את קשתי נתתי בענן
לאחר תום המבול והיציאה מהתיבה, הקב"ה מבטיח לנח שלא יהיה מבול נוסף (פרק ט פס' יא-יז):
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.
אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.
וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר.
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹקִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.
ענין הקשת חוזר שלש פעמים בשלשה "זמנים" שונים:
בפסוק יג, בלשון עבר: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.
בפסוק יד, במעין לשון עתיד: וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
בפסוק טז, בלשון הווה: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ.
לפי הנצי"ב רמוזים כאן שלשה מצבים שונים של הזדקקות לקשת:
"אֶת קַשְׁתִּי הזה שאתה רואה כעת נָתַתִּי בֶּעָנָן – הנני מטביע שיהיה כן בטבע בעת שיהיה הענן בעת זוהר החמה.
וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית – זהו בדרך כלל. ומפרש והולך איך יהיה הברית:
וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן… היינו שנראה כרגע ונתכסה מיד. ואמר הקב"ה אם יהיה בשעת הענן נראתה הקשת כרגע. אז… תדע שמה שבא כרגע השמש נגד הענן המביא הקשת מזה יהיה לסימן שהגשם אינו בא מתחילה לברכה, אלא לשטף מים רבים ולהיות מבול ר"ל. אבל הנני מקים בריתי שלא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. מבואר שיהיה למבול, אבל לא לשחת כל בשר, אלא לעונש לשטוף כמה בני אדם ובהמה רבה….
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן – שתעמוד הקשת איזה משך זמן ע"י שיהא הגשם עם זוהר השמש מעורבים אזי לא די שאינו בא למבול לשחת, אלא וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם – שעשיתי להנהיג הטבע ולקיום העולם…
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים … חזר ואמר בפני עצמו שלא יפול ספק בלב נח אשר רק בהתראות הקשת יהיו בטוחים מהשחתת הארץ, מה שאין כן באם יהיה גשם שוטף בלי אותו אות הקשת אפשר חלילה יהיה חשש כליון… על כן חזר ובא המאמר זֹאת אוֹת הַבְּרִית – הקשת הלז שאני מראה אותו לבדו הוא אות אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר, גם בלי שום זכירה ואות הקשת. לא בא הקשת בענני ענן להתראות כי אם להורות שהדור ראוי לכליון לולי הברית אבל גם כאשר לא בא להתראות בקשת, גם כן העולם בטוח, על פי מאמרי לבד."
היינו: קשת קצרה, קשת ארוכה וכן גשמי עוז ללא קשת בכלל – בכל המצבים קיימת הבטחה אלוקית שלא להשחית העולם. לפי הנצי"ב שלושת המצבים רמוזים בברכה שתיקנו חכמים על ראיית הקשת: זוֹכֵר הַבְּרִית (מצב ראשון) וְנֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ (מצב שני) וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ (מצב שלישי).
אמנם, המשפט הפותח בדברי הנצי"ב; הנני מטביע שיהיה כן בטבע בעת שיהיה הענן בעת זוהר החמה, מעורר בעיה, והיטיב לנסחה בעל "עקדת יצחק" (שער יד):
"כי חכמי הטבע צווחים ואומרים שהוא דבר טבעי מתהוה מהפוך ניצוץ השמש באוויר הלח, כמו שראינו אותו מתהווה כאשר הוא מזלוף המים על ניצוץ השמש כעגולו… הנה אם כן אין כאן חידוש ברית!"
קושייתו מתעצמת למקרא דברי המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה ח): "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות… הקשת", שמהם ניתן להסיק שהקשת היא ענין טבעי שהונח ביסוד העולם בעת בריאתו.
רמב"ן (פסוק יב) מחבר בין ההיבט הטבעי שבקשת, להיבט הרוחני:
"המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שייראה כאלו מן השמים מורים בו, וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם בארץ (תהלים יח טו), אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר לכונן חיצים עליו.
ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היוונים שמלהט השמש באוויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש ייראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי אמר אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, ולא אמר אני נותן בענן, כאשר אמר זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן. ומילת קַשְׁתִּי מורה שהיתה לו הקשת תחלה. ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם."
