עלון שבתון פרשיות מטות מסעי – תשפ"ג

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

יש למצוא דרך אופטימלית ולא מקסימלית, שתאפשר להביא לידי ביטוי את מרב ההיענות לצדדים כולם

זכויות הפרט וזכויות הציבור – הרב יובל שרלו

בשם זכויות הפרט של בנות צלפחד התגלה ריבונו של עולם ולימד את דיני הירושה העיקריים. הן שאלו בפרשה הקודמת שאלה הנוגעת למשפחתם, ושהיא תוצאה של דיני ירושה שלא הובהרו עד תום: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". אביהם המנוח זכאי, לטענתן, לכך שלא ייגרע שמו מנחלתו, והעובדה שאין לו בן אינה סיבה מוצדקת לפגיעה זו. ואכן, ריבונו של עולם לימד בתורתו כי לא זו בלבד שבנות צלפחד צודקות – "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן", אלא שמדובר בתקדים שיהפוך לחלק מדיני הירושה: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ". פרשה זו נידונה במקומות רבים, ובניסיון להבין את מה שהתחולל בה, ואת היחס בין טענות בנות צלפחד למה שנראה כשינוי החקיקה הא-לוהית על ידי ריבונו של עולם עצמו.

תשומת הלב המוצדקת שניתנה להופעה הזו מתעלמת פעמים רבות ממה שאנו למדים בפרשה שלנו. שכן, כפי שגם קורה בזמננו, פעמים ששמירה על זכויות הפרט, שהיא ראויה וצודקת בפני עצמה, מביאה לפגיעה חמורה בזכויות הלאום, השבט או המשפחה. ממש מופלא לקרוא את טענות שבט מנשה: "… וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם, וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ". פעמים שצדק שנעשה עם האחד מביא לעוול כלפי הקבוצה, ובמקרה שלנו: ירושת נשים בימי המקרא, עלולה להביא למעבר נחלה משבט לשבט, ועל ידי כך גם פגיעה בזכויות נחלת השבט עצמו (כמו שבט מנשה), ואולי אף להתמוטטות הנחלה השבטית כולה, שהלוא לא רק בנות שבט מנשה יורשות, כי אם בנות השבטים כולם.

והתורה מלמדת אותנו כי אין היא חוזרת בה מירושת הבנות, אך גם אינה מתעלמת מנחלת השבטים. והדרך היא להגביל במידה את זכויותיהן: "…זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בעולם מוגבל, בו זכותו של אחד מביאה לעתים בפגיעה באחר, אין לנו ברירה אלא לאזן את המשאבים, ולמצוא דרך אופטימלית ולא מקסימלית, שתאפשר להביא לידי ביטוי את מרב ההיענות לצדדים כולם.

זהו שיעור מופלא, שכמה אנו זקוקים לו בימים אלה. ב"ה, התקדמנו רבות בהפסקת רמיסת הפרט ובדאגה משמעותית לזכויותיו, וזו הליכה בדרכי נביאי ישראל, שעסקו רבות בסוגיה זו. אך לעולם עלינו לזכור כי גם לציבור יש זכויות, ובמקום בו יש התנגשות בין הדברים, יש צורך למצוא דרך שתהא בה היענות לזכויות כולן, גם אם לא מלאה, בין של היחיד ובין של הציבור.

למילים יש כוח, לדיבור יש משמעות, להתחייבות יש ערך, ורק כך אפשר לנהל חיים אישיים, חברתיים וציבוריים מכובדים

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ – אבי רט

כמו מקצועות, תחומים ונושאים רבים שהחיים העכשוויים והמודרניים מאתגרים אותם ומחייבים את העוסקים בהם לחשב מסלול מחדש, גם נושא כוח הדיבור מצריך בדיקה, התבוננות, הערכה מחדש וגיבוש תובנות רלוונטיות.

אם ב'עולם הקדום', טרום הטכנולוגיות החכמות, הטלפונים החכמים, הרשתות החברתיות, הוואטסאפים וכל הנגזר והמשתמע מכך- אדם אמר את דברו, ודבריו הגיעו, אם בכלל, רק למעגלי חיים ספורים ומצומצמים, הרי שהמציאות של היום בה כל מילה מגיעה תוך חלקיקי השנייה מקצה העולם ועד סופו, על כל המשתמע מכך, תופעות הלוואי והנגזרות מכך- כל זה מצריך הבנה, תובנה, ואמנה חדשה בין האדם לכל מילה שהוא מוציא מפיו, ובינו לבין הסובבים אותו.

בעולם שכזה, כל פה וכל טלפון הופכים להיות כליי נשק קטלניים, טעונים, דרוכים, ולא נצורים, וללא הוראות פתיחה באש.

המילה המדוברת התעצמה בכוחה, ובמקביל התמעט כבודה, הודה והדרה.

היו ימים, וישנם אנשים גם היום, שאצלם מילה זו מילה, וכל מילה היא מילה של כבוד.

עם אנשים כאלו, הנותנים כבוד למוצא פיהם, לא צריך על כל דבר לחתום על מיליון מסמכים, ולהיות מלווים בצוותים של יועצים משפטיים ועורכי דין.

אולם, במרחבי חיים רבים השתבשו תדרים, ונשחקו המילים. מנכבדי-עם עד ילדים ברחוב- הוזל כבודה של המילה היוצאת מהפה, או מהמקלדת.

מגרשי הספורט הפכו להיות זירת קללות מהזן הנמוך והשפל ביותר.

מגרשי נבחרי הציבור הפכו להיות במה למילים ולהבטחות שאף אחד לא מתכוון לכבד או לקיים. בבחינת 'נכון שהבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים'.

מגרשי העסקים סובלים אף הם מרמת אמינות ונאמנות נמוכה, ומרמת 'עקיצות' וקומבינות גבוהה.

כוח המילה והדיבור ניצב מבויש ומבוזה.

הפסוק הפותח את פרשת מטות, פונה אל האדם המדבר באשר הוא, מבקש ומצווה אותו בשלוש מילים שהן יסוד וסוד הקיום האנושי והחיים החברתיים: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".

את המילים הללו מפרש רש"י: "לא יחל דברו- כמו לא יחלל  דברו, לא יעשה דבריו חולין".

המילים הללו לקוחות מתוך הפסוק השלם המדבר על כוח הדיבור, הנדר, והשבועה- "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".
חשוב לדייק במילות הפסוק- "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". במילים פשוטות- המילים שאתה מוציא מהפה מחייבות. החיים זה לא 'הכל דיבורים', ודיבור איננו הבל פה, והבטחה איננה אותיות על הקרח.

למילים יש כוח, לדיבור יש משמעות, להתחייבות יש ערך, ורק כך אפשר לנהל חיים אישיים, חברתיים וציבוריים מכובדים, הוגנים, חיים בהם המילה איננה חולין, וכבודה איננו מחולל.

את הדברים הללו בדבר קדושת וכוח הדיבור כתבה התורה לפני אלפי שנים, כשתפוצתה של המילה הנאמרת הייתה קטנה ומצומצמת, והשפעתה הייתה על מרחבי חיים יחסית מצומצמים.

במציאות החיים הנוכחית, בה הפה הפתוח והאצבע על המקלדת הם ככלי נשק גרעיני היכול להרעיל ברגע עולמות ואנשים, מתחננת ומבקשת התורה מכל אדם לשמור על קדושת הדיבור, על כבודה של כל מילה, על ההגינות המוסרית שבהבטחה, ועל איכות החיים הסובבת ומקיפה את כולם – 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה'.

מקצת הצוואות חושפות גם את התמורה החשובה שחלה במעמד האישה עם השנים, אפילו אצל אנשים שחיו בקרב חברה מוסלמית שמרנית למהדרין

אביעד הכהן – החשבון והנפש

שעת פטירתו של אדם היא פעמים הרבה שעה של חשבון נפש. מעשי עלילותיו של אדם עוברים לפניו כבני מרון. אם כך בסתם בני אדם, כך מקל וחומר באנשים גדולים, שמבקשים בערוב ימיהם להותיר חותם בעולם.

לא ייפלא אפוא שאצל חלק מאבות האומה ניתן למצוא "פרקי צוואה" מרשימים ביותר. כך, בתיאור הקצר – אך הממצה והעוצמתי – של אברהם אבינו, ש'צוואתו' מתוארת מפי הקב"ה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).

כך גם בצוואת יעקב לבניו (בראשית מט) שבה מייחד הוא מקום לכל אחד מהם. "צוואתו" כוללת גם דברי ברכה מופלגים (כגון "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"; "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר"; "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן"), גם דברי תוכחה קשים ונוקבים ("פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר"; "שמעון ולוי אחים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי").

כיוצא בה צוואתו-ברכתו הארוכה והמפורטת של משה רבנו, שיוחדה לה פרשת שלמה בתורה, פרשת "וזאת הברכה".   

גם בדברי הנביאים אנו מוצאים "צוואות" מסוגים שונים. אחת המיוחדות שבהן היא "צוואתו" של דוד המלך (מל"א, ב), שבה הוא נדמה לרגע כמי ש"מתחשבן" עם עמיתיו, ונותן ליורשיו הנחיות מדויקות כיצד להיטיב עם מיטיביו וכיצד להינקם מאויביו.

על רקע זה, בולטים בהיעדרם דברי צוואתם – ולו קצרצרים – של חלק מן הדמויות המרכזיות במקרא, דוגמת אהרן הכהן. כדרכו בעת פטירתם הטראגית של שני בניו, "וַיִדֹם אהרן", השקט והדממה מאפיינים גם את שעת הסתלקותו מן העולם. גם בעת פטירתו לא נשמע קולו (במדבר כ, כח): "וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר, וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר". וכך גם בפרשתנו (לג, לח-לט) עלייתו של הכהן הגדול לגנזי מרומים כתובה בתיאור יבש למדי.

צוואות מאוחרות נשתמרו בידינו. חלקן אף זכו לתפוצה עצומה. כך, למשל, "איגרת הרמב"ן" לבנו, שיש האומרים אותה לפחות פעם בכל יום או שבוע, וכוללת  הנחיות טובות לאדם שהלוואי והיו נשמרות כרוחן וכלשונן. מקצתן – כגון: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת" – יפים שבעתיים בימים אלה של בוקה, מבוקה ומבולקה במרחב הישראלי.

במהלך הדורות  נאספו עלי כתב גם מסורות ודברי צוואה על פה שבהם הורו חכמים לבניהם מה הדרך יילכו בה. ביטוי יפה לכך מצוי ב"ספר ההסתלקות" שהוציא לאור ר' בנימין מינץ, איש ספר, ח"כ ושר, מנהיג "פועלי אגודת ישראל". מינץ כינס בספרו את תיעוד "סילוקן של צדיקים" ואת רגעיהם האחרונים של גדולי ישראל, למן האר"י, הבעש"ט ותלמידיהם, ועד דור אחרון.

לצד ערכן החינוכי והמוסרי, טמון בצוואות גם חומר רב ערך להיסטוריה היהודית ולבניינו של המשפט העברי. דוגמא מופתית לכך בחיבורו המונומנטאלי של פרופ' ירון בן נאה, "אחרית דבר" בו יותר מ-600(!) צוואות ממרחבי האימפריה העות'מאנית, במשך תקופה בת מאות שנים, שמבחינות רבות היא אחת מנקודות השיא בתולדות המשפט העברי.

לצד פירוט נכסי העיזבון וחלוקתם, מכילות הצוואות עדות – מכלי ראשון על דאגת המוריש לבני ביתו ויחסו אליהם, על רצונו לתרום חלק מעיזבונו למטרות צדקה, ועל הנושאים שטרדו את מנוחתו בימים שלפני פטירתו. האוצר הגדול הזה נאסף משלל מקורות, וביניהם ספרי שו"ת, ספרי פסקים וכתבי יד. יש בו עדות נפלאה למקומם המרכזי של הקבלה בריטואל היהודי (ומכאן המנהג לומר פרקים מספרות הזוהר והקבלה בעת יציאת הנפש), כמו גם עדות לחשש הנפוץ מפני אמונות טפלות, שונות ומשונות.

חלק מן המצווים, דוגמת ר' יהודה פאפו (בנו של החכם הנודע ר' אליעזר פאפו בעל 'פלא יועץ') ציוו כי מכספי עיזבונם יודפסו ספרים שרווחי מכירתם יינתנו למטרות צדקה וחסד.

מקצת הצוואות חושפות גם את התמורה החשובה שחלה במעמד האישה עם השנים, אפילו אצל אנשים שחיו בקרב חברה מוסלמית שמרנית למהדרין. כך, למשל, למרות שלפי דין תורה רק הבנים יורשים, מותירים חלק מהמצווים הנחיות קפדניות שיבטיחו גם את עתידן הכלכלי של בנותיהם. מבין שורות הצוואות ניבט לעתים גם חוש הומור דק מן הדק, אחד ממאפייניה הבולטים של מורשת ישראל. כך, למשל, אגב הוראתו של מצווה מירושלים – מלפני כ-170 שנה – כי יינתן שכר ללומדים משניות לעילוי נשמתו. הוא מפטיר בצוואתו, כבמעין קריצה, שבקשתו ליתן שכר ללומדים לעילוי נשמתו היא הלכה מפורשת: "דבר תורה – מעות קונות"… לצד קינתו על בנו שעזב את דרך התורה והמצוות, מצא האב לדאוג מבעוד מועד ל"אומרי קדיש" ולומדים "מקצועיים", שיעשו זאת תמורת שכר ראוי…

הרמב"ם מדגיש שלא ניתן להבחין בין מי שאבותיו יצאו ממצרים לבין החיבור של הגר להיסטוריה היהודית – גם אם הוא התחבר לעם היהודי לפני מספר דקות

הרמב"ם ויחסו לגרים

במשנת הנשר הגדול, זוכה הגר לשירות ותשבחות ולמעמד מיוחד במשנתו הפילוסופית וההלכתית. על גישתו המיוחדת כלפי הגר ניתן ללמוד בעיקר משתי תשובות שהשיב לעובדיה הגר על שאלות שהוא הציג בפניו (שו"ת הרמב"ם, סימן תמח וסימן רצג).

וכך פותחת האיגרת הראשונה: "אמר משה ב"ר מימון מבני גלות ירושלם אשר בספרד זצ"ל. הגיע אלינו שאלות מרנא ורבנא עובדיה המשכיל המבין, גר הצדק, ישלם ה' פעלו ותהי משכרתו שלימה מעם ה' א-להי ישראל אשר בא לחסות תחת כנפיו". כבר בדברי הפתיחה בתשובת הרמב"ם לעובדיה הגר, הוא משתמש בשפה שאינה שגורה אצל הרמב"ם ונוקט בכינויי חיבה ויחס קרוב לעובדיה הגר השואל.

הרמב"ם מדבר כמעט במושגים חסידיים על גדולתו של הגר צדק ועל אהבתו של הקב"ה ואהבתנו אליו:

"והקב"ה בכבודו אוהב גר, שנאמר: 'ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה'… אדם שהניח אביו ומולדתו ומלכות עמו וידם הנטויה והבין בעין לבו ובא ונדבק באומה זו שהיא היום למתעב גוי, עבד מושלים, והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק, והבין דרכי ישראל ונכנס תחת כנפי השכינה, ונתאבק בעפר רגלי משה רבינו רבן של כל הנביאים ע"ה, וחפץ במצותיו, ונשאו לבו לקרבה לאור באור החיים ולהעלות במעלת המלאכים ולשמוח ולהתענג בשמחת הצדיקים… תלמידו של אברהם אבינו, שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי ה'. ומי שברך את אברהם רבך ונתן לו שכרו בעולם הזה ולעולם הבא, הוא יברך אותך ויתן לך שכרך כראוי בעולם הזה ולעולם הבא, ויאריך ימיך עד שתורה במשפטי ה' לכל עדתו, ויזכה אותך לראות בכל הנחמות העתידות לישראל, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך, כי ה' דבר טוב על ישראל".

לפי הרמב"ם, מעלתו של הגר היא במסע הרוחני שהוא בחר בו. נראה בבירור שהרמב"ם אינו דן את הגר ומעמדו על פי המוצא הגנטי, אלא סובר שגם אם הוא לא נושא את הגנים של אברהם, יצחק ויעקב אבל הוא בעל אמונה ומצוות – הוא חלק מעם ישראל. הדגש של הרמב"ם בשאלת יהדותו של אדם הוא פחות תורשתי ויותר אמוני ומעשי.

