ארץ חמדה – וירא תשפ"ג

הסכנה שבהרהור! או כמה צריך להזהר!

הרב יוסף כרמל, ראש כולל 'ארץ חמדה'

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹ-הִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כ"ב א).   מדרש פלאי על פסוק זה, פותח את הדיון בפרשת העקידה ומקשה: "אחר מה?" ועונה: "אחר הרהורי דברים. את מוצא שאברהם היה מהרהר אחר מדת הדין, ומה היה אומר, שמא קבלתי שכרי בעולם הזה, שעזרני הקב"ה באותן מלכים והצילני מן הכבשן, כבר קבלתי שכרי ואין לי שכר לעולם הבא. א"ל הקב"ה: הואיל והרהרת אחרי מעשי, עולה אתה צריך להקריב, דתנן: העולה על מה היא באה, על הרהור הלב" (מדרש ילמדנו  ילקוט תלמוד תורה – בראשית אות קד). האם הקב"ה מעניש על מחשבות ללא מעשים בפועל? שאלה זו נדונה במסכת נזיר:"מתני'. האשה שנדרה בנזיר, והיתה שותה ביין ומטמאה למתים (למרות נדרה) , הרי זו סופגת את הארבעים (מלקות). הפר לה בעלה (ולכן הנדר שנדרה כבר לא בתוקף), והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והייתה שותה ביין ומטמאה למתים – אינה סופגת את הארבעים. (שהרי רק חשבה לעשות עבירה אבל בגלל ההפרה העבירה לא נעשתה בפועל). הגמרא ממשיכה לדון ומסבירה: "גמ'. ת"ר: "אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ" (במדבר ל' יג). קשה, אם האיש הפר את נדר אשתו למה היא זקוקה לסליחה? – ועונה הגמרא: "באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה (כמו אישה זו) טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר – על אחת כמה וכמה!" (דף כג ע"א). המסקנה העולה מן הסוגיא היא שאין מענישים על מחשבה לחטוא, אבל כפרה צריך, גם אם לא נעשה מעשה איסור בפועל. אם כך, צריך להבין מדוע אברהם אבינו "נענש" על הרהוריו, ושילם עליהם בדרישה לעקד את בנו על המזבח, כקרבן עולה (שבא לכפר על מחשבות)? התשובה: אדם בדרגה של אברהם אבינו משלם גם על מחשבות לא ראויות, כמו "הרהור אחר מדת הדין", כמובא במדרש לעיל. נוכיח עקרון זה מפרשיה נוספת בספר בראשית, ממנה מוכח כי צדיקים נדרשים לשלם גם על חטא שלא נעשה, אבל רצו לעשותו. יוסף, כמו אברהם עמד בניסיון. אברהם עמד בעשרה ניסיונות וגם יוסף עמד יום יום בניסיון. אשת פוטיפר חמדה את יוסף ולכן ניסתה יום יום לפתותו. כך מופיע בכתוב: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (זו גם הלשון בפרשתנו) וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי:… וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (שם ל"ט ז – י). יוסף כאמור לא נפל בפח ולא נכשל. אבל הפסוק: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ (שם, שם יא), עורר את חז"ל לשאול: מה פירוש לעשות מלאכתו? רבי יוחנן במסכת סוטה עונה: "א"ר יוחנן: מלמד, ששניהם (אשת פוטיפר ויוסף) לדבר עבירה נתכוונו" (דף לו ע"ב). יוסף הצדיק אמנם עמד בניסיון ולא נכשל, אף על פי כן, הוא שילם מחיר כבד על ההרהור והמחשבה בדבר האפשרות לחטא. אחרי שאשת פוטיפר נכשלה בניסיונות היום יומיים שלה, ויוסף ברח ממנה, היא החליטה להעליל עליו עלילות דברים. כתוצאה מכך יוסף ישב עשר שנים בכלא המצרי, על לא עוול בכפו (שמות רבה (וילנא) (פרשת וארא) פרשה ז סימן א). על מה הוא ישב? התשובה היא: שצדיק במדרגתם של אברהם ויוסף, משלם גם על הרהור ומחשבות, ללא מעשה בפועל. גם אדם רגיל שרצה לחטוא ועשה מעשה, ובסופו של דבר לא נכשל, איננו נענש (כגון: שרצה לאכול משהו לא כשר ובסוף אכל כשר בטעות), אבל גם הוא זקוק לכפרה.   צדיקים נדרשים לזהירות גדולה עוד יותר! כמה כל אחד צריך להיזהר, אם במחשבות, קל וחומר בדיבורים!!! חכמים היזהרו בדבריכם!

