עלון שבתון פרשת בהר בחקותי – תשפ"ג

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/

שוק העבודה במדינה יהודית חייב להתנהל בדרך אנושית, המונעת עצמה מפעילות פוגענית כלפי מי שנתון למרות

העסקה פוגענית – הרב יובל שרלו

העסקה פוגענית היא מונח שאנו חייבים להיעשות מודעים לו יותר ויותר. אנו למדים בפרשת השבוע שלנו כי כאשר מדובר בעבד עברי – שהוא למעשה שכיר לטווח מסוים – העסקה פוגענית שלו היא איסור תורה של ממש. התורה אוסרת בפרשתנו לתבוע מעבד עברי שני תחומים. ראשון בהם הוא האיסור לעבוד בו "עבודת עבד", או מה שנאמר בהמשך "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ, וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ". בשעה שאנו קוראים פסוק זה אנו רואים לנגד עינינו את העבדים בשדות הכותנה של מדינות דרום ארצות הברית, ואת האדון המכה בהם במגלב באכזריות. ברם, התורה שבעל-פה לימדה אותנו כי "עבודת פרך" עלולה להתרחש בתחום אחר לחלוטין.

הרמב"ם מדגים זאת כך: "ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה, ועבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל. מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבוא שהרי לא נתן לו קצבה, אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית או עד מקום פלוני, וכן לא יאמר לו חפור מקום זה והוא אינו צריך לו ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו אסור…" (הלכות עבדים א, ו). אלו הגדרות מופלאות: להעביד אדם בעבודות ללא תועלת, או בעבודות שאין הוא יודע מתי תסיימנה – אסור, בשל העובדה שמדובר בעבודת פרך! לא זו בלבד, אלא שהתורה אוסרת גם להעסיק עבד עברי בעבודות מבזות: "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו, שנאמר 'לא תעבוד בו עבודת עבד'  – אינו נוהג בו אלא כשכיר שנאמר 'כשכיר כתושב יהיה עמך…'" (שם ז).

גם כאשר מדובר בעבד כנעני צריך אדם לנהוג בדרכה של תורה, מחוץ לגבול ההלכות: "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו, ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים –  לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו…" (שם ט, ח).

מותר להעסיק בן חורין בעבודות אלה, כיוון שהדבר נעשה מרצונו. אולם התעמרות וניצול, תביעות ללא גבול, יחס פוגעני, זלזול ובוז – כאשר מעבידים נוהגים בדרך זו הם פועלים הן בניגוד למצוות התורה, והן בניגוד לדמותו המוסרית של האדם. שוק העבודה במדינה יהודית חייב להתנהל בדרך אנושית, המונעת עצמה מפעילות פוגענית כלפי מי שנתון למרות, ודיני עבד עברי חייבים להיות מצפן לכל המבקש ללכת בדרכה של תורה ובדרכה של מוסריות אתית יסודית.

אמון בין אנשים הוא תנאי בסיסי לקיומה של חברה

אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו – אבי רט

החשש הזה ש'דופקים אותנו'… ש'מקמבנים' אותנו, שעובדים עלינו וכו', פוגש אותנו לאורך כל היום- בקניה או במכירה של רכב, בביקור בית של בעל מלאכה כזה או אחר, בקניה או השכרה של בית, במוסך או בדוכן הפירות והירקות, בכניסה למונית וכמעט בכל מקום.

כולנו הולכים עם החשש הפנימי שמא זה שמולי – המוכר, הקונה, המתווך, בעל המלאכה, הקופאי, המוסכניק, וכן הלאה- עובד עלי, מנצל את תמימותי ואת חוסר הידע שלי, 'גוזר עלי קופון' ו'עושה עלי קופה'.

החשש הזה יוצר מציאות של חשד מובנה מנוכלים שמסביב, ושל חוסר אמון בסיסי.

הראש עסוק כל הזמן בלבדוק שלא עובדים עלי, איפה עוקצים אותי, ואיפה 'עושים עלי תרגיל' שאולי לא שמתי לב אליו.

אבל, אמון בין אנשים הוא תנאי בסיסי לקיומה של חברה.

בלי אמון יתקשו בני אדם לנהל מערכות יחסים אנושיות מוסריות וכלכליות.

יושר והגינות הם מוצר חברתי בסיסי ותנאי לאיכות חייה של כל חברת אנשים.

בכל מקום שיש בו אנשים ושיש בו מסחר, מקח וממכר, היצע וביקוש, יימצאו אנשים שאפשר לעבוד עליהם ו'לעשות עליהם סיבוב'.

בדיוק משום כך באה התורה, מצווה ומציבה רף להתנהלות של חיים חברתיים וכלכליים: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו".

בין אם זה אונאת דברים- לתת עצה שאינה טובה ואינה נכונה, או לייפות את המוצר, להעלים פגמים, ובין אם זה אונאת ממון של זיוף, מצג שווא, ושקר בענייני הכספים- כל אלו הם תאים סרטניים שעתידים, חלילה, להשחית כל חברה ולגרום לקריסתה.

אמון, ואמינות, יושרה והגינות, הם ערכי יסוד הראויים לחברה, והם התשובה המעשית בכל מרחבי החיים לציווי של 'אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו'- לא בדיבורים ולא במעשים.

