כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
אנו קרואים לחשוב גם על איזה עולם אנו מותירים אחרינו, ומה יכולתנו להשפיע על הדרך בה ניפרד מהעולם
התכוננות למוות – הרב יובל שרלו
"לנפש לא יטמא בעמיו" – פתיחת קדושת הכהנים בסוגיית המוות מפגישה שני עניינים: את מעלתם העליונה של הכהנים ואת המוות. המפגש הזה הוא חלק משתי תנועות מרכזיות הקיימות בעולמנו – מחד גיסא, ההתרחקות מפולחן המוות. המצוות המוטלות על הכהנים הן חלק בלתי נפרד ממצוות רבות הקשורות בהרחקה מן המוות: עצם קיומה של טומאת מת לכל ישראל, כפי שמבואר בפרשת חוקת בנושאי פרה אדומה; האיסור לשרוט שרטת ולפגוע בעצמנו בעת אבלות; האיסור לדרוש אל המתים, ועוד.
מאידך גיסא, ההכרה כי המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, והוא צפוי לכל אדם, אפילו למשה רבנו, מוצאת את ביטוייה גם בהתכוננות למותו של אדם: למן הדרכת רבי אליעזר במסכת אבות "וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ", דרך לימוד וקיום הלכות רבות הקשורות בביקור חולים ואי-השארת האדם לבדו בעת מותו, ועד לרעיון היסודי של צוואה, שמופיע כבר בתורה (צוואת יעקב) ובנביאים (צוואת דוד), ומוערך על ידי חכמים.
סוגיות אלו הופכות להיות הרבה יותר משמעותיות בזמן הזה, בעיקר בשל הצלחת הרפואה. תוחלת החיים התארכה, ועימה גם הצללים שלה: לעתים הגוף בוגד והתודעה מלאה, ולעתים להפך – הגוף מתפקד אולם התודעה שוקעת בדמנציה. מציאות זו מעמידה בפנינו שאלות רבות, הקשורות להכרעות לקראת סוף החיים – בנושאים כמו הנשמה, הזנה, החייאה וכדו'; במקביל, יש המגדירים את הדמנציה כמגפה של תקופתנו, עם ענף מיוחד של הדמנציה המוקדמת, והיא אכן מאתגרת מאוד. התופעות הרפואיות האלה מולידות סוגיות רבות: טיפול בהורים שוקעים, בדילמות משפחתיות רבות, ובחובות כלפי בני זוג וילדים; מה מותר, מה חובה ומה אסור לעשות; נושאים הקשורים לקיום מצוות במצבים אלה, ועוד ועוד. ב"צהר עד מאה ועשרים" אנו עוסקים בהם יומם ולילה, בין בקו החם המייעץ למשפחות רבות, בין באתר, ובין באין ספור השתלמויות שאנו עורכים. פעילות זו מלמדת אותנו עד כמה הסוגיות האלה מצויות, ועד כמה טוב שנפרצה חומת השתיקה – ועוסקים בהן.
חלק בלתי נפרד הוא כמובן עולם ההוראות המקדימות, במסלולים השונים המאפשרים זאת. יש בהן ברכה מרובה בשל העובדה שרצוננו האישי הוא חלק מתוכנית הטיפול הראויה – גם רפואית וגם הלכתית ואתית, ומעבר לזה – כחלק ממחשבות על אחדות המשפחה, ועל מניעת מחלוקות קשות בין ילדינו ביחס לטיפול הראוי, שמותירות לעתים צלקות בלתי ניתנות לאיחוי. לכל זה יש גם משמעויות כלכליות משמעותיות, שאף הן חלק מהדילמות המשפחתיות, האתיות וההלכתיות.
צריך אפוא להתכונן לימים עתידיים, וטוב לעשות זאת. לפסוע בין אי-התמכרות למוות, ולנהוג בדרך של "ובחרת בחיים" בהתמקדות במהות קיומנו בעולם הזה, ובד בבד להיות מודע לסופיות החיים ולעולמות הבאים לאחר התקופה בה אנו נמצאים כאן, תוך זכירה מתמדת כי אנו קרואים לחשוב גם על איזה עולם אנו מותירים אחרינו, ומה יכולתנו להשפיע על הדרך בה ניפרד מהעולם כשיגיע יומנו להיאסף אל אבותינו.
כנס "אל תשליכני" של 'צהר עד מאה ועשרים' ועיתון מקור ראשון, על חלק מנושאים אלה, יתקיים ביום שלישי, כה באייר (16.5.2023) במרכז בגין בירושלים, למן השעה 11:00.
וְלֹא תְחַלְּלוּ – אבי רט
הביטוי 'חילול ה", מתאר מצב של פגיעה וזלזול במשהו, במישהו, בסמל או בערך קדוש, במיוחד אם זה שעושה את המעשה הוא אדם מוכר, חשוב, מנהיג, מישהו שרבים מתבוננים בו ורואים את מעשיו.
הפסוק העוסק בעניין הזה של 'חילול ה", נמצא בפרשת השבוע אמור, ויש בו שני חלקים- האחד נגטיבי- 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי', והמשכו פוזיטיבי 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.
המושג 'חילול ה" עוסק בהתנהגות לא נאותה שיש בה משום חילול הקודש. מעבר למילים הגבוהות הללו, מעניין לראות כיצד חכמים תרגמו את המושג הזה להליכות היום יומיות.
האמורא רב, בן הדור הראשון בגלות בבל, אמר על עצמו שאם הוא היה קונה בשר בשוק בהקפה ולא משלם מיד, היה בזה חילול ה', מכיוון שהרואים היו עלולים לחשוב שמא הוא מקבל את הבשר בחינם כדי שלא יטריף את הבהמה, ובאופן כללי הוא מנצל את מעמדו כדי לקבל טובות הנאה. למרות שזה לא מה שקרה בפועל, אלא שעצם העובדה שיש כאן מראית עין שעלולה לגרום לחשד – זה לכשעצמו חילול ה'.
חברו של רב, האמורא אביי, לא רק שהקפיד לא לקחת שום דבר בהקפה, אלא כאשר קנה מחנות של שני שותפים, הקפיד לשלם באופן ששני השותפים יראו בדיוק כמה שילם וכיצד קיבל כל אחד את חלקו ולא יחשדו אותו ולא האחד את השני.
אלו דוגמאות ספורות מסף הרגישות של חכמים בעניין אפילו חשש ומראית עין של חילול ה'.
כדי להבין עוד יותר את הנזק שבחילול ה', נכון לראות את ההגדרה ההפוכה, זו של קידוש ה', שזה הקיום של 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. בדרך כלל אנו נוהגים להשתמש בביטוי 'קידוש ה" בהקשר של דברים נשגבים והירואים, של אנשים או חיילים שמסרו נפשם 'על קידוש ה". אולם גם כאן חכמים תרגמו את המושג הזה של קידוש ה' לביטוי והמימוש שלו ביום יום: "שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו?.. ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו…" [רמב"ם].
התורה משתמשת במילים גבוהות המבטאות ערכים נעלים- 'וְלֹא תְחַלְּלוּ.. וְנִקְדַּשְׁתִּי'. האתגר הגדול הניצב בפני כל אדם ברמה הפרטית ואישית, ובפני החברה, הקהילה והאומה בכללותה הוא לדעת לממש ולחיות את המושגים הללו בחיי היום יום, בכך שהם יקנו ערך מוסף לאיכות החיים הערכית, הציבורית והחברתית של כולנו- 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם'.
אביעד הכהן – לא בחצר האחורית שלנו
אחת הסוגיות החשובות על סדר היום החברתי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, היא ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעניין זה עברה מדינת ישראל דרך ארוכה. למן המעבר לשימוש במינוח "נכון", מכבד, דוגמת המרת הדיבור מנכה, חרש ועיוור ל"אדם עם מוגבלות" ול"אנשים עם מוגבלות" (מונח המבטא, ראש לכל, את ראייתו כ"איש", כאדם, ורק לאחר מכן מתייחס למוגבלותו), ועד הנגשתם המלאה של מקומות ציבוריים (שביניהם, לצערנו, עדיין לא גדול דַיו חלקם של בתי הכנסת) לאנשים עם מוגבלות והכלתם במערכות החינוך והחברה.
ועדיין, דרך ארוכה מאד לפנינו בעניין זה.
יחסה של חברה ויחסו של כל אחד מאתנו לאנשים עם מוגבלות משקף במידה רבה את פנינו. האמנם אנו מתייחסים אליהם כאל מישהו 'אחר', שונה, זר ומוזר? האם אנשים אלה מנודים (למעשה, גם אם לא להלכה) מן החברה או משולבים בה כחברים שווי זכויות?? האם החברה מוכנה לא רק לדבר בזכותם אלא גם להשקיע משאבים להבטיח את שילובם בה?
תורת ישראל, וההלכה היהודית שנסמכת עליה, אינן מקלות עמנו בנושא זה. בעולם העתיק, והד לכך נמצא גם במקורות היהודיים, נתפש לעתים איש עם מוגבלות כ"מצורע", מנודה, שחובה להסתירו ולהרחיקו מן החברה. ביטוי לכך נמצא גם בפרשתנו החוזרת ומדגישה את "עונש הרדיוס" שמוטל על כהן בעל מום, המרחיק אותו מל"התקרב" אל המזבח, ורואה בהגעתו לתחום המקדש חילול הקודש (ויקרא כא, יז-כג).
גם רשימת המומים שמופיעה ב"פרשת הקללות" בתורה, "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב… והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העִור באפלה ולא תצליח את דרכיך" (דברים כח, כח), מלמדת שמומים שונים, דוגמת לקות ראייה – עיוורון – הופכים אדם למקולל שלא בטובתו.
במדינת ישראל חיים כיום כמיליון(!!) בני אדם עם מוגבלות, פיזית, שכלית או נפשית. רבים מהם מופלים לרעה בהרבה מתחומי החיים. שיעורי האבטלה בקרבם מרקיעי שחקים. הרבה מן המקומות הציבוריים אינם נגישים בפניהם, ולא אחת הם נשלחים לגור במוסדות מרוחקים ומבודדים מן החברה. כך נוצר מעגל קסמים: רבים נוטים לתייגם בתוויות שליליות: "הם שונים", "הם אינם יכולים ללמוד אתנו", "הם אינם מסוגלים לעבוד". חוסר היכולת של מוגבלים ללמוד עם אנשים שאינם מוגבלים, לקנות בחנויות, לצרוך כמותם תרבות, ספורט ובידור, מונעת מגע ישיר בין שתי האוכלוסיות ומרחיקה את ההזדמנות לשבור את הדעות הקדומות, והן רק מתחזקות, והפער בין שתי האוכלוסיות הולך ומתרחב.
נקודת המוצא בדיון בנושא זה צריכה לנבוע מתוך עקרון היסוד של בריאת האדם בצלם אלוקים. הנחת יסוד היא שכל בני האדם נבראו ממקור אחד, וממילא כולם שווים וזכאים ליחס שווה.
ממילא, אסור לפגוע בכבודו של שום אדם רק בגלל היותו מוגבל. ואכן, תורת ישראל מצווה אותנו לנקוט זהירות יתרה באנשים מוגבלים. כך, למשל, מזהירה תורה: "לא תקלל חֵרֵשׁ ולפני עִוֵּר לא תתן מכשׁל ויראת מאלהיך אני ה'" (ויקרא יט, יד). בפירושו על אתר, מבהיר רש"י בעקבות חז"ל: "דיבר הכתוב בהווה".
כלומר: דרכם של בני אדם לקלל חרשים, אך האיסור חל על כל אדם, ומקל חומר על אדם מוגבל, שאסור לקללו או לבזותו. ולא נזכר ה"חרש" אלא כאבטיפוס לכלל האנשים עם מוגבלות שרגישותם רבה והם נפגעים בקלות.
חז"ל הכירו בצערו של אדם עם מוגבלות, ולא אחת אמרו שאין ייסורין קשים יותר מייסוריו. כך, למשל, כשביקש איוב לתת דוגמה להתנהגות ראויה ולדרך ישרה שידבק בה האדם, אמר: "עיניים הייתי לעִור" (כט, טו). ועל מנת למנוע מעיוור להיכשל באבנים המונחות בצדי דרכים, אסרו חכמים להשליכן שם. כדי לשמור על כבודם, כינו אותו חכמים לעתים בכינוי מיוחד, שנועד לבטא יחס חיובי כלפיהם. כך, למשל, כינו את העיוור "מאור עיניים", "מפתחא" – 'פתוח עיניים"; "סגי נהור" – 'רב אור', מונח שנשאל ברבות הימים לביטוי "לשון סגי נהור" – דיבור בלשון נקייה.
בתקופה מאוחרת יותר, הותקנו תקנות לשמירה על כבודו של העיוור. כך, למשל, קבע בעל "ערוך השולחן", ר' יחיאל מיכל עפשטיין (רוסיה, המאה הי"ט), שאין לקרוא לעיוור לעלות לתורה בפרשה שנזכר בה עיוורון, כדי שלא לביישו.
עמדות אלה מנוגדות ניגוד מוחלט לתפיסות שרווחו בעולם העתיק, ולפיהן המוגבלים בכלל, והעיוורים בפרט, הם יצורים "נחותים", שנענשו בידי האל בגלל חטאיהם או חטאי הוריהם. כתוצאה מכך, היו העיוורים נתונים בשפל המדרגה: הדירו אותם ממעגלים חברתיים רחבים, נידו אותם, ולעתים אף השפילו אותו ממש, עד שלעתים הרגו תינוק שנולד עיוור. עיוורים שנותרו בחיים, נגזר גורלם לקבץ נדבות ולחזר על הפתחים.
העיקרון הנזכר לעיל שמקורו בספר בראשית, בריאת האדם בצלם א-לוהים, אף זכה לעיגון מפורש בחוק הישראלי (אכן, בהשמטת המילה א-לוהים!). סעיף 1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, קובע לאמור: "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות".
מכוח עיקרון זה, נקבעה בסעיף 2 לחוק המטרה: "להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו".
אכן, יש פער עצום בין ההתייחסות הערכית לאנשים עם מוגבלות לבין היחס אליהם בפועל.
חלק מחכמי ההלכה אסרו על בעלי מוגבלויות לעלות לתורה ולשמש כשלוחי ציבור. זאת, אפילו בעידן המודרני שבו ה"חרש", לקוי השמיעה, בוודאי אינו אותו "חרש" של ימי המשנה והתלמוד, והוא עשוי לתפקד כאחד האדם, ואף להגיע להישגים מדהימים בעולם שמחוץ לבית הכנסת ובית המדרש.