בהמשך, הרמב"ם נותן הסבר מיוחד לקשר של הגר להיסטוריה היהודית והעכשווית. הגר שותף להיסטוריה היהודית ולזיכרון ההיסטורי מהרגע שהוא הופך ליהודי. לא הנוכחות ההיסטורית היא היוצרת את החיבור, אלא הקשר הרוחני והאמונה, עד כדי כך שהרמב"ם מדגיש שלא ניתן להבחין בין מי שאבותיו יצאו ממצרים לבין החיבור של הגר להיסטוריה היהודית – גם אם הוא התחבר לעם היהודי לפני מספר דקות:

"לפיכך, כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המיחד שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו ע"ה ובני ביתו הם כולם, והוא החזיר אותם למוטב כשם שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלמודו כך החזיר כל העתידים להתגייר בצואתו שצוה את בניו ואת בני ביתו אחריו.

נמצא אברהם אבינו ע"ה הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר. לפיכך, יש לך לאמר 'א-להינו וא-להי אבותינו'," שאברהם עליו השלום הוא אביך". נמצא אברהם אבינו ע"ה הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר. מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית אליו, אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו – כאלו לנו ולך נעשו”.

ושוב בוחר הרמב"ם לחרוג מהנוסח הרגיל ולכתוב דברי עידוד וחיזוק לשואל, אשר כמובן הם גם בעלי משמעות לכל יהודי מלידה:

"ואל יהא יחוסך קל בעיניך, אם אנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתיחס למי שאמר והיה העולם; וכך מפורש בישעיה 'זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב' וגו'… ".

הגר מיוחס באופן ישיר לקב"ה לעומת יהודי מלידה המיוחס לאבות! יש להדגיש שלא זו בלבד שהרמב"ם מצרף את הגרים לכלל ישראל אלא הוא גם נותן להם מעלה יותר גדולה מזו של ישראל, "אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם". שיטתו של הרמב"ם המקשרת בין הגר לעבר היהודי והופכת אותו למורם מעם ואפילו עדיף על פני היהודי הגנטי שנולד לאם יהודייה, היא מרחיקת לכת ואין לה מקור בדברי חז"ל.

בדרך כלל, אנו רגילים להסתפק בדברי הברייתא הקובעת כי יש מעמד שווה לגרים ולמי שנולד יהודי: "טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו" (יבמות מ"ז, א), אולם הרמב"ם מעלה את קרנו של הגר ומפר את האיזון בטענו שהגר מתייחס לקב"ה גם ללא ייחוס למשפחה יהודית. גם אם אין בדברים אלו השלכות הלכתיות הרי שיש בהכרזה זו של הרמב"ם רגישות גדולה כלפי הגר ומשמעות גדולה לחיזוק מעמדו.

הרב עובדיה יוסף כתב, שגם כלי חשמלי שלא רוצים להטבילו, ניתן לתת אותו לגוי ובכך לפטור אותו מטבילה

האם צריך להטביל כלי חשמלי? – הרב יגאל גרוס

בפרשת השבוע כותבת התורה על כלי מדיין שיש לטהרם: "כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א". מפסוק זה הגמרא במסכת עבודה זרה (עה ע"ב), מפרשת שיש להטביל כלי מתכת שנקנו מגוי. בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם צריך להטביל כלים חשמליים.

מהו כלי?

כפי שכתבו הפוסקים, כדי שכלי יהיה חייב בטבילה הוא צריך לעמוד בשני תנאים. תנאי ראשון, עליו לגעת במאכל ובעודו מוכן, משום כך לדוגמא, כיריים לא חייבות בטבילה כיוון שהן לא נוגעות במאכל. תנאי שני, שהכלי ייחשב ככלי. בשאלה כיצד להגדיר כלי נחלקו האחרונים:

א. הפתחי תשובה (שם, ו) הביא דברי השו"ת שב יעקב שסבר, שיש להשוות בין דיני כלי בטומאה וטהרה, לדיני כלי בטבילת כלים. משום כך לשיטתם, אם עושים כלי על מנת לחברו לקרקע, הוא יהיה פטור מטבילת כלים, כשם שלעניין טומאה וטהרה כלי מעין זה אינו נחשב כלי ואינו מקבל טומאה.

ב. החתם סופר (יו"ד קכ) והמשנה הלכות (ט, קסב) חלקו על דבריהם וסברו, שאין להשוות בין כלים בענייני טומאה וטהרה, לבין כלים בעניין טבילת כלים. בדיני טומאה וטהרה, כלי שמחובר לקרקע אינו נחשב כלי ואינו מקבל טומאה. לעומת זאת טבילת כלים ייסודה בגזירת הכתוב, ולכן גם כלים המחוברים לקרקע חייבים בטבילה.

כלי חשמלי

המחלוקת האם יש להשוות בין דיני טומאה וטהרה לטבילת כלים, משליכה על השאלה האם יש לטבול כלים חשמליים:

א. החלקת יעקב (יו"ד מא) טען, שיש לפטור כלים חשמלים מטבילה. בטעם הדבר נימק, שלדעת הפתחי תשובה כלי המחובר לקרקע פטור מטבילה, וגם כלים חשמליים נחשבים מחוברים לקרקע (שהרי הם מחוברים לחשמל, המחובר לקרקע). כך פסק גם הרב רבינוביץ' (שיח נחום סי' מט), אם כי מטעם אחר.

ב. המנחת יצחק (ה, קכו) הרב משה פיינשטיין (ג, כד) והרב וואזנר (ב, נז) חלקו וסברו שיש להטביל כלים חשמליים. ראשית טענו, כפי שראינו, החתם סופר חולק וסובר שחיבור לקרקע אינו פוטר את הכלי מטבילה. שנית, גם אם נפסוק כדעת הפתחי תשובה שכלי שמחובר לקרקע פטור מטבילה – חוט החשמל אינו הופך את הכלי להיות מחובר.

פתרונות לבעיה

לפי מה שראינו עולה, שפוסקים רבים נוקטים שיש להטביל כלים חשמליים. הבעיה שרבים חוששים (אם כי לא בהכרח בצדק) שאם יטבילו אותם הם יינזקו, או שכאשר יחברו אותם לקרקע בגלל המים יהיה קצר חשמלי. משום כך העלו הפוסקים היתרים לפטור את אותם הכלים מטבילה:

א. נתינה לגוי: הגמרא (ביצה יז ע"ב) אוסרת לטבול כלים בשבת, ונחלקו הראשונים בטעמה. לדעת הרמב"ם שמא יסחטו את הכלי, או שידחו את הטבילה לשבת וישכחו שאינו טבול ויאכלו בו תרומה טהורה – חששות שאינם קיימים בזמנינו. הרא"ש חלק וסבר, שהטבלת כלי בשבת והכשרתו לשימוש מהווה מעין תיקון שלו, ומשום כך אסורה גם בזמן הזה.

להלכה השולחן ערוך (שכג, ז) פסק מעיקר הדין כדעת הרמב"ם, שמותר לטבול כלי בשבת (והרמ"א בדרכי משה חלק ואסר). אמנם, בגלל חששו של הרא"ש שיש בכך מעין תיקון של הכלי, המליץ לתת את הכלי במתנה לגוי. כך יהיה מותר להשתמש בו בשבת, שהרי הכלי אינו חייב בטבילה לפני שהגיע לרשות ישראל.

על בסיס עיקרון זה כתב הרב עובדיה (הליכות עולם חלק ז), שגם כלי חשמלי שלא רוצים להטבילו, ניתן לתת אותו לגוי ובכך לפטור אותו מטבילה. אמנם, הט"ז סייג את הדברים וכתב שרק השאלה לזמן קצר מועילה, כי אם הכלי נמצא ברשות ישראל זמן רב הוא משתקע בידו, ונחשב כשלו. לכן, לשיטתו, הרוצה לפתור את הכלי מטבילה לאורך זמן, עליו לעשות שותפות עם הגוי בכלי.

ב. פירוק על ידי יהודי: פתרון נוסף הוא, לתת את הכלי לטכנאי יהודי שיפרק את הכלי ויחבר אותו מחדש. באופן זה, כפי שכותבת המשנה במסכת כלים, הכלי נחשב כמפורק ובטל מהיות כלי, ולכן כאשר הטכנאי מחבר אותו – הכלי נעשה מחדש על ידי יהודי ופטור מטבילה. עם זאת, פירוק של בורג קטן אינו מועיל, מכיוון שצריך שהכלי לא ייחשב יותר כלי.

Yigalgross6@gmail.com

איך גורמים לילדים ונוער לאהוב את התפילה? – אבנעם הרש

בואו נודה על האמת: אחד מהדברים שהופכים את החופש הגדול למאתגר כל כך הוא החדירה האישית של הילדים למרחב שלנו, ההורים, כמו שאמר לי אבא אחד: "אני מתחיל את העבודה בעשר בבוקר ויש תוכנית שאני אוהב לראות בתשע. אבל מה, הילד שלי, שאני כל הזמן מעיר לו שיצפה פחות בטלוויזיה, נמצא בבית בחופש הגדול, ועלול לראות איך שאבא שלו, רואה על הבוקר תוכנית טלוויזיה. אני שואל את עצמי – מה לעשות? האם להמשיך במנהג שלי או לחרוג ממנו כי זה לא שייך שהילד יראה אותי? מבאס. בשביל הילד זה חופש, בשבילי זו סדנה מתמשכת לדוגמא אישית".

מעבר לכך, יש את עניין התפילה בבוקר: מה אנחנו, ההורים צריכים לעשות? ללחוץ על הילדים ללכת לתפילה? 'להרים ידיים' מתוך הכרה והבנה שבכוח זה לא ממש ילך? והאם באמת יש מישהו מההורים שמשתעשע ברעיון שגם אם הוא בעצמו לא ילך לתפילה, הילד שלו בכל זאת ימשיך ללכת?

פעם אמר לי הורה שהזמן היחיד בשנה שבו הוא הולך לכל התפילות זה החופש הגדול, כשהילדים בבית. "כשאני עם עצמי, אני לא תמיד מקפיד…", הוא אמר. "אבל עם הילדים אין מצב שאני לא הולך. הספיקה לי הפעם ההיא שהבן שלי ענה לי, כששאלתי אותו אם הוא היה כבר בתפילה, 'ומה איתך? למה אתה לא הולך?'".

העניין הוא שלא תמיד הילדים שלנו רוצים ללכת לתפילה. מה לעשות, יש דברים שמושכים אותם יותר מאשר 'להיתקע' עם חבורת מבוגרים שמתפללת ואומרת טקסטים שחלקם לא מובנים להם כי אף פעם אף אחד לא באמת ישב והסביר להם אותם.

אז מה נעשה? נוותר? כי אם חושבים על זה, מה באמת הסיכוי שהם ירצו מיוזמתם להתפלל? זו תחרות קשה עם סך הריגושים שכן מושך אותם: לא צריך לשכנע ילדים לעלות על מתקן 'בלאק ממבה' האימתני ב'לונה פארק'. אבל תפילה זה לא 'בלאק ממבה' או פיצוצים וזיקוקי דינור. תפילה זה יותר אש קטנה על נר שצריך לדלוק ולדלוק ולדלוק ושתהיה לו גם בחינה של חידוש.

ונזכרתי באבא שאחרי שסיים לדבר על הציונים של הילד שלו הוא שאל אותי אם יש לי עוד דקה. הוא הנמיך את הקול: "אני לא יודע מה לעשות בקשר לתפילה של הילד שלי. אנחנו לא מפסיקים לריב איתו על זה. הילד שלנו בכיתה ו'. עוד שנה בר מצווה, וכמעט שהוא לא מגיע לתפילה של שבת בבוקר. תפילת שחרית – בכלל אין על מה לדבר. בכל פעם שאני מעיר אותו הוא כועס עליי".

"טוב", עניתי לו: "לקום לתפילה במניין זה קשה גם לאנשים מבוגרים שמעדיפים לתפוס עוד קצת שעות שינה". "נכון", אמר לי, "אבל זה בכל זאת עצוב לי. אבא שלי קם לכל התפילות במניין. אני משתדל… לא תמיד. והבן שלי כמעט ולא קם. יש לך איך לעזור לי?". "האמת", עניתי: "שאני לא רב ולא קרוב לרב ואין לי נוסחאות קסם. אבל אם אחשוב על משהו אני כמובן אעדכן אותך".

ואז, ב'שטיבלך' של קטמון בבוקר בחופש הגדול, הבחנתי יום אחרי יום באדם מבוגר שמגיע עם הילד שלו. הסתכלתי על הילד, שנראה בכיתה ה'. הוא לא נראה סובל. לא תמיד עם סידור, לפעמים קורא באיזה ספר תורני שדיבר אליו, אבל הוא קם במקומות הנכונים והתפלל שמע ישראל, שמונה עשרה וקדושה עם כולם ואפילו עלה לדוכן עם אביו הכהן.

הייתי חייב לדבר עם אבא שלו. שאלתי: "מה הסוד שלך? איך אתה מצליח לגרום לילד שלך לקום לתפילה?". "האמת שתקופה ממושכת לא הצלחתי", ענה לי. "מי רוצה לקום בבוקר? חשבתי על זה שרק אם אצליח להפוך את חווית התפילה לנעימה ומושכת עבורו הוא ירצה לבוא איתי, אז הבטחתי לו שאחרי כל שלוש תפילות שהוא מצטרף אליי אנחנו הולכים לאכול ביחד משהו טעים בבית קפה: אתה יודע, לא ארוחת שחיתות אבל גם מילקשייק, שוקו או סתם קרואסון, לא משהו יקר. רק אני והוא. ולמי שרוצה לחסוך בכסף… גם סתם זמן איכות עם אבא זה סבבה לגמרי".

"וזה מצליח לך?" שאלתי אותו. "אם זה מצליח לי?", ענה לי, "אתמול לא הצלחתי להתעורר והילד שלי העיר אותי לתפילה. הוא כבר התאהב במתכונת הזו של התפילה שמובילה לזמן איכות עם אבא שלו. אחרי שהוא יגיע כמה פעמים אני מתכוון להרחיב את הטווח של הבית קפה. ככה רוכשים הרגל". "חשבת על זה לבד?" שאלתי אותו. "ככה אבא שלי עשה איתי", ענה לי.

לחבר זמן איכות כיפי עם אבא לתפילה. כמה גאוני. כמה פשוט – ככה נכון.

תמיד עניין אותי מה יפי הבלורית והתואר עושים עם כל התסכולים החריפים שלהם? כנראה תסכול אישי רלוונטי לכל המגזרים, אבל תסכול לאומי כנראה לא כולם חווים באותה מידה

תורת התסכול

הרבה זמן הרגשתי לא נעים. הרגשתי לא נעים כשדיברו על אלימות המתנחלים, הרגשתי לא נעים כשצילמו אלימות ברחובות החרדים, יש גם אלימות של אתיופים ושל רוסים ואלימות של ערבים. היה מאד ברור במדינה מי אלים ומי לא.

קינאתי בהם בעומק, במגזר הרגוע והלא אלים. ביפי הבלורית והתואר של המדינה, קינאתי בתחושת הנינוחות שנודפת מהם ברחוב, בחירות, בחופש, בהרגשת 'בעל הבית', מן הרגשה כזו כמו אדם עשיר, בעושר שעובר כבר דורות במשפחה, שמתהלך בנינוחות, בשחרור, אפילו באדנות מסוימת.

אני מכירה את התחושה של ללכת תמיד כמו עכבר, כן יראו את המטפחת לא יראו, כן ישפטו לפיה לא ישפטו. יראו את הבגדים והמטפחת ויגידו לי בראיון עבודה: "את תצאי לי כל שנה לחופשת לידה", כמו שסיפרה לי חברה בדמעות כי למרות המטפחת וההשתייכות המגזרית היא לא הצליחה להיכנס להריון והמילים האלה פצעו אותה.

"תמיד יש לי את ההתלבטות הזאת אם להגיד שאני מקרית ארבע, או לא", מספרת חברה דתל"שית. "אני מתלבטת האם לשנות את השם מרבקי לטלי כדי שלא יידעו שהייתי חרדית ויהיה לי קל לפתוח דף חדש", סיפרה לי מישהי אחרת.