לצד הדגשת השבטיות, שבולטת בתורה בהקשרים שונים, יש מקומות שבהם אין ראוי ליתן לה דריסת רגל

אביעד הכהן – בין החיבורים

סבי הרב מרדכי הכהן ז"ל, נולד בעיר העתיקה של ירושלים, ב'לוגאנעס', ליד "בתי מחסה". לאחר שעבר לעיר ה'חדשה', קבע את ביתו ברחוב דוד ילין, רחוב קסום בשכונת "זכרון משה". הבית, בית ירושלמי טיפוסי היה. מדרגות אבן מוצקות וגדולות, מעקה ברזל מסוגנן. חדר לפנים מחדר לפנים מחדר, בצדיו מטבח ושירותים קטנטנים, ובחזית מרפסת (או כמו שהירושלמים כינו אותה: גזוזטרה) שם היה סבא יושב לעתים לנוח על גבי כיסא הנדנדה שלו (הדברים תוארו יפה בספרה האחרון של בת דודתי, אמונה אֵלון, "נפשנו חיכתה"). החדר הגדול, עמוס ספרים מן הרצפה ועד לתקרה, בכל ארבעת קירותיו, שימש כבית כנסת שבו התפללו בצוותא יקירי ירושלים, מכל העדות והחוגים. באחד הימים, נכנס למקום קבצן לבוש סחבות, וביקש – גם זה מנהג ירושלמי ישן – חתיכה של דג מלוח, שיירי קוגל משבת וכמובן – מעות נדבה של צדקה. סבי הוציא מטבע ונתנה בידו במאור פנים.

כשיצא, אמר לסבי אחד מרֵעָיו: לזה אתה נותן? ואי אתה יודע שרמאי הוא, ובבעלותו כבר שלושה בתים? סבי לא התבלבל, חייך לרגע, ואמר: ומה בכך, זוכה אני לתרום לבניינה של ירושלים…

אכן, לצד "עיר השלום" השמיימית, והעיר "שחוברה לה יחדיו" מתוארת ירושלים במקרא גם כעיר ארצית לחלוטין.

לצד "עיר הצדק קריה נאמנה" הייתה ירושלים גם לעיר שנשותיה מכרכרות ומפזזות, "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה", וגבריה עוסקים, לצד מעשי החסד והצדקה, גם במעשים אסורים לחלוטין. "צדק ילין בה – ועתה מרצחים".

לא רק "הולי לנד", אלא גם – למרבית הצער ולמגינת לב – גם "חולי-לנד", עיר שמקצת שריה וחכמיה היו ל"סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם", עיר שנכסיה נמכרים לא רק בגלוי אלא גם מתחת לשולחן ואגב מתת שוחד.

"חיבורה" של ירושלים, כמו הפער, בין "ירושלים של מעלה" לבין "ירושלים של מטה" היה ונשאר אחד מסממניה הבולטים של "עיר הקודש, קריה נאמנה".

ביטוי לכך ניתן במדרש חכמים על הפסוק הנודע (תהלים קכב, ב-ג) שאף נחרת בשערי העיר: "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו". רבי יוחנן דרש על "חיבור" זה את מדרשו (תענית ה, ע"א, בתרגום): "אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. והאמנם יש ירושלים למעלה? כן, שנאמר 'ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'".

במקום אחר דרשו לשון 'חיבור' זו באופן אחר: "עיר שעושה כל ישראל חברים".

צירוף לשון זה הושאל למקומות והקשרים אחרים. בין השאר, הוא נקבע כשמה של חברת 'אליאנס' – כי"ח הצרפתית שביקשה להקים בקהילות ישראל, לרבות בירושלים של 'הישוב הישן', 'שקאללעס' – בתי ספר שלצד לימודי הקודש ילמדו בהם לימודי חול, לרבות עשיית מיני מלאכה ועוד בשפה הצרפתית רחמ"ל, דבר שעורר עליה את חמתם של קנאי ירושלים, (עוד אחד מסמלי העיר, מאז ולתמיד).

במקורו, בלשון חכמים, היה המונח "חבֵרִים" מונח הלכתי טהור שמשמעותו כינוי לאנשים המקפידים עד לאחת בהלכות טומאה וטוהרה ואוכלים אפילו את חוליהן בטוהרה (לפיכך, אגב, הקפידו חכמי הלכה שונים, וביניהם ר' משה פיינשטיין להימנע מכינוי בני הקהילה הרפורמית "חברי בית הכנסת" והמירו מונח זה במונח האנגלי 'מעמבערס'). ומכאן פירוש "עיר שעושה כל ישראל חברים", בשעת הרגל, קיימת הנחה שכל העולים לעיר הקודש טהורים הם, כולם 'חברים' אהובים, ולפיכך אין לדקדק בטיבם ולחשוד בהם שמא ח"ו טמאים הם.

יש בהלכה זו ביטוי נוסף לכל אותן הלכות רבות שנאמרו בעניינה של ירושלים ומבטאות את עקרון היסוד שלפיו "ירושלים לא נתחלקה לשבטים". עיר הקודש היא קניינה של האומה כולה. מעקרון יסוד זה נגזרות הלכות הרבה. ביניהן, חוסר האפשרות ל"חילוט" בית ביד הקונה אותו, גם בתום השנה. בדומה לה, גם ההלכה שלפיה "אין משכירין בתים בירושלים" אפילו בשעת הרגל, שהרי בתי העיר – קניין האומה כולה הם, וכל הרוצה להיכנס אליהם, לישב ולישון בהם, אפילו ללא מתן תמורה כלשהי, הרשות בידו.

"חיבורה" של ירושלים קיבל חיים משל עצמו, בנסיבות שונות, ובמיוחד לאחר שחרור ירושלים בשנת תשכ"ז.

אכן, המתבונן בתולדותיה של ירושלים, רואה שלא תמיד, אם לנקוט לשון המעטה, העיר אכן "חוברה לה יחדיו". ולא רק במישור מערכת היחסים שבין היהודים, רוב מניין ובניין תושביה, לבין שכניהם הלא יהודים, אלא גם בתוך הציבור היהודי פנימה. כולה מלאה מחלוקות ומריבות. ויעידו על כך קורותיה הרצופים במחלוקות, קנאות ושנאות, וקירותיה העטופים בשכבה עבה של פשקווילים וכרוזים, חרמות ונידויים, עד שאמרו עליהם שאלמלא הדבק שבאמצעותו הם מודבקים על קירות העיר וחומותיה, היו אלה כבר מתמוטטים מזמן.