חמדת השבת

הרב בצלאל דניאל – ראש תוכנית מורנו מבית 'ארץ חמדה'

טעמי איסור טלטול מוקצה וכלים שמלאכתם לאיסור

בשבוע שעבר עסקנו בקיצור ברקע ההיסטורי של הגזירה האוסרת לטלטל מוקצה בשבת.

למדנו שיש קשר הדוק בין איסור טלטול מוקצה ובין איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת. הגמרא (מסכת שבת דף קכ"ד) אומרת כדבר פשוט שטלטול מוקצה נאסר כגדר מפני איסור הוצאה מרשות לרשות. בשו"ת הרשב"א (חלק א' סימן רמח) דן על גזרות שגם אם טעמם אינו קיים, האיסור עומד בעינו. כדוגמא לכך הוא מביא את איסור טלטול מוקצה, ואומר שגם במקום בו יש עירוב ומותר לטלטל, איסור מוקצה יעמוד בעינו. הווה אומר: לרשב"א ברור שאין סיבה אחרת לאסור את המוקצה בשבת.

הרמב"ם (הלכות שבת פרק כד הלכות יב-יג) מביא שלושה טעמים נוספים לאיסור מוקצה:

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה?

• אמרו: ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר "ודבר דבר", קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה (דברים ה') "למען ינוח"
• ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה
• ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השווה בכל אדם

ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר

טעמים יפים ומעניינים. ובכל זאת יש לשאול: מניין הרמב"ם דלה אותם?

מרכבת המשנה (על הרמב"ם שם) מפנה אותנו לסוגיה במסכת שבת (דף קכג ע"ב). הגמרא שם אומרת שבימי נחמיה אסרו את טלטולם של רוב מוחלט של הכלים, ולאחר מכן חזרו והתירו, בהדרגה, עד שהגיעו להלכות שאנו מקיימים כיום. מרכבת המשנה מראה שמאחורי כל שלב של היתר עומדת סברא לאיסור:

השלב הראשון היה להתיר את טלטולם של כלים שמלאכתם להיתר לצורך גופם (שימוש בהם) או מקומם (פינוי שלהם ממקום בו הם מהווים מטרד), אך לא לצורך הבאת הכלי למיקום הראוי לו. מכאן ניתן להסיק את הטעם הראשון של הרמב"ם: חז"ל נזהרו ולא התירו להעביר כלים למקום הראוי להם, בכדי שלא נבלה את כל השבת בסידור הבית.

השלב השני של ההיתר מתיר לטלטל כלים שמלאכתם לאיסור לצורך גופם ומקומם. מדוע בשלב הראשון התירו טלטול של כלים שמלאכתם להיתר, ולא כלים שמלאכתם לאיסור? מכאן עולה הטעם השני: חז"ל לא רצו להתיר טלטול של כלים שמלאכתם לאיסור בכדי למנוע חילול שבת על ידי שימוש בכלים אלה.

אך באותו שלב עדיין היה מותר לטלטל כלים לבד, אך לא בעזרת אדם נוסף. ההיתר הוגדר לטלטולו של אדם אחד, ולא של שניים יחד. מדוע שתהיה הבחנה בהלכות טלטול בין טלטול של אדם אחד לבין טלטול של שני אנשים? נחשוב: אלו חפצים מטלטלים אנשים יחד? חפצים כבדים. מכאן עולה הטעם השלישי: חז"ל מחפשים דרך לעודד שביתה, ולא עבודה. מכאן עולה הרעיון של "שביתה הניכרת".

מהו היחס בין הטעמים הללו שמביא הרמב"ם והטעם שהטלטול נאסר משום איסור הוצאה?

חלק מהאחרונים אומרים שגם כאשר הגמרא קושרת בין האיסורים, היא מתייחסת לדעת חלק מהתנאים, אך להלכה איננו פוסקים כך. אך מדברי הרמב"ן וראשוני ספרד עולה כיוון אחר:

אם נדקדק היטב בדברים, נשים לב שיש שני סוגי דברים שטלטולם נאסר בשבת:

דברים שהם חלק מעולם הטבע, ולא העולם של האדם. דברים שאינם כלים ואינם אוכל. דברים אלו מוקצים ממנו בשבת. הם אינם חלק מהמרחב האנושי.