לצד גישות אלה, בולטים חכמי הלכה שבכוח גדולתם וכתפיהם הרחבות, ידעו למצוא בתוך עולם ההלכה מסילות לאנשים עם מוגבלות. רבים מהם, היו רגישים דיים למראה צערם וסבלם, ושמעו את קול זעקתם.
אחד המיוחדים בחכמי ההלכה שעשו גדולות ונצורות בנושא זה היה ר' משה פינשטיין, מגדולי ההלכה בארצות הברית במאה העשרים. כדרכו בסוגיות קרובות, כגון עגונות ומסורבות גט, גם בדרך הילוכו בסוגיה דנן הוא מגלה רגישות מופלאה לכאבו של האדם המוגבל. כך למשל, בהיתר שנתן לעיוור עם כלב נחייה להיכנס עם כלבו לתוך בית הכנסת (דבר שעורר עליו את חמתם של חכמי הלכה אחרים. ראו: "כל איש אשר בו מום לא יקרב? – למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ' 25-16).
לא פחות מ"השורה התחתונה", מאלפת היא הרטוריקה שעולה ובוקעת הימנו. גם כאן, הטון לפעמים עושה את המוזיקה ויוצר את כל ההבדל. רטוריקה של רגישות לכאב הזולת והזדהות כנה עם צער הדרתו מחיי הקהילה.
"מוסיקה" זו, של רגישות לכבוד האדם, עולה גם מתשובה נוספת שבה עסק ה"אגרות משה": "הנה בדבר השאלה אם יש פקפוק שלא להניח בית יתומים לקנות בית שנמצא על יד מקווה, בכוונה שיחיו באותו הבית בנות שהן בעלות מום רח"ל, בגופן או ברוחן, משום הדין המבואר בהגהות אשרי 'ויש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה שיפגע בה חברתה שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או עובד כוכבים' ".
ההלכה המקורית, שנשענת על אמונות מיסטיות שונות, מעוררת קושי בפני עצמה (ולא לחינם אין לה זכר לא בדברי הרמב"ם הרציונליסט). בהקשר שלפנינו, יש בה רגישות מיוחדת. וכבר היו בארץ בשנים האחרונות, לא מעט מקרים, שמקצתם אף הגיעו לבתי משפט, שבהם סירבו אנשים מן הישוב, וביניהם רמי מעלה ונשואי פנים, להתיר בניית "מעון לנכים" ליד ביתם, שמא הדבר יפריע את מנוחתם, או יוריד את ערך דירתם. תופעה זו נעשתה כה נפוצה, עד שניתן לה אפילו כינוי: "לא בחצר האחורית שלנו" (או באנגלית: NIMBY, Not In My Back Yard).
אכן, לר' משה פינשטיין לא היה ספק בדבר. למרות היכרותו את דברי הרמ"א, הוא מדבר בקול צלול וברור: "פשוט שאין בזה שום פקפוק שאלה, ואין להוסיף עוד חששות על המוזכר שם. ובפרט שבכלל יש הרבה מתירים דברים אלו… וח"ו להקל בכבודן של בנות ישראל יתומות".
ראוי שדברים אלה ישמשו עמוד האש גם בימינו, גם לגופם, וגם לדרך הילוכו הראויה של חכם ההלכה בנתיבותיה של תורת ישראל. יש בהם דוגמא ומופת ליצירתיות בשדה ההלכה והמשפט העברי, שמתמודד עם בעיות השעה, ויכול להן. ברגישות, באומץ לב ומתוך אנושיות.
נחלקו הראשונים בעקבות דברי הגמרא, האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או רק מדרבנן
'הנני מוכן ומזומן' לפני ספירת העומר – גרוס
בפרשת השבוע כותבת התורה (כג, טו – טז), שמצווה לספור חמישים יום מהקרבת קרבן העומר המוקרב יום לאחר חג הפסח, עד חג השבועות בו מקריבים קרבן חיטים: "עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַ-ה"'. בעקבות כך נעסוק בהלכות ספירת העומר, ובשאלה האם מותר לשיר או לומר את הנוסח 'הנני מוכן ומזומן' לפני הספירה.
דאורייתא או דרבנן
הגמרא במסכת מנחות מביאה מחלוקת בין האמוראים, כיצד יש לספור את ספירת העומר. א. לדעת אביי והחכמים בבית רב אשי, יש למנות גם שבועות וגם ימים. ב. אמימר חלק וסבר, שיש חובה לספור רק ימים. בטעם הדבר נימק, שמכיוון שהספירה היום היא רק זכר למקדש, אין צורך לספור שבועות.
מחלוקת הראשונים
נחלקו הראשונים בעקבות דברי הגמרא, האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או רק מדרבנן:
א. הרמב"ם (תמידין ומוספין ז, כב) פסק, שספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא. הסיבה לפסיקתו היא, שכאמור הנימוק של אמימר שצריך לספור רק ימים הוא משום שהספירה היא 'זכר למקדש' (דהיינו מדרבנן). משמע שאביי החולק וסובר שיש לספור גם שבועות וגם ימים (וכמותו נפסק להלכה) – סובר שגם בזמן הזה הספירה מדאורייתא.
ב. התוספות (מנחות סו ע"א ד"ה זכר) והרא"ש (שם י, מ) חלקו על הרמב"ם וכתבו, שלמרות שיש לספור גם שבועות וגם ימים, ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן בלבד. בטעם הדבר נימק הר"ן (פסחים כח ע"א בדה"ר), שלמרות שהגמרא כותבת שטעמו של אמימר (הסובר שיש לספור רק ימים) הוא זכר למקדש, אביי לא חולק על כך, אלא סובר שזכר למקדש יש לספור ימים ושבועות.
ג. רבינו ירוחם (נתיב ה', חלק ד', מד ע"ג) בגישה שלישית וממוצעת, סבר שספירת השבועות היא מדאורייתא, והימים מדרבנן. הוא נימק, שמלשון הפסוק משמע שרק השבועות תלויים בהבאת העומר ולא הימים, שכן נאמר: "מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה".
בל תוסיף
להלכה נפסק בשולחן ערוך (תפט, ב) כדעת רוב הראשונים, שהספירה בזמן הזה מדרבנן בלבד. משום כך מעיקר הדין אפשר לספור ספירת העומר בין השמשות, אך כדאי לחכות לצאת הכוכבים, כדי לחשוש לדעת הרמב"ם שספירת העומר היא מהתורה (או מחמת שספק דרבנן לקולא רק בדיעבד).
לכאורה, בעקבות פסק השולחן ערוך מתעוררת בעיה הלכתית, הקשורה למחלוקת ראשונים בדיני בל תוסיף. בפרשת ראה (יג, א) כותבת התורה, שיש איסור להוסיף על המצוות או לגרוע מהן. פשוט מסברא, שאין הכוונה למנוע מחכמים לגמרי את היכולת להוסיף, ומשום כך נחלקו הראשונים בביאור הפסוק (ונראה רק חלק מהדעות):
א. הרשב"א (ראש השנה טז ע"ב) ביאר, שהאיסור להוסיף מצוות חל רק על היחיד, אך לבית הדין מותר. ב. הרמב"ם (ממרים ב, ט) ביאר, שגם לחכמים אסור להוסיף מצוות, אבל רק אם יטענו שהציווי מהתורה. לכן ולדוגמא אין בעיה שחכמים יתקנו לחגוג את פורים, ובלבד שיורו שמדובר במצווה דרבנן ולא בציווי מהתורה.
הנני מוכן ומזומן
יוצא שלדעת הרמב"ם, מי שאומר על מצווה מדרבנן שהיא חובה מדאורייתא, עובר על איסור בל תוסיף. אם כך, קשה כיצד לפני ספירת העומר אומרים את נוסח 'לשם ייחוד' הכולל את המילים "הנני מוכן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה", והרי להלכה נפסק שבזמן הזה מדובר במצווה מדרבנן! נחלקו האחרונים ביישוב הקושיה:
א. הרב עובדיה (יחוה דעת ו, כט) והדברי יציב (או"ח ריד) בעקבות קושיה זו נקטו, שנכון להשמיט את המילה 'עשה' ואת 'כמו שכתוב בתורה' מהנוסח של לשם ייחוד ולומר כך: 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות ספירת העומר, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וכו'. באופן זה לא מכריזים שהמצווה היא מדאורייתא, ואין באמירת ה'לשם ייחוד' בל תוסיף.
ב. הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה ניסן – אב) חלק וסבר, שאין צורך לשנות את הנוסח. לדעתו המילים 'מצוות עשה' מהם משמע שמדובר במצווה מדאורייתא אפשר לפרש, שהכוונה למצוות עשה מדרבנן. כמו כן, את המילים 'כמו שכתוב בתורה' אפשר לפרש, שחכמים תיקנו לקיים את מצוות ספירת העומר בהתבסס על ספירת העומר המוזכרת בתורה.
הילדים האלו נמנעים מלשתף את ההורים שלהם כי ההורים עסוקים עד מעל לראש. עובדה, הם כל הזמן בודקים את הג'ימייל שלהם ומסתכלים בסמארטפון
להדליק משואה אל תוך הנשמה – אבנעם הרש
הדלקת המשואה בידי אופק ראשון הציפה שוב פעם את עניין השיימינג והחרמות שלצערנו רלוונטי תמיד:
רק בעוד שאופק הדליקה משואה ונבחרה לייצג את 'סיירת החרם' שנהנית מיח"צ צמוד ומושקע ונהפכה לדמות כריזמטית בעלת השראה ומסר לאומה, ישנם כרגע אלפי בני נוער שסובלים מהתעללות נפשית ורגשית ולהורים שלהם אין שמץ של מושג איזה גיהינום נפער לילדים שלהם מתחת לרגליים וכל זה בגלל שהחרם שהם עוברים הוא לא מהסוג שעברה אופק, אלא חרם אחר, שונה, בלתי מוכר והוא כמו גז רעיל: לא שומעים אותו, לא רואים אותו, אבל הוא לגמרי יכול להרוג.
הסתכלתי על אופק ראשון וחשבתי על תלמידה שלי ואיך שלפני שלוש שנים היא הייתה הולכת לכל הפעילויות של תנועות הנוער והייתה מעורבת מבחינה חברתית. פעמוני האזהרה שהיו צריכים להידלק להורים מכך שמעל שנה שלמה לא ביקרה אותה ולו חברה אחת, הוחלפו בתחושת שאננות ו'הכול בסדר' לאור זאת, שבתם יצאה תדיר לפעילויות ביחד עם החברות שלה: פעם סרט, פעם באולינג, פעם לסניף.
לאחר מכן תספר לי אמא בכאב ובדמעות איך שהיא החליטה פעם אחת לבדוק לה את המכשיר וקבוצות הוואטסאפ שלה ולא הבחינה בשום דבר חשוד כמו למשל עלבונות או שפה לא יפה שהייתה מופנית כלפי הבת שלה מפי החברות. לטענתה לא הייתה שום כתובת על הקיר. שום רמז. כלום.
רק כשהבת שלהם הלכה והצטמצמה להם מול העיניים והתחילה להשאיר יותר ויותר אוכל בצלחת, משהו התחיל לדגדג להם: מסתבר שהילדה שלהם פיתחה הפרעות אכילה וזאת לאחר שכמה חברות שלה העירו לה פעם אחת על משקל גופה ומעבר לכך היו מתעלמות ממנה, משפילות אותה ונוהגות 'לרדת' עליה כל אימת שהרהיבה עוז לפתוח את הפה.
אצלי, בבית ספר, הכול היה דבש. הן ענו לה והתייחסו אליה כרגיל. רק אחר הצהריים ואחרי שעות הלימודים הן החליטו להתיז את הרעל שלהן כלפיה.
התלמידה שלי לא עברה חרם במובן המקובל של המילה: החברות שלה דיברו איתה ואף הזמינו אותה לפעילויות חברתיות, אבל הן דאגו לכתוש לה את הנשמה. לצלק לה את הנפש ולהקיז את דמה באופן מתמשך ומובנה: לא בפראות. לא בצעקות. לא ברעש. בדממה. בהנהוני ראש ובקריצות מבט. חרם שקט.
לאט לאט הבחינו הוריה איך שהיא מתכנסת לתוך עצמה.
עד שיום אחד ההורים שלה היו בטוחים שהיא הלכה לפעילות חברתית בסניף והם מצאו אותה על הספסל לבד בשתיים עשרה בלילה. שום סניף ושום נעליים. התברר להם שהיא שכבר מעל לחודש ימים מפברקת את היציאות שלה לפעילויות החברתיות.
למה היא פשוט לא סיפרה להורים שלה? שיתפה אותם? הם נראו לה כל כך עסוקים עד שהיא לא רצתה להטריד אותם עם הבעיות שלה…
אילו ההורים שלה פשוט היו יושבים ומדברים איתה ומזמינים אותה לשיחת עומק, ייתכן וכל מיני דברים היו צפים, כמו למשל השיתוף על כך שהחברות שלה לא מפסיקות להוריד לה ולרדת עליה אחר הצהריים.
אופק ראשון הדליקה משואה ואני שוב פעם חשבתי על כל אלפי הילדים שלא עוברים חרם מקובל וסטנדרטי אלא מוקנטים ומוקטנים בידי החברים שלהם שלא מפסיקים להוריד להם. והילדים האלו נמנעים מלשתף את ההורים שלהם כי ההורים עסוקים עד מעל לראש. עובדה, הם כל הזמן בודקים את הג'ימייל שלהם ומסתכלים בסמארטפון. ובכלל, למי יש כוח לנהל שיחות עמוק עם הילדים במאה ה-21?
והילדים האלו ימשיכו לסבול בשקט, ולהתכנס אל תוך עצמם ולהרעיב את עצמם בגלל שכל מיני חברים קוראים להם בכינויי גנאי. בשקט. בעורמה. מחוץ לגבולות בית הספר.
והילדים האלו ימשיכו לחכות שאולי כבר סוף סוף, ההורים שלהם ישכילו לעצור רגע, להזמין אותם לכוס קפה או שוקו ולהסתכל לתוך הנשמה שלהם ולראות מה בדיוק הולך שם. בשביל שזה יקרה לא צריך אבוקה גדולה כמו בהדלקת המשואות, מספיקות גם כמה דקות איכותיות של שיח עמוק וכנה, משתף ופתוח.
לפעמים השיחה הקטנה הזו, יכולה להיות ההבדל בין גן עדן לגיהינום.
***
הורים, ספרו לילדים שלכם על נטע לקס, תלמידת כיתה יא באולפנת בני עקיבא שירת הים, שזכתה בתואר סגנית כלת התנ"ך העולמית. תספרו על ההתמדה המופלאה שלה ועל כוח הרצון האדיר שלה, שדחף אותה ללמוד שוב ושוב ושוב, למרות שנחלה כישלון חרוץ בשלבים המוקדמים. דברו איתם על הצבת יעדים ועל כך שנטע למדה במשך 7 שעות כל יום בשביל להשיג את היעדים האלו.