תסכול הוא תוצר של תחושת חוסר צדק עם חוסר אונים ותחושת מלכודת, אתה לכוד בסיטואציה מסוימת ואין לך איך לצאת ממנה, כלוא עם אנשים מסוימים ואין לך איך להשתחרר מהם.

כשהייתי קטנה ואבא שלי היה מתעצבן על הממשלה או על משהו שאין לך שום יכולת להשפיע עליו ולמרות זאת- הוא משפיע מאד עליך, אמא שלי היתה אומרת לו: "אל תתעצבן, זה יעשה לך אולקוס". אנשים צוברים תסכול פנימי ולא עושים כלום, מקסימום דופקים את הראש בקיר. יש כאלה שכן עושים איתו משהו, משהו אלים ופוגעני בדרך כלל.

תמיד עניין אותי מה יפי הבלורית והתואר עושים עם כל התסכולים החריפים שלהם? אני נאלצת להבין שכנראה תסכול אישי רלוונטי לכל המגזרים, אבל תסכול לאומי לא כולם חווים באותה מידה. אולי קל לא להיות מתוסכל כשרוב ערוצי התקשורת נותנים לך באופן טבעי את הבמה. כשאתה מרגיש שכל צרכיך מתמלאים, שהקיום שלך לא מאוים, אתה פנוי מאד להפנות את הכוחות שלך לדברים מעודנים יותר, להומניזם, לצמחונות. קנאתי גם בזה.

בתקופה האחרונה נראה שהמשוואה קצת השתנתה, אנשים שלא רגילים להרגיש מאוימים, מרגישים כך, מרגישים לכודים, מתוסכלים והנה גם חלק מהם, קצה של המגזר הרגוע הופך לאלים. בימים האחרונים נראה שנערכת תחרות מי יעלה על רעיון מוגזם יותר להפיכת הסדר במדינה. לחסום את איילון נהיה כבר סתם פעילות חופש של תיכוניסטים, לא מעניין, להשתגע בנתב"ג דווקא היה מעניין, אולי נעשה עוד סיבוב באוגוסט, השביתה ברשת 'ביג' למשל היא עוד רעיון בשעשועון: "כמה רחוק אפשר ללכת כדי להוכיח שאנחנו שולטים על הרבה משאבים ואז להגיד שאנחנו לא פריווילגים".

האמת היא שלהיות מתוסכל מאד אבל לנתב את התסכול זו מיומנות גבוהה.

נראה שיש ציבור שעוד לא מאומן בזה. איך חיים עם קונפליקט, איך לא שורפים את המועדון, איך מתוסכלים ביותר ועדיין מתנהגים כמו בני אדם.

מהרב דב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, למדתי משהו חשוב על תסכול. הרב דב אוהב לשחק משחקי מילים, זה מצחיק וחכם ומתבונן בדרך קלילה על דברים עמוקים, מהמילה 'תסכול' שמעתי שהוא גוזר את 'סקול'- בית ספר. תסכול בא ללמד אותך משהו, על מה מרגיז אותך, על איך אתה מתנהג כשאתה מתוסכל. תסכול אמיתי עושה לך בית ספר.

אם הדרש הוא הפשט הפשוט, מדוע כותב התורה לא כתב את כוונתו במילים ברורות וחדות יותר?

ושוב לעניין 'עין תחת עין' – ד"ר חזות גבריאל

הנשקה, במאמריו 'על היחס שבין המדרש והפשט' עומד על שאלת היחס בין פשט ודרש. הוא מציג שלושה כיוונים:

הגישה האפולוגטית

פשוטו של מקרא מלמד אותנו משהו בתחום בו עוסק גם מדרשו. לדוגמה, בתחום ההלכה. כדי לפתור את הקונפליקט בין הפשט והדרש אין מנוס מהקביעה שהדרש הוא הוא הפשט האמיתי. עיון אמיתי במקראות יעלה כי מדרשי חז"ל הם המובילים אותנו לפירוש הפשוט. גישה זו רווחה במערב אירופה במאה ה-19, בעיקר אצל חכמים שנאלצו לגונן על אי ההתאמה בין התורה שבע"פ לבין התורה שבכתב. בלטו באסכולה זו: בעל 'הכתב והקבלה', והמלבי"ם.

גישה זו קשה אפריורי, שכן, אם הדרש הוא הפשט הפשוט, מדוע כותב התורה לא כתב את כוונתו במילים ברורות וחדות יותר?

 הגר"א התנגד בחריפות. כך כותב תלמידו, ר' מנשה מאיליא, בהקדמת ספרו בינת מקרא: 'ושמעתי מפה קדוש הגאון החסיד נ"ע מהר"ר אליהו מווילנא זללה"ה, שהרבה להסביר טעותי הסוברים שהדרש יפרש פשט הכתוב…'.

חז"ל מלמדים אותנו בכמה מקומות כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג ע"א ומקבילות). אם כן, מוכח מן התלמוד עצמו שהפירוש הפשטי קיים גם לאחר הדרש, כפירוש עצמאי.

הגישה הפונקציונליסטית

הגישה השנייה דוגלת בעצמאות הפשט במקביל לדרש. הפתרון שגישה זו מציעה לקונפליקט הוא ויתור על כך שהפשט מלמד משהו באותו מישור בו עוסק הדרש. לדוגמה, בפסוק שעליו יש מדרש הלכה, שם הפירוש הפשטי ילמד אותנו משהו שנוגע למחשבה או לאגדה, במוסר או בסוד. הנשקה דוחה גם את הגישה הזו, ומוכיח שהכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" מוליך אותנו לפירוש פשטי שגם הוא עוסק במישור ההלכתי (ראו יבמות כד ע"ב, שבת סג ע"א ועוד).  

גישת השילוב

הגישה השלישית, אותה מציע הנשקה עצמו, היא שילוב של שתי הדעות הקודמות: הפשט אכן עוסק ברובד ההלכתי אך אינו זהה לפירוש המדרשי. כיצד ניישב את הסתירה ביניהם?

• כאשר הפשט אינו סותר לדרש, אזי שניהם צדקו יחדיו, וכל אחד מלמד אותנו הלכה אחרת.
• כאשר הפשט סותר לדרש אזי עלינו ליצור סינתזה בין השניים. הפשט הוא אשר מלמד את הגדר האמיתי של ההלכה המקורית, וההלכה הנלמדת מן המדרש מלמדת אותנו כיצד באה הלכה זו לידי ביטוי מעשי, מחמת אילוצים שונים שאינם מאפשרים לנו לקיים את הלכת הפשט כלשונה.

אלו הם דברי הריא"ז בקונטרס הראיות שלו (בסנהדרי גדולה ה), אשר כתב: "וחכמי התורה אמרו 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', שאע"פ שהרשות ביד כל אדם לדרוש המקרא בכל עניין שיכול לדרוש, כמו שאמרו 'דרוש וקבל שכר', מ"מ פשוטו של מקרא הוא העיקר והוא האמת, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו".

פתרונו של הנשקה לקונפליקט בין הפשט והדרש דומה מאד בלוגיקה שלו למתודת 'שני דינים' (ר' חיים מבריסק) או 'שתי בחינות' (הרב ברויאר). הנשקה טוען כי ישנם 'שני דינים' בחובל בחבירו: א- מדין חובל – החובל בחבירו צריך להוציא לו את עינו שלו.  ב-  מדין כופר, יש לקחת כופר לכל פוגע בעמיתו שאינו רוצח, ולהימנע מהוצאת העין. הסיכום של שניהם יוצר מצב בו מושת חיוב ממוני על החובל, זאת מכוח הדין השני, אולם העונש הזה נחשב בכל זאת כעונש גופני ולא ממוני, וזאת מכוח הדין הראשון. המצב המוזר הזה הוא תוצאת שקלולם של שני הדינים הקיימים בחובל. הדין הראשון עולה מהפשט, כלומר מן הפסוק "עין תחת עין". הדין השני עולה מהדרש, כלומר מהדרשה (שלא נוטלים כופר לנפש רוצח, אבל לראשי איברים, כן). לשניהם יש השלכות הלכתיות אשר נוהגות בפועל, ולכן שני הדינים יוצרים יחד את המבנה ההלכתי המלא.

בעבר היו הנדרים דרך מקובלת, כיום עלינו למצוא דרכים חלופיות שיסייעו לנו לממש את כוונותינו ולבצע בשלימות את מעשינו

ללכת עד הסוף – הרב ד"ר רונן לוביץ

במשא ומתן שמנהלים האיראנים מול מדינות המערב הם מתגלים כרבי-אומן בניהול מהלכים בעקשנות ובנחרצות הדרושים כדי ללכת עד הסוף. מדוע הם נחושים יותר מהיריב שעומד מולם, המורכב מהמעצמות החזקות בעולם?

שלושה נושאים מכילה פרשת 'מטות': ענייני נדרים והפרתם, מלחמת הנקם במדיין והמשא ומתן של בני ראובן וגד. מכנה משותף לשלושת הנושאים- בשלושתם עומדת על הפרק החובה לבצע משימה עד תומה.

לשבטים ראובן וגד הובטח עבר הירדן המזרחי בתנאי שיעברו חלוצים לפני העם ויילחמו בראש הצבא במלחמת הכיבוש "עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (במדבר לב, יח). ואכן, ספר יהושע מעיד שהם עמדו בהבטחתם, ונלחמו עד הסוף.

במלחמת מדיין, אחרי שהמדיינים ביצעו מגה-פיגוע בישראל, בעקבותיו מצאו את מותם 24,000 אלף איש, הצטוו בני ישראל להילחם בהם מלחמת חורמה. למרות שנאמר למשה שהוא ימות מיד לאחר ביצוע המשימה, הוא לא העביר את המשימה ליורשו, אלא יצא בזריזות למערכה, והפך בכך לסמל של מי שמבצע את שליחותו עד תום. ההליכה עד הסוף מודגשת במלחמה זו, כאשר משה לא מסתפק בהריגת הלוחמים המדיינים, אלא דורש מלוחמיו שיהרגו גם "כל זכר בטף וכל אישה יודעת איש" (לא, יז), וכן "ואֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (לא, ח).

נחזור אל פרשת נדרים שבפרשתנו, וכל עניינה בחובה המוטלת על האדם לבצע עד תום את אשר הבטיח. זו הפרשה היחידה בתורה, שלמרות שהיא נוגעת לכל אדם, היא נאמרה למנהיגים, ראשי המטות. נראה שהסיבה היא שמנהיגי ציבור מורגלים במתן הבטחות ללא כיסוי. דווקא הם צריכים לשמוע אישית את האזהרה "לא יחל דברו", כדי שלא יבטיחו הרים וגבעות לפני בחירות, ולאחר מכן יאמרו: "הבטחתי, אך לא הבטחתי שאקיים", כפי שאמר בזמנו לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי (והמוצלח) של מדינת ישראל.

אנשים נוטים לקיים עד הסוף את המשימה שקיבלו על עצמם אם היא נוגעת להם אישית. לכן התורה קובעת שהפרת התחייבויות ונדרים היא חטא כלפי שמים. מעתה, אף מה שנדר והתחייב כלפי חברו יש לו אינטרס אישי לקיים, שאם לא כן הוא עובר עברה לא רק כלפי החבר, אלא גם כלפי ה'.

במקורותינו ישנן לא מעט הסתייגויות מנדרים, אולם יש מקום ל"נדרי זירוזין", שאדם נודר כדי לזרז את עצמו ללכת בדרך הישר והטוב. הרמב"ם (הלכות נדרים יג, כג) מציין כי "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים" (על מנת להגביל את תאוותו או כדי להתמודד עם בעיות סכרת, השמנה או כולסטרול), "או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו…" (כדי להיגמל מההתמכרות), "וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות…" (כדי להתרחק מקבלת ויסקי, סיגרים ושאר מתנות מחשידות), "וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר" (כדי שלא יבוא לפתות נשים לא לו). נדרים אלו הרי הם משובחים, והם מהווים אמצעים לגיטימיים כדי לחשק את האדם ולהוביל אותו להישגים.

בעבר היו הנדרים דרך מקובלת ונפוצה, ואילו כיום עלינו להיות יצירתיים על מנת למצוא דרכים חלופיות שיסייעו לנו לממש את כוונותינו ולבצע בשלימות את מעשינו. כל משימה מתחילה בהרבה רצון טוב, אך: "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה" (ב"ר פה).

האיראנים הצליחו במשימתם, כיוון שהיא נגעה להם אישית וברמה רצינית יותר מאשר למעצמות. גם אנחנו יכולים להצליח לעמוד במשימותינו, גם באלה שקשורות בתיקון אישי, רוחני וחברתי, אם נפנים את החשיבות שלהן עבורנו. או אז נפעיל מחשבה יצירתית ומשמעת עצמית, נקבע לו"ז ונמצא דרכים כדי שנצליח ללכת עד הסוף הטוב.

כל אזרח ישראלי שאיכפת לו מטובת המדינה הזו, צריך להיות מודאג מכך שנשיא ארה"ב ביידן לא מזמין את ראש הממשלה נתניהו לביקור בוושינגטון

משהו מתבשל?

חה"כ חילי טרופר, מהיותר אמינים שיש בבית הנבחרים, חשף ביום שני בערוץ הכנסת, כי שרים בכירים ומקורבים לנתניהו פונים לאנשי ‎המחנה הממלכתי של גנץ (וטרופר עצמו כנראה הכי מקורב אל גנץ שם) בהצעה להצטרף לממשלה "במקום הקיצוניים". טרופר הסביר: "הטענה שלהם היא – מה אתם טוענים כלפי הקיצוניים? אין לנו ברירה אלא להישען עליהם". אין ספק כי רבים ממתנגדי הצעדים המשפטיים שנוקטים לוין את רוטמן מזה והמתנגדים אישית ואידיאולוגית לסמוטריץ' את בן גביר וחבריהם מזה, היו שמחים שזה יקרה. בהערכה שלי, לא בטוח שגם נתניהו היה מצטער על זה. אבל, בעיניים שלי, התחושה היא שזה מהלך כל כך מורכב, כל כך מסורבל (שלא לדבר על זה שגנץ דוחה אותו לפי שעה), שהוא לא יקרה כל עוד הקטסטרופה (ביטחונית, לא עלינו?) תהיה כבר ממש כאן. לא 'רק' ליד כאן. ועוד נקודה. עפ"י כל הסקרים, לסמוטריץ' את בן גביר יש יחד, נכון לעכשיו, בין 9 ל-11 מנדטים. אם יבעטו אותם החוצה מהקואליציה, סביר שזה רק יתחזק (לפחות כתגובה ראשונה). זאת ועוד. רבים מהמצביעים שלהם הם אידיאליסטים בנפשם, אמונתם וגופם, וזה מכפיל כוח משמעותי בזירה הציבורית. בטח כשמדובר בבנימין נתניהו שרואה עצמו כמנהיג הימין כולו וככזה – זקוק להם. לא פשוט עד בלתי אפשרי יהיה לו להגיש להם גט כריתות. ומיותר להוסיף כי האופציה של שידוך של גנץ וחבורתו עם נתניהו מפה ובן גביר את סמוטריץ' משם, כלל איננה אופציה. זה פשוט מים ושמן. לא התחבר, לא מתחבר ולא יתחבר. בשום מחיר, בשום תנאי. תיק"ו. וואחד בלגן.