כלים שטלטולם נאסר, חרף היותם כלים.

הרמב"ן מציע שהגזירה הראשונה עתיקה, ועוד לפני נחמיה טלטול עצמים מהטבע נאסר. זה מה שנקרא בפינו 'מוקצה'. לעומת זאת, בימי נחמיה גזרו איסור על טלטול כלים, והאיסור שנותר בידינו הוא בעיקר טלטול של כלים שמלאכתם לאיסור (ועוד כמה כלים אחרים). בהחלט ניתן להציע שיש שתי סיבות שונות לתקנות הללו. אסור לטלטל מוקצה, דהיינו מה שלא הוכן מראש, בכדי להגביל את ההוצאה של חפצים שאינם חלק מהמרחב שלנו מרשות לרשות. גזירת הטלטול הכללית של נחמיה נאסרה מהטעמים שמנה הרמב"ם: כדי שהשבת לא תהיה כחול, כדי להימנע משימוש אסור בכלים הללו, ובכדי לייצר שביתה הניכרת.

בשבועות הקרובים נעמיק בהגדרת הכלול באיסור "מוקצה" – מה שאינו כלי ואינו אוכל.

הלכה פסוקה – תקצירים מתוך פסקי דין – רשת בתי הדין ארץ חמדה גזית

עורך: הרב הדיין עקיבא כהנא, חוקר במכון משפט והלכה בישראל

קונה דירה שאיבד את זכותו לתיקונים

'ארץ חמדה גזית' פתח תקווה / סיוון תשפ"ב / תיק 80128 

דיינים:

הרב ציון כהן, הרב בצלאל דניאל, הרב אבשלום בידני

המקרה בקצרה:

הנתבעת הנה חברת בנייה. התובעים רכשו ממנה שתי דירות. בהסכם הרכישה שנחתם בין הצדדים נקבע שאם יתגלו ליקויים בדירות לאחר מסירתן ליד התובעים, הנתבעת מתחייבת לתקנם במשך 7 שנים מיום המסירה. בעת מסירת הדירות ולאחר מכן, נתגלו בדירות ליקויים שחלקם לא תוקן עד היום. הצדדים נחלקו על מי מוטלת האחריות לכך שהליקויים לא תוקנו, ועל רקע זה הוגשה תביעה זו לבית הדין. בין שאר המחלוקות בין הצדדים, התנגדה הנתבעת לכך שהתובע יגיש לבית הדין תמלול של שיחות טלפוניות שהתקיימו בין ב"כ הנתבעת לב"כ התובע.

פסק הדין:

הנתבעת פטורה מתיקון הליקויים הללו, בשנה הבאה במידה ויהיו תיקונים על התובע להגיש לנתבעת שלושה מועדים לתיקון, התובע פטור מתשלום הוצאות.

נימוקים בקצרה:

1. מעמדן של שיחות מוקלטות כראיה בבית הדין

הנתבעת התנגדה לכך שתמלילי שיחות בין ב"כ הנתבעת לב"כ התובע ישמשו כראיה בבית הדין. בית הדין דחה את הבקשה כיוון שעל פי החוק יש איסור בהאזנה של אדם חיצוני לשיחה של אחרים, אולם החוק אינו אוסר את השימוש בשיחה כראיה על ידי אחד המשתתפים בה.

• אחריות הנתבעת לליקויים בדירה

משיחות הטלפון עולה שהנתבעת ניסתה לקבוע מועדים לביצוע תיקונים והתובע לא הצליח לתאם מועד בגלל שאחד השכנים מסרב שיגיעו לדירתו כדי לבצע את התיקון הנדרש עבור התובע. בהמשך ביקשה הנתבעת מהתובע כי הוא יגיש מועדים אפשריים לתיקון אך הוא לא הגיש מועדים לתיקון. לכן בית הדין קבע כי התביעה תמחק, וכי אין לתובעים זכאות לתיקון, בשנה הבאה הם יהיו זכאים לתיקון במידה והם יציעו שלושה מועדים עם הבקשה לתיקון.