תשובת בעל העקדה עצמו לשאלתו שהובאה לעיל היא בכוון שונה:
"ועתה ראה את מעשה ה' כי נורא הוא, בתתו אות אמת וברית קיימת לא יעבור לעד לעולם, כדין הדבר והענין עצמו שעליו ינתן, וכאלו ימנע אפשרות ביטולו בשום פנים. וזה, שמהידוע שהקשת הזה בל יראה ובל ימצא לעולם רק בהיות העננים על הארץ חלושים, וחלק העולם מעונן ובקצתו השמש הולך ואור בגבורתו, עד כי לזה אמרו הטבעיים שהיראות הקשת אחרי הגשם הוא סימן להפסק המטר, ואם אחר היום הצח הוא סימן להתחלת המטר… ואם אמנם לא יהיה זה על כל פנים לא יגיע ענינים אל שיתפשט ענני חטאתם וקדרות רעתם בכל העולם, כמו שהיה בדור המבול. אמנם כבר יהיה קלקולם ועונשם חלקי באקלים או ממלכה או עיר כמו שזכרנו מסדום ובנותיה וזולתה, כי אז ימטר על רשעים פחים אש וגפרית, ואורח צדיקים כאור נוגה ולא עליהם יהי גשם שוטף. ואין אות ברית גדולה מזו, כי ברית כרותה לעולם עם שופט כל הארץ יעשה משפט אמת. וכי לא ירעו ולא ישחיתו בכללם לא ישלחם כלה מעל פניו, אמנם משמים יביט ה' מי אשר חטא לו, איש או אשה משפחה או שבט וימחנו מספרו, והנשארים יקיימם ויחיו לפניו.
והנה עם זה, ענין האות והברית הזאת ומהותו הוא עצום ונפלא ומחויב לסמוך בנאמנותו בלי שום פקפוק, כי הענין הטבעי הוא קיים מאד בענינו, ולא יושאל אות רק בבוא הייעוד כנגד הטבע… והוא אומרו; אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ, ואמר כי ענין טבע הקשת אשר נתן בענין הוא יהיה ממש דוגמת אות הברית אשר בינו ובין הארץ. ופירש הענין ואמר; וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, ירצה; בענני ענן קצתי על הארץ, אשר אז נראתה הקשת בענן, מה שאי אפשר זה בהיות כל הארץ מעוננת, וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם."
המציאות של הקשת היא אמנם טבעית, אולם זהו בתנאי שרק חלק מהרקיע מעונן. ואם חלילה שיתפשט ענני חטאתם וקדרות רעתם בכל העולם, כמו שהיה בדור המבול לא תיראה הקשת, אלא שזו ההבטחה האלוקית שכזאת לא תקרה, אלא מי אשר חטא לו, איש או אשה משפחה או שבט וימחנו מספרו, והנשארים יקיימם ויחיו לפניו.
שני ההסברים מנסים למצוא את החידוש שבקשת למרות היותה מציאות פיזיקלית טבעית. לעניות דעתי נראה שאת רעיון הקשת יש למצוא בכוון שונה: המציאות היא אמנם טבעית, אולם הנקודה המשמעותית היא איך מושפע ממנה האדם. כך מפרש הרב קוק ב"עולת ראיה" (ח"א עמ' שפד):
"האור האלוקי הבהיר לא יוכל להיות מצוי לאדם ליהנות בו וללכת באורו, באשר הוא אדם, אנוש, בעל בית חומר. על כן ההקבלה אל הרושם האלקי לא תכון לאדם כי אם בהתלבש האור בענני המעשים וההרגשות הנפשיות, במושגי הצדק והשתפכות הנפש, לפי הראוי אל הכרתו הפנימית. אמנם סוף כל סוף דעת האלקים לא תיגלה במעשים לבדם, ולא ברגשי הלב לבדם, אבל האור האלקי הוא הזורח בהם מעומק החכמה הצפונה לתוך עמקי נפשו של אדם, שאי אפשר כלל שתגלה לו בטהרתה כי אם ע"י מסך הדברים המעשיים ומשאי נפש הקרובים להרגשה טבעית.