יש הרבה גיבורות תרבות שהנוער שלנו מעריץ. נטע לקס וסיפור חייה, הנחישות מעוררת ההשראה שלה – צריכה להיות חלק מהדמויות אותן הנוער רוצה וצריך לחקות. כל הכבוד נטע!
הבירור האמיתי ראוי בעיניי להיעשות במעגלים חברתיים ובתי מדרש של מי שמרגיש ומרגישה שהשאלות האלה רלוונטיות לחייהם ברמה תפיסתית ומעשית ולא בזירת הקרב של ההפגנות
דייסת קוואקר – דבורה זגורי
הבדיחה מספרת שתייר ישראלי אחד, נקרא לו נ., טייל בארצות הברית ופגש בשוק איכרים אשה וגבר עורכים קניות. האשה לבשה שמלה ארוכה וכיסתה את שערות ראשה, הגבר לבש שחור לבן וחבש כובע שחור מקטיפה. נ. ניגש אליהם והתחיל להגיד את כל מה שיש לו לומר על העולם החרדי, אם זה היה בשבועות האחרונים אולי הוא היה מוסיף משהו על האשה השפחה, הוא דיבר על הבדלנות והצמצום שהם מייצגים, מתהלכים ככה בבגדים מהמאה השמונה עשרה. אחרי שהוא סיים הם אמרו לו: "אבל אנחנו לא יהודים חרדים, אנחנו מקהילת האיימיש, הקהילה בארצות הברית ששומרת על מסורות ומנהגים גם בלבוש, כפי שהיו האבות המייסדים של אמריקה החלוצית". ברגע שנ. שמע את זה הוא התנצל: "מצטער" הוא אמר, "לא התכוונתי לפגוע במסורת שלכם, להיפך, אני מכבד את זה מאד. סליחה, סליחה".
אני לא יודעת איך זה מסתדר, כי אם הוא דיבר אליהם בעברית ושפך את חמת זעמו אז איך הם הבינו? איך פנו אליו בחזרה באנגלית: "אנחנו לא חרדים"? אבל בכל זאת, זו בדיחה ולא שואלים שאלות לוגיות על הבדחן, זה סיפור שבא להגיד הרבה דברים, בין השאר ההבנה שאני לא מאשימה את נ., כי כל עוד מסורות רחוקות מאיתנו אנחנו יכולים להתבונן עליהן בעיניים אנתרופולוגיות, אבל כאשר הן קרובות אלינו ומעמתות אותנו עם זהות שלנו, כאשר הן שואלות אותנו באופן אישי: "ומה איתך?" הן מאתגרות הרבה יותר, ומביאות לעימות פנימי שמתבטא בחוץ, בדחיה, בריחוק, בשיפוט ובכעס על מי שמייצג אותן.
מיצגי הנשים בהפגנות שהפכו לזירת התכתשות: "כן שפחה לא שפחה, כן בת מלך, לא נכון, את לא, אני כן! את לא, הנה עובדה שאפילו ההתייחסות שלך לכתר של עצמך עוברת דרך מישהו אחר- גבר, מלך", נראים לי כמייצגים נקודה משמעותית במהפכה שמערבלת אותנו בחודשים האחרונים. לאט לאט מתקלפות השכבות ואפשר לראות שחוץ מהתכנים המשפטיים שלשמם נתכנסה המהפכה, יש פה גרעינים פנימיים שמתגלים. כמו הגרעין הזה, המחלוקת התרבותית העמוקה שמתבטאת במיצג השפחות שבא בעיניי להתריע מפני הקיצוניות אליה הולכת מדינת ישראל ועל הדרך מספר לנשים שכבר היום לבושות בבגדים ארוכים ומכסות את הראש שלמרות שהן אומרות כל בוקר "ברוך.. שלא עשני שפחה", הן בגדר שפחות חרופות והחירות מהן והלאה, ולעומתו ישנו מיצג: "אני בת מלך" ו"שפחה אחותכן" שזה בוודאי סגנון דיבור שאין בו מן הכניעה. מה שמטריד אותי בעיקר הוא שנראה שאין כאן הזמנה לשיחה מעמיקה על הנושאים הקשים באמת: על הקונפליקטים שמתעוררים בעיתות מודרניות בין רצון של אשה לשמור על זהות מסורתית לבין רצונה לחיות חיים מודרניים ומערביים. יש הרבה קונפליקטים בין שניהם ונשים וגברים מתעסקים הרבה ומבררים שאלות שמתעוררת יותר ויותר: מה מקומה של אשה בבית כנסת? מה מקומה בפסיקת הלכה? האם המסורת היהודית מאתגרת את החרות של נשים? איך נבנית אשה גם חרותית וגם מסורתית?
מעבר להתכתשות המעייפת והמיותרת שנעשית ברחוב, הבירור האמיתי ראוי בעיניי להיעשות במעגלים חברתיים ובתי מדרש של מי שמרגיש ומרגישה שהשאלות האלה רלוונטיות לחייהם ברמה תפיסתית ומעשית ולא בזירת הקרב של ההפגנות של מי שבא להטיח בפני הציבור וללכת הביתה לחייו.
אגב האיימיש, הידעתם שהסיבה שלשיבולת שועל קוראים גם קוואקר, היא בגלל האדון שחור הכובע שמצויר על האריזה? "קוואקר" הוא "חיל ורעדה", כך נקראו האנשים "החרדים" בקהילות מסוימות אנגליה ואמריקה במאה ה-18. אז בפעם הבאה שאתם אוכלים עוגיית קוואקר אולי תזכרו בכל זה…
בעולמנו הגשמי הנתונים מגיעים דרך החושים, ואלו, כידוע, מטעים בדרך כלל
פרשנות מגמתית ול"ג בעומר – ד"ר חזות גבריאל
חוק ואנדרוולדה הבלגי משנת 1919 התיר מכירת משקאות אלכוהוליים בתנאי שיימכרו שני ליטר לפחות (חיים פרלמן, הלוגיקה המשפטית, עמ' 50). לכאורה, ובהתבסס על מבנה ק"ו של 'בכלל מאתיים מנה', ודאי שהוא איפשר מכירה של ליטר אחד או בקבוק אחד המכיל פחות משני ליטר. ברם, זה אינו המצב, אסור היה למכור בקבוק אחד ומותר היה למכור שלשה בקבוקים (מעל שני ליטר)! ההסבר של המחוקק אף הוא הגיוני. הוא ביקש להגן על משפחת הפועל שמשכורתו השבועית הממוצעת הייתה פחותה ממחירם של שני ליטר אלכוהול, מבזבוזה על משקאות חריפים.
בהגות המשפטית מהווה דוגמה זו דוגמה לחשיבותה של 'הפרשנות המגמתית', כלומר, הפרשנות לחוק המסתמכת על המוטיבציה לחיקוקו. זאת, בניגוד לפרשנות המילולית אשר מסתמכת על לשון החוק ותו – לא. החוק מהווה דוגמה כנגד בעלי הגישות הפוזיטיביסטיות לתורת המשפט אשר נוטים להתרכז בפרשנות לחוק כשהוא לעצמו מבלי לנסות ולהתחקות אחר כוונת המחוקק.
באנאלוגיה, ולהבדיל, נחלקו תנאים האם מותר לדרוש 'טעמא דקרא'. רבי שמעון בר יוחאי דורש 'טעמא דקרא' (קידושין סח ע"ב, ועוד), רבי יהודה אינו דורש 'טעמא דקרא'. אין מדובר על חיפוש טעמים למצוות, נושא שעסקו בו לא מעט מרבותינו הראשונים. מחלוקת זו עוסקת רק בהתחקות אחר טעם המצווה כמכשיר לפרשנותה. אמנם מותר לחפש טעמים למצוות, אולם להלכה אסור לנו לפרש את המצוה בהתאם לטעמיה. 'הפרשנות המגמתית' אינה משמשת את הפרשן ההלכתי. אנו מנועים מלנסות ולהתחקות אחר מניעיו של הקב"ה, לחפש לדוגמה את 'התקלה' שבעטייה נחקק חוק הלכתי כל שהוא. בלשון חכמים: "אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אלא אפשי, ומה אעשה, ואבי שבשמים גזר עלי" (ספרי, ס"פ קדושים).
ברם, זו אינה שיטתו ההשקפתית וההלכתית של רבי שמעון. בעולמנו הגשמי הנתונים מגיעים דרך החושים, ואלו, כידוע, מטעים בדרך כלל. השקפותינו והכרעותינו בד"כ מתבססות על 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". רבי שמעון, כעולה מסיפור חייו ומתורתו הענקית, דורש להסתכל על העולם – לא רק על הנתונים החיצוניים אלא גם על אלו המסתתרים מחושינו. גמרא מפורשת היא: "ואליבא דרבי שמעון דאזיל בתר כוונה" (פסחים כ"ה ע"ב). הוא שם דגש בקיום המצוות לא רק על הריטואל המעשי אלא בעיקר על הכוונה והמשמעות הפנימית. את בנו הוא שולח לקבל ברכה דווקא מ- 'אנשים של צורה' (מועד קטן, ט ע"ב). חומר הוא הדבר המגושם והבולט הניתן למישוש. צורה היא עיבוד נתונים פנימי של המתבונן.
בסיפור המפורסם ביותר אודות רבי שמעון (שבת, לג ע"ב), אין הוא מסכים עם רבי יהודה המסתכל באופן חיצוני על פעולותיהם של הרומאים. לדידו, כל מה שעשו לצורך עצמם עשו. הוא 'שורף את הגשרים', מתכנס ברוחני ומתנתק כמעט לגמרי מעולם החומר. לאחר שנגערו הוא ובנו, בסופו של דבר הוא מקבל את העולם כמות שהוא. החומר, על פי רבי שמעון ה'מתחדש', יכול להוות בסיס לרוחני.
באמצעות הגותו ושיטתו בהלכה לימדנו רבי שמעון להתבונן בעולמות הפנימיים. 'הרב הנזיר' בהתייחסו לספר הזהר (קול הנבואה, עמ' קמז) כותב: "רבי שמעון, המיוחד בהלכה, שדורש טעמא דקרא, הוא בעל כתר שם טוב, שהשם הוא טובו, טיבו, מהותו של הדבר, גופו של דבר. לפיכך, לרבי שמעון, שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וכן מלאכה שאינה צריכה לגופא פטור בשבת".
בפוגשו את יהודה בן גרים, האיש שבעטיו הוא נרדף על ידי הרומאים, הוא עשהו "גל של עצמות", האם לפנינו רמז לעצמותו של ל"ג בעומר?
העומדים בראש רשויות ממלכתיות או מקומיות, מנהיגי חברה או חינוך, צריכים לראות את השמירה על חיי אדם כערך שקודם לכל דבר אחר
זהירות! – הרב ד"ר רונן לוביץ
לכהן הגדול יש מעמד מיוחד, וכמה מצוות נכתבו בתורה אך ורק לגביו. מצוות אלה אוסרות על הכהן הגדול להיטמא לכל מת, אף לא לקרובים לו ביותר, ועליו להימנע מכל ביטוי של אבל. אחרי פטירת אביו או אמו, אשתו או מי מילדיו, אסור לכהן הגדול לגדל שערו כאות אבל, לקרוע את בגדו או אף לצאת קמעא מהמקדש כדי ללוות את מתיו. מצוות אלה עלולות לשוות לכהן הגדול תדמית של מי שמתנתק מהעולם וממנהגי דרכו של עולם, ומתנכר לכולם כולל קרוביו ויקיריו.
ואולם, הלכה אחת בתחום שונה לחלוטין זורה מבט אחר על היחס בין הכהן הגדול והעם. בפרשת 'מסעי' נאמר על ההורג נפש בשגגה שעליו לברוח לעיר מקלט "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" (לה, כה). מדוע הגלות מסתיימת עם מותו של הכהן הגדול? מה הקשר בין הכהן הגדול וההורג בשגגה? חז"ל הסבירו זאת בכך שהתורה מטילה על הכהן הגדול אחריות מסוימת לאסון שאירע: "לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו" (מכות יא, א). מתברר אפוא, שהכהן הגדול לא מנותק מהעם בניתוק שהופך אותו אדיש לסבלם ומנוכר לצרות שפוקדות אותם. אדרבה, עליו להיות מכונס בדאגה לחברה ובתפילה לשלומם ולטובתם.
בזמננו אין כהן גדול, ונתינת הדעת והלב לחיי אדם מוטלת על כל אחד ואחת. כל אדם צריך להשפיע ולפעול במרחב בו יש לאל ידו לעשות, כדי להבטיח שלא תקרנה תקלות שעלולות לעלות בחיי אנוש.
עם זאת, יש מחויבות מיוחדת לכל מי שמשמשים בתפקידי הנהגה. העומדים בראש רשויות ממלכתיות או מקומיות, מנהיגי חברה או חינוך, צריכים לראות את השמירה על חיי אדם כערך נעלה וכמשימה שקודמת לכל דבר אחר. כך ראו עצמם חכמים, כאשר לאחר חורבן הבית השני הם תפסו את עמדות ההנהגה במקום הכוהנים. הם קבעו כללים ותקנות בענייני בטיחות, וחלקם אף טיפלו בנושא זה בשטח.
התורה החמירה מאוד בעניינים של זהירות בחיי אדם. התורה קבעה את העיקרון: "וחי בהם", וחכמים הוסיפו: "ולא שימות בהם", ועוד אמרה התורה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", וחכמים הסבירו שהכוונה גם לשמירת הגוף. ההלכה פירטה דוגמאות ליישום עקרונות אלה וכך נפסק: "ומצוות עשה לבנות ולתקן המקומות שלא תהיה בהם סכנה" (ספר המצוות, קפ"ד), ומצוות לא תעשה מזהירה אותנו "מלהשאיר מכשולים ומוקשים בעירנו שלא יאבדו בהם בני אדם" (שם, רת"ח). מצווה מהתורה להתקין מעקה בבית שנאמר: "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח), ומצווה זו מורה על עיקרון כללי, כלשון הרמב"ם (הלכות רוצח פי"א): "אחד גג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וכל מכשול. אם לא הסירם והניח המכשולים ביטל מצוות עשה ועבר ב'לא תשים דמים'".
בי"א אייר תשע"ח אירע אסון השיטפון בנחל צפית, ובי"ח אייר תשפ"א אירע האסון הכבד במירון. מאסונות שכאלה יש הכרח להסיק מסקנות אופרטיביות, והם צריכים לשמש תמרורי אזהרה לכל אדם בישראל. ריבוי מקרי המוות החטופים בזמננו בתאונות דרכים, בתאונות עבודה ובתאונות הנגרמות בבית ובחצר מחייבים את כולנו לתת את הדעת לשיפורים אפשריים ולעשות מאמצים מירביים למען שמירת החיים.