• החזר הוצאות לנתבעת

הנתבעת תבעה מהתובע הוצאות משרד והוצאות עו"ד משום שהם הגיעו לתקן ללא תוחלת. הרמ"א (חו"מ יד, ה) כתב שאדם שקבע עם חברו להיפגש לדיון בבית הדין, ולא הגיע בעצמו – חייב לשלם לחברו את הוצאותיו. במקרה זה אף שהתובע עיכב את הנתבעת, העיכוב לא נוצר בגללו, אלא בגלל שוכרי הדירות שלו שלא שיתפו פעולה עם התובע. וכיון שחיוב נזק מטעם הסתמכות הוא מ"דינא דגרמי" – היזק שאינו ישיר, לכן אין לחייב עליו במקרה שלמזיק לא היתה כוונה להזיק (הגר"א חו"מ תיח, יט), בנוסף יש ראשונים ואחרונים הסבורים שחיוב גרמי הוא קנס, וקנסו רק מי שהזיק במזיד (רמב"ן קונטרס דינא דגרמי ועוד).

לאור זאת, התביעה להחזר הוצאות – נדחתה.

פסק הדין

בעניין שבין

רוכשי דירה

לבין

חברת בנייה

 – תובעים

– נתבעת

א. רקע

הנתבעת הנה חברת בנייה. התובעים רכשו ממנה שתי דירות. בהסכם הרכישה שנחתם בין הצדדים נקבע שאם יתגלו ליקויים בדירות לאחר מסירתן ליד התובעים, הנתבעת מתחייבת לתקנם במשך 7 שנים מיום המסירה. בעת מסירת הדירות ב-15.7.16 ולאחר מכן, נתגלו בדירות ליקויים שחלקם לא תוקן עד היום. הצדדים נחלקו על מי מוטלת האחריות לכך שהליקויים לא תוקנו, ועל רקע זה הוגשה תביעה זו לבית הדין.

עקב העיכובים בתיקון הליקויים, התובעים פנו למומחה שיעריך את שווי התיקונים הנדרשים, וחוות דעתו צורפה למסמכי התביעה.

ב. עיקרי טענות התובעים

התובעים הצביעו על התקלות הבאות:

היו תקלות בתריסים, וליקויים אלו תוקנו רק לאחר שנה וחצי.

יש סדק בשיש, ולכן מים מחלחלים לתוך הארונות.

יש רטיבות ממרפסת השכן. הרטיבות נוזלת על קיר חדר השינה של השוכרים שלנו, והיא גורמת עובש לקירות הדירה.

באחת הדירות ישנם קצרים חשמליים.

תקלות אלו לא תוקנו.

הנתבעת הפרה את הוראות חוק המכר ואת פקודת הנזיקין, וכן את תקנות התכנון והבנייה, בכך שלא מילאה את חובתה לתקן את הליקויים בדירות.

היות והתקלות לא תוקנו, על הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:

עלות התיקונים בשתי הדירות על פי חוות דעת המומחה 48,198 ₪.

ירידת ערך הדירות בגין הליקויים בשיעור 1% בסך 21,500 ₪.

עלות חוות דעת מומחה 6,500 ₪.

הוצאות סבל, אובדן ימי עבודה וכו' 10,000 ₪.

סה"כ: 86,198 ₪.

ג. עיקרי טענות הנתבעת

הכלל הוא 'המוציא מחבירו עליו הראייה' ולכן על התובעים להביא ראיות לטענותיהם:

לנתבעת לא ידוע על הפניות הרבות שהתובעים טוענים שהם פנו אל הנתבעת, ואף אין להם תיעוד שהם פנו לנתבעת ולא נענו. לעומת זאת, יש תיעוד שהנתבעת ניסתה להיכנס לאחת הדירות ונמנע ממנה. תיעוד זה הובא בפני ביה"ד במסמכי ההגנה.

יש טענות שהנתבעת הפרה את חוק המכר מבלי שהובאו לכך אסמכתאות.

אין הוכחות שהתובעים איבדו ימי עבודה ושהיו להם הוצאות אחרות. לעומת זאת, הנתבעת ניסתה להיכנס לדירות מספר פעמים ולא זכתה לשיתוף פעולה מצד התובעים והשוכרים שלהם.

אין הוכחה לירידת ערך הדירה.