על הענן יזרח האור, וההבהקה הזאת תהיה לישועה לאדם ללכת אחרי ה' בדעת ובכל דרכי החיים. על כן זהו המחזה המקביל מאד, בהקבלה הגיונית, למראה דמות כבוד ד', שלעומתה ראוי שיכרע האדם ברך ושיבטל כל יצרי לבו הפרטיים ונטיותיו, כי אם לעשות רצונו כרצון קונו."
חיבור מקורי בין הפן הפיזיקלי-טבעי של הקשת, לבין הפן הרוחני, מציע הרב סולובייצ'יק בספרו "על התשובה" (עמ' 201 ןאילך). הוא מבסס את רעיונו על דרשת הגמרא במסכת חגיגה (דף טז ע"א):
"דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכהנים. בקשת – דכתיב (יחזקאל א כח): כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם… הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'. בנשיא – דכתיב (במדבר כז, כ):
וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו. המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש."
כך הוא מפרש את כוונת הדרשן:
"כל המסתכל בקשת שהיא אחת מן התופעות הקוסמיות הנשגבות ביותר, תופעה כלילת יופי של סימפוניית גוונים מרהיבה המתגלה בהוד שעה שנוגה האור עובר ממדיום אחד לשני בדחיסות משתנה, ומשתבר להמון גוונים מקסימים. אמנם זוהי לכאורה תופעה פשוטה ומוסברת היטב מבחינת החוקתיות הפיזיקאלית ובכל זאת: כל המסתכל בקשת מרהיבה זו, ואינו רואה בה השתקפות של יופי של מעלה, אלא קשת בלבד ולא מה שמעבר ומעל לקשת – הרי זה אינו חש בכבוד קונו ואמונתו לקויה."
בהקשר זה הוא רואה גם את שתי הדוגמאות הנוספות שהוזכרו בדברי ר' יהודה בן נחמני; הנשיא והכהנים, "כי השתקפות זו של השגב האלוקי אפשר לראות לא רק בתופעות טבע כמו בקשת. גם בתופעות רוחניות אינטלקטואליות ורגשיות יכול יהודי וצריך הוא לגלות את הריבונו של עולם".
בדרשות חז"ל יש משמעות עמוקה להופעת הקשת. כך מסופר במסכת כתובות (דף עז ע"ב) בהקשר לפטירתו של ר' יהושע בן לוי, והגעתו לגן עדן:
"מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי, פנו מקום לבר ליואי. אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא (יושב על על שלש עשרה כורסאות פז). אמר ליה: את הוא בר ליואי? אמר ליה: הן. נראתה קשת בימיך? אמר ליה: הן, אם כן אי אתה בר ליואי. ולא היא, דלא הואי מידי, אלא סבר: לא אחזיק טיבותא לנפשאי."
הופעתה או אי הופעתה של הקשת, היא מבחן לגדולתו וצדיקותו של ר' יהושע בן לוי; אם צדיק הוא, לא צריכה להיראות הקשת בימיו! למסקנת הגמרא, אכן לא נראתה הקשת בימיו, אולם הוא לא גילה זאת, כי לא רצה להחזיק טובה לעצמו.
דרשה דומה מופיעה גם במדרש בראשית רבה בפרשתנו (לה/ב):
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם… לְדֹרֹת עוֹלָם. אמר רבי יודן: לְדֹרֹת כתיב (בכתיב חסר, ולא 'לדורות') – פרט לשני דורות; לדורו של חזקיהו, ולדורו של אנשי כנסת הגדולה. רבי חזקיה מוציא דורן של אנשי כנסת הגדולה ומביא דורו של ר' שמעון בן יוחאי.
אליהו זכור לטוב ורבי יהושע בן לוי הוון יתבין תנין בחדא (למדו בחברותא). מטון שמועה מן דר' שמעון בן יוחאי. אמרי הא מרא דשמעתה ניעול ונישייליה. על אליהו זכור לטוב לגביה, אמר לו (רשב"י): מן עמך? אמר לו: גדול הדור רבי יהושע בן לוי. אמר ליה נראתה הקשת בימיו? אמר לו: הן. אמר: אם נראה הקשת בימיו לית הוא כדאי למחמי סבר אפאי (אין הוא ראוי לפגוש אותי)."