בשבוע הקרוב יחול ל"ג בעומר, שבכל שנה ושנה גובה נזקים ופצועים, ולעתים מדובר בילדים צעירים. מדי שנה מתרחשים מאות מקרים של פציעות כתוצאה מכוויות, משאיפת עשן מהרעלת CO (פחמן דו-חמצני), מפגיעה בקרשים עם מסמרים, מנזקים של מדורות שיוצאות מכלל שליטה וכדומה. חשוב, לדעתי, להגביל את היקפי המדורות בכל שנה ולהגביר את הפיקוח עליהן.
ימים אלה, בהם אירעו לעמנו צרות רבות מצרינו, הם הזמן הנכון להזכיר את החובה למנוע צרות הבאות מעצמנו. בתקופה זו עלינו לזכור את דברי חכמים: "חמירא סכנתא מאיסורא", וכפי שפסק הרמ"א: "יש לחשוש לספק סכנה יותר מספק איסור" (יו"ד קטז, ה).
לאור דברי חז"ל על הכהן הגדול שנדרש להתפלל על הרוצחים בשגגה, יש לכל אדם בזמננו אחריות להתפלל, לתפעל ולהפעיל כל מה ומי שאפשר כדי לשמור על חיי אדם ושלמותם, וכך יתקיימו בנו דברי חכמים: "אם נזהרין אתם בשפיכות דמים, אני משרה שכינתי ביניכם לעולם" (מדרש הגדול, במדבר לה).
הפרזה באמירת תודה מוזילה את ערכה ומסירה ממנה את הודה
הודו לה' – מיכל טיקוצ'ינסקי
לפסוקים העוסקים בקרבן התודה יש ניחוח ייחודי. מחד גיסא, התורה מניחה שאנו נקריב קרבן תודה: "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה'" (כב, כט) ומצד שני התורה מדגישה "לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ" (שם) ובכך, מותירה את הקרבן כאפשרות התלויה בתחושת הלב שאולי לא תיווצר. ישנו חוסר הלימה בין שני החלקים הללו.
האברבנאל מציע, שבנוסף לעצם הציווי ישנה כאן אמירה רעיונית. האברבנאל מחבר את שני חלקי הפסוק ומציע שכאשר נזבח זבח תודה לה' רצוי וחובה לזכור שאנחנו בסופו של דבר ממלאים את רצוננו שלנו – את הצורך האגואיסטי שלנו לומר תודה, מתוך הבנה שהקב"ה אינו חפץ בזבחים ובעולות. האלשיך מחזק את דבריו על ידי ההיקש. בפסוק הסמוך מצווה התורה להימנע משחיטת האם ובנה ביום אחד. אילו ה' חפץ בריבוי קרבנות, לא היה מטיל מגבלות וסנקציות אלא היה מתיר להביא קרבנות ככל שידינו מגעת (אלשיך ויקרא, כח, כב). הפרשנים הללו שומעים בנוסח הפסוק חוסר התלהבות מהבעת תודה בדרך של הבאת קרבנות. הטעם הוא הרצון להתרחק מן הדימוי של הקב"ה כמצפה למתת אדם וכמי שמתפרנס, חלילה, מאכילת זבחים. אך בעומק העניין משתלב כיוון פרשני זה גם בדברי הנביאים, המזהירים מהנטייה להתרכז בהקרבת קרבנות כמסלול נוח המאפשר לחמוק מן השאלות החשובות הקשורות בהנהגות בחיי המעשה.
קריאה נוספת המופיעה במפרשים מעבירה את המשקל לפסוקים שבהמשך, שמגבילים את משך האכילה של התודה. לפי קריאה זו, ההדגשה אינה על מידת העידוד והשמחה בקרבנות תודה אלא על הצעת מסלול מעשי לבטא בו את הרצון הזה: "ביום ההוא יאכל, לא תותירו ממנו עד בוקר" (כב, ל). לפי קריאה זו התורה ניטראלית ביחס לעצם הבאת הקרבן. כל שהתורה מציעה הוא לפתוח את הדלת בפני מי שמבקש להביא קרבנות מרצונו ולהציע לו דרך רשמית לעשות זאת. מביא הרב מנשה קליין: "'וזה לרצונכם תזבחוהו'- לדעתכם זבחו כלומר מה שהוא רצונכם ודעתכם לעצמכם את זה תזבחו לה' ית"ש" (שו"ת משנה הלכות, חי"ג, סי קמט). כלומר, הרצון צריך להירתם למסגרת. על האדם לדכא את רצונו לחרוג ממנה ועליו להכפיף אפילו את כמיהתו לומר תודה, למערכת הכללים שמוצעת לפניו. תפיסה זו כמעט מנוגדת לתפיסה הרעיונית שהובעה באברבנאל ובאלשיך.
ניתן להציע קריאה אחרת בפסוק. בהקשבה ראשונה נשמע שטמונה בפסוק הזה פנייה שאמורה להזכיר לנו את החובה לומר תודה, 'ברצותנו' כמובן. כביכול הקב"ה מלמד אותנו דרך ארץ. הפסוק מבטא חובה נימוסית. חובה זו אולי אינה עומדת בקריטריונים הלכתיים קשוחים של מצווה מן התורה אבל איננה וולונטרית לחלוטין (ראו מלבי"ם לפרשתנו). התודעה היא תודעה מורכבת: בחלק ניכר מהמקרים התחושה שיש לומר תודה מתרחשת בנסיבות של תלות. כשאדם מרגיש שחייו תלויים לו מנגד והוא נתון במתח עצום, הרי כשמשתחררים הלחצים בסופו של דבר, ומוסר האיום, האדם מרגיש הקלה וצורך לומר תודה. באופן עקרוני, מצבנו הקיומי הוא כזה שאנו נדרשים לחוש הכרת הטוב בכל רגע ורגע. שהרי מצד האמת חיינו תלויים לנו מנגד ואין נשימה ונשימה שאיננה ניתנת לנו מתוך הכרעת דין. עם זאת, אנחנו חיים בדרך כלל במצב של הדחקה ומעדיפים לזכות בחיינו כדבר המובן מאליו, ולא להכיר בנס ובה בעת באיום המתמיד שעמו. ועל כן, אנו גם מפסידים את התחושה ש"אין אנחנו מספיקים להודות לך ה'".
לחידוד האפשרות הפרשנית הזו ניתן להיעזר בכיווני הפרשנות האחרים. הפרזה באמירת תודה מוזילה את ערכה ומסירה ממנה את הודה. על כן, יש מקום לא רק לחייב ולהוביל לדרך חינוכית שבה יש מקום לאמירת תודה, אלא גם להצביע על העיתוי הנכון לכך. בסופו של דבר, ה' לא חפץ בעולות וזבחים, בתודות ובתשורות, חגיגות ופסטיבלים. כי 'לא ברעש ה".
אקדמיה בראי המציאות
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-מ': מעמד האישה בהלכה-סוגיות מרכזיות: נשים במרחב הציבורי- 5: עדות נשים (המשך ד')- עמדות מקלות של פוסקי זמננו
את דיוננו בנושא עדות נשים והרחבתה על ידי פוסקים שונים בעבר ובהווה, נחתום בעמדותיהן המקילות של שני הרבנים הראשונים למדינת ישראל, הרב האשכנזי, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב הספרדי, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שניהם מבכירי פוסקי הציונות הדתית לדורותיה.
הרב הרצוג פסק כי ניתן לקבל עדות אישה על בעל של חברתה על כך שהוא אינו מפרנס אותה ונוהג כלפיה באלימות, לאור שלושה נימוקים:
(אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית, בעריכת ז' ורהפטיג, חלק ב, עמ' 11, מובא אצל: שמשון אטינגר, ראיות במשפט העברי, ירושלים: המכון לחקר המשפט העברי, האוניברסיטה העברית והוצאת נבו, 2011, עמ' 181-180).
לדעת אטינגר (שם, עמ' 182-181), הרב הרצוג התאמץ להתיר עדות נשים גם כשהנימוקים שלו אינם הכרחיים. כך למשל ההיתר על בסיס עדות על קטטות נועדה אצל הראשונים לתת לקהילה אמצעי ענישה כנגד אלימות בקהילה ולא על מה שקורה בתוך הבית. גם הנימוק השני הולך הרבה מעבר למקור, שהיה כשנשים באמת היו אלה שידעו מה קורה, כמו במיילדת או מקומות בעזרת הנשים וכדומה. ובאשר לנימוק השלישי, כאן בעצם פותח הרב הרצוג פתח לקבלה נרחבת של עדות נשים וכן פסולי עדות אחרים, אם יש לדיין סיבה טובה לסמוך עליהם.
לגבי הרב עוזיאל, הוא נאמן לדרכו האמיצה והמתחשבת במציאות מתוך ראייה פתוחה שאינה כבולה לתקדימי העבר (ראו לעניין זה: משה הלינגר, "יהדות, ציונות, מודרנה ודמוקרטיה במשנתו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל " בתוך: צבי זוהר (עורך), הרב עזיאל ובני זמנו- פרקי עיון בהגותם של חכמי המזרח בישראל במאה העשרים. ירושלים: הוועד להוצאת כתבי הרב עוזיאל והמכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, תשס"ט, עמ' 119-84). הוא תומך בתיקון תקנה רחבה שתאפשר לנשים להעיד בכל דיני ממונות: "והנה בעדות נאמרו ג' סוגים של פסול עדות מטעמים שונים והם: א) השוטים והחרשים והסומים ובכלל זה גם הפתאים שאינם מבינים דברים שסותרין זה את זה שטעם פסלותם הוא מפני שאינם יודעים לדקדק בקבלת עדותם ובמסירותו. ב) הרשעים והבזויים, ואלה ודאי טעם פסלותם הוא משום דחשידי לשקר. ג) הקרובים ונוגעים בדבר פסולים משום שנהנים בהנאת קרוביהם ואין הבדל בין הנאה מרובה של בעל דבר בעצמו להנאה מועטת של הקרובים. ומעתה נבין ונדון בטעם פסלות אשה וקטן לעדות, לאיזה סוג יחשב. ונפקא מינה: א) היכא שקבלום עליהם מצד התקנה. ב) מקום שאין עדים אחרים בלעדם. ג) היכא [=היכן] שעדותם היא עדות ראיה על מעשה שראו בעיניהם ושאינו צריך לשום דיוק והכנה מצדם, שאם אתה אומר בטעם פסלותם משום דחשידי לשקר, הרי הם בכלל: אל תשת רשע עד […] אבל אם אתה אומר משום דלא דייקי, בזה תועיל תקנה אם יתברר לנו שלפי מדת גדר השכלתם הם מדייקים בעדותם. […]אי אפשר לומר דנשים וקטנים חשודים לשקר, משום דאם כן למה לן קרא מיוחד לפוסלם לעדות[…] ועוד ראיה גמורה ממה שהאמינו חכמים לאשה בעדות בכמה דברים: א' בעדות חליצה[…] מהימנינן להו בכל דבר שהוא גלוי מלתא משום דאין זו עדות אלא הגדה על המציאות האמתית כמות שהיא, וכיון דלא חשידי לשקר סמכינן עליהו ולא בעינן שיהיו מסיחין לפי תומם […]. וכן האמינו את הנשים בכל איסורים ואפילו באיסור תורה כגון שחיטה וניקור והפרשת חלה […] ובאמת כי לא היה צריך לראיות דמהיכא תיתי לומר דחשודות לשקר ובוודאי שהן בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. […] ואם כן השתא דברירנא דאין נשים חשודות לשקר, על כרחך טעמא דפסלותם הוא משום דלא דייקי, כלומר: שאין דרכן לעסוק במסחר ובדברים של ממון, ולכן אינן יכולות לקבל ציור ברור בהבנת הענין שראו בעיניהן, ועלולות לטעות בדדמי ולהוציא מפיהן שלא במתכוון עדות בלתי נאמנה ומדויקת[…] ועל פי זה רשאים הקהל לתקן בהסכמת כלם להכשיר אשה לעדות כמו שמהניא תקנתם לקבל עדות הקרובים. וכל זה הוא בעדות שבממון, אבל בעדי קדושין וגטין וכן בדבר שבערווה אסור לתקן תקנה כזאת ואף אם תקנו תקנתם בטלה, דכיון שיש בעדות זו הרבה חלוקי דינים וספקות וצדדים להקל, חשודה האשה להקל בהם" (הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד – חושן משפט סימן כ. הדגשים שלי-מ.ה).
הכוח היחיד שיכול להציב דרישות מוסריות הוא אלוקים
הכוח העל-טבעי של המוסר – הרב ד"ר משה רט
המוסר הוא תופעה מופלאה בבריאה, כמעט על-טבעית. לכל יצור חי יש שאיפות טבעיות לשרוד, לשגשג, להשיג הנאות ולהתרחק מכאב. אולם התחושות המוסריות של בני האדם מורות לנו פעמים רבות לפעול בניגוד מוחלט לתשוקות הכי בסיסיות הללו. בשם המוסר, נדרשים אנשים פעמים רבות לכבוש את ייצרם, לוותר על מימוש תשוקותיהם הגדולות ביותר, להקריב את נוחיותם, ממונם ורכושם, ולפעמים אפילו את חייהם. כך למשל, אוסר המוסר ליטול את חייו של אדם אחר, גם אם אפשר להרוויח מכך הרבה מאד, וגם אם אפסיד הרבה מאד אם לא אהרוג אותו, ואפילו אם אאבד את חיי בשל כך. הדרישה המוסרית הזו מוטמעת בנו כל כך חזק, שהגמרא אינה רואה צורך לבסס אותה על הכתובים אלא על סברה פשוטה: "מה ראית שדמך אדום יותר מדמו?". אבל לכאורה התשובה המתבקשת לכך היא: "עצם העובדה שזה דמי שלי, הופכת אותו לחשוב יותר עבורי מאשר דמו של אחר!". מדוע עליי למות, לדכא את יצר החיים הבסיסי ביותר שלי, כדי שמישהו אחר יוכל לחיות?
האינטואיציות המוסריות החזקות הללו קיימות אצל רוב בני האדם, בלי קשר לאמונתם והשקפתם. קשה למצוא אדם שפוי שיצדיק רצח במקרה בו הוא מביא תועלת. החוש המוסרי הרווח תופס את המוסר לא כהמלצה או עצה טובה, אלא כתביעה ודרישה הגוברת על כל שיקול אחר. יש המנסים להסביר את החוש המוסרי הזה כנטייה שנועדה להביא תועלת לחברה, ובכך בעקיפין לפרטים, גם אם לפעמים הוא דורש מהם הקרבה. אבל הסברים אלה כושלים בשל העובדה, שפעמים רבות ידרוש המוסר ויתורים כבדים והקרבה גם מצד החברה, ואפילו האנושות כולה. בתרחישים קיצוניים מסוימים, אנשים יחושו שעדיף שייחרב העולם מאשר יתקיים על גבי עוולות נוראיות. והשאלה זועקת: מה ההיגיון בכך? מהיכן נובע המוסר הזה, ואיזה כוח ביקום מעניק לו את הסמכות לדרוש מהאנושות לפעול בניגוד גמור לאינטרסים שלה?