חוות דעת של מומחה מטעם הנתבעת מעלה שעלות התיקונים נמוכה באופן משמעותי מחוות הדעת שהביאו התובעים.

הנתבעת מינתה עובדת מטעמה שתטפל בכל הפניות לתיקון ליקויים מצד דיירים, וכן הקצתה לכך משאבים נוספים, מה שמוכיח את רצינותה של הנתבעת בנידון זה. הייתה לתובעים האפשרות לפנות לעובדת זו.

הנתבעת מוכנה גם כעת לתקן את כל הליקויים בדירות.

ד. הצעת בית הדין לצדדים לישוב הסכסוך בהסכמה

לאחר ששני הצדדים הציגו את עמדותיהם באופן ברור, הצדדים התבקשו לצאת מאולם הדיון וביה"ד קיים התייעצות פנימית. לאחריה הובהר לצדדים שעל מנת למצות את הדיון המשפטי, יש לקיים דיון להוכחות, במסגרתו יתאפשר לצדדים להביא עדים ומסמכים המאשרים את טענותיהם. אך דיון זה עלול להאריך מאד את ההליך המשפטי ויתכן שהוא יעלה כספים נוספים לצדדים אם תידרש חוות דעת מומחה מטעם בית הדין להעריך את הנזקים. ברור שאין אפשרות לדעת מראש ידו של מי על העליונה בסכסוך זה. אשר על כן, המליץ ביה"ד לצדדים לסיים את הסכסוך לאלתר מתוך הסכמות וזאת על פי מתווה שיציג בפניהם בית הדין. הצדדים נענו לכך, ולאחר שביה"ד הציע להם מתווה לסיום הסכסוך, הצדדים השיגו השגות והציעו הצעות. לבסוף הושגה הסכמת שני הצדדים למתווה הבא:

עד תשעה באב תשפ"א, נציג הנתבעת יתאם פגישה עם התובע שבה יציג התובע את כל הליקויים הדורשים תיקון, ובפרט תיקון העובש על הקירות. נציג הנתבעת יחווה דעתו כיצד יש לפתור את הבעיות.

סיום כל התיקונים תוך חודשיים מיום הפגישה הנ"ל.

לתובע יש זכות – ואף מומלץ שכך יהיה – שנציג מטעמו יהיה נוכח ומעורב בתהליך התיקונים.

הצדדים יכתבו לבית הדין על ההליך המתקיים ביניהם.

מיום תיקון הרטיבות בקירות, התובעים יהיו זכאים לאחריות של 7 שנים לתיקון זה.

הנתבעת תשלם לתובעים מחצית מעלות חוות דעת המומחה ששילמו התובעים. סך הכל: 3,250 ₪.

שני הצדדים מתחייבים לשתף פעולה באופן מיטבי, כדי להביא לתיקון מושלם של הליקויים בפרק הזמן שנקבע.

במידה והתיקונים לא יסתיימו בהתאם למה שנקבע לעיל, התובעים יוכלו לחזור לבית הדין ולבקש שההליך המשפטי נגד הנתבעת יימשך.

הצדדים קיבלו את הצעת בית הדין האמורה לעיל.

ה. מעמדן של שיחות מוקלטות כראיה בבית הדין

לאחר הדיון בבית הדין שהתקיים ב-5/7/21 החלו הצדדים במגעים ביניהם לתיאום מועדים לתיקונים בשתי הדירות.

ב-25/10/21 שלח ב"כ התובע דיווח לבית הדין שהתיקונים בדירה אחת הסתיימו. בנוגע לדירה השנייה יש עיכוב מצד השוכר ומצד הדייר שמעל הדירה להכנסת צוות התיקון.

בנוגע למה שהתחולל בחודשים עד להודעה זו: ב"כ הנתבעת העביר לבית הדין תמלול של שיחות טלפוניות שהתקיימו בין ב"כ הנתבעת לב"כ התובעת, במהלך שלושת החודשים שלאחר ישיבת בית הדין. ב"כ התובע התנגד להגשת תוכן שיחות אלו מהנימוק: "כי התכתובות שצירפה הנתבעת הינם חסויות ולפיכך מדובר בראיה פסולה (לא שיש לתובע מה להסתיר, אבל מדובר במקרה חמור של הפרת כללי האתיקה)".