דודי ע"ה, הרב שמואל אבידור ז"ל, איש ירושלים, היה אומר על כך בדרך הלצה, שלכך דייק משורר התהילים באמרו "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", ולמה לא אמר "בירושלים" ממש? אלא לפי שרק מבחוץ נדמית ירושלים כ"עיר שחוברה לה יחדיו", אך משנכנס אתה לתוכה, הנך מגלה מציאות שונה לחלוטין…

בפועל, ככל שעוברות השנים, הופכים לצערנו גם ירושלים, גם "יום ירושלים", ממדורת שבטים למדורת שבט, נחלת מִגזָר אחד, סקטור מובחן בהליכותיו ובמראהו.

מריקודגלים  לריקודגל, דגלו של שבט אחד.

תופעה זו צריכה תיקון. שהרי לצד הדגשת השבטיות, שבולטת בתורה בהקשרים שונים, יש מקומות שבהם אין ראוי ליתן לה דריסת רגל. ואחד הבולטים שבהם, כאמור לעיל, הוא העיר ירושלים, שעליה נאמר כי היא עיר שאמורה לעשות "כל ישראל חברים". את "כל ישראל", ולא רק את "ר' ישראל" והדומים לו.

מי ייתן וכינויה של עיר הקודש כ"עיר הצדק" יתבטא לא רק במתן צדקה לאלפי העמותות והגמ"חים, ה'כוללים' והישיבות, שמצויים בה כחול אשר על שפת הים, אלא גם בעשיית צדק שעיקרו פיתוח חרצובות רשע, הסרת אגודות מוטה, כיסוי עני ודאגה ל"משפחתו"-משפחתנו הגדולה של הקב"ה, ה"עני והגר, היתום והאלמנה" אשר בשערינו, שערי ירושלים, ודי בכל אתר ואתר.

"כי מציון תצא תורה", גם תורה זו, "ודבר ה' – מירושלים!".

אם מותר רק לדיינים סמוכים לדון ואין כיום סמוכים – התוצאה תהיה נעילת דלת בפני גרים, כך שלא יוכלו גרים להצטרף לעם ישראל

מניין יש לנו סמכות לקבל גרים בזמן הזה? – הרב אליהו בירנבוים

אחת משאלות היסוד של מעשה הגיור היא- מי נותן סמכות לבית הדין לצרף אנשים לעם ישראל? איך מקבלים גרים בזמן הזה? גיור הוא מעשה דתי עם השלכות לאומיות ומשפטיות ולכן מן הראוי להבין מה מקור הסמכות של בית הדין לקבל גרים.

באופן עקרוני, בית הדין הוא נדבך חשוב והכרחי בתהליך הגיור. מדין תורה יש צורך שהגיור יעשה בפני בית הדין שהוא ערכה שיפוטית בעלת סמכות: "משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם, ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, מכאן אמר רבי יהודה, גר שנתגייר בבית הדין הרי זה גר, בינו לבין עצמו אינו גר… וכן אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גר צריך ג', משפט כתיב ביה" (יבמות מו ע"ב).

דיינים אלו, צריכים להיות מומחים וסמוכים שנסמכו איש מפי איש עד משה. כלומר, רק דיינים שהם סמוכים, שהוסמכו מדיינים שהוסמכו איש מפי איש ממשה רבנו ועד היום – הם אלו שמסוגלים לקבל החלטות המחייבות את הציבור. אולם, מרגע שנפסקה הסמיכה של הדיינים מתעוררת השאלה כיצד ניתן לגייר על ידי דיינים שאינם סמוכים? מתוך דברי חז"ל, אנו למדים שהגיור צריך להתקיים על ידי בית דין של דיינים הראויים לדון ולא שלושה אנשים בלבד. ובשו"ע נפסק: "כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון" (יו"ד סי' רסח סעי' ג, ד).

במסכת גיטין מסבירה הגמרא: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם – ולא לפני הדיוטות! א"ל: אנן שליחותייהו קא עבדינן…" (פח ע"ב). המפרשים הסבירו מתוך הגמרא שניתן לקבל גרים גם על ידי דיינים שהם "הדיוטות" כלומר, שאינם סמוכים בגלל תקנה מיוחדת של חכמים "שליחותייהו קא עבדנין".

כלומר, שכל הדיינים כיום, גם אם הם אינם סמוכים איש מפי איש, פועלים מכוחם של חכמים. המטרה של תקנה זו היא לאפשר גיורים, שהרי אם מותר רק לדיינים סמוכים לדון ואין כיום סמוכים – התוצאה תהיה נעילת דלת בפני גרים, כך שלא יוכלו גרים להצטרף לעם ישראל.

וכך הסבירו בעלי התוספות את כוחו של בית הדין לגיור: "ומה שאנו מקבלים גרים אע"ג דגר צריך ג' מומחים כדאמרינן "משפט כתיב ביה" ואם כן היכי עבדינן שליחותייהו דאה עכשיו אין מומחין בא"י ומי יתן לנו רשות? ויש לומר שליחות דקמאי עבדינן" (תוספות גיטין פח, ע"ב). הרעיון של בעלי התוספות הוא יפה ומשמעותי, כיום הסמכות לגייר מקורה בדורות קודמים הממשיכים את כוחם גם בדור שלנו. ההמשכיות ורצף הדורות הם מקור הסמכות להמשיך את עשייתם של דורות קודמים.

החת"ם סופר (או"ח פ"ד) מוסיף ומסביר את הגמרא: "ע"כ שליחותיהו נקיטת רשות הוא ולא שליח ממש". כלומר שלא מדובר בשליחות ממש, אלא בקבלת רשות לדון. כלומר שהדיינים מקבלים סמכות מיוחדת לדון והופכים לבעלי מעמד, לא מצד הכבוד האישי שלהם אלא בגלל מה שהם מייצגים כשופטים בעם ישראל. לפי הסבר זה המשמעות של "שליחותייהו" אינה שליחות במשמעותה הרגיל, אלא הסכמה מן המומחים לדון בהדיוטות.

