של רחל אימנו מתחיל לזרוח, כולם באו להתנחם אצל מי שמאנה להינחם. בתוך מתחם הקבר אנשים ונשים נאנחים את כאבם. מכל האימהות דווקא ברחל דבק ביותר הכינוי: 'אימנו', למרות שהיא היתה אמא לבניה יוסף ובנימין מעט מאד שנים, לבנימין אולי דקות ספורות. היא לא הספיקה להשתמש הרבה בכישורי האימהות ולא נקראת 'אימנו' ע"ש בניה הישירים. הכינוי 'אימנו' דבק בה בגללנו, אנחנו, בני בניה. רחל נתפסת כשותפה לתהליך הגאולה ובמידה מסוימת למחוללת אותו. כשבניה ילכו לגלות, יצעדו בוכים בדרך יהודה, תבכה גם רחל בכי רם ובלתי פוסק "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים.. רחל מבכה על בניה..". לבכי הזה עונה ה': "מנעי קולך מבכי.. כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים". ברגע שמדגיש ירמיהו הנביא את ישראל כבני רחל, היא מיוחסת להיות אימנו.
את הדי הבכי שלה, של ההולכים לגלות, ושל דורות שבאו להישען על מאמע רחל, אפשר לשמוע מהדהדים מהקירות. במיוחד מהקיר הדרומי שאוצר בתוכו זעקת אין קץ שלא תפסיק להישמע לעולם העולה מתוך הפרוכת שעשויה משמלת הכלולות של כלת הנצח הטהורה נאוה אפלבאום הי"ד.
אין מקום דומה בו אפשר לשמוע אשה נאנחת מעומק הלב, גבר צועק בקול גדול, בהרגשה שכל מה שהם באו לעשות כאן הוא לשים את הראש על אמא ולספר לה מה כואב ולבקש שכשם שנאמר לה "מנעי קולך מבכי" כך גם הדמעות של מי שבוכה אצלה ימחו מעל פניו.