מפאת חשיבותה של ראיה זו להכרעה בשאלה המונחת לפנינו, נתייחס תחילה לשאלה, האם ניתן לקבל ראיה זו.

דיון: תוכן השיחות שבין הצדדים, מקורו בהקלטת שיחות שביצעה ב"כ הנתבעת עם ב"כ התובע. נראה כי טענת ב"כ התובע נובעת מחוק "הגנת הפרטיות תשמ"א-1981" סעיף 32 הפוסל הגשת ראיה שהושגה 'תוך פגיעה בפרטיות'. אולם בהגדרת פגיעה בפרטיות, נקבע שם בסעיף 2 (2): "האזנת סתר אסורה". בחוק "האזנת סתר תשל"ט-1979" הוגדרה האזנת סתר אסורה: "האזנה ללא הסכמת אף אחד מבעלי השיחה". החוק עוסק בהאזנה של אדם חיצוני לשיחה של אחרים, ואינו אוסר את השימוש בשיחה כראיה על ידי אחד המשתתפים בה. מעבר לכך, במקרה שלנו מדובר בשיחות תיאום לא חסויות שהתקיימו בין הצדדים ואשר תוכנן היה אמור להימסר לתובע ולאנשי מקצוע מטעם הנתבעת. לכן, כל עוד לא הוסכם אחרת בין הצדדים, ההנחה היא שתוכן השיחות לא יישאר חסוי בכל מקרה.

מסקנה: בית הדין יקבל את הקלטות השיחות כראיה בדין זה.

 ו. אחריות הנתבעת לתיקון הליקויים בדירה

כעת לתוכן השיחות: משיחות הטלפון לאורך התקופה, ניכר שהנתבעת מאפשרת ומדרבנת את התובע לקבוע מועדים, אך נראה שהתובע מתקשה לעמוד בכך. כפי הנראה בגלל חוסר שיתוף פעולה מצד שוכריו בשתי הדירות, ובגלל חוסר שיתוף פעולה מצד הדייר שמעל אחת הדירות שלצורך השלמת התיקונים נדרש להיכנס לדירתו. מהשיחות בין הצדדים נראה שגם במועדים שנקבעו על ידי הצדדים, לא התאפשר לקבלן שהגיע לשטח להיכנס לשתי הדירות. למרות העיכובים, במהלך תקופה זו בוצעו חלק מהתיקונים וחלק לא בוצעו בגלל חוסר יכולת להיכנס לדירות.

גם בתקופה שלאחר מכן נעשו ניסיונות מצד הנתבעת לתאם מועדים עם התובע לתיקונים – ללא הצלחה. נשלחו ראיות נוספות מטעם ב"כ הנתבעת לכך שאין שיתוף פעולה מצד שוכר התובע ומצד התובע עצמו.

בתחילת ינואר 2022 דרש בית הדין מהתובע להציג מועדים לתיקונים תוך זמן קצוב, וקבע כי במידה ולא יוגשו מועדים – התביעה תימחק. התובע הגיש מועדים בהתאם לדרישת בית הדין, אך הנתבעת התעכבה מביצוע התיקונים במועדים שהציע התובע, כתוצאה מחולי של קבלן הנתבעת. עיכוב זה נמשך קרוב לחודשיים עד חודש מרץ.

בתחילת חודש מרץ שלח בית הדין הודעה לצדדים ובה דרישה מהתובע להציע מועדים לתיקון ותיאום של הנתבעת למועדים אלו, ובמידה ולא יוגשו מועדים, התביעה תימחק.

בעקבות שאלת הצדדים, ניתנה החלטה נוספת מטעם בית הדין ב-22/3/22 ובה הזדמנות אחרונה לצדדים להגיש מועדים לתיקונים.

התובע לא עמד בהחלטת בית הדין, ולא הגיש מועדים לתיקונים. בהתאם לכך, הודיע בית הדין לצדדים על כך שהתביעה תימחק. עוד נקבע, כי ככל ויידרש, סבב התיקונים הבא יהיה רק בשנה הבאה. אולם הנתבעים יהיו זכאים לקבל מענה לפנייתם רק במידה  ויציגו שלושה מועדים לתיקונים שיחולו במהלך החודש שלאחר הבקשה, ובאותם מועדים ניתן יהיה להיכנס לדירות לבצע את התיקונים. הצגת המועדים מצד התובעים צריכה להיעשות בתוך שבוע מהגשת הבקשה לתיקון. במידה והם לא יציגו מועדים כפי שנקבע בפסק הדין, הם לא יהיו זכאים לתיקונים מצד הנתבעת.