תקנה מיוחדת זו של מסירת סמכות לבית הדין על ידי שליחותייהו כעבדינן, מלמדת על הצורך לקבל גרים לחיק עם ישראל. הנחת היסוד של חז"ל היא שגם אם נפסקה שרשרת הסמיכה מדור לדור, לא ניתן לבטל את קבלת הגרים ולא ניתן לסגור את הדלת בפני המבקשים להתגייר.

במהלך הדורות ראו שכאשר אדם מלווה הרי שהוא רוצה להיות בטוח שכספו ישוב אליו חזרה, וגם שיהיה לו סיכוי להרוויח

כיצד פועל 'היתר עסקה'? – הרב יגאל גרוס

בפרשת השבוע כותבת התורה על איסור הריבית, איסור שהאריכו המפרשים בחומרתו. בעבר (שבתון, משפטים תשפ"ג) ראינו שנחלקו האחרונים במעמד חברה בע"מ, יש שסברו שדינה 'כישות משפטית שהיא בעלים על עצמה' דבר המתיר לה לעבור, בין השאר, על איסור ריבית. משום כך לשיטתם, כאשר מדובר בהלוואה לבנקים, קניית אגרות חוב וכדומה אין בכך כל בעיה הלכתית.

אולם, מעבר לכך שיש החולקים על עמדות אלו, הרי שלא תמיד ההלוואה מתבצעת באמצעות בנק, ופעמים רבות לווים מגמ"ח וכדומה. לשם כך ומסיבות נוספות, התפתח במהלך הדורות דין 'היתר עסקה', פתרון הלכתי המתיר להרוויח מהלוואה. השבוע נראה על מה מבוסס ההיתר, כיצד התפתח ואת החולקים עליו.

היתר עסקה

על מה מבוסס היתר עסקה? כאמור, כאשר אדם מלווה לאדם כסף, אסור לו לקבל בחזרה תשלום נוסף על החזר ההלוואה. אולם, במקרה בו אדם נותן כסף לחברו שיסחר בו בשבילו, כמובן שאין מניעה שיקבל חזרה את הכסף בתוספת הרווחים שהרי הכסף שייך לו, וכמובן במקרה בו יהיו הפסדים, עליו לשאת בהם.

מקרה מעין זה, מביאה הגמרא במסכת בבא מציעא (קד ע"ב). הגמרא כותבת, שחז"ל תיקנו שאדם יכול לתת כסף לחברו כאשר חצי ממנו יהיה בתורת הלוואה, אותה יצטרך להחזיר בסוף הזמן וחצי מהכסף ניתן ללווה כדי שיסחור בו בשביל המלווה, וכך יוכל המלווה להרוויח מנתינת הכסף.

הרחבת הדין

במקרה זה, הגמרא אמנם פתחה פתח להרוויח מנתינת הכסף, אך גם נתנה מקום להפסד. במהלך הדורות ראו שאין זה מספיק, וכאשר אדם מלווה הרי שהוא רוצה להיות בטוח שכספו ישוב אליו חזרה, וגם שיהיה לו סיכוי להרוויח. משום כך לפני כארבע מאות וחמישים שנה תיקן רבי מנדל בן רבי אביגדור את 'היתר העסקה', המורכב משני שלבים:

שלב א': השלב הראשון בהיתר העסקה קבע שכאשר ראובן לווה משמעון, הוא נאמן לומר שהיו הפסדים בכסף בו סחר, רק במקרה בו הוכח שלא פשע בכסף. את ההוכחה לכך שלא פשע בכסף יוכל להשיג רק אם רב העיר ושליח הציבור יעידו שאכן כך היה ושהוא סחר בכסף נאמנה. אם לא העידו לטובתו, יצטרך להחזיר את כל הכסף ללווה. כיוון שהעדות היא כמעט בלתי אפשרית, מובטח שהכסף יחזור.

שלב ב': במהלך הזמן ראו ששלב א' לא מספיק, וכאשר אדם מלווה כסף הוא רוצה גם להבטיח שירוויח מכך. משום כך תיקנו, שבנוסף למניעת חשש הפסד, במקרה בו לא יוכל להוכיח הלווה שלא היו רווחים כמצופה – הוא יצטרך להישבע שבועה חמורה שכך היה. במקרה בו לא יוכל או לא ירצה להישבע, תוקנה מראש פשרה בין הלווה למלווה. לדוגמא, הוא ישלם למלווה את הסכום המקורי ועוד חמישה אחוז וכך המלווה ירוויח.

גם במקרה זה וכמו במקרה של הבאת העדים, כאשר לא היו רווחים בשיעור המספיק – כמעט ולא אפשרי שהלווה יישבע וייפטר מלתת את הסכום ועוד תשלום הנוסף, כיוון שמערימים קשיים על השבועה. למשל, מתנים שהשבועה תהיה בשעת קריאת התורה בבית כנסת בפני אנשים מסוימים בציבור, או בפני בית דין הגדול שכלל אינם מקבלים שבועות. 

סייגים להיתר

להיתר זה ישנם מספר סייגים:

א. גובה ההחזר: על אף שיש בהיתר עסקה מעין דרך להלוות בריבית בהיתר, עם כל זאת מדובר בעסקה הצריכה לעמוד בתנאים עסקיים. משום כך כתב הרב משה פיינשטיין (אג"מ יו"ד ג, מ), שכאשר בהסכם הפשרה מתחייב הלווה לסכום מסוים אם לא יצליח להוכיח רווחים, הם צריכים להיות רווחים הגיוניים ולא מופקעים.