בדרך לקריאה שנייה ושלישית

עילת הסבירות (מלא מלא) עברה בקריאה ראשונה בכל קולות הקואליציה (64), וזה היה האות לפתיחת 'יום השיבושים' שכמותו לא נראה כאן. הטור נכתב בתחילת יום השיבושים, בתפילה שיעבור בשלום ללא נפגעים. ובעיניים שלי- נאמנים פצעי אוהב. הבעיה- שכך בשני המחנות. הן בצד הימני-ימני (ובכלל זה חברי הכנסת המייצגים אותו) שבאמת מאמינים שהרפורמה/מהפכה המשפטית חשובה לחברה מתוקנת, יהודית, דמוקרטית במדינתנו האהובה, והן בצד המוחים נגד אותה רפורמה/מהפכה שיפוטית, שבאמת מאמינים שהיא רומסת את הדמוקרטיה באותה מדינה אהובה. מתוך אמונה כה חזקה של שני הצדדים, אך טבעי הוא שההתנגשות תהיה כה חזקה. עתה, אחרי שהחוק עבר בקריאה ראשונה, יתכבדו נא הנבחרים משני המחנות לוותר טיפה על האגו ולהתכנס יחד במשכן הנשיא או במקום אחר עם 'מתווך' אחר (כמה חבל שרב ראשי לישראל כלל אינו מועלה כאופציה לנסות לגשר. זה מעיד על החשיבות שמייחסים להם) ולהגיע להבנות. זה מוותר בכה וזה מוותר בכה. אם רוצים לשמור על שפיות במקום הזה, פשוט אין דרך אחרת. אף צד לא יוכל לצאת וכל תאוות בידו. כולם, כולל הם, כבר מבינים את זה. לו שאלו אותי, הייתי מגייס בצו 8 (אזרחי) את הרב הראשי לשעבר הרב ישראל מאיר לאו, דמות מופת ענקית האהודה על כל חלקי החברה, ומבקש ממנה להיכנס לעובי הקורה ולהביא הסכמות. אני לא מכיר מישהו בעולם שמסוגל להגיד לרב ישראל מאיר לאו – לא.

מילה של ביידן זו מילה?

בעיניים שלי, כל אזרח ישראלי שאיכפת לו מטובת המדינה הזו, צריך להיות מודאג מכך שנשיא ארה"ב ביידן לא מזמין את ראש הממשלה נתניהו לביקור בוושינגטון. יכולים לספר לנו שהיחסים הביטחוניים מעולים, וייתכן והלוואי שכך הם פני הדברים. אבל לית מאן דפליג, שלביקור של ראש ממשלת ישראל אצל נשיא ארה"ב יש חשיבות עליונה מכל ההיבטים; האסטרטגיים, הביטחוניים, הכלכליים והמדיניים. וההיסטוריה תוכיח. להיות חלק מהשמחה לאידו של נתניהו בעניין הזה, חכם זה לא. כי כולנו נפגעים מהסירוב של ביידן. בראיון שנתן השבוע לרשת סי.אן.אן ביידן לא רק השפיל את נתניהו, אלא גם סובב את הסכין. כשנשאל על העדר ההזמנה לנתניהו לבוא לבית הלבן השיב הנשיא: "הנשיא הרצוג יוזמן בקרוב". בעיניים שלי (ובטח גם של ביידן) זה פשוט לזרות מלח על הפצעים של נתניהו. נשיא ארה"ב הוסיף: “לנתניהו יש חברי ממשלה מהקיצוניים ביותר שראיתי, ואני הולך אחורה בזמן עד גולדה מאיר. סמוטריץ׳ ובן גביר הם חלק מהבעיה בגדה המערבית”. בעיניים של האנשים המדוברים ואוהדיהם- ימניות 'מהקיצוניים ביותר' על א"י השלמה – זו חותמת הכשרות הכי טובה שיש. וכן, ביחס ל'פתרון' של ביידן ליו"ש, הם אכן רוצים להיות הבעיה, בתקווה שהיא לא תיפתר בדרך שביידן רוצה. הם רוצים, וכנראה גם רוב העם רוצה. כך הוכרע בבחירות. בעיה שלנו? בעיה של ביידן? תחליטו. ביידן, אולי כדי לעצבן עוד יותר את ראש הממשלה נתניהו, התייחס גם ל"בייבי" של נתניהו, לחלומו (חלומם של רבים כאן, וכנראה בצדק) להגיע להסכם משמעותי עם סעודיה. פעמים שיצרו לנו את הרושם שהעניין הזה או-טו-טו מתדפק על הדלת. וכה אמר השבוע נשיא ארה"ב בעניין: "ישראל וסעודיה רחוקות מאוד מהסכם נורמליזציה – יש לנו עוד הרבה על מה לדבר". בעיניים שלי- (ומזכיר, אינני חשוד בביביזם), אלה שמנסים להפיל על נתניהו את התיק המתמסמס עם סעודיה, חוטאים לאמת. על מה אני מבסס זאת? על דברי ביידן עצמו. באותו ראיון הוסיף הנשיא האמריקני: "אין להם- לסעודים- בעיה עם ישראל", והסביר שהעיכוב הוא נוכח דרישות של הסעודים מהממשל האמריקני "וזה ייקח זמן". קשה להיכנס לראש הסעודי, אבל לא מן הנמנע שהרגליים הקרות הן תוצאה של שלוש סיבות. האחת- הסעודים קיוו שיוכלו לסמוך על האמריקנים נוכח האיומים הצבאיים-אסטרטגיים שמופנים כלפיהם. אבל מה לעשות, גם הסעודים, כמו בחריין, מצרים, סודן והאמירויות, מתרשמים יותר ויותר שאמריקה בהנהגת ביידן היא 'נמר של נייר', שלא נכון יהיה להישען עליו, ולכן הסיטו מאמציהם לחבור דווקא עם סין הגדולה, יריבתה של ארה"ב בטח בהיבט הכלכלי, ולאיראן, שלמרבה הצער מוכיחה שוב שבהיבט הגרעין היא מסובבת את ארה"ב על האצבע הקטנה. השנייה- שארה"ב לא מוכנה לספק את מלוא הדרישה הסעודית, והשלישית- ממשלתנו היקרה. כמה זה משפיע? שולי. ההערכה היא שלסעודים אכפת מהפלשתינים עוד פחות מאשר לנו.

יועצת מהסרטים

לא ברור איזה נוזל עובר בוורידים של היועצת המשפטית לממשלה. האדם הממוצע, אם טובתו ובריאותו חשובים לו, נוכח הזובור שעברה בישיבת הממשלה האחרונה, מהקודקוד ועד אזוב הקיר (תבחרו אתם מי הוא/היא), היה זורק להם את מחזיק מפתחות רכב השרד והלשכה, אומר שלום ולא להתראות, ויוצא לחודשיים חופשה בתאילנד להירגע. זו, היועצת המשפטית גליה בהרב-מיארה, נראתה כשיצאה מהישיבה לא פחות טוב מכפי שנראתה כשנכנסה אליה, וכן, היא ידעה למה היא נכנסת. מערכה ראשונה (לא בהכרח בסדר הכרונולוגי של הישיבה): רה"מ נתניהו: "אתם (בפרקליטות) לא מטפלים ולא עושים כלום מול הגורמים שמסיתים לסרבנות ואי שירות בצה"ל. מול הגורמים שפועלים להמרדה. חוסר מעש מוחלט! זאת פגיעה בביטחון המדינה!". השר דודי אמסלם התרשם מדברי נתניהו וביטא כנראה מה שחשב שמצפים ממנו: "צריך לפטר את היועמ"שית ואת פרקליט המדינה". (וכממונה על רשות החברות יש לו מן הסתם רשימה ארוכה של מועמדים לג'ובים). וכעת הפתעה: רה"מ: "לא מן השפה ולחוץ, אני מבקש להימנע ממסקנות אישיות". (בעיניים שלי: מעניין למה. אולי חושש מהתגובות כאן ובעולם על פיטוריה?). ועוד הפתעה: השר אמסלם: "ראש הממשלה- אתה נמצא בניגוד עניינים!!!" (בעיניים שלי: צדיק). מערכה נוספת: היועמ"שית [בניסיון להסביר את (העדר) המדיניות ביחס להפגנות בקפלן ובכלל]: "אין מחאה אפקטיבית בלי הטרדה והפרעה לסדר הציבורי. זה מחירו של חופש הביטוי". נתניהו: "זה משפט מטלטל! לצור על מספרה במרחק של 6 סנטימטר (זוכרים? שרה והמספרה בכיכר המדינה) עד 300 מטר? אף בית משפט לא היה אומר את זה! אם זה הסטנדרט, אני רוצה לשמוע את זה". אקשן. בשורה התחתונה, הממשלה הצביעה והינחתה את היועמ"שית להניח בפניה בתוך 7 ימים מתווה כללי של טיפול במפגינים, לרבות אופן הטיפול במקרים בהם תינתן חוות דעת של המל"ל על פעולות בהן יש פגיעה אפשרית בביטחון המדינה (הפגנות בנתב"ג? חסימת קפלן?). נראה שזה מה שהם מצפים ממנה. כללי עשה ואל תעשה. למפגינים מזה ולשוטרים מזה. הערכה שלי; בדיוק את זה הם (השרים) לא יקבלו ממנה. היא תסתפק בדברים כלליים, כפי שכבר התבטאה, כמו: בתי המשפט כבר קבעו את הכללים, בשטח מפקד המשטרה צריך להחליט, וכדומה. הפיצוץ הבא בינה לבין הממשלה הוא רק עניין של זמן. קצת זמן. ממש כאן. השאלה- לאחר העברת חוק הסבירות, האם ינסו להדיח אותה, בהנחה שבית משפט לא יוכל להתערב? הערכה שלי, והערכה בלבד; נתניהו, אם יוכל, לא יאפשר זאת מחשש לתגובה. בארץ ובעולם.

באנו ג'ובים לחלק

ועדת החוקה דנה ביום שני לקראת קריאה ראשונה בהצעת החוק שנועדה לשנות את הגוף הבוחר לרבני ערים כך שכוחו של שר הדתות והרבנות בגוף הבוחר יגדל, על-חשבון נציגי הרשות המקומית, כך שיותר מסביר שכל הרבנים שייבחרו יהיו מי שהרבנים הראשיים ירצו. שלומית רביצקי טור פז, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, העריכה בדיון שהחוק יוסיף 768 תקני רבנים יישובים ועוד 278 רבני שכונות שלא קיימים היום. כששר האוצר הוא בצלאל סמוטריץ', 'מכוחותינו', תקציב לכך לא אמור להיות בעיה. בעיניים שלי; נראה שממש אבל ממש אין צרכים חיוניים יותר למדינה.

אוי לנבחר ואי לשכנו

כן, אני מכיר (ומוקיר) את הערך (והמנטרה) 'הזכות לחופש הצבעה' בלה, בלה, בלה, אבל לאחר שלכיכר רבין, אם ככרות ההפגנות, ולרחוב קפלן שכוכבו דרך בשבועות האחרונים כמוקד להפגנות, קמו אתרי הפגנות חדשים (לבקרים) – מול בתיהם/דירותיהם של נבחרי ציבור, [וזכורות (לטוב?) ההפגנות מול ביתו של מנדלבליט], ומכיוון שמידע אישי אני מכיר את ההפגנות שנערכות מול דירתו (השכורה) של שר הפנים והבריאות משה ארבל, נתעוררתי לשאול- מה אשמים הילדים, והאשה/בעל, ובעיקר- מה אשמים השכנים? קחו לדוגמא את ארבל מיודענו. הדירה השכורה בה הוא גר- עורפית. ההפגנות מתקיימות בחזית הבית. לא בטוח שכאשר המיקסר במטבח עובד, אשתו או הילדים שומעים את הצעקות מלמטה. מי שבעיקר סובל- אלה השכנים שכל חטאם הוא שדירתם פונה לחזית ושלא הוציאו צו איסור השכרת דירה בבניין ל…נבחר ציבור. אז איך פותרים את הדואליות שבין החופש להפגין לבין הסדר הציבורי? ובכלל. ההפגנות הפכו לשגרת חיינו כאן, מעין תמונת ראי למצב הכאותי. וכן, עוד נושא לטענות של אפליה על המשטרה שמפלה לכאורה בתנאי הרישיון. 'אם תרצו' ביקשו לקיים הפגנה מול ביתה של  היועמ"שית, גליה בהרב-מיארה, והמשטרה אישרה להם רק במרחק 300 מטר מהבית. המארגנים זועמים: ״לא ייתכן שההפגנות יתקיימו ממש סמוך לבתי השרים והח״כים אבל רחוק מבית היועמ״שית״. המשטרה: "המרחק נקבע בהתאם תנאי השטח והיכולת לקיים את ההפגנה". נימוק הגיוני, אבל בהחלט יכול להריח לא טוב. כך או אחרת, העיתונאית דפנה ליאל פרסמה שהקואליציה צפויה לקדם במושב הבא חוק שיחייב הרחקת הפגנות מבתיהם של נבחרי ציבור. המטרה היא להרחיק את ההפגנות מהבתים של חברי הכנסת והשרים למרחק קבוע ולא להשאיר זאת לשיקול דעת המשטרה. כמי שכל מוצ"ש, זה 28 מוצ"שים, חוטף כאבי ראש מהפגנה רועשת כ-130 מטר מביתי, לו שאלוני הייתי מוסיף בחוק, שההפגנות ייערכו רק במקום ציבורי, כיכרות, מגרשים פתוחים, לא בכביש, וגם, להגביל. באותו מקום – פעמיים בחודש- זה האיזון המתאים. לטעמי. רחמים על השכנים.

יש גם חצי כוס מלאה

למרות הבטחת שרת התחבורה מירי רגב למפלגות החרדיות: תחת ממשלת נתניהו הנוכחית- חלה עלייה של כ-40% בכמות היתרי העבודה בשבת שניתנו לרכבת ישראל. כך דווח בגל"צ. והמפלגות החרדיות לא מאיימות בהפלת הממשלה, כלום. הרימו ידיים או הפנימו שעדיף להתעסק בחצי הכוס המלאה (תקציבים, תפקידים)?

שלומית בונה סוכה

אם מתעקשים על זה שזה קטנוני ובכלל לא חשוב שדתיים/חרדיים יתברגו במשרות רמות במגזר הציבורי, אז הנה לכם דוגמא שלא בטוח תחזק את נקודת המחשבה הזו, כמה שהיא נשמעת ליברלית ופתוחה. חלקם ודאי זוכרים את סוגיית הסוכה בבניינים גבוהים, איך והאם ניתן לעשות משהו, במסגרת ההלכה, כמובן, סוגיה שלענ"ד הציף הרב ד"ר עידו פכטר (לא בטורו הקבוע ב'שבתון'). כידוע, בבניינים גבוהים מאוד- זה קשה מאוד, אם בכלל ניתן, אדריכלית, לבנות מספר סוכות כשרות שיוכל לספק את הביקושים מצד משפחות מקפידות. אבל לנסות, אפשר? ובכן, יובל נסני כתב ב'גלובס' כי מטה התכנון הלאומי, בראשות הרב נתן אלנתן, מקדם בימים אלו תקנה חדשה שתחייב בנייה של 15%-20 מהדירות בבניינים חדשים עם מרפסות סוכה. החלטה צפויה בקרוב. כמובן, ככל שישנן יותר קומות ויותר דירות בבניין, כך האתגר התכנוני הופך להיות מורכב יותר, ובוודאי יקר יותר. אז לפני שכל מיני 'יפי נפש' יקפצו עם 'הדתה – שמדתה', במטה התכנון הלאומי מצאו גם רציונל לעניין. "כיום, המרפסות נבנות בשטחים המשותפים בבניינים – בחניה הפרטית במגרשי החניה, בחללים הציבוריים", כך מספרים במטה התכנון הלאומי. "מדובר במצב שמסכן את המשתמשים באותם מרחבים, ולכן הכוונה היא לאפשר לכל אדם לבחור דירה עם מרפסת מתאימה, שתייתר את הבנייה באותם שטחים משותפים." לא יודע מה ייצא מזה, אבל בעיניים שלי- מותר לחשוב, גם מחוץ לקופסא, לנסות, להעז. וזו דוגמא טובה לכך.