ר' יונתן אייבשיץ, בספרו "יערת הדבש" (חלק א, דרוש יב) מתייחס למסופר בגמרא בכתובות שריב"ל שינה מן האמת, כדי לא להחזיק טובה לעצמו:
"ותמהו רבים; בעלמא דקשוט איך נאמר כן, הא כתיב (תהלים קא, ז): דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי?
אבל הענין, כבר תמהו כל בעלי טבעים על זכירת ברית הנאמר בקשת, כי הוא דבר מטבע, כאשר תזרח השמש מול עבים עכורים מלאים קטורי מים, כאשר הנסיון מורה בשומך נגד קווי השמש צלוחית מלא מים. אבל בזוהר יש, כי יש תרי קשת: משונים בגוונים הוא טבעי, אבל מה שיש בו מראה תכלת לגמרי, הוא הקשת הנרצה להזכרת ברית, כי תכלת מלשון כליה. תכלת מורה כי נתחייבו ח"ו כליון, ויש להם תכלית טוב בזכירת ברית. לכך רשב"י ששאלו נראה קשת בימיך, כוונתו על קשת ממין השני, שהוא אינו טבעי כלל, וריב"ל השיב סתם נראה, היינו כוונתו לקשת הטבע. והא דלא אמר ליה בפירוש שקשת זו ראה, היינו דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה, אבל מכל מקום לא כיזב מילתא, כי באמת נראה קשת הטבעי."
כיוון שונה מציע "כלי יקר" (פסוק יד):
"והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, לפי שאמרו שבימי החסידים האלו לא נראה הקשת. ולא אמרו שלא היה קשת כלל אלא ודאי היה קשת ולא נראה, לפי שהבריות לא היו חוקרים אחריו ולא השתדלו לראותו, על כן לא נראה. כי כל דור ודור שהיו יראים מן הפורעניות מרעת יושבי בה כי סר צילם ולא היו בדור צדיקים שיגינו עליהם, באותן דורות תלו עיניהם באות הקשת והיו מסתכלין אחריו אם לא נשתנו האדים בחטאם לחזור לכמות שהיו קודם המבול, ותמיד היו עיניהם נשואות אל אות זה לבטוח על האות שלא יביא פורענות לעולם. אבל החסידים הללו, רבי שמעון בן יוחאי ורבי יהושע בן לוי, שהיו מגינים על בני דורם עד שכל הבריות היו סמוכים על כוחם של זקנים אלו שזכותם יעמוד להם להגן בעדם. על כן לא היו צריכין להסתכל אחר הקשת כי היו בטוחים שלא ישתנה עליהם הברית אשר כרת ה' לכל בשר אחר המבול.
וזה שאמר הכתוב; וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ. פירש רש"י: כשתעלה במחשבה לפני להביאש חשך ואבדון לעולם. מה ראה רש"י על ככה לפרש בענני ענן על חושך ואבדון, שמא הוא ענן של מטר כפשוטו? אלא וודאי שקשה לרש"י, שאם פירושו ענן של מטר משמע בכל ענן של מטר יהיה הקשת נראה, וזה אינו, שהרי בדורן של צדיקים אין הקשת נראה. אלא כך פירושו: בזמן שאני חושב להביא חושך ואבדון לעולם, וזה דווקא בזמן שאין צדיקים מצוין בעולם, אז; וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן – שהבריות יסתכלו בקשת ויתלו עיניהם אל אות זה, כי בו המה בטוחים שלא יביא מבול לעולם. וזה שאמר הכתוב וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם – אני נותן עיני באות ברית אשר נתתי לכל בשר שלא להביא מבול, אף בדור שכולו חייב, הראויים להביא עליהם חושך ואבדון. אבל בזמן שאין אני חושב להביא חושך ואבדון, דהיינו בזמן שצדיקים מצויים בדור, אז לא נראתה הקשת בענן, כי לא יסתכלו הבריות אחריו. גם אנכי רואה מעשה הצדיקים ומונע את מדת הדין מלהביא חושך ואבדון, ואין אני צריך ליתן עיני באות ברית הקשת.
ואולי שהוא על דרך שאמרו חז"ל: כל המסתכל בקשת אינו חס על כבוד קונו. כי בכל דור ודור רבים המה עמי הארץ שאינם חסים על כבוד קונם ומסתכלים בקשת, חוץ בימי הצדיקים האלו שהיו זוכין ומזכין את בני דורם ומנעום מלהסתכל בקשת. על כן לא נראה הקשת בימיהם כי לא הסתכלו בו מפני כבוד קונם, אף על פי שבאמת היה קשת בכל דור ודור כי הטבע לא ישתנה וגם פירוש זה נכון."