ב. תחום העיסוק: על בסיס העיקרון שמדובר בכסף לשם עסקה ולא בהלוואה בריבית, כתב הגינת ורדים (יו"ד כלל ו, ד), שכאשר הלווה לוקח כסף מהמלווה הוא צריך להשתמש בו לשם עסק ממש ממנו ניתן להפיק רווחים, ולא להשתמש בו לקניית אוכל במכולת, לחתן ילדים או להחזרת חובות.

למרות דבריהם, במהלך הדורות התפתח ההיתר לתחומים נוספים. לדוגמא, השואל משיב (מהדו"ג א, קלז) פסק, שבמקרה בו אדם לקח משכנתא ולא יכול להחזירה ויש חשש שיעקלו לו את ביתו, מותר לו לקחת הלוואה במסגרת היתר עסקה כדי להחזיר את המשכנתא, כיוון שבזכות כסף זה לא יעקלו את ביתו ויש בהצלת הבית מעין עסק.

Yigalgross6@gmail.com

ל"ג בעומר עבר, אבל המסר שלו בדבר 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שפסקה מיתתם על ש'לא נהגו כבוד זה בזה' ממשיך להדהד גם במשך השנה, בטח לקראת החופש הגדול

מחשבות בעקבות ל"ג בעומר – אבנעם הרש

את המכתב של אפרת קיבלתי ביום ראשון בערב. אני לא מכיר אותה אישית. היא כתבה לי שהיא מתבלטת עד כמה היא רוצה להיחשף ובכל זאת נתנה את הסכמתה לפרסום המכתב מאחר שאנחנו מדברים על דיני נפשות:

"כל החברים של הילד שלי, שבכיתה ד', עסוקים באסיפת קרשים למדורה ורק הילד שלי כבר יום שלם בוכה בחדר בגלל שאף אחד לא הזמין אותו למדורה.

כשהוא אמר לי את זה, אמרתי לו שילך, בלי להתבלבל, לאחד מהילדים המקובלים ויגיד לו שהוא רוצה להיות איתם במדורה.

הילד שלי, עם הנשמה הרגישה שלו, אמר לי שזה לא ילך והוא מכיר אותם ושהם סתם יצחקו עליו. אני לחצתי עליו ואמרתי לו: "תפסיק להתבייש! לך אליהם ותגיד להם שאתה רוצה להיות איתם", אז הוא גייס את כל כוחות הנפש שלו ושאל אותם, ואתה יודע מה הם אמרו לו?

"אם היינו רוצים שתהיה איתנו כבר היינו מזמינים אותך…".

אני בטוחה שהם לא רצו לפגוע בו. אבל זה ממש פגע. ככה, בפנים. והילד שלי, הלב שלו שותת דם והוא אמר לי: "אמא, אני מרגיש כאילו דקרו אותי בסכין וסובבו אותה חזק חזק".

היום הוא לא הסכים ללכת לבית הספר ונשאר בבית ובכה ואז הוא אמר לי: "שתדעי לך שאני שונא את הלילה הזה של המדורות. למה כל העולם צריך לדעת שאין לי חברים?".

אני יודעת שהרבה הורים קוראים אותך ואני מבקשת מהם. מתחננת: זה שאתם דואגים שיש לילדים שלכם איפה לעשות את ל"ג בעומר זה לא מספיק! תדאגו גם לחברים שלהם.

בואו נדאג שהיום הזה לא יהיה גיהינום עבור ילדים מסוימים.

אפרת".

כתבתי בעבר על תלמיד מקסים שלי שהטרידה את מוחי המחשבה מהו המתכון הסודי שההורים שלו מכניסים לו למרק שהופך אותו למיוחד כזה ולאחד שתמיד עוזר לזולת (עד עכשיו אני נפעם איך שבסיום ערב כיתה לקח מעצמו מטאטא והתחיל לנקות את החדר שהיינו בו מבלי שנתבקש). חיכיתי להזדמנות שבה אהיה פנים מול פנים מול אבא שלו, מה שהגיע ביום הורים, אז דיברתי איתו ובסוף הפגישה שאלתי אותו בפשטות ותכלס': "תגיד, מה הסוד שלכם בחינוך ילדים?". הוא הסתכל אליי ואמר לי: "תשמע, כשכל הילדים חוזרים לבית שלהם ההורים שלהם שואלים אותם שאלה אחת: 'איך היה לכם בבית הספר?', אני מוסיף עוד שאלה: 'ואיך היה לחברים שלך?'".

לאחר מכן הוסיף האבא ואמר לי שהוא מקפיד לשבת עם הבן שלו על כוס קפה לפחות פעם בשבוע ואם ממש לחוץ לו אז פעם שבועיים. אלא, שבניגוד לרוב ההורים שמתעניינים בילד בעצמו, האבא הזה מקפיד לברר ולשאול את הילד שלו על הסביבה והחברים שלו. האם הוא שם לב למשהו מיוחד אצל החברים שלו? האם יש חבר שצריך עזרה? האם מישהו עובר חרם? שאלות שלכאורה נראות במבט ראשון כל כך טריוויאליות. פשוטות.

אבל בואו, כמה הורים אתם מכירים שבאמת שואלים את הילדים שלהם את השאלות הללו?

הורים שמתעניינים במצב החברתי של החברים של הילדים שלהם?

בואו קודם נדאג שהם יתעניינו בחיים של הילדים שלהם עצמם.

כמה הורים אתם מכירים שהרבה יותר מפחיד אותם מכך שהילד שלהם ייכשל במבחן במתמטיקה זה שהוא יהפוך לפרא אדם שאין לו בעיה לדרוס ולרצוח את הנשמה של החבר שלו?

רוצים לדעת מאיפה זה מתחיל? לכו לוואטסאפ הכיתתי של ההורים. תעקבו אחריו. תראו האם השפה היא שפה אלימה של משפטי שדה או שפה מכילה של התחשבות, אורך רוח ודיבור מכבד.