הפרשה הזו היא מבוא לניהול מערכת יחסים בין בני זוג כשהבסיס שהתורה מניחה הוא בשני עניינים, דאגה וכנות

אכפתיות וכנות – מיכל טיקוצ'ינסקי

אחד מפרטי הדינים שנזכרים בקשר לנדרי אישה נשואה הוא שהבעל יכול להפר את נדרי אשתו ביום שמעו אותם. עם זאת, הזכות להפרה מתקיימת כל עוד הבעל לא קיים את הנדר. לאחר שקיים אותו אין הוא יכול להפר אותו עוד. את הדין הזה לומדים מן האמור: "וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ" (ל, טז). חז"ל הניחו שכשנאמר שהבעל נושא את עוון אשתו משמעות הדבר שהוא נענש, על כן הניחו שתחילת הפסוק מתאר חטא. לכן, הבינו שהמילים "אחרי שמעו" משמעותן- באיחור ולא מיידית לאחר שמיעת הנדר לראשונה. כלומר, שההפרה באה רק לאחר שהבעל כבר שמע את הנדר ולא הגיב מיידית בהפרה וביטול. הסיטואציה שנוצרת במצב כזה היא שהאישה שומעת את ההפרה, ואינה מודעת לכך שהבעל כבר קיים את הנדר מששמע ולא הגיב (שפתי חכמים). וכך מסביר הרשב"ם: "אחרי שמעו – והיא אינה יודעת ששמע". האישה סבורה שזו לבעל הפעם הראשונה שבה הוא שומע את דבר הנדר ומגיב לו מייד בהפרה. האישה מניחה, אם כן, שהנדר אינו חל ואינה נזהרת בנדרה וחוטאת, כיוון שלמעשה המצב הוא שהנדר קיים. דין התורה הוא "ונשא את עוונה". כלומר, הבעל נושא בעונש שמגיע היה לאישה. כפי שמבואר במדרש "הוא נכנס תחתיה". מכאן למדו "הגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין".

העקרון שהגורם תקלה לחבירו נכנס תחתיו לעונשין אינו שיטתי ומקור זה לא הפך ל"בניין אב". למשל, הדין הוא שאין שליח לדבר עבירה. קרי, אם אדם מציע לחבירו לעשות מעשה אסור, אם החבר יעבור את העבירה, מן הדין "אין שליח לדבר עבירה" והעבירה נזקפת לאחריות העושה אותה בלבד. אמנם, המאירי כותב: "אף על פי שאין שליח לדבר עבירה מכל מקום ראוי להיזהר שלא לגרום תקלה שכל הגורם תקלה היא נקראת על שמו" (מאירי קידושין מג, א ד"ה אע"פ). אך קריאה על שם אינה אלא ייחוס והאשמה ולא נשיאה בעונש. בדומה כשהמשנה מספרת על פרתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיתה יוצאת ברצועה בשבת מעירה הגמרא: "לא שלו היתה, אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה – נקראת על שמו" (שבת נד, ע"ב). קריאת החטא על שמו של ר' אלעזר בן עזריה נעשית גם כשכל שעשה היה שלא מנע אותה מן המעשה האסור. וברור שאין כאן נשיאה בעונש אלא קריאה לערנות גבוהה יותר ולאחריות חברתית.

יתכן שבדיני נדרים יש מקור לכך כשהבעל נחשב כמי שגורם לאישה בידיים ממש לחטוא. כיוון שהאמירה שלו היא חתימת הנדר בין לחיוב בין לשלילה. ויתכן להסביר בדרך אחרת, שפרשת נדרים עוסקת במערכת זוגית בלבד. הקביעה "ונשא עוונה" אינה מתפרשת לפי זה רק במישור העונשי אלא גם במישור הפסיכולוגי. התורה מתארת את הנטל הנפשי שנושא הבעל מעתה ולא רק את הנטל העונשי. התקלה שגרם הבעל היא משא כבד שלא קל להיפטר ממנו. יתכן שהבעל נקלע למצב הזה מפני שאינו רוצה להודות בפני אשתו שברגע הראשון החליט להתעלם מנדריה וחש ניכור וחוסר רצון להתערב. הנדר משמש מראה לאינטראקציה הזוגית והפרשה הזו היא מבוא לניהול מערכת יחסים בין בני זוג כשהבסיס שהתורה מניחה הוא בשני עניינים, דאגה וכנות: דאגה וחיבה, אכפתיות והתייחסות לדברים שנאמרים. וכנות, כשמועדים ומתנכרים לרגע.

אקדמיה בראי המציאות – משה הלינגר,

המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן

פמיניזם והלכה-נ': מעמד האישה בהלכה-סוגיות מרכזיות: נשים במרחב הציבורי- 13: נשים כפוסקות הלכה וכשופטות (דייניות) ג'

כפי שראינו בסיום הטור הקודם, קול מיוחד במחנה השוללים את האפשרות שאישה תהיה דיינת הוא של הרמב"ם. הוא לא מתבסס על ההשוואה בין דיינות ועדות, כפי שראינו שעשו ראשונים שונים. בעיניו, אישה פסולה לדון משום שיש איסור על כך שאישה תהיה בתפקידי שררה בכלל: "אין מעמידין אשה במלכות שנאמר: עליך מלך [=דברים יז, טו: 'שום תשים עליך מלך'] ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים אלא איש" (הלכות מלכים, פרק א', הלכה ה'). עקב מרכזיות ההלכה הזו ברמב"ם לסוגיית כהונת נשים לתפקידים ציבוריים, כולל דיינות, נקדיש את הטור לדיון בהלכה זו.

בהלכה קודמת (הלכה ד') מגדיר הרמב"ם מהן המשימות שאין למנות אליהן גר שאין אמו יהודיה, הנלמדות מאותו הפסוק:

"אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא', ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר 'מקרב אחיך תשים עליך מלך' כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך".

על פי פרשני הרמב"ם ובראשם רבי יוסף קארו ב'כסף משנה', המקור לרמב"ם הוא במדרש ספרי לדברים יז, פסקה קנז: "'שום תשים '[…] מלך, ולא מלכה […] מיכן אמרו האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האשה פרנסת על הצבור". חשוב לציין שתוספת זו היא רק במהדורת פינקלשטיין של הספרי ולא במהדורת איש שלום. על פי הבדיקה של עליזה בזק בכתבי יד שונים של הספרי עולה שבחמשה מהנוסחים לא מופיעה התוספת לגבי אישה שאינה יכולה להיות פרנסת על הציבור, לעומת נוסחים אחרים שהיא כן מופיעה ולכן נראה שיש מקום לקביעה שזו אכן הייתה הגירסה של הספרי (עליזה בזק, "דיינות נשים-ניתוח מקורות הדין ובחינתם לאור הפסיקה בדיינות ובשררה לדורותיה", בתוך: טובה כהן ועליזה לביא (עורכות), להיות אשה יהודיה-קובץ שלישי, ירושלים: קולך, 2005, עמ' 95-89).

יחד עם זה, כמה מגדולי האחרונים כגון המגן אברהם, הזרע אברהם, הגר"א ועוד דווקא סבורים שהגרסא הנכונה בספרי אינה כוללת את מיעוט נשים מתפקידי שררה, והיא תוספת מדעת הרמב"ם עצמו ששילב את הגירסא בספרי עם הגירסא במסכת יבמות, דף מה ע"ב וקידושין עו ע"ב: "לא תוכל לתת עליך מלך, כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך" והוא מקיש נשים לנוכרים (עליזה בזק, שם, עמ' 95 עם ציוני המקורות).

בתשובה של רבי משה פיינשטיין בספרו "אגרות משה" על השאלה האם אישה יכולה להיות אחראית על כשרות, הוא מתייחס לדברי הרמב"ם ואומר:

"אבל יש לדון בזה מצד אחר, דהנה הרמב"ם בפרק א' ממלכים הלכה ה' כתב 'וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש', ואף שלא ידוע לי בעניי מקום לדבריו דבספרי שציין הכסף משנה והרדב"ז ומ"ע לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים לא הוזכר שם, וצריך לומר דהוא סברת עצמו כמו שדרשינן לכל משימות שלא יהיו אלא מקרב אחיך ביבמות דף מ"ה, דרשינן נמי כל הדינים שבפרשה שנאמר על מלך גם לכל משימות שהוא גם לזה שנאמר בספרי מלך ולא מלכה שהוא הדין לכל משימות שלא ממנים אשה" (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מד).

כדברים הללו קבעו גם פוסקים בני זמננו, כגון, הרב אליהו בקשי דורון (בנין אב-תשובות ומחקרים, א', ירושלים: מכון בנין אב, תשמ"ב, עמ' רפב-רפז) והרב  חיים דוד הלוי (במאמרו "זכות האישה לבחור ולהיבחר", תחומין י' (תשמ"ט) עמ' 121).

בתשובה ידועה של הרב חיים הירשנזון על רקע הפולמוס בישוב היהודי בתחילת תקופת המנדט (1919) על הזכות של נשים לבחור ולהיבחר לתפקידים ציבוריים, הוא מצביע על השפעת דברי הרמב"ם על השוללים: "ואין פלא אשר חכמי ירושלים לא הביטו אחרי משה ולא פקפקו בדבריו ביודעם כי לא אמר הרמב"ם ז"ל מפי עצמו דבר אשר אין לו מקור בתלמודים ומדרשים […]" (הרב חיים הירשנזון, מלכי בקודש-שאלות ותשובות, עריכה: דוד זוהר, ירושלים: מכון הרטמן ומכון שכטר, תשע"ג, עמ' 409).

למי אכפת, העיקר האידאולוגיה

יישרפו המגדרים – הרב ד"ר משה רט

קראתי לאחרונה את הספר "נזק בלתי הפיך" של אביגיל שרייר, המתאר את המציאות המחרידה בה מערכת שלמה מגויסת לדחוף נערות מבולבלות לערוך שינויים בגופן, שעלולים לגבות מהן מחיר כבד לאורך חייהן, מתוך מחשבה שבכך הן מתחברות ל"מגדר" האמיתי שלהן. יש הרבה מה לומר בנושא, אבל עוד לפני שמגיעים למקרים האלה עצמם, חשוב להבין את הרקע התרבותי והחברתי שמוביל אליהם.

אפשר לומר ששורש הרוע בנושא זה נעוץ במילה המחודשת "מגדר". מה שהתחיל בתור ביטוי חלופי סתמי ל"מין", הפך לביטוי של אידיאולוגיה שלמה, שעוסקת באופן אובססיבי וחולני במיניות האנושית. "תורת המגדר", מלשון הגדרה, שואפת ליצור אינספור הגדרות שונות, שכל אחת מהן מייצגת מינון ושילוב מסוים של נטיות ותחושות הקשורות לזהות ולמין. הגדרות, כמו גדרות, מפרידות ומבדילות בין בני אדם: במקום לראות את החברה כקבוצה אחת בעלת גוונים שונים, כפי שהיה מקובל תמיד, מתעקשת אידיאולוגיית המגדר לחלק ולפלג אותה לאינספור תתי-קבוצות, שצריך דוקטורט כדי להכיר ולהבדיל בין כולן. נקודת המוצא היא שהאדם מוגדר לפי תחושותיו המיניות, ולכן כל גוון של תחושה הוא "מגדר" בפני עצמו, זהות מיוחדת השונה מאחרים. תארו לעצמכם שהיו מיישמים תיאוריה דומה בתחום האכילה, וממיינים אנשים ל"מגדרים" לפי ההעדפות המסוימות שלהם בנושא – אוכלי הלחם, הלחמניות, הפיתות, החומוס עם טחינה, החומוס בלי טחינה, וכן הלאה עד לאינסוף.

שתי רעות חולות יש כאן: האחת היא האינדיבידואליזם הקיצוני שחותר להבדיל, לנתק ולהפריד במקום לחבר, כאילו העדפות מעט שונות הופכות אנשים ל"מגדרים", לישויות שונות, שכל אחת מהן ממוקדת בעצמה ובתחושותיה האישיות כאילו הן הדבר החשוב בעולם. השנייה היא העיסוק האובססיבי דווקא בכל הקשור למיניות, כאילו זהו עיקר האדם, וכאילו תכלית חייו היא להגיע למקסימום חוויות המתאימות במיוחד להעדפותיו הייחודיות. מתוך גישה זו מעודדים כבר ילדים בגן להטיל ספק בזהותם "המגדרית" ולצאת ל"מסע מגדרי" שבו יחפשו את התת-תת-מגדר שמתאים בדיוק-יוק לפתית השלג הייחודי שהם, וכך יגיעו לאושר… או שלא – אחוזי הדיכאון וההתאבדות בקרב הנוער בימינו מרקיעים שחקים, אבל למי אכפת. העיקר האידיאולוגיה.

אם אנחנו רוצים לשמור על חברה שפויה, בריאה ושמחה, עלינו לבער את רעת ה"מגדר" מביננו ולהתנגד למושג מומצא ומזיק זה, ויפה שעה אחת קודם.

הורה עלול ח"ו לשכוח ילד ברכב ולגרום לאסון. זה חמור יותר משוגג רגיל, כי כיום ניתן להתגבר על השכחה באמצעות הטכנולוגיה

הריגה בשגגה היא רצח   – הרב מאיר נהוראי

ממחקרים רבים עולה, ששליחת מסרונים (אס.אם.אס) וקבלתם תוך כדי נהיגה מעלה את הסיכוי להיות מעורבים בתאונות דרכים. התבוננות בהודעות תוך כדי נהיגה גורמת שזמן התגובה יהיה איטי יותר. היא מפחיתה את היכולת להבחין באנשים, רכבים, חפצים וכדומה בזמן הנהיגה, מגדילה את הסטיות מנתיב הנסיעה, ואת הסטיות בשמירת מרחק מכלי רכב אחרים. ובכל זאת, רבים מאיתנו נכשלים בכך משום שברוב המקרים אנחנו חוזרים לביתנו בשלום, וכך פועלת שיטת ה"סמוך" – לי זה לא יקרה.

פרשת מסעי עוסקת בדינם של רוצחים בשגגה. הדוגמא המובהקת לכך מובאת בספר דברים (יט,ה): "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים, וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ, וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת… פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ". יער הוא רשות משותפת לרבים, בה כל אחד יכול ללכת ולהסתובב ולכרות שם עצים. בשל כך נדרש מחוטב העצים להיזהר בעת עבודתו שלא יפגע באחר. חוטב העצים עליו מדבר הפסוק, לא נזהר דיו. הוא הניח שהכל בסדר, אלא שלמזלו הרע צירוף מקרים הוביל להרג של עובר אורח תמים שנקלע למקום. על אף שהרג בטעות הוא מוגדר "רוצח". אות קלון זה ילווה אותו בכל עת, וכך נאמר במשנה (שביעית י,ח): "רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני אמרו לו אעפ"כ, יקבל מהם". הוא חייב להציג בפני אנשי העיר שהוא רוצח ורק לאחר מכן רשאים לכבדו. כך, גם  בשעה שמשתחרר הרוצח מעיר המקלט, אות הקלון מלווה אותו: "…וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ". גם כאזרח מהשורה ממשיך הוא לשאת את אות הקלון, ואם הוא כהן, אסור לו לשאת את כפיו: "כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא יישא את כפיו, ואפילו עשה תשובה" (שו"ע או"ח קכח,לה).

ההורג בשגגה נקרא רוצח, גם לאחר שריצה את עונשו. בכך, מבקשת התורה להעצים את החומרה שקיימת בהריגה בשגגה. התוצאה הטראגית התרחשה בשל חוסר תשומת לב, שלפעמים נובעת מיהירות ומביטחון עצמי מופרז.

אנו נמצאים בפתחה של חופשת הקיץ, במהלכה עלולים אנו לעשות טעויות, שעלולות לגרום למציאות טראגית בשל היסח הדעת, כמו לשכוח, ח"ו, ילדים ברכב. מנתונים שפורסמו לאחרונה מתברר שלא מדובר בתופעה נדירה כל כך. המכנה המשותף לכל המקרים הוא היסח הדעת. טרדות ומחשבות גורמות לנו לאבד את שיקול הדעת ולפעול באופן אוטומטי עד כדי שח"ו אנו עלולים לשכוח את היקר לנו מכל.

שכחה או חוסר שימת לב מוגדרות כשגגה שבעטיין חייבים גלות. עיר מקלט היתה קולטת גם באירועים שהורים הרגו בשוגג את ילדיהם. דוגמא לכך מובאת בירושלמי מכות (ב,ד) אודות הורה שישב על בנו בשגגה והרגו: "ישב לו על גבי מיטה ביום, ואין דרך התינוק להינתן על גבי מיטה ביום, גולה…". הסיבה לכך, שבטרם ישיבתו היה עליו לבדוק אם מונח שם התינוק.

בימינו, הורה עלול ח"ו לשכוח ילד ברכב וכתוצאה מכך נגרם אסון. זה חמור יותר משוגג רגיל שכן כיום ניתן להתגבר על השכחה באמצעות אמצעיים טכנולוגים.