את סוגיית הצדיקים המגינים על דורם, מציג המגיד מקוזניץ [ר' ישראל ב"ר שבתי הופשטיין נולד בשנת תצ"ג (1737) בעיר אפטא שבאוקראינה, ונחשב לאחד מגדולי האדמו"רים בימיו. נפטר בשנת תקע"ה (1814)] בספרו "עבודת ישראל" (פרשת נח):
"הנה אמרו חז"ל ששאל רבי שמעון בר יוחאי ע"ה לרבי יהושע בן לוי נראתה הקשת בימיך? אמר ליה הן, אמר ליה אם כן לאו אתה בר ליואי עיין שם. והמאמר צריך הבנה, כיון שראינו הפעם שלא היה נח הצדיק יכול להגן על בני דורו, אם כן מה כל כך התימה בדורות אחרונים כמו בימי רבי יהושע בן לוי גם אם נראתה הקשת בימיו, מכל מקום אפשר שהיה צדיק גדול רק שאין דורו זכאי לכך לכן צריכים לקשת, ואם כן מה חרי האף הגדול הזה שאמר לו אם כן לאו אתה בר ליואי?
ואפשר לתרץ דהנה האלשיך הקדוש פירש על מאמר חז"ל (ירושלמי יומא פ"א ה"א) כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, הטעם לזה כי בוודאי מן הנמנע לצדיק יחידי בלי זכות דורו כלל להביא מלך המשיח ולבנות בית המקדש, ועם כל זה חייב כל אדם מישראל לתקן מעשיו וימיו ושנותיו ולעשות על כל פנים הכנה לגאולה שלא יהיה העיכוב מצדו חס ושלום. וזהו שאמרו כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו דייקא, פירוש שלא השגיח על ימיו ושנותיו שיהיו מתוקנים וראויים לבנין בית המקדש כאילו נחרב בימיו, עכ"ל, ודברי פי חכם חן:
ומעתה נחזי אנן ונימא כזאת בענין הקשת, הגם שמן הנמנע לצדיק יחידי להגן על כל בני דורו וכמו שמצינו בדור המבול, עם כל זה אין אדם מישראל יוצא ידי חובתו כי אם לעבוד ה' יתברך בעוז ותעצומות עד שהוא מצד עצמו על כל פנים לא יצטרך לקשת. וזה ששאל רבי שמעון בר יוחאי לרבי יהושע בן לוי נראתה הקשת בימיך, פירוש תקנת ימיך עד שלא הוצרכת מצד עצמך לקשת. והשיב לו בענותנותו הן. ועל זה אמר לו אם כן לאו אתה בר ליואי, ואתי שפיר."
נסיים בתורה חסידית של ה"מאור ושמש", שמרבה לדבר על מעמד הצדיק:
"כשהצדיק הולך בצדקו ועובד ה' בדביקות גדול בעת לימודו ותפילתו – אזי הוא מקשר כל הברואים בהבורא יתברך שמו, וממילא הוא קיום העולם שלא יתמוטט ח"ו…
וזהו פירוש הפסוק זֹאת אוֹת הַבְּרִית… אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן. רצה לומר, הצדיק כזה אשר מקשר לעצמו כל הנבראים להמשיך עליהם חיות אלקותו יתברך שמו, הוא 'אות ברית' לעולם. והיה בענני ענן על הארץ שיהיה ח"ו התעוררות דינין, כענין שנאמר (איכה ג, מד): סַכּוֹתָה בֶעָנָן וגו', ונראתה הקשת בענן רצה לומר, שיתגלה הצדיק בדור. הצדיק נקרא 'קשת', כלשון המדרש (בראשיתרבה לה/ג) 'קַשְׁיוּתִי' – שהוא מוּקָשׁ לי, שיכול לבטל הדינים והגזירות רעות, ויהיה זכרון ברית לעולם. רצה לומר, הצדיק ההוא יקיים העולם שלא יתמוטט ח"ו."
קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il