את התשובות לכך לא נמצא בטבע או באבולוציה. הכוח היחיד שיכול להציב דרישות כאלה הוא אלוקים, והנימוק היחיד האפשרי עבורן הוא שמצבו הרוחני של האדם, המושפע מרמתו המוסרית, חשוב לאין ערוך ממצבו בעולם הזה.
עוד על כך תוכלו לקרוא בהרחבה בספרי החדש, "אמת וחובה – דת, מוסר ומה שביניהם".
כשם שכוח קבוצתי מעניק תנופה למטרות חיוביות כך עלול הוא להשפיע לרעה
הטלת עונש מוות – הרב מאיר נהוראי
פרשתנו חותמת בסקילתו של המקלל על ידי בית הדין. אולם, מתוך עיון בפסוקים ניכר הפער שבין פשט הפסוקים לבין ההלכה שנוסחה בחז"ל. וכך נאמר:
"הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה… רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת".
ההליך המשפטי מתבצע מחוץ למחנה ולא בבית הדין. הגורמים המעורבים הם כל אלו ששמעו את הקללה, שהם מעין "עדים" וההוצאה לפועל של העונש מתבצעת על ידי כל העדה. לאמור, כל הציבור שנוכח ושומע את הקללה שותף לרגימתו של המקלל. אולם, במדרש ההלכה אנו מוצאים כמה שינויים מהותיים. הזירה המשפטית אינה רחוב העיר או כל שטח ציבורי אחר אלא בית הדין ובית הסקילה. הנוכחים בעת העבירה אינם עוברי אורח שמזדמנים באותה העת אלא עדים ודיינים. וזה לשון הספרא אמור (פרשה יד פרק יט):
"מלמד שבית דין מבפנים ובית הסקילה מבחוץ, וסמכו השומעים את ידיהם, אילו העדים, כל השומעים אילו הדיינים".
חז"ל שללו את האפשרות שכל העדה תוציא לפועל את עונשו של המקלל. הענישה מסורה לעדים ולדיינים בלבד. מודל דומה קיים גם בפרשת המקושש עצים בשבת, שגם נענש בסקילה. שם נאמר: "מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". גם באירוע זה, לפי פשט המקראות, הענישה מתבצעת על ידי הציבור. אולם, מדרש ההלכה מצמצם את פורום הענישה. כך נאמר ספרי במדבר (פרשת שלח פיסקא קיד):
"כל העדה אתה אומר במעמד כל העדה או כל העדה כמשמעו? תלמוד לומר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו הא מה ת"ל כל העדה במעמד כל העדה".
כלומר, עונש ההריגה בוצע על ידי העדים בלבד אבל לעיני כולם. מה משמעות הפער שבין פשט המקראות למסורת התורה שבעל-פה? לפי הפשט עונשו של המקלל היה צריך להתבצע באמצעות הקהל ששמע את הקללה על כך שביזה את השם בפניו. בכל זאת, סברו חז"ל, שלא יהיה נכון שהענישה תופקד בידי הציבור אלא המשימה תוטל על בית הדין. יתכן וקיים חשש שאם הציבור יבצע את הענישה, סערת הרגשות תגרום לציבור לנהוג באלימות כלפי המקלל.
פרשה זו יכולה להיות תשתית להבנת הפולמוס בשאלת הטלת עונש מוות על עבירות חמורות. המתנגדים סבורים שחברה שבה מונהג עונש מוות עלולה להיות חברה יותר אלימה, משום שהוצאה להורג תורמת ליצירתה של אווירת אלימות. מודל ענישה כזה עלול להיות מאומץ על ידי אזרחים מהשורה שיעשו דין לעצמם. מנגד, יש הטוענים שדווקא שלילת עונש מוות היא שעלולה לגרום לפגיעה במוסר הציבורי בעיקר בשל החשש שבהעדר אלטרנטיבה ממוסדת, ליטול את חייו של מי שנטל חיים של אחרים, עלול הציבור לעשות דין לעצמו ולגאול את דמו של הנרצח.
ייתכן ושתי התפיסות הללו מייצגות את הפער שבין הפשט לדרש בפרשת המקלל. לפי הפשט ניתנה רשות לציבור שנכח לסקול את המקלל. אולם, חז"ל הגבילו את מעורבות הציבור והפקידו את הענישה בידי בית הדין. חז"ל חששו שאם ביצוע העונש יבוצע על ידי הציבור עלול הדבר להביא להידרדרות מוסרית כדוגמת מעשי לינץ' ונקמת דם. כשם שכוח קבוצתי מעניק תנופה למטרות חיוביות כך עלול הוא להשפיע לרעה כמו מעשי לינץ' או אונס קבוצתי וכו'.
וכך מסכם הנצי"ב את הענישה בסיומה של הפרשה: "וירגמו אותו אבן. לא עשו עוד עפ"י הכעס והנקמה שמצאו בלבבם בשעה ששמעו, אלא עשו מצד המצוה, וכדי לקיים מצות רגימה רגמו בו אבן אחת".
התורה חתרה לענישה קשוחה אבל ללא רגשי כעס ונקמה.
בגינן של התנהגויות מסוימות, מאבד יהודי את הזכות השמורה לו
אבות ג', י"א
שייחנק העולם? – נעמי (יפֶה)
"רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְּגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא".
במשנתנו נקבע כי בגינן של התנהגויות מסוימות, מאבד יהודי את הזכות השמורה לו, לחיי גמול ושכר, לאחר העולם הזה.
במשנה במסכת סנהדרין, נזכרים שמותיהם של אנשים שנידונו לגורל זה: "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים – ירבעם, אחאב, ומנשה… ארבעה הדיוטות – בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי" (סנהדרין, י', ב').
להלן מדרש אודות אֲחִיתֹפֶל, יועץ המלך דוד, שבגד בו לטובת בנו אבשלום ואשר נמנה עם "משוללי העולם הבא":
"… בשעה שבא דוד לחפור יסודות של בית המקדש, חפר חמש-עשר מאות של אמה ולא מצא (את) התהום. ובסוף מצא אחד עציץ/חרס ורצה להרימו. אמר לו (העציץ): אין אתה יכול. אמר לו: למה? אמר לו: שאני כאן כבוש על התהום… אף על גב כן, לא שמע לו. כיוון שהרימו, עלה התהום ורצה לכלות (את) העולם. והיה אחיתופל עומד שם. אמר: כעת דוד נחנק ואני אמלוך. אמר דוד: מי שחכם שיודע להעמידו ולא מעמידו יהיה סופו החנק. אמר, מה שאמר, והעמידו. התחיל דוד אומר שירה 'שיר המעלות'…" (ירושלמי סנהדרין, נ"ב ב).
בעת חפירת יסודות המקדש, הגיע דוד לטבורו של העולם – נקודה עליה הוצב עץ או מכסה חרס, שעצרו את מי התהום מלהציף את העולם ולאבדו. למרות שהוזהר שלא להרים את הכיסוי, דוד עשה זאת. והמדרש, במקום להתעכב על פעולתו, ממקד את מבטנו באחיתופל – יועצו, שצפה בפורענות ואמר: "כעת דוד נחנק ואני אמלוך".
"כעת דוד נחנק ואני אמלוך", זו משנת אחיתופל, שמפני אימוצה מזהיר רבי אלעזר המודעי – העדפת קידום עצמי, במחיר של צונאמי פיזי ומוסרי, ועמידה מנוכרת מול חורבן תשתיות הטבע ויחסי האנוש, חרף היכולת לפעול ולהצילם. הנוהג כך, הריהו כופר גם בבריתו עם אלוקים וסופו שתתממש עליו מזימתו, כאחיתופל, שנחנק הוא בעצמו, על ידי שנטל וקיצץ במו ידיו את פתיל חייו והתאבד.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
חוליה של אסירים פוצצה את שער הסורגים שהפרידו בין האסירים ובין הפרצה. חוליה אחרת זרקה רימוני הלם והבעירה אש בתוך הכלא על מנת לעכב את הסוהרים
רחמנות מול אכזריות – יעקב ספוקויני
"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"– לדעת הרמב"ן טעם המצווה הוא "ללמד אותנו מידת הרחמנות שלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם". אותו הטעם, מסביר הרמב"ן גם לגבי הציווי שלא לשחוט עגל מיד כשנולד. החשש הוא שאדם יהפוך להיות אכזר הן כלפי בעל חיים והן כלפי אדם. הרשב"ם מסביר באותו אופן גם את מצוות שילוח הקן וגם את האיסור של "לא תבשל גדי בחלב אמו".
הסבר זה מתאים מאוד לדבריו של ר' שמלאי [סוטה יד]. "תורה – תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' (בראשית ג, כא), וסופה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויקבור אותו [את משה] בגיא'" (דברים לד, ו).
את ההפך הגמור מדרך החסד של התורה הפגין בארץ השלטון הבריטי העריץ אך לפני 76 שנים. הבריטים התכוונו להוציא להורג בתלייה בבת אחת ארבעה מאנשי אצ"ל, שנתפסו בפעולות שונות. אחד מן הנידונים למוות היה דב גרונר. הוא ברח מצ'כוסלובקיה שנכבשה בידי הנאצים. אחר כך שירת כלוחם בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. גרונר נתפס במהלך פעולה של האצ"ל לתפיסת נשק מתוך משטרת רמת גן. בזמן הפעולה נפצע גרונר באורח קשה ונפל בשבי. הוא נידון למוות. פציעתו הקשה והרקע שלו עוררו רעש גדול בעולם. בקשות חנינה זרמו אל השלטון הבריטי מצד גורמים שונים בארץ ובעולם. מצד שני, האופוזיציה בבריטניה ובראשה צ'רצ'יל לחצו על הממשלה לפעול בכל הכוח נגד "הטרוריסטים".
מפקדת האצ"ל לא חיכתה לחנינה ותכננה מבצע פריצה נועז לבית הסוהר בירושלים על מנת לשחרר את הארבעה. גרונר עצמו שלל את הפעולה וביקש שלא יסכנו אחרים בגללו. הוא חשש שפציעתו הקשה תכביד על המבצע וביקש שיעדיפו שחרור אחרים.
בעוד ההכנות לפעולה נמשכות, העבירו הבריטים במפתיע את כל הארבעה לכלא עכו. גם שם הייתה כבר תוכנית לחילוץ אסירי אצ"ל ולח"י. מבצע זה נראה על פניו כבלתי אפשרי. מדובר בכלא הבנוי על מצודה מבוצרת היטב. חומה גבוהה וחפיר מגינים על המצודה מצפון וממזרח, והים מצד מערב. קצין המבצעים של אצ"ל, עמיחי פגלין מצא את נקודת התורפה – הצד הדרומי הנושק לסמטאות עכו העתיקה.
מפקדת האצ"ל החליטה על מבצע משולב של פריצה מבחוץ שתתואם עם פעולת חפירה של האסירים שבכלא. לאסירים הוברחו אמצעי חפירה וחומרי נפץ בשיטות מאוד יצירתיות. אחת מהן הייתה אבקת חומר נפץ המונחת בתחתית קופסת שימורים של ריבה. בנוסף, האסירים מצאו דרך יצירתית להוציא את העפר. הם הכניסו אותו לכיסי המכנסיים ובזמן שעת ההליכה בחצר, רוקנו את העפר.
גם הכוח הפורץ מבחוץ נדרש ליצירתיות. לא רק לגבי עצם הפריצה, אלא גם בנוגע לדרך ההימלטות. אנשי אצ"ל רכשו כלי רכב שנצבעו ככלי רכב של הצבא הבריטי. בגדים אזרחיים הוברחו לכלא על מנת שהבורחים יוכלו להיטמע באוכלוסייה במקרה הצורך.
התוכנית התקדמה כראוי, אלא שאז באופן פתאומי הקדימו הבריטים את תלייתם של ארבעת הנידונים למוות: דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני הי"ד.
ההוצאה להורג יצרה תחושה של דחיפות במפקדת האצ"ל. הוחלט לשלול את תכנית החפירה הדורשת זמן רב. במקום זאת, אומצה תוכנית של פיצוץ מבוקר מבפנים המשולב עם פיצוץ החומה מבחוץ.
השבוע, לפני 76 שנים, אירע הדבר. חוליה אחת פרצה באמצעות פיצוץ אדיר חור בחומה הדרומית מעל לחמאם. חוליה של אסירים פוצצה את שער הסורגים שהפרידו בין האסירים ובין הפרצה. חוליה אחרת זרקה רימוני הלם והבעירה אש בתוך הכלא על מנת לעכב את הסוהרים. 41 אנשי אצ"ל ולח"י ברחו, 6 מתוכם נהרגו, 8 נתפסו. מפקד הפעולה, דב כהן, נהרג יחד עם עוד שני לוחמים.
שלושה מהלוחמים שנתפסו – מאיר נקר, יעקב ויס ואבשלום חביב נידונו למוות.
יורשיהם של בלפור ולויד ג'ורג', אוהבי התנ"ך שהכריזו על הקמת 'בית לאומי לעם היהודי בא"י' ['הצהרת בלפור'], הפנו עורף להצהרה ולמוסר התנ"כי והרבו בהוצאות להורג. זה לא עזר להם. להפך, האכזריות הבריטית, שביד אחת מנעה מפליטים יהודים להגיע ארצה, וביד השנייה הוציאה להורג לוחמי מחתרת, יצרה סחף נגדי בדעת הקהל העולמית וקירבה את קץ שלטונם בארץ ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com
אני נגעל ומתקומם כשאנשים הופכים את התורה והאמונה לכלי להשגת כבוד, כוח, מעמד פוליטי או כל טובין אחרים
צוות מדיה
במאה ה-21 זקוק כל מוסד חינוכי לנוכחות בעולם התקשורת, המידע והרשתות החברתיות. שהרי אם רוצים לגייס תלמידים, לגייס משאבים, להטביע חותם או לתקשר עם העולם, לא ניתן לעשות זאת בלא מי שידאג להיבטים התקשורתיים של הסיפור. בתחילת כל שנה במכינה, אנו ממנים "צוות מדיה" שאחראי על תפעול החשבונות של המכינה ברשתות החברתיות השונות, על התמונות והסרטונים, ההודעות והפרסומים.