ל"ג בעומר עבר כבר, אבל המסר שלו בדבר 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שפסקה מיתתם על ש'לא נהגו כבוד זה בזה' ממשיך להדהד ולהיות נוכח גם במשך השנה, בטח לקראת החופש הגדול.

אני מכיר הורים שכבר מתחילים להתעניין איך לתגבר את הילדים שלהם במתמטיקה, אנגלית, לשון ומחשבים. אין מה להגיד,  הצטיינות בלימודים היא ערך חשוב. אבל החיים, הו החיים, מלמדים אותנו שוב ושוב שכל כך יותר חשוב לתגבר את הילדים שלנו במענטשיות. בלהיות בני אדם. שיתנסו בזה בעצמם. ואם תרצו לתמצת את העניין, אז נראה שאין כמו אדוארד גיבון, ההיסטוריון הבריטי הנודע שהיטיב להתבטא ואמר:

"כל אדם מקבל שני סוגים של חינוך: זה שניתן לו על ידי זולתו, וחשוב הרבה יותר – זה שהוא רוכש בעצמו".

אל תדברו עם הילדים שלכם על אידאלים, סולידריות חברתית וחברות. פשוט תנו להם לנשום אותם ולעשות אותם בעצמם. עם כל השאר הם כבר יסתדרו.

 מותם של תלמידי רבי עקיבא – הרב יחיאל וסרמן-  נשיא עמית תנועת המזרחי העולמית

סיפורי האגדה של תקופת התנאים והאמוראים, הגיעו אלינו בשתי מסורות נפרדות: המסורת הארץ-ישראלית והמסורת הבבלית. פעמים רבות קיימים הבדלים ביניהם בפרטים השונים.

הסיפור על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת מופיע בשלשה מקורות. פעם אחת בתלמוד הבבלי ופעמיים במסורת הארץ ישראלית במדרש רבה. רבים מהפרטים בשלשת המקורות זהים, כגון מספר התלמידים שנים עשר אלף זוגים, המקום הגאוגרפי בו ארע האסון, מגבת ועד אנטיפרס, או עיתוי האסון מפסח עד עצרת.

אולם, בצד זאת ישנם הבדלים. הראשון הוא סיבת המוות. בתלמוד הבבלי מובאת הסיבה "שלא נהגו כבוד זה לזה", במדרש סיבה זאת לא מוזכרת ומובאת סיבה שונה "שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה" (או אלו לאלו). ברור, כי איש אינו יודע מהי הסיבה האמיתית שגרמה למותם, אולם חכמים השתמשו בסיפור כדי להעביר מסר רוחני, דתי, או מסר חברתי. באגרת רב שרירא גאון מובאת דעה שונה לחלוטין, לפיה הם מתו במלחמה בזמן מרד בר כוכבא "והוה שמדא על תלמידי רבי עקיבא".

הבדל שני בין התלמוד הבבלי לבין המדרש הארצי ישראלי הוא בצורת הצגת הדברים. בתלמוד הבבלי מופיע הסיפור כאגדה שהתהלכה בבבל, על מה שארע בארץ ישראל, בלי שנכתב מי אומר ומה מקור האגדה. "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא".

במדרש הצגת הדברים אמוציונלית יותר, סיפור אישי של רבי עקיבא על מה שארע לו: "רבי עקיבא אומר שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לי וכולם מתו בחיי". רבי עקיבא טבע את האמרה "ואהבת לרעך כמוך", "זה כלל גדול בתורה", שהפכה ליסוד חשוב במשנתו החינוכית, אם כך כיצד תלמידיו נכשלו דווקא בדבר זה, "על שלא נהגו כבוד זה לזה"?!

בתקופה זו שלאחר חורבן הבית ובזמן שלטון הרומאים היו חילוקי הדעות נוקבים בעם ישראל, בין היתר כיצד להתייחס לשלטון הרומאי. כל אחד היה קנאי לדרכו, בלתי מתפשר. מחלוקת זו הגיעה כנראה גם לבית מדרשו של רבי עקיבא, הוויכוחים הביאו לזלזול הדדי והתוצאות היו הרסניות. בתלמוד הבבלי האירוע מופיע בצורת סיפור מה שקרה בארץ ישראל מתוך מטרה להעביר את המסר שיש להיזהר האחד בכבוד השני. במדרש הסיפור מופיע בגוף ראשון, "ורבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס וכולם מתו בחיי בין פסח לעצרת". רבי עקיבא היה עד לכך שכל קבוצה התבצרה בעמדתה. כאשר הוא מעמיד תלמידים חדשים גם הפניה אליהם היא אישית 'בניי'. הוא אומר לתלמידיו: הראשונים מתו על "שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה". אתם הולכים עכשיו להפיץ תורה, שימו לב לא לחזור על הטעות שעשו תלמידיי הקודמים.

כפי שידוע לנו ממקורות התנאים ואמוראים, סיפור מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא לא הטביע כל חותם הלכתי על אורח החיים היהודי. רק החל מתקופת הגאונים אנו מוצאים כי בשל מותם של תלמידי רבי עקיבא נקבעו סימני אבל. אלו נקבעו על פי מנהג וקבלה מבלי לציין מקור. "גם מנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת ומשום אבילות היא ולא משום איסור היא שכך אמרו חכמים שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא …. ". אצל הפוסקים בימי הביניים: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אין התייחסות לנושא. רק מאוחר יותר אנחנו מוצאים בספרות הפוסקים התייחסות למנהגי אבלות בימי ספירת העומר. הראשון שהתייחס למנהגי אבלות בתקופה זו הוא רבי יעקב בן אשר בספרו "ארבעה טורים", הוא מייחד סימן לנושא ובו רק סעיף אחד שבו הוא מגולל סיפור מותם של תלמידי רבי עקיבא ואומר בעקבות כך נוהגים שלא להרבות בשמחה. "ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה…". בעקבותיו הלך רבי יוסף קארו בספרו "שלחן ערוך" בו הוא מפרט את המותר והאסור בימים אלו לגבי נישואין ואירוסין, שמחות, תספורת, תגלחת והלכות נוספות. נושאי כליו של השולחן ערוך הרחיבו בנושאי האבלות, לאחריהם, אחרונים גם דנו בהם ובמהלך הדורות נכתבו שאלות ותשובות וכיום יש ספרות הלכתית רחבה העוסקת בפרטי הדינים של האבלות בימי ספירת העומר.