ימי הקיץ הלוהטים דורשים מאיתנו ביתר שאת ריכוז. זאת ועוד, מוטלת עלינו החובה להפנים, שטעויות קטנות שנובעות מהיסח הדעת עלולות להביא לתוצאות טראגיות וקשות. ברגע של טעות אחת הוא עלול לרצוח בשגגה, וכמה הכאב מתעצם אם מי שהרג את הילד היו הוריו. להיזהר, להיזהר, להיזהר.           

בפיצוץ המלון נהרגו עשרות בריטים, ערבים ויהודים. ראשי הסוכנות היהודית נבהלו מעוצמת המעשה ומההדים שעורר, ומיהרו להתנער ממנו

המטֶה שפוּצַץ ופיזר את ראשי המטוֹת –  יעקב ספוקויני

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" [ל' ב'], "…וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" [לא'-ו].

ערב המלחמה במדיין, מכנס משה את ראשי המטות על מנת לגבש צבא מאוחד בראשות פנחס, שילחם באויב. מדוע דווקא פנחס עמד בראש? מסביר 'העמק דבר' כי פנחס היה 'כהן משוח מלחמה' ותפקידו היה להלהיב את הלוחמים לקראת ביצוע המשימה.

העלאת המורל בקרב לוחמים נגזרת לא פעם מהמורל בעורף. אחדות השורות בעם, נסכה לא פעם רוח לחימה איתנה בקרב הלוחמים. כך קרה גם בימי מאבק המחתרות נגד השלטון הבריטי. עשרה חודשים בלבד לאחר 'הסיזון', במהלכו הוסגרו אנשי אצ"ל לידי הבריטים, שלח דוד בן גוריון מכתב למשה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה: "מן ההכרח לנקוט בחבלה ובגמול: לא טרור אישי, אבל גמול לכל יהודי שנרצח ע"י שלטונות הספר הלבן. יש להזמין את שני הפלגים היריבים [=אצ"ל ולח"י- כאן לא מופיע הכינוי 'פורשים'] לשיתוף פעולה מלא בתנאי של מרות אחידה ומשמעת מוחלטת" [ספר ההגנה ע' 853]. זה היה האות להקמת 'תנועת המרי העברי' שאיחדה את ההגנה, אצ"ל ולח"י לתנועה אחת.

השינוי בעמדת בן גוריון נבע מסירובם של הבריטים לאפשר עליית 100,000 יהודים פליטי שואה, על פי המלצות הוועדה האנגלו- אמריקאית. הוקמה מפקדה משותפת וסוכם כי כל מבצע ינוהל בידי כל ארגון בנפרד. שורה של מבצעים נועזים יצאו לדרך וביניהם: פיצוץ 11 גשרים, שחרור המעפילים ממחנה עתלית [פלמ"ח], התקפות על תחנות משטרה ופיצוץ עשרות מטוסים בלוד ובקסטינה [אצ"ל ולח"י]. 

תגובת הבריטים הייתה חריפה וכואבת. בשבת ר"ח תמוז [29.6.1946] שזכתה לשם "השבת השחורה",  פרץ הצבא הבריטי לבנייני המוסדות הלאומיים בי-ם ולקח מסמכים רבים, נעשו חיפושים בבתי ראשי הישוב ובעשרות ישובים, נעצרו כ-3,000 איש, מנהיגים ומפקדים וביניהם משה שרת והרב מימון, שהוסעו בשבת למעצר.

העלבון היה צורב ובעקבות מעשה זה הורתה מפקדת תנועת המרי לאצ"ל להוציא לפועל את התוכנית לפיצוץ 'הצ'יק' [קיצור של מלונצ'יק] – המטה המרכזי של השלטון והצבא הבריטי בא"י – מלון המלך דוד בירושלים.

שלוש פעמים נדחתה הפעולה על פי בקשת מפקדת תנועת המרי. מה שקרה לאחר מכן, שנוי במחלוקת.

הפעולה המתוחכמת של אצ"ל [22.7.1946] שמה ללעג את השלטון הבריטי בא"י. לוחמי הארגון הצליחו להחדיר למרתף הבניין כדי חלב ממולכדים. תוך כדי הפעולה לקחו הלוחמים בשבי כחמישה עשר מעובדי בית הקפה ריז'נס, שדרכו הצליחו להיכנס לבניין. באופן מפתיע הגיחו שני חיילים בריטים באקדחים שלופים מול אנשי אצ"ל. התפתחו חילופי יריות ובמהלכם נהרגו לוחם אצ"ל וחייל בריטי. גם מחוץ לבית הקפה התפתח קרב בין כוח החיפוי ובין חיילים בריטים. בחסות חילופי האש הצליחו אנשי אצ"ל לברוח מן המקום. לפני מנוסתם הספיקו לצעוק ליושבי בית הקפה כי הוטמנה פצצה בבניין. בנוסף, פוצצו פצצת אזהרה על מנת לגרום למנוסת עובדי בית המלון ולמנוע נפגעים בנפש. פעילת אצ"ל  טלפנה למזכירות המלון, למערכת העיתון "פלסטיין פוסט" ולשגרירות הצרפתית הסמוכה. היא הזהירה מפני הפצצה העומדת להתפוצץ בבניין. ברם, מזכיר המנדט שאו ומפקד הכוחות הבריטים, ברקר, מנעו מהעובדים לצאת מן הבניין.

בפיצוץ  המלון נהרגו עשרות בריטים, ערבים ויהודים (המספר המדויק, שנוי במחלוקת). ראשי הסוכנות היהודית נבהלו מעוצמת המעשה ומההדים שעורר, ומיהרו להתנער ממנו. הם חששו כי הפעולה תגרום נזק למאמץ הפוליטי להקמת מדינה יהודית. לפיכך, הציגו את הפעולה כמעשה בלתי אחראי של "הפורשים" – כינוי הגנאי לאנשי אצ"ל ולח"י, בו חזרו להשתמש מעתה ואילך. אצ"ל טען, שהפעולה אושרה בידי המפקדה המאוחדת. פיצוץ המלון הוביל לפירוקה של 'תנועת המרי העברי'.

בתחילת הפרשה מסביר רש"י כי האמירה של משה אל 'ראשי המטות' נועדה לתת להם כבוד. האברבנאל מוסיף על כך, שכבוד זה הינו משקל נגד לתופעה הרווחת, שבזמן כישלון תולים הכול במעשי ההנהגה. ידועה האמירה, כי להצלחה אבות רבים אך הכישלון הוא יתום. ברם, פיצוץ המטה הבריטי הראשי במלון המלך דוד לא היה כישלון. להפך, הייתה זו אחת מאבני הנגף הכבדות שבעטיין ביקשו הבריטים לסיים את שהותם בארץ ישראל.

Yaakovspok1@gmail.com

לא בכדי החברה שלנו כל כך מעריכה חדשנים – בלעדיהם עוד היינו מדשדשים ללא תרופות וטכנולוגיה, רוכבים על חמורים ושולחים מכתבים

פרדוקס החדשן – הרב עילאי עופרן

בכל שיעור במכינה, ישנם שני סוגים של תלמידים המאזינים לשיעור – חלק מהתלמידים מסכמים את הדברים הנאמרים בשקיקה ובדייקנות, הם עוקבים אחרי כל מילה של המורה, וגומעים בצמא את דבריו. חלק אחר, בדרך כלל אלו שלא רושמים ומסכמים את השיעור, מעוררים ומקשים, מתווכחים ומתנצחים עם התובנות שמציע המורה. בעוד הראשונים שואלים בדרך כלל שאלות הבהרה בלבד, האחרונים מקשים קושיות חזקות.

מדובר כנראה בשתי תנועות מנוגדות של הנפש, בשני סוגים שונים של האזנה – הסוג הראשון מבקש לקלוט ולשמור את דבריו של המורה, בעוד הסוג השני מבקש לחדש וליצור את תורתו של התלמיד. ביני לביני אני מתלבט איזה מהם אני מעדיף – מחד גיסא, אני רואה חשיבות עצומה בלמידה, בהאזנה, בהתמלאות ובהעברת המסורת מרב לתלמיד. מאידך גיסא, "אין בית המדרש בלא חידוש", אמרו חז"ל, ותלמידים שאינם מקשים ומתווכחים מעמידים את המסורת היהודית בסכנה של קיפאון וחוסר רלבנטיות. לא פעם אני מוצא את עצמי מתלבט – איזה סוג תלמידים הייתי מעדיף להעמיד – מסכמי שיעורים ומשמרי מסורת, או שמא מקשי קושיות ומחדשי תורה?

כמעט בכל תחום בחיינו, אנחנו תרים אחר ה"חידוש" – אותה מהפכה פורצת דרך, שתפתח אפיקים חדשים, תפתור בעיות נושנות ותצליח לשבור את המוסכמות הישנות והמחלידות. ה"חדשן" הוא מי שמצליח לחשוב מחוץ לקופסא, להציע את מה שאיש מעולם לא הציע, וליצור יש מאין את מה שטרם נראה כמותו. לא בכדי החברה שלנו כל כך מעריכה חדשנים – בלעדיהם עוד היינו מדשדשים ללא תרופות וטכנולוגיה, רוכבים על חמורים ושולחים מכתבים.

החדשן האמיתי הוא מי שמצליח לזנוח את מסורת אבותיו העוברת מדור לדור או לחולל בה תמורה משמעותית. אלא שבטרם נתור כולנו אחרי חדשות וחידושים בכל תחומי חיינו, חשוב שנשים לב למלכוד שמקפלת בתוכה החדשנות באשר היא.

חדשנות היא תכונה עקרה. חדשנות מעצם טיבה אינה יכולה להעמיד דור שני ושלישי, שכן היא חד- פעמית במהותה. זהו "פרדוקס החדשן": אם בניו ותלמידיו ילכו בדרכו, ישמרו את חידושיו וידבקו בפריצות הדרך שלו – הרי שאין הם באמת תלמידים של רבם, שהרי אין הם חדשנים כמותו, אלא שמרנים מסורתיים שאינם מחדשים דבר משל עצמם, המעבירים לדור הבא מסורת קדומה. מאידך, אם ילך הדור הבא גם הוא בדרך החידוש, ויבחר, כמו המורה החדשן, גם כן לחדש ולהתחדש, לנטוש את חידושי המורה וליצור מרחב חדש משלו – קשה יהיה להגדיר את הדור הזה כתלמידו של רבו החדשן, שהרי תלמידים אלו נטשו את תורת רבם וחידשו להם תורה משלהם.

כך היא דרכו של חדשן – אוי לו אם יחדשו תלמידיו, אוי לו אם לא יחדשו תלמידיו. לא ניתן להעלות על הדעת כלל "מסורת של חדשנות". המסורת והחדשנות שני יסודות סותרים במהותם הם. הרצון ליצור דבר מה, יבוא תמיד על חשבון שימור המסורת העתיקה. "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש", אך גם אי אפשר לבית מדרש שכולו חידוש.

מי המעיין מתחדשים בכל יום ולכן זכים וטהורים הם, אך הם זורמים בשצף ולא ניתן לשתות וליהנות מהם. מי הבור אגורים וזמינים, אך סכנת ההתעפשות וההתייבשות מרחפת עליהם בכל עת. הבחירה בין "בור סוד" ל"מעין מתגבר" קשה להכרעה. המציאות השלמה היא של מעין מתגבר שלידו כרוי בור סוד – שתי תכונות אלו אינן יכולות זו בלא זו. החברה שתכריע בין שתיהן תמות בצמא – או כי לא תוכל לשאוב מן המעיין או כי מימיה יעמדו ויסריחו (מבט בעולם שסביבנו יפגיש אותנו בנקל עם אלו וגם עם אלו…).

קצרה היריעה מלנסות להכריע במחלוקת שבין מסורת לחידוש. ועם זאת, מדי פעם אני מציג לתלמידיי את הדילמה הזו ומציין בחיוך כי ייתכן שבקבוצת יבנה נמצא הפתרון הראוי לקונפליקט שבין הרצון ליצור לבין הרצון לשמר – בקבוצת יבנה מייצרים שימורים…

תכונה חשובה שצריכה להיות למנהיג שהמינוי לא יעבירו על דעתו ויביאהו לזחיחות הדעת

איש על העדה – פילבר

לא כל אדם ראוי להיות מנהיג הציבור. במנהיג ציבור חייבות להיות כמה תכונות, הראשונה בהן שיהיה מקובל על הציבור, כמו שאמרו חז"ל [ברכות נה א]: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור". שם הוכיחו זאת מהכתוב: "ראו קרא ה' בשם בצלאל – אמר לו הקב"ה למשה: הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבש"ע אם לפניך הגון לפני לא כל שכן, אמר לו: אף על פי כן לך אמור להם, הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן". התכונה השנייה היא נכונותו של המנהיג להתמסר כל כולו למען הציבור, כמו שדרשו [ספרי, ברכה]: "כל קדושיו בידך – אלו פרנסי ישראל שעומדים על ישראל ונותנים עליהם נפשם". את המסירות הזו מוצאים אנו אצל רבי אליעזר בן עזריה כאשר הדיחו חכמים את רבן גמליאל מנשיאותו ביקשו למנות את ראב"ע במקומו והציעו לו את תפקיד הנשיאות. קודם מתן התשובה הוא ביקש להימלך בבני ביתו והלך להימלך באשתו, והנה רבי אליעזר בעת ההיא היה בן שמונה עשר שנים, סביר להניח שאשתו היתה בת גילו ואולי אף צעירה ממנו, ואם כך- מה יכולה האשה הצעירה להוסיף לרבי אליעזר על התאמתו לתפקיד יותר מגדולי חכמי ישראל, כמו רבי יהושע, רבי עקיבא וכדומה, אם הם מציעים לו את התפקיד, מה יש לו לצפות מאשתו?

בספרו "עין איה" [שם] מסביר הראי"ה שלא להימלך עם אשתו על התאמתו או אי התאמתו לתפקיד ביקש, שלכך היה די לו חוות דעתם של רבי יהושע ורבי עקיבא ושאר החכמים, אלא היתה לכך סיבה אחרת. אדם המתמנה להיות מנהיג, אינו יכול למלא את תפקידו אלא רק אם יתמסר כל כולו לתפקיד עד שלא נותר לו פנאי לחייו הפרטיים ולחיי המשפחה שלו, וכמובן שהראשונה שעלולה להיפגע מזה היא האשה על כן צריך לבקש תחילה ממנה רשות. ומוסיף שם הראי"ה: "אבל אותם מנהיגים שלא יחסרו מנפשם בהנהגתם הפרטית כל טוב, ובביתם והליכותיהם הפרטיים אין רושם לעבודת הציבור, להם אין יחס לשאלת האשה בזה (כלומר שהם אינם צריכים לבקש רשות מהאשה), אלא שהנוהג כך אין בו השלמות של מנהיג גוי קדוש".

תכונה נוספת צריכה להיות למנהיג שהמינוי לא יעבירו על דעתו ויביאהו לזחיחות הדעת. תכונה זו היא כה חשובה עד שחז"ל אמרו: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור לאחוריך" [יומא כב ב]. לפי רש"י אין הכוונה לעבר פלילי אלא לפגם משפחה. כמו כן אסור למנהיג להפוך את מישרתו קרדום לקידום מעמדו האישי. כמו משה שכאשר הציע לו הקב"ה: "ועתה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול", על כך משיבו משה: "רבש"ע, יש לי בושת פנים מאבותי, עכשיו יאמרו ראו פרנס שהעמיד עליהם ביקש גדולה לעצמו ולא ביקש עליהם רחמים" [ברכות לב א]. ועל החיסרון הזה אמרו שהוא אחד משלושה שאין הדעת סובלתן, והוא "פרנס המתגאה על הציבור בחנם". ופרש"י: "נוהג עליהם שררה ואינו עומד עליהן בשעת דוחקן". בין יתר מאפייני המנהיג מונה משה רבנו גם את התכונה: "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" ודרשו במדרש ספרי: "לא כדרך שאחרים עושים שהם משלחים חיילות והם באים בסוף", אלא הקריאה "אחרי!" היא ממאפייני המנהיגות היהודית כבר מימות משה רבנו.

הרב עמיאל מפרש את בקשתו של משה כך: יש מנהיג הרוצה לשאת חן בעיני העם, משתדל להתאים עצמו להם, ואילו משה מרומם ומעלה את הקהל אליו, משה ביקש מהקב"ה מנהיגות מובילה ולא מנהיגות נגררת.