וכל שנה, כשאני יושב עם חברי הצוות לשיחת הכנה, אני דורש מהם שני כללים בנוגע לתמונות שהם מצלמים ומפרסמים מהווי החיים במכינה – שני כללים שהשילוב ביניהם עלול להישמע קצת מוזר – בלי עירום ובלי תפילות.
את הדרישה ללבוש מלא בתמונות, בעיקר אם מדובר בפעילות בבריכה או בטיול במעיין, הם מבינים מיד – תמונות שלא בלבוש מלא לא אמורות להיות מפורסמות ברבים. למרות שברור שלבריכה כללי צניעות שונים מלשאר העולם, לא סביר שצורת הלבוש שבה מתנהלים אנשים במרחב שבו הם שוחים ומשכשכים, תהיה מפורסמת בשער בת רבים. את ההתנגדות התקיפה שלי לצילום של חבר'ה מתפללים, אני נדרש קצת יותר להסביר, אבל השורה התחתונה דומה מאד – פרטיות, אינטימיות וחילול של הרגע.
נוכחות של מצלמה הופכת כל ספונטניות לפוזה. רגע פנימי ואותנטי הופך להיות בבואה של מי שמסתכל עליי מבחוץ. את השאלה "מה אני עושה?" מחליפה השאלה "איך אני נראה"? ואנחנו, שכל כך קשה לנו להתפלל גם ככה, לא יכולים להרשות לעצמנו להחליף רגע של עמידה לפני ה' ברגע של דוגמנות מול הצלם.
במובנים רבים, כל העבודה הפנימית של תפילה היא הניסיון הלא פשוט בכלל, להשתחרר לרגע מתודעה הבבואה, זו שכל הזמן תוהה איך נראים הדברים בעיני הסביבה שלנו. צעירים וצעירות בני דורנו, חווים את התודעה הזו באופן אינטנסיבי בהרבה מאשר בדורות הקודמים. הם רגילים לצילומי סלפי, הם מצלמים כל מנה שהם מקבלים במסעדה והם מתעדים כמעט כל רגע חשוב יותר או חשוב פחות. התפילה היא הזדמנות להימנע מכל אלה לרגע אחד קצר. אם נמצא את עצמנו מצלמים תפילות, אפילו הרגע הזה יתפוגג.
זאת ועוד, מהות הקדושה היא שלא משתמשים בה לצרכים אחרים.
בילדותנו היינו משתמשים בספרי טלפונים כדי להגביה את מושב הכסא, אך לא היה עולה בדעתנו לעשות זאת עם חומש או סידור – "הנרות הללו קודש הם" ולכן "אין לנו רשות להשתמש בהם". מטרת התמונות שמצלם צוות המדיה היא לפרסם את המכינה, לגייס את המחזור הבא או להישלח לתורמים פוטנציאליים. המחשבה שרגעי התפילה שלנו יהפכו להיות כלי בקמפיין גיוס תלמידים או גיוס תרומות, היא בפשטות חילול הקודש.
אני נגעל ומתקומם כשאנשים הופכים את התורה והאמונה לכלי להשגת כבוד, כוח, מעמד פוליטי או כל טובין אחרים. לא ייתכן שהתפילה תשמש לנו לצרכים פנימיים של המוסד החינוכי שלנו.
בסוף השיחה הקבועה הזו עם צוות המדיה, אני מעודד אותם לעשות את תפקידם נאמנה. להביא את הבשורה של מה שנעשה במכינה לידיעתם של רבים, אבל להיזהר מהכלי רב העוצמה הזה ומהמחירים הכבדים שהוא עשוי לגבות. אסור להגיע למצב שאנו חווים את העולם רק מבעד לעדשת המצלמה, ושהקריטריון של ה"שופוני" הופך להיות המצפן שקובע כיצד נתנהג.
מהרב עמיטל למדנו תובנה פשוטה ועמוקה, שלוכדת על הקשר שבין פנים וחוץ ובין עולמות של רוח להצגתם כלפי אחרים. הרב היה נוהג לומר ששלוש המילים האחרונות בתורה הן "לעיני כל ישראל", כדי ללמדנו שכשעושים מעשה רק כדי שהוא יהיה לעיני כל ישראל, שם נגמרת התורה.
אנו צריכים לצעוד במתינות ובהדרגה, צעד אחר צעד, כמו ספירה המתחילה מהאחד ומגיעה אל המספר השלם
ספירת העומר – הרב יעקב פילבר
אף על פי שריבון העולמים יכול היה לברוא את עולמו במאמר אחד, העדיף לברואו בעשרה מאמרות. ועל כך אמרו בפרקי אבות [פ"ה א]: "ולמה נברא בעשרה מאמרות? לתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". על סיבה זו נראה שאפשר להוסיף טעם נוסף, שבמעשהו זה לברוא את העולם בעשרה מאמרות בא בורא עולם ללמדנו שהמתינות היא ההנהגה הנכונה, לפעול ולעשות כל דבר ודבר בהדרגה, שלב אחר שלב, בהתאם למדרגתו של האדם, ורק כך יוכל האדם להגיע לשלמותו. רעיון זה שיש לפעול לא בדליגה חד-פעמית, אלא בעליה מתונה של צעד אחר צעד, אנו מוצאים בכמה מקומות בתורה, כמו חלום הסולם של יעקב אבינו, שהיה מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, גם כאן אין המלאכים מתרוממים בדליגה אחת אלא עולים ויורדים בו, שלב אחר שלב. וכך על כל אדם להתעלות בחייו באמצעות סולם, הבנוי שלבים שלבים שאין עולים לשלב הגבוה יותר קודם שעלו על השלב שתחתיו.
בדרך זו מסביר הנצי"ב [בפירושו 'העמק דבר' על החומש] כמה חטאים של אישים בתורה שלא היו עבריינים, אלא אדרבא היו קדושי עליון, וכל חטאם היה ניסיונם לקפוץ למעלות שהיו למעלה ממדרגתם. כמו הנזיר שצריך כפרה על חטא שחטא על הנפש, ומסביר הנצי"ב [במדבר ו יא]: "שציער עצמו מן היין ובקש דבר שגבוה מערכו" וכוונתו: שנצטער מן היין כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש ה', ואמר הכתוב: שמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה נקרא חוטא על נפשו.
זה היה לפי הנצי"ב גם חטאם של מאתים וחמישים נשיאי העדה, שהיו "קראי מועד ואנשי שם", שהצטרפו למחלוקת קרח, ועליהם אמרה התורה: "החטאים האלה בנפשותם", שהם היו חסידי הדור והיו מוכנים למסור נפשם להשיג דבר שהוא למעלה מיכולת השגתם. וכך גם מסביר הנצי"ב [ויקרא י א] את חטא נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה: "שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה' – ואמרה תורה שאעפ"י שאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא ציווה".
רעיון זה של התקדמות והתעלות בהדרגה אפשר להחיל אף על ספירת־העומר שהיא דומה לסולמו של יעקב, שהמספרים שבספירה דומים לשלבים שבסולם, שניהם מביעים את ההתקדמות בהדרגה, זה בתחום המרחב וזה בתחום הזמן. וכמו סולמו של יעקב המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כך גם ספירת־העומר ראשיתה בחג הפסח, ביציאה מעבדות לחירות פיזית, ואחריתה בחג השבועות, יום מתן התורה הנותנת לישראל את חירות הרוח, כדרשת חז"ל: "אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". ספירת־העומר היא הסולם המגשר בין שני עולמות, בין העולם הארצי לעולם השמימי, ולכן ספירת־העומר מתחילה בהבאה קרבן העומר הבא מן השעורים שהוא מאכל בהמה, המסמל את הצד הארצי, ומסתיימת בחג השבועות, בו מביאים את קרבן שתי הלחם, הבא מן החטים שהם מאכל אדם, המסמל את הצד הרוחני. כך שספירת־העומר היא המסלול המוליך אותנו מהחול אל הקודש, מהארצי אל הרוחני, ואת הדרך הזו אנו צריכים לצעוד במתינות ובהדרגה, צעד אחר צעד כמו ספירה המתחילה מהאחד ומגיעה אל המספר השלם: "שבע שבתות תמימות תהינה. עד למחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".
רבנים מוסמכים על בסיס הפגנת ידע הלכתי. מבחינה זו הם ממשיכים יותר את הכהנים מאשר את הנביאים והזקנים
ביזור הסמכויות של משה רבנו – הרב ד"ר עידו פכטר
עמדנו ברשימה הקודמת על הצורך בהפרדת רשויות בעולם הרבנות. ישנם המומחים להלכה וישנם המומחים למחשבה. ישנם בעלי דמות ייצוגית וכושר רטורני וישנם שכוחם בלמדנות. אי אפשר לצפות את כל התכונות הללו באישיות אחת. עלינו לברר לעצמנו מה אנו רוצים מרבנים כדי שנדע את מי למנות ולאיזה תפקיד.
האמת היא, שאת ההכרה הזאת בתכונות השונות הנדרשות מן הרב אפשר למצוא כבר במקרא. בתורה יש לנו לכאורה רב אחד, הלא הוא משה רבנו. אבל מסתבר, שגם הוא הכיר במגבלותיו.
כבר בראשית דרכו, משה מעיד על כך שהוא חסר כישרון רטורי. "לא איש דברים אנכי", הוא אומר לא-לוהים שמבקש לשלוח אותו אל פרעה. הפתרון המוצע לכך הוא שאהרן ישמש כנביא שלו, כלומר כמי שמדבר במקומו בפני פרעה ובפני העם. הרב זקוק לדובר.
בהמשך אנו מוצאים את חלוקת כוח השיפוט. בתחילה, היה משה יושב לבדו וכל העם היה מגיע אליו למשפט, מן הבוקר עם הערב. יתרו מזהה שאם משה ימשיך כך, הוא לא יחזיק מעמד, ולכן מייעץ לו למנות שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, אשר ישפטו במקומו את העם. חישוב קל מלמד שמדובר בכמות עצומה של שופטים – 78,600 איש! שופטים אלה היו צריכים להיות בעיקר בעלי מידות: "אנשי חיל יראי א-לוהים אנשי אמת שונאי בצע". ראוי שמידות אלה ייכנסו גם הן למבחני הדיינות ולוועדה למינוי דיינים.
בספר במדבר נקרא על ביזור כוחו המנהיגותי של משה. שבעים איש הצטרפו איתו להנהגת העם וקיבלו מרוחו. מנהיגות זו נדרשה להילקח מ"זקני העם ושוטריו"; כלומר, היא היתה צריכה להיות בעלת מעמד ציבורי. שם היתה חשיבות לדמות הייצוגית ולכריזמה האישית. את התכונות נבקש כיום למצוא אצל רבנים המשרתים בתפקידים ממלכתיים בכירים, כמו רבנים ראשיים למדינה או בערים. לא כולם כאלה.
אבל ביזור הכוח המשמעותי ביותר בעיניי במקרא הוא מינוי אהרן לכהן. כבר עמדנו בעבר על החלוקה התפקודית בין הכהן והנביא. ככהן הגדול, אהרן היה אחראי על הפולחן, על הטקסים ועל הריטואלים. בתורה, כל אלה התרכזו במשכן. שם היתה נעשית עבודת הא-לוהים. אפילו בשר אדם לא היה יכול לאכול אם לא היה מביא אותו למשכן ושם זורק את דמו.
במשכן מצאנו אינטנסיביות דתית וגודש הלכתי. הכהנים היו האחראים על ההבחנות הדקות ביותר בין טמא לטהור ובין המותר לאסור. בעוד שעניינים משפטיים, שבין אדם לחברו, הופקדו בידי השופטים, הכהנים עסקו בעיקר בדברים שבין אדם למקום, ושם היה עיקר הפוקוס ההלכתי. סמכויות אלו נלקחו ממשה, אשר נותר בתפקיד הנביא. משה רבנו היה איש החזון, אשר מתווה את הכיוון הרוחני ואת הדרך שבה עם ישראל צריך ללכת. הכהנים התעסקו בקיים, משה צפה פני עתיד.
כפי שאמרנו בעבר, כיום, רבנים מוסמכים על בסיס הפגנת ידע הלכתי. מבחינה זו הם ממשיכים יותר את הכהנים מאשר את הנביאים והזקנים. הם לא נבחנים על היכרותם עם יסודות המחשבה היהודית ובכלל לא עסוקים בשאלות הגדולות של הקיום היהודי בארץ ובתפוצות. זו מחשבה מכיוון אחר. הרבנים עסוקים בעיקר בהבחנה הדקה שבין האסור והמותר, הכשר והלא-כשר. ההלכה יורדת לפרטי פרטים; בעוד הנבואה זוקקת מחשבה הצופה ממעל. מדובר בכישורים אחרים, תודעות שונות, ידע אחר.
אם כבר בתורה מצאנו את הפרדת הרשויות הזו בתפקיד הרבני- אין סיבה שזה לא יהיה היום. אם משה רבנו לא היה מסוגל למלא את כל הפונקציות הנדרשות מרב, כל שכן שאין לצפות זאת מרבנים בימינו. לכן, טוב שנכיר בכישורים השונים הללו. כולם חשובים וכולם מבורכים. פשוט יש לתאם כוונות כדי שנדע למה לצפות כאשר אנו בונים את מערך הרבנות במדינת ישראל.
על בעל תפקיד להצדיק את העמדה הבכירה אליה הגיע
כבוד וביקורת כאחד – קובי פרידחי
פרשת אמור מתחילה בציוויים שונים המוטלים על אהרון ועל בניו הכהנים שכוונתם לשמור עליהם בטהרה ובקדושה. בתוך רצף הפסוקים מופיע פסוק ח' שפונה דווקא לעם עצמו- "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".
יש כאן שתי מצוות שונות, האחת- "וקדשתו", והשנייה- "קדוש יהיה לך". רש"י מסביר את "וקדשתו"- על כורחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו וייסרהו עד שיגרש. ואת "קדוש יהיה לך"- נהג בו בקדושה, לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה.
למעשה, יש כאן שתי תנועות נפשיות שונות ביחס שבין ישראל לכהנים. האחת, עמדה ביקורתית שתפקידה להשגיח בכהן ולוודא שעומד בחוקים ובנורמת ההתנהגות המצופה ממנו, עד כדי כך שאם נושא אישה האסורה לו, מלקים אותו עד שיגרש אותה. העמדה השנייה היא עמדה של כבוד, כך שבכל מקום עלינו להעמידו בראש כיאה למעמדו המיוחד.
את העמדה הכפולה הזאת אנחנו מוצאים גם במשנה במסכת הוריות: "כֹּהֵן קוֹדֵם לְלֵוִי, לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר, וּמַמְזֵר לְנָתִין, וְנָתִין לְגֵר, וְגֵר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין; אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם, וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ" (פרק ג' משנה ח').