לסיכום: תביעת התובעים תימחק. הם אינם זכאים לשיפוי בגין כך שלא הושלמו כל התיקונים שהם דרשו. כמו כן, בשנה הבדק הנוכחית (תשפ"ב) הנתבעת אינה מחויבת לתקן. בשנה הבאה, ככל שיידרשו תיקונים, התובעים יהיו זכאים להם, ובלבד שיציגו שלושה מועדים אפשריים לתיקונים שיחולו בטווח של חודש מיום הגשת הבקשה. הגשת שלושה מועדים אלו תעשה בתוך שבוע מיום הגשת הבקשה.

ז. דרישת הנתבעת לקבל החזר הוצאות

לטענת ב"כ הנתבעת, עקב העובדה שהתובע התעכב בהגשת מועדים לתיקונים, נגרמו לנתבעת הוצאות משרד, אובדן זמן של בעלי המקצוע שהגיעו מספר פעמים לתקן ולא יכלו להיכנס לדירות, והוצאות עו"ד.

המקור ממנו ניתן לבסס חיוב הוצאות שנגרמו שלא כדין הוא מדברי הרמ"א (חו"מ סימן יד סעיף ה):

מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך והשני לא הלך אחריו – צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.

מדין זה נלמד עקרון כללי, שאם נגרמו לאדם הוצאות על פי דיבורו של חברו, יש לחייב את המזיק בפיצוי על הנזק (ראו גם: חוקי התורה, פיצויי הסתמכות, סעיפים 4-3).

במקרה שלפנינו, אין להתעלם מהעובדות שעמדו ברקע עיכובי התובעים – עיקר העיכוב לא היה בשליטתו של התובע, משום שהדירות מושכרות לדיירים שלא ששו לשתף פעולה עם נציגי הנתבעת, ולא רצו לאפשר כניסה לדירתם. כפי שנשמע מאחת ההקלטות ששלחה הנתבעת, שאחד השוכרים הביע התנגדות לכניסת בעלי מקצוע לדירה המושכרת לו. כמו כן, הדייר שמעל אחת הדירות סרב לשתף פעולה. מהאמור נראה לקבוע שגם אם התובע גרם הוצאות לנתבעת, הוא לא עשה כן בגלל שהוא לא רצה לתקן.

חיוב נזק מטעם היסמכות על דברי אחר, שהוסבר לעיל, הוא מטעם דינא דגרמי, דהיינו נזק שאינו ישיר שיש לחייב עליו. מפוסקים רבים עולה שאין לחייב על נזק גרמי כשלמזיק לא הייתה כוונת היזק. כך עולה מדברי הגר"א (חו"מ תיח,יט ועוד) בדעת הרמב"ם.

ברם, יש להעיר, שאין לקבוע שאין שום אחריות לתובע לעיכוב הנתבעת וכל שאירע לא היה תלוי בו. משום שמוטל היה עליו, עם התארכות הזמן, להודיע בכנות שאין ביכולתו לקבוע מועדים לתיקונים ולפטור את הנתבעת לעת עתה. אך גם אין לקבוע שהייתה כאן רשלנות או כוונת זדון מצידו להזיק לנתבעת.

כמו כן, יש ראשונים ואחרונים הסבורים שחיוב גרמי הוא קנס, ולא מעיקר הדין, ולשיטתם כתבו ראשונים ואחרונים שקנסו במזיד בלבד (י"א ברמב"ן בקונטרס דינא דגרמי, מרדכי ב"ק פ"י סי' קפ, ש"ך חו"מ שפו, ס"ק א, שם ס"ק ו ועוד).

אף לפי השיטה שחיוב גרמי הוא מעיקר הדין (רמב"ן בקונטרס דינא דגרמי ועוד), נחלקו הפוסקים האם החיוב הוא גם כשאין כוונת היזק, כדברינו לעיל.

מסקנה: לאור הנימוקים ההלכתיים ומורכבות הסיטואציה, אנו דוחים את תביעת הנתבעת להחזר הוצאות.