רב קהילה צריך להיות אישיות שחברי הקהילה מסתכלים עליו כמגדלור. כך גם רב עיר בעיני אנשי העיר ורב ראשי לישראל בעיני האזרחים

רבנות של השראה / הרב ד"ר עידו פכטר

"הרבנות, זה הכח הרוחני הגדול, זה הכוח החשוב אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל, זה הכח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים לאומיים שלמים ומתוקנים".

במלים אלה תאר הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית (תרפ"א), את תפקיד הרבנות, בנאום 'כבוד הרבנות' שנשא לרגל כינוס הייסוד של מועצת הרבנות הראשית. לדבריו, הרבנות היא הכוח הרוחני המפרנס את 'נשמת האומה', כלומר, תפקידה אינה פרטי (מתן מענה לשאלות אישיות של אנשים) אלא בעיקר ציבורי – לפרנס את רוח הלאום. כמו לב פועם המחייב את הגוף, כך הרבנות אמורה להחיות את הרוח של עם ישראל ולתת לו תוכן וכיוון.

להנבתו, כל שאר פעולות הרבנות "ההוראה, הדיינות, הדרשנות, ההשכלה, הספרות", הן פועל יוצא של אותה נקודה פנימית של הרבנות. העיקר המרכזי ברבנות הוא האישיות הסגולית הרבנית. רב צריך להיות אדם בעל שאר רוח, כזה שמסתכל במבט פנימי אל המציאות ומחובר אל כלל ישראל, ומתוקף כך להנהיג את העם בפסיקת הלכה, בהוראת התורה ובהגות.

זה נכון לכל רב בכל רמה. רב קהילה צריך להיות אישיות שחברי הקהילה מסתכלים עליו כמגדלור. האישיות שלו היא המנוע המרכזי לפעילותו ולסמכותו. כך גם צריך להיות רב עיר בעיני אנשי העיר וכך גם צריך להיות רב ראשי למדינת ישראל בעיני אזרחי המדינה. רב ראשי לישראל צריך להיחשב כ'גדול דור' בעיני כל ישראל, להיות מקור הרוח עבור כלל העם.

הרב קוק היה ללא ספק רב שכזה. גם הרב עוזיאל היה כזה, וכך גם הרבנים הראשיים שמונו לתפקיד עד שנות השמונים לערך. אבל, בשלושים השנים האחרונות משהו השתנה. מאז שהפוליטיקה השתלטה לחלוטין על מינויי הרבנים הראשיים, איננו זוכים לראות בתפקיד רבנים שכאלה. גם הרבנים הראשיים עצמם מודים שהם לא 'גדולי הדור' – אלה המשמשים כ"עיני העדה", שצופים מגבוה על ההיסטוריה של עם ישראל ומבינים את רוח התקופה. הם עצמם מתייעצים עם ה'גדולים' בעניינים חשובים ועקרוניים, הנוגעים לכלל עם ישראל. מה שמקנה לאותם רבנים את המעמד הוא המינוי שזכו בו, בעיקר באמצעים פוליטיים, ולאו דווקא אישיותם שהיתה מוכרת ומקובלת על כלל ישראל (או לפחות כלל רבניו).

אם אנחנו מבקשים רבנות ראשית משמעותית עבור כלל ישראל צריך להשיב את הדרישה הזאת, שהעלה מייסד הרבנות הראשית. כאמור ברשימה הקודמת, את שירותי הדת אפשר ורצוי להפקיד בידי אנשי מקצוע במשרד לשירותי דת, שיהיו אחראים על תפעול שירותי הדת. אם יש הצדקה לרבנים ראשיים, הרי שזו נעוצה באישיותם הגבוהה וההון הרוחני שאותו הם נושאים – היותם גדולי דור, אלה שכל עם ישראל נושא אליהם את עיניו.

דמיינו שרב בעל שאר רוח כמו הרב יונתן זקס ז"ל היה רב ראשי לישראל. הוא היה נושא נאומים מעוררי השראה בטקסים ממלכתיים, מדבר על תפקידה של היהדות בעת הזו ושילובה בחברה הישראלית, מחלק פרסים של כבוד ליוצרים ואנשי רוח. מנהיגים היו עולים אליו לקבל עצה והדרכה. הוא היה שותף בפורומים החשובים ביותר, מביא את קולה של היהדות למקומות המרכזיים ביותר ומתווך בין המסורת לעולמנו העכשווי. הוא היה קול מאחד בעידן של פילוג.

לא הייתי רוצה שרב ראשי שכזה היה טובל את כפיו בפוליטיקה, בתקציבים ובג'ובים, הכרוכים בניהול ובאספקת שירותי הדת. הייתי רוצה שהיה זה מינוי של כבוד לכל החיים. כך היה תפקיד הרב הראשי חוזר לימיו הזוהרים. הרב הראשי היה באמת דמות שכל עם ישראל – על כל מגזריו – היה נושא אליו עיניים. מעמד היהדות היה אז אחר. היה פחות ניכור ויותר אחווה. יותר יהדות ופחות בורות.

הדבר אפשרי. צריך רק לבקש זאת.

הסכם שקוף – קובי פרידחי

לבני גד וראובן היה מקנה רב, הם יושבים בעבר הירדן המזרחי, רואים כי טוב ורוצים להישאר שם. הם פונים להרכב המלא של מנהיגי העדה- משה, אלעזר והנשיאים ומציעים בזהירות ובנימוס: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן".

משה לא מתרשם מהבקשה ומשיב: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה". הוא ממשיך להטיח בהם דברים קשים ומשווה אותם למרגלים. כשאני שואל את עצמי מדוע משה מגיב בצורה כה אגרסיבית, אני חושב על המקום הנפשי שבו הוא נמצא. הוא מהיחידים שנותרו מדור יוצאי מצרים, הוא חושב על העם שייכנס לארץ בלעדיו ופתאום מגיעים שני שבטים ומבקשים, אמנם בנימוס, לא להיכנס פנימה. הבקשה מנוסחת כרצון שלא לעבור את הירדן, בדיוק מה שעומד לקרות למשה עצמו. כך, הם לא הצליחו ליצור הקשבה, פתיחה רעה למשא ומתן.

והם ניגשים פעם שניה: "וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה".

כאן הדגש עובר מרצונות לצרכים. הצאן והטף יישארו פה ובתמורה תקבל את הסיירת של עם ישראל. כאשר הניסוח עובר משאיפות ורצונות לצרכים ואינטרסים הבקשה הידידותית הופכת לביזנס. זה פחות נעים אבל הרשמיות דווקא יכולה לפתוח את הסיכוי להגיע להסכמה.

בשלב זה משה מנסח חוזה משפטי מפורט. דבר מעניין שהפרשנים רואים בשלב זה הוא שהשבטים מקדימים את בקשת גדרות הצאן על פני הערים לטף. משה בניסוחו משנה את הסדר- קודם טף ולאחר מכן הצאן. הם מקבלים את דעתו ואומרים: "טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ", ומלמדים אותנו שגם כשכבר יש הסכמה, חשוב לדייק בפרטים.

את החוזה הם מנסחים שוב ומציגים ליהושע, אלעזר וראשי המטות. יהושע, מכיוון שהוא יפקח על קיום ההסכם בעתיד, ובפני ראשי המטות כי הפומביות הופכת את העניין לרשמי ואת המחויבות לא רק בפני ההנהגה אלא בפני כל העם. ההתנהלות הפרוצדורלית יכולה להכביד, היא מרגישה לנו זרה גם במעמד הכתובה שבחופה אבל כאשר יש הסכם ברור על הנחות היסוד, הקשר עצמו יכול להיבנות על גביו- בין מעסיק לעובד, בין בעל ואישה, בין חלקים שונים בעם.

אישה מבקשת מהרופא בכל לשון של בקשה שלא יגלה לארוסה את התסמונת שהיא סובלת ממנה, האם עליו לכבד את רצונה?

שבועת הרופא – הרב אבי רזניקוב

שבועת הרופאים או שבועת הִיפּוֹקְרָטֵס, היא שבועה שמקבלים על עצמם מרבית הרופאים בתחילת דרכם.  בשבועה מתחייב הרופא לנסות להציל חיים, לא לגרום נזק לחולה, לנהוג בטוהר מידות ולשמור על סודיות רפואית.

פרשת מטות פותחת בפרק ארוך המיוחד לדיני נדרים ושבועות. מה ההבדל בין נדר לשבועה? מדוע התורה מדגישה כי בנושא הנדרים והשבועות – ישנה פניה תחילה אל ראשי המטות דווקא?

לשאלה הראשונה, ישנה הבחנה מקובלת בתלמוד ובראשונים, נדר- כאשר אדם לוקח על עצמו לעשות דבר, או לא  לעשות דבר מסוים, לגבי חפץ מסוים, לעומת זאת: שבועה– אדם מתחייב לעשות, או לא לעשות דבר מסוים, השבועה חלה על האדם ולא על החפץ.

נדר ושבועה הם שני מנגנונים הלכתיים שבאמצעותם יוכל אדם הרוצה לקבל על עצמו איסורים שונים מעבר למה שאסרה עליו התורה, לעשות כן. בניסוח הקלאסי, נדר הוא 'איסור חפצא', ואילו שבועה היא 'איסור גברא'. לחילוק זה ישנן מספר השלכות מעשיות.

לשאלה השנייה השיב הרמב"ן-רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), שפרשה זו נאמרה ל"ראשי המטות" דווקא, כדי "להעלים את החוקים", דיני הנדרים והפרתם, מהמון העם, "שלא ינהגו קלות ראש בנדרים" (שם, שם), עד"ז כתב האור החיים בפירושו, בטעם ש"היתר נדרים פורחים באויר" (שהאופן שבו מפרים את הנדרים לא נתפרשו בתורה שבכתב), שזהו משום שלא רצה השי"ת לפרש לעיני כל שנדרים ושבועות ישנם בהיתר, משום שיבואו עי"ז לזלזל בנדרים ובשבועות, ולכך העלים הכתוב הדבר, ומסר דבר זה רק לגדולי ישראל שהם ידעו ויבחנו חילוקי המשפטים שבהיתר. ואילו בפני כל ההמון יהיו דינים אלו נעולי דלת, לקיים כל נדר וכל שבועה, וכמו שאמור "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". וזה מה שאמר הכתוב, "וידבר משה אל ראשי המטות" – דהיינו גדולי ישראל – להם אמר המצווה בשלימות, ופירט בפניהם התרת נדרים ה"פורחים באוויר" הנמסר בעל פה, ואילו לכל "בני ישראל", נאמר רק "זה הדבר אשר צוה ד'…" (שם, שם).

רבי משה סופר [בעל חת"ם סופר"] כתב, שמנהג העולם הוא שמנהיגים טרם כניסתם לתפקיד המכובד- מבטיחים הבטחות ונודרים מיני נדרים לגבי מעשיהם בעתיד, אך לאחר שמתמנים לתפקידם, יש שלא יקיימו כלל את הבטחותיהם.

ההלכה מחייבת במקרים מסוימים למסור מידע רפואי. אל הרב אליעזר וולדינברג, פנה רופא באחד מבתי החולים בארץ שהתלבט בשאלה אתית קשה. הוא מטפל באישה הסובלת מבעיה אנטומית נדירה שבעטיה אינה יכולה ללדת. הבחורה עומדת להינשא, והיא מבקשת ממנו בכל לשון של בקשה שלא יגלה לארוסה את התסמונת שהיא סובלת ממנה, ושאלתו, האם עליו לכבד את רצונה? בתשובתו מצטט הרב וולדינברג את דברי הרמב"ם, ולפיהם מצוות "לא תעמוד על דם רעך", מחייבת להציל אדם לא רק מסכנת חיים אלא גם מ"פח שטומנים לו", שכלולה בו לדעתו גם עגמת הנפש הצפויה לחתן כשיגלה את הרמייה. לכן הסיק שהרופא חייב לגלות את אוזן הארוס (שו"ת ציץ אליעזר, ח' ט"ז, סי' ד', וחלק ט"ו, סי' י"ג), ומה בדבר שבועת הרופאים שהתחייב בה לשמור סודיות? ומה על ההבטחה שהבטיח לחולה שלא יגלה דבר לארוסה? הרב וולדינברג דוחה טענות אלה מכוח ההלכה הקובעת שאין תוקף לשבועת מי שנשבע לבטל את המצווה, ומאחר שראינו שחובה מן הדין להציל את הנרדף, שום הבטחה או שבועה אינה יכולה לפטור את הרופא ממנה.

הרב מרדכי יעקב ברייש, רבה של הקהילה החרדית בציריך במחצית השנייה של המאה הכ', נשאל,  ע"י רופא חרדי; בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו… (סרטן), ולהחולה עצמו לא נודע כלל מזה…, והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה או שנתיים. בתשובתו, הרב ברייש, מצטט גם הוא את דברי הרמב"ם ומדייק בהם דיוק נוסף, הרי להרמב"ם ושו"ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח וכיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך – ונידון דידן ודאי בכלל מה שמסיים הרמב"ם והשו"ע "וכיוצא בדברים אלו", דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא יישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תישאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל… לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאוד לוולד, אם תתעבר בינתיים, שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על לא תעמוד על דם רעך, אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות (שו"ת חלקת יעקב, אעה"ז, סי' ע"ט).

גיור וזהות יהודית – אבי שגיא

מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן

מניעי המתגייר בספרות ההלכה בעת החדשה –  שיקולי מדיניות הלכתית בעת החדשה. א. הצלת בן/ בת היהודי מחטא

פרק נ"ב

כפי שלמדנו בפרק נא, רוב המקרים שבהם עוסקת ההלכה בנדון שלפנינו מתייחסים לזוגות מעורבים. שאלת היסוד היא: האם מוטלת חובה על בית הדין להציל את בן/ בת הזוג היהודי?

בין חכמי ההלכה יש שסברו שגם במצב זה אין לגייר את הצד שלפנינו. כך כותב הרב אריה הכהן וייס: "בנידון זה שפשע לדבק בבת אל נכר והוליד בנים ממנה […] איך נתיר לבית דין של שלושה לגיירה אחרי שגלוי וידוע לנו שאינה מתגיירת רק [= אלא] כדי שתהיה אשתו של זה בהסכמת אמו, ואיך נאמר להבית דין שיחטאו בשביל שיזכה זה הפושע" (שו"ת אבן יקרה, מהדורה תליתאה, סימן צח). במקרה הנדון הצד היהודי היה מסתפק בנישואים אזרחיים. הגיור של האשה נעשה רק "כדי לעשות רצון אמו" (שם). ברור שהאישה לא רוצה בגיור ממניע דתי. לדעת הרב וייס לבית הדין אסור לגייר את האישה. שכן "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" (שבת ד, ע"א). יסוד עקרוני זה מנחה את סוגרי שערי הגיור.  

ברם, הגבר חי חיי חטא. אין צידוק הלכתי להציל אדם מחטא שאינו מכיר בו. הרב מאיר אריק מדגיש, שמהעובדה שהצד היהודי "כבר יצא לתרבות רעה" נובע היעדר הצידוק: "מאיזה טעם אנחנו נתיר לו איסור ברור ומפורש […] רק להציל איש מאיסורים אשר הם משחק לו" (הרב מאיר אריק, שו"ת אמרי יושר, חלק א, סימן קעו).

היו חכמים שהסתייגו מהתחולה הכוללת של העקרון התלמודי. הרב יעקב ברייש סבור כי החובה להציל אדם מחטא חלה "רק כשאנו יכולים להצילו שלא יעשה עבירה [=מכאן ולהבא], אף כשהוא רשע וחוטא, שפיר אנו מחויבין לעשות תקנה להצילו" (שו"ת חלקת יעקב, חלק א, סימן יג, אות ו). לעומת זאת, במצב של זוגות מעורבים שיתמידו בחטא "שייך הכלל דהעליטהו לרשע וימות'. ואין אנו אחראין לרמאין לעשות תקנה עבורם, להצילם מנשג"ז [= איסורי נידה, שפחה, גויה וזונה, החלים במצבים אלה]" (שם).