כלומר, לכהן יש מעמד ראשון ומיוחד מעבר לשאר הקבוצות בעם, המעמד הזה ניתן לו מבלי שצריך לעשות מאומה. יחד עם זאת, כדי לשמר את מעמדו ולקבל את הכבוד המגיע לו עליו להקפיד על האיסורים הקשורים אליו וכן להיות תלמיד חכם כדי לקיים את תפקידו בסיירת החינוכית של עם ישראל.
העמדה הכפולה הזאת המצופה מהעם מוכרת לנו גם ביחס שלנו כלפי מנהיגים פוליטיים ועסקיים. כאשר אנו נפגשים עם מנהל בכיר בארגון, מורה בבית הספר או שר בממשלה, עלינו להקפיד בכבודו כחלק מהכרה בהיררכיה המכווינה אותנו לראות באדם בעל תפקיד ולכבד אותו מעצם מעמדו. יחס משפיל ומזלזל כלפי בעל התפקיד יכול לפרק את המבנה החברתי שעל אף חסרונותיו, שומר על יציבות וסדר. יחד עם זאת, בעל התפקיד הוא בשר ודם ועליו להצדיק את העמדה הבכירה שהגיע אליו ועל כן אנחנו נדרשים לצד הכבוד, לבחון את התנהגותו, להיות ביקורתיים ולהוכיח אותו בעת הצורך.
איך מחזיקים בשתי העמדות הללו יחד? הפסוק מסיים ב- "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". אם נזכור שהמעמד והכבוד מגיעים אליו מכוחו של הקב"ה ולעיתים גם מכוחו של הציבור עצמו, נוכל לשמור במקביל על כבוד ועל ביקורת כאחד.
משמרות ותורנות – הרב אבי רזניקוב
"רופא תורן", אחראי על הטיפול השוטף במחלקה בתקופה שמעבר לשעות העבודה, החל מתום יום העבודה ועד לתחילת יום העבודה שלאחריו. הרופא התורן משמש כרופא בפועל ואחראי על הטפול השוטף במחלקה שבאחריותו.
פרשת 'אמר' מצווה על קדושת "הכוהנים בני אהרן" ומצַווה על היבדלותם במעשים, במנהגים, בנישואין ובאבלות. הכוהנים שמרו את משמרת ד'. בידיהם הופקדו מכלול גדול של תפקידים; הקרבת הקורבנות, הוראת העם, שפיטה ושמירת התורה. הכוהנים בבית המקדש עבדו במשמרות. כל משמרת עלתה לירושלים ועבדה במקדש שבוע אחד, ולאחר תום מחזור של המשמרות, החליפה אותה משמרת אחרת של כוהנים, וחוזר חלילה.בימי החגים היתה עבודה רבה במקדש, וכל המשמרות עבדו במקביל. לכל משמרת היה אדם אחראי, הוא ראש המשמר, הממונה על המשמרת כולה. ראש המשמר חילק את המשמרת לבתי אבות, וכל בית אב עבד יום אחד מתוך שבוע עבודה של המשמרת. גם בתי האבות הופעלו על ידי אדם אחד, הוא ראש בית אב האחראי לעבודת היום של בית האב שהוא ממונה עליו.בימי משה החלוקה הייתה ל-8 משמרות בלבד, "משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות, ארבע מאלעזר וארבע מאיתמר. בא שמואל והעמידן על שש עשרה, בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה" (תענית כ"ז ע"א).הוא המספר הסופי של משמרות הכהונה, וזהו גם המספר הידוע ביותר.
בישראל כיום, תורנות של רופאות ורופאים מתמחים אורכת 26 שעות ברצף, לעיתים כמעט ללא הפסקה. מחקרים שפורסמו במדינות בהן קוצר משך התורנויות ל-16 שעות ומטה, נמצא שיפור ניכר הן באיכות הטיפול הרפואי ובטיחות המטופל והן בשיפור גורף באיכות החיים של המתמחים.
הקדושה המלווה את מעמדם הרם של הכוהנים אמנם באה להם מתוקף ייחוסם המשפחתי בלי שהצטרכו לעמול לקבלה, אלא שעליהם לעמול על שמירתה וטיפוחה כל העת. במסכת תענית נאמר, "כל כהן שמכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועין שם – אסור לשתות יין כל אותו היום. במכיר משמרתו ואין מכיר משמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם – אסור לשתות יין כל אותה שבת" (י"ז ע"א). כלל זה תקף אף לאחר חורבן בית המקדש כפי שמפרש רש"י, "שמא יבנה בית המקדש ותכבד העבודה ויהיה זה צריך לעבוד".
מאחר ולימוד והשתלמות במקצועות הרפואה כרוכים בהכרח בלימוד אנטומיה ופתולוגיה על גוויות, דבר זה נוגע לאיסור על הכוהנים להיטמא למתים, שהוא איסור עשה ולא תעשה מן התורה, ואשר כולל את כל הטומאות המופרשות מן המת, כגון איבר מן המת, דם מן המת, כזית בשר מן המת, עצם כשעורה, הן על ידי מגע ומשא, והן על ידי שהייה באוהל מת.
צדדיה השונים של שאלה זו תלויים בדין טומאת כוהנים בזמן הזה כשאין מקדש. יש הסבורים שאין על הכוהנים בזמן הזה איסור להיטמא למת אף מדרבנן (הראב"ד נזירות, ה', ט"ו), כיוון שהם טמאי מת, ואין הזאת מי חטאת נוהגת בזמן הזה (משנה למלך, אבל פ"ג ה"א, ובשו"ת רע"א תניינא סי' י"ח), ואחרים סבורים, שגם לשיטתו קיים איסור מדרבנן להיטמא (תורת האדם עמ' קל"ו).
רוב הראשונים והאחרונים סבורים שכהן שנטמא ופירש מן הטומאה, וחזר ונטמא, חייב מן התורה (רמב"ם אבל פ"ג).
הרב משה פיינשטיין פסק שאסור לכהן לעבוד בבית חולים, וכן אסור לכהן ללמוד רפואה, משום שגם בעת הלימודים וגם בעת עבודתו בבית חולים ייאלץ להיטמא פעמים רבות למתים. ואף שיש מצווה להציל חיי אדם, מכל מקום ישנם אחרים שאינם כוהנים שיכולים ללמוד (אגרות משה יו"ד ח"ג, קנ"ה).
יש פוסקים שמקלים לעבוד בבית חולים, משום הספק אולי אין שם מת באותה שעה, או שישנן מחיצות שלמות בין האגף של המת לבין מקום עבודת הכהן, אך אין היתר ללמוד את מקצוע הרפואה (שו"ת ציץ אליעזר חט"ז, ל"ג אות ד').
הרב שלמה גורן התיר לכהן אף ללמוד רפואה, ולהיכנס לבית החולים על ידי העצה שיענוד על צווארו שרשת של מתכת שנגע במת או באוהל מת, מכיוון שחרב הרי הוא כחלל, היינו שכלי שנגע במת הרי הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו, וכל עוד הוא נושא את התכשיט הטמא על גופו, הרי הוא כמי שנוגע במת, ועל כן אין הוא מוסיף טומאה כשהוא חוזר ונוגע במת אחר. גישה זו מבוססת על ההלכה, שכהן המחובר לטומאה, והוא מחולל ועומד, אינו חייב על טומאה נוספת, הואיל ולא נסתלק מן הטומאה הראשונה, ואינו נחשב כמוסיף טומאה על טומאתו ובכל אופן הוסיף הרב וכתב שיראי ד' לא ישתמשו בפתרון זה, כל עוד הם יכולים להימנע מלהזדקק לו (ספר היובל לרב מ. קיר שנבלום עמ' כ"ט ואילך, תורת הרפואה עמ' 242-262).
גיור וזהות יהודית – אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
מהפכת בעל הגהות מרדכי: התניית הגיור במניע – חלק ג
פרק מ"ב
בשני הפרקים הקודמים ניתחנו את עמדת בעל 'הגהות מרדכי', והגענו למסקנה כי עמדתו בעייתית. נוכל לדייק את הבעיה; אם הוא מכריע כדעת הרמב"ם, שלפיה גר שמניעיו אינם לשם שמים, הריהו גר אם גויר בפני שלושה, הרי שלא פתר את הבעיה שהציב: הסתירה בין עמדת רב האמורא הקובע ש"כולם גרים" לבין עמדת רבי נחמיה התנא הקובע שמי שמניעיו לא לשם שמיים אינו גר. לפי הפירוש שהצעתי בפרק הקודם, פתרון המחבר נעוץ בקביעה שגר מעין זה לא מתקבל לגיור על ידי בית דין, אבל, אם התגייר על ידי שלושה הוא יהיה גר, אבל לא גר גמור. פרשנות זו, הנשענת על נוסח דברי המחבר, מותירה את הסתירה על כנה: בפני גר שמניעיו לא תקינים פתוחה דלת הגיור. יתר על כן, לפי פרשנות זו נוצר מצב בעייתי: מה יהיה מעמדו של גר זה כשניווכח שלא יישר את דרכיו; האם קידושיו קידושין, והאם יובא לקבר ישראל? המעמד היהודי שלו לא הוברר לפי המחבר.
צבי זוהר ואנוכי בספרנו "גיור וזהות יהודית" (עמ' 145 – 146), הצענו פירוש אחר, המבוסס על מסורת הפרשנות של המחבר בספרות ההלכתית. לפי פירוש זה, רב אכן לא חולק על רבי נחמיה, וגר שגיורו אינו לשם שמיים אינו גר. פירוש זה נשען על דברי המחבר הצועד בעקבות רבותיו בעלי התוספות וכותב: "אלא להדיא [=מדברי התוספות] מן התורה שצריך להיות בטוח שסופו לשם שמים". וכך כתבנו:
"גם מי שאומר כולם גרים הם אינו חולק על רבי נחמיה מבחינה עקרונית, שכן שניהם מסכימים שמי שאין גיורו 'לשם שמים' אינו גר. החידוש שבדברי האמורא לגבי המובא בברייתא הוא, שלדעת האמורא גם מי שבעת גיורו לא כיוון לשם שמים נוכל להחשיבו כגר, אם אחר כן יתברר לנו שהוא 'מישר דרכו'. כמו כן […] מי שמניעיו בעת הגיור מעורבים – לשם שמים ולשם תועלת – ניתן להחשיבו כגר. כלומר […] מי שמניעיו לגיור אינם לשם שמים אין תוקף לגיור גם בדיעבד. לעומת זאת, מי שמניעיו מעורבים, גיורו תקף בדיעבד. חידושו של בעל 'הגהות מרדכי' הוא כי מי שמניעיו לשם גיור היו פסולים ואחר כך "יישר דרכו"- גיורו תקף בדיעבד" (זוהר ושגיא, שם).
קריאה זו, המניחה כי לפי המחבר הגיור ייעשה לתקף בדיעבד, עולה כאמור בספרות הפוסקים. כך לדוגמא כותב הרב קוק:
"ועל דברי הגהות מרדכי בפרק ד דיבמות שמפרש, שאין אנו אומרים שהם גרים בדיעבד, אלא כשמכויון גם כן לשם שמים, אלא שמצרף לזה בשביל אשה או שהולך בדרך ישרה, קשה לסמוך באשר העיד שם, שע"פ קבלת רבותיו אין הדין כן והזהיר שלא לסמוך על סברתו" (דעת כהן, הלכות מילה וגרות, קנג).
ברם, ההבחנה בין לכתחילה לבין בדיעבד בנדון שלפנינו בעייתית. העקרון של 'לכתחילה' אמור להנחות את בית דין: אם בית הדין סבור שהגיור אינו לשם שמיים, לפי שיטת המחבר לא היה ראוי שבית דין יקבלו לגיור, והוא אינו גר. הבעייה העומדת לפנינו היא: איך בית הדין עושה בידיים מעשה של 'בדיעבד'? אם מניע 'לשם שמים' הוא תנאי הכרחי לגיור, ומניע זה לא נמצא, לפי שיטת המחבר הנוכרי אינו גר, איך אפוא נוצר מצב שהוא נעשה לגר? לפי שיטת התוספות שאלה זו לא עלתה כלל, שכן הם לא הניחו שהגר תלוי על חוט השערה העתידית. הלל ורבי חייא גיירו גרים שמניעיהם לא היו לשם שמיים והניחו שבעתיד יהיו לשם שמיים. אבל לפי שיטת המחבר, גרים מהסוג הזה יהיו גרים רק בעתיד: "ואע"ג דפסק לשם (יבמות כד, ע"ב) 'הלכה כולם גרים גמורים' – יש לומר: לאחרי כן, כשאנו רואים שמישירים דרכיהם, אף על פי שמתחלה עושים לשם אישות" (הגהות מרדכי, שם), ודברי המחבר מוקשים: שינוי סטאטוס אינו יכול להיות תלוי ועומד: או שהנוכרי יהודי או שאינו יהודי. אם הוא אינו יהודי גם אם מל וטבל, הרי שלא התחולל דבר.
הפירוש שהצענו בספרנו לדברי 'הגהות מרדכי', בעקבות הספרות ההלכתית, לא פותר את החידה: אין גיור שנעשה לכתחילה על ידי בית דין שיישאר תלוי ועומד ויוגדר לכתחילה כבדיעבד. לאור זאת אני דוחה את הפירוש שהצענו בספרנו. קשה להניח שהמחבר, שהוא מגדולי הראשונים, יציע סברה קיצונית המערערת את עקרונות כינון הסטאטוס היהודי.
על בסיס קריאה מדוקדקת של הטקסט, חידושו של המחבר קרוב במידת מה לעמדת הרמב"ם. לדעתו, גר שמניעיו אינם לשם שמיים יהיה גר אבל לא גר גמור. אכן, כפי שנראה במאמר הבא, כך פירש רב יוסף קארו, כנראה, את עמדת המחבר.