חשוב לזכור כי מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר הם לא המטרה, הם רק אמצעי להזכיר לנו לאן עלולה להוביל מחלוקת. מה עלול להגרם כתוצאה מחוסר כבוד אחד לשני, חוסר רצון להקשיב ולהכיל את דעתו של השני, חוסר התחשבות בו ובדעותיו.

"אם הוא ייפול מהגדר זה יהיה על ראשי אנשים", חשבתי כשראיתי את בעלי מניף את התינוק וצועק, הצעקות שלו נבלעות בצעקות של אחרים. אני חיבקתי עמוד בשביל לא להיסחף.

הייתי שם – דבורה זגורי

אחרי הנוף הירוק, האוירה הרגועה, האנשים המיוחדים, אחד היתרונות הגדולים לגור בגליל הוא רבי שמעון.

שנים לא מעטות גרנו ברדיוס מספיק קרוב להר מירון בשביל שאפשר לעשות קפיצה לרבי שמעון בשביל להתפלל מנחה ערבית, קפיצה לרבי שמעון כי קצת משעמם אחר צהריים, מספיק קרוב בשביל שמובן מאליו שאירועי חלק'ה נעשים שם, מספיק קרוב בשביל להכיר קבצניות בשם פרטי, בשביל לטעום משהו בהכנסת אורחים ולהרגיש בבית, מספיק קרוב בשביל שאנשים מסביבנו קראו לתינוקות שנולדו להם וריאציות על שמו.

עוד יתרון הוא בל"ג בעומר למשל:

אפשר לבוא בבוקר, לא חייבים להידחס עם כל עם ישראל שצריך להסתנג'ר באוטובוסים לאורך הארץ, להיתקע בפקקים בכביש שש.

אפשר לבוא כשההמולה שוככת ורק שאריות של שקיות ניילונים, ניירות, כלים חד פעמיים, וח"י רוטל מיץ ענבים דביק עוד שפוך במורד.

אז, בשנים ההן, עוד לא ידענו מה זה אומר 'להידחס'.

לא ידענו שתבוא שנה שאכן 'פוטנציאל ההרס' שטמון באירוע ההמוני והמורכב טכנית הזה יתממש ו'להידחס' תהיה המילה שתזכיר טראומה נוראית.

שנה אחת הגענו לרבי שמעון בליל ל"ג בעומר, אנחנו היינו עם ילד קטן מאד, כל כך קטן שכשהגיע רגע שהיה צריך להרים אותו ביד אחת מעל ראשי ההמון שהתחיל להידחס, היה קל להרים אותו, להניח אותו על איזו גדר גבוהה לרגע, עד שנצליח להיחלץ.

"בין – כה אם הוא ייפול מהגדר זה יהיה על ראשי אנשים", אני זוכרת שחשבתי כשראיתי את בעלי מניף אותו וצועק, הצעקות שלו נבלעות בצעקות של אחרים.

אני הייתי כמה מטרים משם, חיבקתי עמוד בשביל לא להיסחף. זה היה רק רגע, אבל רגע שאחריו לא עלינו יותר בליל הל"ג עצמו.

רגע שבעקבותיו כשקרה האסון הנורא יכלנו להבין שבריר קטנטן ממנו.

באסון מירון יש הרבה מרכיבים קשים, ההתרחשות עצמה, האובדנים, שאלת האמון בגורמים המאשרים את הארוע, האמון בכוחות הביטחון שהיו בשטח, הכאב האמוני על החוגגים שתוך כדי חגיגות קדושות קיפחו את חייהם בצורה נוראית – מאתגר את חוויות השמירה וההשגחה.

שאלות קשות וכואבות שמופנות אל הרבה גורמים אחראיים.

היום הזה, ל"ג בעומר, פוטנציאל השמחה שבו נצבע לנצח בכאב נוראי, בהפתעה, בתסכול, בחרטה, בשקט שלא הולם את השירה והריקודים שמאפיינים כל כך את ליל ההילולה של רבי שמעון.

ספירת היום הזה "הוד שבהוד" מחזיקה בתוכה את הנקודה הגבוהה ביותר, בצערי הרב, בקטנות הבנתי, פעמים רבות נקודות גבוהות מאד באות דרך כאב, עטופות בצער. עוטות גלימה של הוד.

'הוד' היא מילה של נוראות, של משהו שמעתיק מילים מפיך כשאתה חש אותו.

ליל ל"ג בעומר, לנצח אין לנו מה לומר, שתיקה שבשתיקה, תפילה שבתפילה, הוד שבהוד.

לעילוי נשמת הקדושים ולרפואת גוף ונפש של מי שעדיין מתמודד, ובני משפחותיהם.

יבורך האיש המקים יישובים ביהודה ושומרון בנימוקים ביטחוניים/לאומיים או המצדיק ישיבתו בארץ ישראל בנימוקים היסטוריים/תרבותיים

פרשת בהר,  חזות – הלאום והדת, כאז כן עתה

בימים אלו שבין פסח לעצרת, מתרחשים ארבעה אירועים מסעירים בדברי ימי עמנו בהיותנו בדרך לקבלת תורה.