לגבי החזר בגין תשלום אגרה – מקובל בבתי הדין של רשת "ארץ חמדה גזית", שכאשר שני הצדדים התנהלו באופן סביר, אגרת בית הדין מחולקת בשווה בין הצדדים. אף במקרה שלפנינו אין לחרוג מכלל זה.

התובעים שילמו אגרה בסך 500 ₪ ולכן הנתבעת תשלם להם 250 ₪.

ח. החלטות

תביעת התובעים, לשיפוי בגין כך שהנתבעת לא עמדה במחויבותה לתקן את הליקויים בדירתם – נדחית.

בשנה הבדק הנוכחית (תשפ"ב), לא תהיה הנתבעת מחויבת להיענות לבקשת תיקונים מצד התובעים. ככל שידרשו תיקונים בשנה הבאה, הם יצטרכו להגיש שלושה מועדים אפשריים לתיקונים שיחולו בטווח של חודש מיום הגשת הבקשה. הגשת שלושת המועדים תעשה בתוך שבוע מיום הגשת הבקשה לתיקונים. במידה והם לא יעמדו בתנאים אלו, הנתבעת לא תהיה מחויבת להיענות לבקשתם.

על הנתבעת לשלם לתובעים 250 ₪ בגין הוצאות משפט בתוך 30 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין.

ניתן לערער על פסק הדין בתוך 35 יום מהמועד הנקוב על גבי פסק הדין.

"והאמת והשלום אהבו"

פסק הדין ניתן ביום כ' סיוון תשפ"ב, 19 ליוני 2022

בזאת באנו על החתום

__________________

__________________

__________________

הרב בצלאל דניאל

הרב ציון כהן, אב"ד

הרב אבשלום בידני

שו"ת במראה הבזק מתוך חלק ט'

ניו יורק, ארצות הברית                                                                                New York, USA

סיוון תשס"ט

מענה לשאלה הפוגעת בצנעת הפרט

שאלה

אני ראש מחלקה ויו"ר ועדת אתיקה בבית חולים בניו יורק. אני גם מלמד בבית הספר לרפואה ובבית הספר לאחיות של אוניברסיטת קולומביה. אחת האחיות העלתה בפניי שאלה: אחד החולים היהודיים שאל אותה לפני הטיפול בו אם היא במצב של 'נידה'. האם היא חייבת על פי ההלכה לענות לו את האמת?

תשובה

על פי ההלכה, מותר לאחות לענות לשאלה זו בשלילה, גם אם התשובה האמיתית היא כן. נפרט בקצרה את הכללים:

• מעיקר הדין האיסור על מגע בין איש לאישה נידה הוא רק בנגיעה של חיבה¹.
• כמובן שראוי להחמיר ולהימנע מכל מגע אף אם איננו בדרך חיבה, אלא אם יש צורך בדבר, וכגון למנוע הלבנת פנים².
• מגע של איש מקצוע כמו רופא/ה, אח/ות לצורך הטיפול בלבד, מותר³.
  על כן, אין כל משמעות לשאלה אם האחות נידה.

כיוון שכך, מותר לה לסרב לענות לשאלה, ואף מותר לה לומר שהיא איננה נידה גם אם זו אינה האמת⁴. 

_________________________________________________________

^[1] רמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא, א); ש"ך (יו"ד סי' קנז ס"ק י; סי' קצה ס"ק כ), וכן פסק להלכה האגרות משה (אבן העזר חלק ב סי' יד), שלא כדעת הבית יוסף יו"ד סי' קצה, שלדעת הרמב"ם בכל נגיעה יש איסור דאורייתא.

² עיינו שדי חמד (חלק ה עמ' 271): "וכל מה שנשאו ונתנו הרבנים הנז"ל היינו להתיר למשמש בדפק, דיש צורך בדבר, אבל בלתי שום צורך ודאי לכולי עלמא אסור אפילו נגיעה בעלמא".

³ וכן פסק הש"ך (יו"ד סי' קצה ס"ק כ): "וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים, אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים, וכן עושים שאר מיני משמושים על פי דרכי הרפואה".

⁴ כמבואר בסוגיא (בבא מציעא כג ע"ב) שישנם מצבים שבהם מותר לשנות מטעמים שונים, וביניהם הוא המקרה של "פוריא" (ראה רש"י ותוספות שם), שרשאי לשנות מפני הצנעה.