ירושת הארץ לכשעצמה אינה 'סוף פסוק'. מכאן ואילך יש להמשיך לבנות את הארץ ולקיים בה ממלכה יהודית ששואפת לחיים ערכיים של קדושה והתקדמות בלתי פוסקת
'אחרי קו מטרות' – היעדים להמשך – הרב אליעזר חיים שנוולד
התרגולות הבסיסיות שלמדו אותנו ב'לוחמת הפרט', בראשית דרכנו בטירונות, נועדו להטמיע בלוחם תובנות והתנהגויות חיוניות למצבי לחימה. אחת מהן – מיד לאחר סיום כיבוש היעד ניתנת הפקודה: "לשכב אחרי קו מטרות!" – לתפוס עמדות כלפי היעדים הבאים. זוהי תרגולת חיונית משום שמבחינה פסיכולוגית, לאחר הצלחה בקרב קשה לכיבוש היעד והשגת 'המטרה', יש נטיה לראות בכך סוף פסוק. להיכנס לשאננות, 'לנוח על זרי הדפנה' ולבקש מנוחה. או לשקוע בחוסר מעש כתוצאה ממבוכה או מדילמה שמקשה להגדיר מהו היעד הבא. התרגולת נועדה להטמיע בלוחם את התובנה שבכיבוש היעד מסתיים הקרב הנוכחי אבל לא בהכרח מסתיימת המלחמה הכוללת. צפויים אתגרים נוספים שיש להיערך לקראתם באופן מיידי: בהתמגנות על היעד מפני התקפות נגד, בהמשך ההתקפה מול יעדי עומק. צריך 'לנצל הצלחה' – לפעול מיד ולהמשיך את תנופת ההצלחה. אסור לאבד זמן יקר ולהתמהמה בחוסר מעש. חייבים להיות מודעים לכך שהשאננות של הניצחון בקרב לא תגרום להפסד ולתבוסה במלחמה הכוללת.
עקרון דומה קיים גם כלפי השגת יעדים ומטרות בתחום האישי הציבורי והלאומי. כאשר לנגד העיניים עומד יעד חשוב, ומושקעים מאמצים גדולים להשגתו, במיוחד אם מדובר על מאמצים שהושקעו לאורך זמן. לאחר שהיעד הושג ישנה נטיה לעצור במקום. להיכנס לשאננות, 'לנוח על זרי הדפנה' של ההצלחה. או, לשקוע בחוסר מעש כתוצאה ממבוכה משום שאין מטרת-על ערכית, כללית, לטווח רחוק שאמורה להנחות ולהגדיר מהו היעד הבא. מצב כזה בתחום האישי והלאומי עלול להביא לתהייה, למשבר ולהתפרקות.
בפרשתנו אנו לומדים על מצוות העומר – לקצור את ראשית תבואת השעורים החדשה ולהקריבה במקדש (ויקרא כג ט). לפני קצירת העומר להקרבה במקדש אסור לקצור את התבואה החדשה שגדלה באותה השנה, ולפני הקרבת העומר במקדש אסור לאכול מהתבואה החדשה. ועל מצות פאה – כאשר קוצרים את תבואת השדה אסור לקצור אותו עד הסוף, צריך להשאיר פינה לא קצורה, עבור העניים (ויקרא כג כב).
מצוות העומר היתה מצוה הראשונה התלויה בארץ שעם ישראל קיים בכניסה לארץ בימי יהושוע בן נון (יהושע ה יא ורש"י שם).
לא בכדי זו היתה מצוה הראשונה: "ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ? הוי אומר, בזכות מצות העומר! וכו'" (ויק"ר כח ד). מצוות העומר משקפת את הקדושה העצמית המיוחדת של ארץ ישראל מכל הארצות: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, וכו'" (משנה כלים א ו).
העבודה החקלאית היא תהליך ממושך ותובעני. בדרכו של עולם כאשר החקלאי רואה סוף סוף את פירות עמלו בשלים ומוכנים הוא מרגיש שהשיג את היעד, והוא מבקש להנות מהשגתו באופן מיידי, לקצור אותו מיד, עד השיבולת האחרונה ולאכול ממנו. מצות העומר באה ללמד שגם השגת המטרה החקלאית אינה סוף פסוק. יש עוד יעד של קדושה לפני שמממשים את פירות ההצלחה. אולם גם הוא אינו סוף פסוק. משום שמצות פאה מונעת לקצור את כל השדה עד השיבולת האחרונה, ויוצרת את התודעה שהמטרה לעולם אינה מושלמת בסופה, יש יעדי חסד נוספים שיש להשיג אחריה. וכך הלאה עד אין סוף. חכמים הדגישו את היסוד הנצחי של עם ישראל שאינו מכלה את פאת שדהו: "'כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה' (ירמיהו מו כח) – אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן 'אעשה כלה'. 'ואותך לא אעשה כלה' – אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם וכו', לא אעשה כלה" (ויק"ר כט ב).
אחרי מסע מפרך בן ארבעים שנה לארץ. שהיה רצוף משברים וקשיים. נכנסו ישראל לארץ לה קיוו כל השנים. מצות העומר בכניסה לארץ באה ללמדם שירושת הארץ לכשעצמה אינה 'סוף פסוק'. אם תתעצב התודעה שהמטרה הושגה, תתחיל התפרקות. מכאן ואילך יש להמשיך לבנות את הארץ ולפתחה ולקיים בה ממלכה יהודית ששואפת לחיים ערכיים של קדושה והתקדמות בלתי פוסקת – ללכת מחייל אל חייל. אם יובן שהשגת המטרה אינה סוף פסוק, ויש יעדים רבים להמשך, היא תתקיים לנצח.
המציאות איננה שחור ולבן – הרב ד"ר שלום שרון
בחודש שעבר הופץ סרטון שהוציאו תלמידות אולפנת חורב תחת השם "אם האולפנה הייתה מזרחית", שעורר סערה גדולה בטענה שהוא גזעני. נדהמתי, נעצבתי, לא מהסרטון אלא מהתגובות הסוערות לסרטון. ולא כי התגובות במקרה הזה היו בעוצמות גדולות יותר מאשר הפרשה בנתיבות, אז מורות בטיול שנתי בתיכון התייחסו בצורה פוגענית לתלמידותיהן מהקהילה האתיופית, כשפתחו קבוצת וואטסאפ בשם "טיול שנתי שחורות". ויש כבר מי שהספיקו להביע את מורת רוחם מכך שרבנים בכירים בציונות הדתית הגיבו בחריפות כשמדובר היה במזרחים אבל לא שמענו מהם כלל כשהיה מדובר באתיופים. ריבונו של עולם, מה קורה לנו? חייבים לעצור את העגלה המתדרדרת לתהום.
כאשר הגעתי ארצה מאתיופיה זה היה כמו להיוולד מחדש; פערים גדולים בשפה ובתרבות, הטכנולוגיה המורכבת והמסועפת. לא ידעתי איך להשתמש בשירותים. היה שוני גדול אבל הבנתי שהשוני איננו היררכי אלא רוחבי. אני תוצר של מערכת החינוך של הציונות הדתית (לא הפוליטית), בוגר של הפנימיות הדתיות של תנועת המזרחי. היום אני מוצא את עצמי רב בישראל, רב קהילת "קדושי ישראל" אשר נוסדה על ידי ניצולי שואה, מרצה בכיר באקדמיה וראש קתדרה. זכור לי שמיד לאחר המינוי שלי כרב בית הכנסת נשאלה הקהילה איך הם, כבית כנסת אשכנזי, קיבלו רב אתיופי? והם ענו- 'אתה מחפש ידע או צבע? אנו היינו בשואה, סבלנות מסלקציה נוראה. אנו לא מכירים אתיופי, אנו מכירים את הרב שרון'.
ספרי "מסיני לאתיופיה" נועד להשמיע את קולה העמום של קהילת בית ישראל מתוך מעורבות רגשית, להציב אותה כשווה בשיח היהודי בדורנו ולעשותה מוכרת וברורה יותר לכל אדם. בספר ביקשתי לכלול את המסורת של יהדות אתיופיה בעולם המנהגים והמסורות האורתודוקסי של העדות בישראל ולראות בו זרם לגיטימי ומוכר. דא עקא, מאז חיבור הספר מתנהל נגדי מסע השמצות בטענה שהוא מגדף ומחרף את קודשי ישראל ומתיר איסורים הלכתיים, האשימו אותי בכפירה. עברתי התעללות. דומני שגישה כזו המוחקת את העבר וקובעת סטנדרטים הלכתיים היא סוג של פטרנליזם וקולוניאליזם דתי, תפיסה זאת במידה רבה לצערי תחלחל לקהילה האתיופית כמו שהיא חלחלה לעדות המזרח בשנות החמישים. וכולנו אחראים למצב הזה, מי פחות ומי יותר.
בהרבה מקרים, נראה שאלה המדברים בשם השד העדתי, במידה רבה הם שאחראים ליצירתו ולשימורו, ודווקא האוכלוסייה הסובלת מאי שוויון עלולה לשעבד את כל הערכים האוניברסליים לזהות חד־ממדית אחת. מצד שני, אלה המדברים בשם עקרונות מוסר אוניברסליים, במקרים רבים, עלולים להציע לנו הפרדה במקום שוויון. הם מציעים לשפוט אנשים על פי צבעם מינם ועדתם – חברה שבה המיעוטים והקבוצות החלשות יקבלו את חלקם בחסד ולא בזכות. אז מיהו המדבר בשם ההיגיון, בשם הנורמליות? מיהו המדבר בשם האינטרסים האישיים ומיהו המדבר בשם האינטרסים הלאומיים? מי הם הפועלים והדורשים לפתרון בעיות האפליה ומי באמת מבקשים להנציח אותן?
כל מי שצעק 'גזענות' כלפי סרטון האולפנה מבצע רדוקציה למילה הקשה הזאת. מי שסבל מגזענות יודע זאת. זה כמו השימוש במילים 'שואה' או 'נאו נאצים', כאשר כל שימוש מחוץ להקשר של שואה עושה עוול גדול לששת מיליון היהודים שנספו, שנטבחו ושנשרפו חיים. אין אני טוען שאין גזענות, אלא ששאלת הגזענות איננה שורש הבעיה. הגזענות מצויה בכול – במי פחות ובמי יותר. הגזענות איננה רק בין לבנים לשחורים או בין יהודים לערבים, אלא בין בני האדם בכל מקום על פני הגלובוס. תפיסות היררכיות הן אינהרנטיות במציאות האנושית. בכל מקום על פני הגלובוס כל קבוצה תבקש להיות חלק מקבוצת ההצלחה. התגובות כלפי הסרטון מלמדות אותנו מי נחשב ושייך לאליטה, לקבוצת ההצלחה, ומי איננו נחשב. התפיסה ההיררכית שאנו מצויים בה מקשה עלינו להשתחרר מהתפיסות הדיכוטומיות הללו. לפיכך, נראה שנכון יותר לומר כי המדיניות הכלכלית־חברתית והדתית מושתתת היום על תפיסה של אליטה מול מי שאינם משתייכים לאליטה. אין הכוונה לבני עדה, קהילה או מוצא מסוימים – מי שהגיע לעמדת כוח והשפעה עלול להשתמש בהם על פי ראות עיניו, וכך לעתים נוצרת מדיניות פטרנליסטית, קבוצתית או שבטית. התרבות האתיופית מלמדת אותנו לראות את המציאות מתוך פרספקטיבה הוליסטית ואחראית לגופה של עניין ולא לגופו של אדם. זאת הסתכלות שמעצימה ולא מחלישה.
מאז קום המדינה החלוקה בין אשכנזים לבין ספרדים ומזרחים, אינה דיכוטומית, בשל נישואים בין-עדתיים, המטשטשים את הגבולות העדתיים. אחוז הנישואין בין מזרחיים לאשכנזיים הוא מן הגבוהים במגזר הדתי ציוני. נכון ל-2017, 16% מנישואי האתיופים בישראל היו לבני-זוג שאינם יוצא אתיופיה. וזה גבוה כמעט פי שתיים מאשר נישואין בין שחורים ללבנים באמריקה. הקהילה האתיופית הפכה זה מזמן לחלק אינטגרלי מהמרקם של הפסיפס של ההתרבות וההלכה בישראל. אז זו גזענות? התרבות האתיופית מבקשת מאיתנו להבין שהמציאות עצמה היא טובה, זו הסתכלות שבאה ממקום של חכמה, חוזקה ובחירה נכונה. הם ידעו שהמציאות מאתגרת ביותר, ועם זאת, הם ידעו שהמציאות איננה שחור ולבן.
כשמצוות מתנגשות – ד"ר תמר מאיר
דיון מעניין קיים במסכת סוכה בנוגע לתפילה שבה אוחזים בארבעת המינים [וכפי שמעיד מר בר אמימר: "אבא צלויי (מתפלל) קא מצלי ביה" סוכה מא ע"ב], דבר שלכאורה סותר כלל הלכתי אחר:
"מתיבי (מקשים): לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל… ואמר שמואל: סכין וקערה ככר ומעות – הרי אלו כיוצא בהן!"
אחיזה של תפילין או ס"ת עלולה להסיח את דעת האדם מן התפילה, ולכן אסור לאדם להתפלל תוך כדי החזקה שלהם, וכפי שאומר שמואל – הדבר חל גם על החזקת חפצים אחרים שאדם חושש שיפלו מידיו, כמו סכין או קערה (מלאה).
על קושיה זו משיבה הגמרא: "התם לאו מצוה נינהו וטריד בהו, הכא – מצוה נינהו ולא טריד בהו". כלומר, המקרים שנמנו הם לא של מצוה, ולכן הם בהתנגשות עם התפילה, ואילו נטילת ארבעה מינים היא מצוה, ולכן אינה מפריעה לתפילה. הדברים תמוהים. האם ס"ת ותפילין אינם חפצי מצוה? כנראה הכוונה היא שהחזקתם ביד כרגע אינה קשורה ישירות לענייני התפילה ברגע זה, ואילו מצוות ארבעה מינים היא עניינו של חג הסוכות, המוזכר גם בתפילה בחג, ועליו אומרים הלל בחג – שבו אנו נוהגים להחזיק את ארבעת המינים, וזה מעצם עניינה של התפילה.
ואמנם, הגמרא ממשיכה ומספרת על מנהג אנשי ירושלים בימי החג: "תניא, רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו – מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים ולנחם אבלים – לולבו בידו, נכנס לבית המדרש – משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו, מאי קא משמע לן? להודיעך כמה היו זריזין במצות".
אם צעירה שאלה את הרבנית חנה גודינגר דרייפוס (באמצעות אתר "משיבת נפש") האם היא יכולה להתפלל כשהיא מחזיקה תינוק. בהלכה הפשוטה יש בך בעיה – שהרי התינוק ודאי נמנה ברשימת הדברים שיש חשש שמא יפלו, וחשש זה עלול להסיח את הדעת מן התפילה. ואולם, כשם שרבנים הבינו שאם יאמרו לחייל לא להתפלל כשנשק בידו במשך כל שירותו הצבאי – יש בכך נזק רוחני, כך חיפשה הרבנית חנה מענה לאמהות צעירות, שלעיתים נדרשות לשאת תינוקות במשך שנים רבות. בנוסף להתבססות על תשובות שניתנו לחיילים, הציעה הרבנית, בהתבסס על סוגיה זו, שהתינוק כמוהו כארבעת המינים בזמן החג, שהוא חלק בלתי נפרד מן התפילה ואף מסייע לה – שהרי על מי אנחנו מתפללות אם לא על ילדינו.