עד עתה הצגנו את הבעיה מנקודת המבט של יחס הפוסקים אל בן/בת הזוג היהודי. הרב ברייש ממשיך וקובע שאם האשה הנוכרייה תגויר, מצבם של בני הזוג יורע:

"ואף אם נתעקש לומר דבדיעבד הווי גירות, אם כן מיגרע גרע עוד טפי. יעברו שניהם באיסור נדה, וגם – אנו הגורמים שתתחייב על כל העבירות שתעשה וגם לנולדים. דוולד כמותה, כיוון דבטח לא יקימו שם מצוות, ואנו מגלגלים עליהם חובה לדורות עולם" (שם, אות ז).

לפי הרב ברייש, ההצטרפות לעם היהודי בלבד אינה זכות מספקת דייה, שבגינה אפשר להתגבר על החטא שבביצוע הגיור. שכן,  קיום יהודי משמעו שמירת תורה ומצוות. אין ערך חיובי בעצם ההשתייכות לעם היהודי. היפוכו של דבר, בתנאים הנוכחיים בני הזוג וילדיהם ימשיכו להפר את מצוות התורה וכך הם נדונים לחטא "לדורות עולם". בית הדין המגלם את האתוס ההלכתי האידאלי, אינו רשאי לצרף זר הנושא עמו איום על הקיום האידאלי הרצוי, המכונן על ידי התורה.

תפיסה זו מצויה גם אצל הרב מנחם מאניש באב"ד. השאלה שהופנתה אליו עסקה בגיור קטן שאביו יהודי ואמו נוכרייה, והאב מבקש לגייר את הילד, אף על פי שידוע כי לא יגדל לחיי תורה ומצוות. הרב באב"ד סבור כי העקרון שלפיו גיור קטן הוא זכות לא חל במקרה שלפנינו: "הא דמטבילין גר קטן על דעת אביו הוא רק משום דזכות הוא לו. וכאן, כיון שברור הדבר שיעבור על התורה, על פי החינוך שיחנכו אותו אביו ואמו, אם כן אין זה זכות, אלא חובה […] וכל דאין ברור לנו דזכות גמור הוא לו, אין זכין לקטן בכה"ג" (שו"ת חבצלת השרון, חלק א, סימן עה). הרב באב"ד מניח כי אין זכות בעצם ההשתייכות לעם ישראל; ערכו של עם ישראל מצוי רק בשמירת ההלכה.

הגיון זה חל באופן דומה גם כלפי יהודים חילוניים, ובמידה גדולה מזו על היהודים הלאומיים, המאיימים על הקיום היהודי האידאלי. כפי שנראה, הרב ברייש הניח כי לאומיות יהודית היא איום על הקיום האידאלי, מפני שהיא מציבה חלופה לקיום זה. לפיכך על בית הדין חובה למנוע ככל האפשר. אי אפשר לשלול את יהדותו של מי שנולד יהודי, אבל אפשר וחובה למנוע צירוף לעם ישראל של כל מי שמסכן את הקיום היהודי.

כדי להחזיר את האמון של העם בשלטון יש צורך לשלב את נציגיו האותנטיים במערכת השלטונית

מנהיגות שמייצגת את העם – הרב אליעזר חיים שנוולד

מנהיגות נועדה להנהיג את העם ולהובילו להשגת יעדיו. לשם כך היא חייבת להיות בדו-שיח מתמיד וקשוב עם העם, עם צרכיו ונטיות ליבו. רק בדרך זו היא תזכה לאמון ולשיתוף פעולה. מנהיגות אינה יכולה לצאת מנקודת הנחה שהיא יודעת יותר טוב מהעם מה טוב בשבילו, להשליט את רצונה ואת ערכיה על העם בכח הסמכות השלטונית, ולהנחית על העם הוראות באופן חד-צדדי.

ההיסטוריה מלמדת שפעמים רבות, בחלוף זמן מאז מינויה לתפקיד, הנהגה שהיתה אמורה לעסוק בצרכי העם, ולקיים דו-שיח עם העם מתנתקת ממנו לתוך היכלי השן, מתכחשת לאינטרס של העם, וכופה את רצונה על העם מבלי להיות קשובה לצרכיו ולנטיות ליבו.

כתוצאה מכך התפתחה חשדנות ביחס למוסד השלטוני. כאשר אין אמון, ההנהגה אינה יכולה לגייס את העם למהלכים חיוניים ותובעניים. נפגע האינטרס הציבורי של העם. כדי להחזיר את האמון של העם בשלטון יש צורך לשלב את נציגיו האותנטיים במערכת השלטונית, שייצגו אותו בקבלת ההחלטות השלטוניות.

בפרשתנו אזכור למתכונת השלטונית במדבר ששילבה את ראשי המטות בהנהגה. להם מפנה משה רבינו את הציווי האלוקי ואת האחריות על התרת נדרים: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד': אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר וגו'" (במדבר ל ב). כך נהג משה גם ביחס  להנחלת שאר מצוות התורה (רש"י שם).

'ראשי המטות' היו נשיאי השבטים: "על דרך פשוטו שאמר אל י"ב ראשי המטות של בני ישראל, אותם הנשיאים הגדולים שבכל ישראל" (חתם סופר שם). הם היו אנשים רמי מעלה מבחינה רוחנית: "… וכמו ראשי המטות ושבעים הזקנים אשר היו ראויים לנבואה מתמדת וכו'" (כוזרי א צה).  הם הנהיגו את שבטיהם גם בצדדים הרוחניים וגם בצדדים הארגוניים.

ראשי המטות שהוזכרו בפרשה נבחרו מחדש ע"י שבטיהם והם יצגו אותם בהנהגה הכללית של העם.

בהמשך הם מוזכרים גם כנציגי העם בכריתת ההסכם עם בני ראובן וגד: "וַיְצַו לָהֶם משֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ד' וגו'" (שם לב כח).

הם עתידים גם להיות חלק מההנהגה בתקופת  הנחלת הארץ לשבטים: "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ" (שם לד יז, וברמב"ן הנ"ל). ויהיו נציגי הכלל בחלוקת הנחלה השבטית: "אלעזר ויהושע יהיו נציגי הכלל. בהשגחתם ובהדרכתם 'ינחל' כל נשיא שבט 'לצורך שבטו' את הנחלה שניתנה לאותו שבט… אנשים אלה נתמנו כאן כנציגי השבטים, המשפחות והיחידים, והרי הם באי כחם של כל הזכאים לנחלה וכל מה שהם עושים למענם יש לו תוקף משפטי והוא חל סופית" (רש"ר הירש שם, ומפנה לרש"י).

גם בתקופת יהושע הם נטלו חלק בהנהגה שעמדה לצידו בחלוקת הארץ: "וְאֵלֶּה אֲשֶׁר נָחֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר נִחֲלוּ אוֹתָם אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע יד א). וכך גם בהסדרת הערים לשבט לוי: "וַיִּגְּשׁוּ רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶל רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל… " (יהושע  כא א).

גם בימי שלמה המלך, הם מוזכרים כחלק מההנהגה בבניין המקדש: "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן" (מלכים א ח א).

 זו הדרך הנכונה להנהיג את העם. זהו המצב הבריא שגורם לאמון בין העם ובין הנהגתו.

לטבול את הלב – שרון

מפעם לפעם אני שומע מרבנים גדולים התבטאויות חריפות, מלאות שנאה נגד כל מיני קבוצות, אבל בעיקר נגד בני אדם. אפשר לשמוע למשל משפטים כמו "הרפורמים יותר גרועים מהנוצרים", או "הלהט"בים סוטים", ולכן "חובה וצריך לשנוא משום שאנו קנאים" ו"י1ש להילחם נגד מהרסים". נראה שהעיקרון המנחה של השיח היום בעולם הוא שהעולם מחולק ל"טובים" ו"רעים". כיצד רבנים, ובכלל, מנהיגים שהיינו מצפים מהם שלא יחלו דבריהם וכל היוצא מפיהם ייעשה מגיעים לרמה שכזאת? האם רבנים לא מבינים את ההרס שיש בדיבור? אסור לנו להקל ראש בעניין זה. לדיבור יש השלכות. איך כל זה קשור לחובת טבילת כלים חדשים מגוי במקווה? יש מספר יסודות חשובים הקיימים עדיין בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה שיכולים להפוך לאנטיביוטיקה לשיח זה.

במלחמת ישראל במדין בני ישראל מנצחים ויוצאים עם שלל רב. בעניין השלל נאמר "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת. כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" (במדבר לא:כא-כג). חכמי הגמרא למדו שבכלי אוכל שהיו בשימוש של גוי מותר להשתמש על ידי הכשרת כלים וכלי חדש צריך לטהר באמצעות טבילתו במקווה. האם טבילת כלים חדשים במקווה היא מהתורה או מדרבנן? האם החובה להטביל כלים חדשים היא רק בכלים שמשתמשים בהם לאוכל? מאיזה חומרים עשויים הכלים שיש להטביל? בהלכה הרבנית המסקנה לכל השאלות הללו היא "כלי מתכת, המוזכרים בפרשת מדין, חייבים בטבילה (לדעת רוב הפוסקים – מהתורה), ואילו כלי עץ, אבן או חרס – פטורים מטבילה. כלי זכוכית חייבים בטבילה מדרבנן, ומברכים על הטבלתם. כלי פלסטיק – אינם חייבים בטבילה, ויש הנוהגים להטבילם בלא ברכה, במיוחד כשאין טרחה מיוחדת בדבר".

מה היה המנהג בהלכה האתיופית? שאלתי את כהין אלאס סמאי, והקס ענה לי כך: "היו עסקים בין יהודים לגויים ולא היה כל איסור לעסוק לעשות עסקים איתם. אבל הקפדנו על דבר אחד – על טומאה וטהרה. אם במהלך היום יהודי היה במגע עם גוי, לפני החזרה לכפר היהודי, נהג לטבול. אז וודאי שאם יהודי קונה כלים חדשים מהגוי צריך להטבילם. אצלנו אין חלוקה בין כלי מתכת לכלי עץ, בין כלי זכוכית לכלי חרב או אבן, כולם צריכים טבילה".

דבריו של הקס מתקבלים על הדעת לאור מנהגם המקפיד בכל דיני טומאה וטהרה. יהודי אתיופיה נמנעו ממגע עם כל מה שנחשב טמא. כפרי היהודים באתיופיה מוקמו בסמוך למקורות מים ומנהגי הטבילה התכופים היו כה בולטים עד שאחד מכינויי הקבוצה בפי שכניהם נגע לריח המים האופייני לגופם. ההקפדה על דיני טהרה שימשה גם אמצעי לשמירה על בני הקהילה מפני היטמעות בקרב שכניהם הלא יהודים, והבטיחה את ייחודם ואת היבדלותם. דיני טומאה וטהרה נוגעים לכמה היבטים – אחד מהם הוא המגע היומיומי עם הלא יהודים, מי שבא במגע עם גוי נהג לפני חזרתו לכפר לטבול בנהר. הסיבה שיהודי אתיופיה נוהגים להטביל את כל הכלים שנרכשו מגוי היא מדין טומאה וטהרה. לפי זה, מה הטעם לדרישה של התורה להטביל את הכלים? אם הטעם לטבילה הוא מדין טומאה וטהרה, אז אין מקום להבחין בין סוגי הכלים. נראה שהתורה מצווה להטביל דווקא את שלל כלי המתכת ממדיין מסיבות של טומאה וטהרה אבל בעיקר משום שכליי המתכת הללו שימשו בעבר ככליי רצח, נדבקה בהם לכלוכית של אכזריות. התורה מבקשת מאיתנו להטביל את הכלים הללו ובכך להעביר כל זוהמה של אכזריות שנדבקה בהם. טעם זה לא שייך בפלסטיק או בעץ. לפי זה, אקט טבילת כלים חדשים שנרכשים מגוי מחנך אותנו להיות פחות אכזריים. האכזריות איננה רק באלימות פיזית אלא גם באלימות מילולית. אולי זה הטעם מדוע נוהגים להקל שלא להטביל כלים חשמליים שכן דיני טומאה וטהרה כבר לא נוהגים היום ומה גם, כפי שאמר לי מורי הרב יעקב מדן, הגויים של היום אינם כמו הגויים של פעם.

עם כל ההקפדה על טומאה וטהרה, באתיופיה לא היה שיח של 'אתם ואנחנו'. לא נמנענו לשבת זה עם זה, כל אחד שמר על הייחודיות שלו ללא כל פחד מהשונות של האחר. הבסיס לכך הוא אמון הדדי, ובעיקר ערך השוויון שעומד בבסיס התפיסה התיאולוגית של 'ביתא ישראל', שלפני הא-ל כולם שווים. הייתה להם את ההבנה שלמילים היוצאות מפינו יש השלכות מרחיקות לכת על חיינו ועל חיי אחרים ללא כל קשר לצבע עורם, דתם ועמדותיהם הפוליטיות.

בכל פעם שאנו מטבילים את הכלים החדשים שנרכשים מגוי יש לזכור שיותר משאנו צריכים להטביל את הכלים אנו צריכים להטביל את הלב ולנקות את הפה מהאלימות המילולית ומהמילים הפוגעניות שאנו מוציאים ממנו.

על מנהיגים ונדרים – ד"ר תמר מאיר

פרשת מטות מתחילה בעיסוק בנדרים, ופונה אל ראשי המטות. מדוע? נראה את דברי הירושלמי בנדרים פ"ט: "אל ראשי המטות: תלה הפרשה בראשי המטות. שיהו מתירין את נדריהן". האמנם הדבר הראשון שחשוב לנו בנדרים הוא מי יתיר אותם?

ובלשון הירושלמי: "אם אומר את כן, נמצאת עוקר פרשת נדרים מן התורה".

ואמנם, אם נמשיך ונעיין בדברי הירושלמי (ומקומות נוספים בספרות חז"ל) נראה שנדר הוא דבר מורכב ובעייתי, שעדיף להתיר. לרוב נברר אם חסר היה לנודר מידע או נתונים שהיו מונעים ממנו לנדור. דברי האמוראים בירושלמי מתייחסים לנתונים על עצם השלילה שבנדר: "רשב"ל פתח: אילו היית יודע שהנודר כאילו נותן קולר על צוארו, נודר היית?".

הנדר הוא שיעבוד מרצון שאדם רגיל לא היה רוצה בו.

דברי ר' יונתן חמורים אף יותר: "רבי יונתן פתח: אילו היית יודע שהנודר כבונה במה והמקיימו כמקריב עליו נודר היית?".

הנדר מושווה כאן למי שבונה במה מחוץ למקדש. המשך דבריו של ר' יונתן לא מותיר מקום לספק: היינו יכולים לחשוב שהבעיה בנדרים היא הסיכון שלא נקיימם, אך ר' יונתן אומר לנו – לא מספיק שעשית מעשה השקול לבניית במה, עוד הלכת וקיימת את הנדר – ובכך אתה שקול למי שמקריב קרבן על הבמה שבנה.

הירושלמי מקשה על ההקבלה החריפה הזו, אך מתרץ: "לית לך אלא, כיי דמר ר' ינאי: כל השומע ליצרו כאילו עובד ע"ז".

מי שנודר מושווה למי שעובד ע"ז, לא מבחינת העונש, אלא מבחינת המהות – הוא עובד ליצרו.

ההשוואה לבמה דווקא, יכולה לעזור לנו להבין: מרגע שנבנה ביהמ"ק, אסור להקריב בבמות. הקרבנות נעשים בתוך מסגרת וכללים ברורים. כשאדם פועל באופן חיצוני – אין בכך קבלת עול מלכות שמים, אלא שמיעה לליבו שלו, ובניגוד לצו ה'. יש בכך שמיעה ליצרו.

הדברים משתלבים עם הסברו של רב דימי: "רב דימי בשם רבי יצחק: לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?!".

בפשט דברי התורה נראה שהנדר עשוי להיות חיובי – אדם המבקש לקחת על עצמו מעבר למה שהוא חייב. אבל חכמים עומדים מפוכחים אל מול תופעת הנדר, ואל מול צדיקות נלהבת שעלולה להיות עצת היצר.
אולי לכן הפניה היא דווקא אל ראשי המטות: אולי כי מנהיגים נוטים לפעמים להתבצר בהצהרות והבטחות, ומתקשים לרדת מהסולם שטיפסו עליו. פועלים לכאורה בשם אידאל, אבל למעשה – הולכים בעצת יצרם. דווקא הם צריכים להיזהר מנדרים.