 א. התלונות של בני ישראל

 ב. מלחמת עמלק  

ג. פסח שני

ד. יתרו

בצאתנו ממצרים יצאנו כלאום (=עם). ליסוד זה התחבר לאחר 49 יום היסוד המכונה דתי. ללאום הערבי התחבר היסוד הדתי (איסלאם) רק לאחר כ-1300 שנה. החיבור שם הוא מלאכותי בהשוואה לזה היהודי. עובדה שניתן לפגוש את כל הואריציות האפשריות בין ערביות, איסלאמיות ונצרות. לדוגמה: ערבי-נוצרי או ערבי-מוסלמי וכן על זה הדרך. שילובי לאום-דת מעין אלו לא קיימים אצלנו.  להלן אתאר אירועים אלו מנקודת המבט לאום-דת, מבט המבהיר היטב מדוע הם 'נוצרו' בתווך בין פסח לעצרת.  

התלונות הן של לאום שנוצר זה עתה בדרך על-טבעית. הראשון לדעת כי בני ישראל אינם עבדים אלא עם, הוא פרעה. התגובה של הקב"ה מדורגת בהתאם לרמת התלונה: תחילה, "..כָּֽל הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ..". לאחר מכן "..וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרְרֶֽיךָ", ויותר מאוחר: "…וּנְתָ֨נְךָ֜ ה' אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ". יסוד זה יושג רק כאשר הממד הדתי יתחבר אל המימד הלאומי.

עמלק, מבקש לנצל הזדמנות היסטורית חד-פעמית. עם ישראל הוא לאום ללא דת בימים אלו שבין פסח לעצרת, (המקבילה לתקופת הג'אהליה הערבית, ארבעם ותשעה ימים לעומת 1300 שנים). הוא  מבין כי מלחמה בעם ישראל לאחר מתן תורה לא תצלח. כעת, הוא יכול להילחם עם סיכויי הצלחה משום שהוא נלחם בעם בעל יסוד לאומי בלבד. ברם, לאחר ששני היסודות יתחברו, זו תהיה מלחמה עם אפס סיכויי הצלחה. הקב"ה לא מוכן לקנות את הנחת היסוד של נכד עשיו ולכן הוא הופך את המאבק בעמלק לעניין פרטי שלו ולמצווה דאורייתא: " … מִלְחָמָ֥ה לַ-ה' בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר". המחשבה העמלקית מתנגשת עם התוכנית האלוקית ולכן היא לא תצלח.

ב'פסח שני' מבקשים הטמאים שלא חגגו את יום העצמאות הראשון ליד המנגל לחגוג בשנית את יום העצמאות. הדרישה להשלים אירוע חגיגי, מוזרה ולא קיימת באף חג. ההסבר לכך פשוט, עדכני ורלוונטי.  הם לא מוכנים להגיע למתן תורה ללא יסוד לאומי. הם מבקשים כמו כולם לחבר את שני היסודות. לדידם, קבלת תורה ללא יום העצמאות הינה דרישה לקוסמופליטיות, דרישה לראות ביהדות דת ללא לאום כדרישת כל אויבינו עד היום.יהדות קוסמופוליטיתללא רכיב לאומי, הינה אנטישמיות 'לשמה'. הקב"ה מבין, מקבל, וגם שמח בלבו לדרישתם ולכן הוא שולח אותם לחגוג על מנגל בחודש אייר ואת כולנו הוא מצווה לא לומר תחנון באותו היום. חג חדש בא לעולם בעקבות הבקשה של מצורעי בני ישראל – פסח שני.

יתרו, למאן דאמר שבא לפני מתן תורה חשב כי יש בנמצא מציאות של אדם מדייני בלאום ויהודי בדת, ומשה העמידו על טעותו. הדת היא הלאום והלאום הוא הדת, נוסחתו הבסיסית של הרב קוק זצ"ל. זוהי הנוסחה היחידה המפילה את חומות האיבה שבין חלקי עם ישראל. מה לי לאום מה לי דת, כאשר המעשה הוא אותו מעשה? יבורך האיש המקים יישובים ביהודה ושומרון בנימוקים ביטחוניים/לאומיים או המצדיק ישיבתו בארץ ישראל בנימוקים היסטוריים/תרבותיים. בסופו של יום זו סמנטיקה מבורכת.

אם נשתמש במושגי יסוד ממדע הכימיה, זאת עלינו לדעת, חיבור יסוד הלאום לדת בעם היהודי הוא חיבור מסוג תרכובת ולא תערובת. בתרכובת לא ניתן לצפות בעין רגילה במרכיביה (אי אפשר לראות את הסוכר בכוס קפה), ולכן הדיון על הרכיבים דת ולאום במישור המעשי קצת מיותר והוא יוצר חומות של איבה מיותרת.

להערות: hazutg@gmail.com

אם נפרט לעצמנו את הברכות שהתברכנו בהן נוכל להפוך את עצמנו למלאי אושר ומדושני עונג

הברכה — להיות מודע שהתברכת – הרב ד"ר רונן לוביץ

בפרשת "בחוקותי" 10 פסוקים של ברכה לעומת 28 פסוקי קללה. מדוע הקללות רבות כל כך בעוד הברכות כה מעטות? שאלת פער זה מתחזקת לנוכח הכלל שקבעו חז"ל כי "מִדָּה טוֹבָה מִמִּדַּת פּוּרְעָנוּת" (יומא עו, א), ולכאורה ריבוי הקללות עומד בניגוד לעיקרון זה.

אבן עזרא הסביר כי הברכות נאמרו בלשון כללית, ולכן הן קצרות בכמותן, אבל כוללות הרבה מאוד באיכותן, ואילו הקללות נאמרו בפירוט יתר, וזאת כדי "לירא ולהפחיד השומעים" (בפירושו לויקרא כו, יד). הסבר אחר הציע ר' נפתלי הירש ויזל ב"ביאור" שלו (שם, טז), ולדבריו, בעניין הברכות ה' הבטיח שאם עם ישראל ילך בחוקותיו הוא ישיג מיד את כל הברכות עד בלי די, ולעומת זאת אם הם ימאסו בחוקיו, הם לא ייענשו מיד בכל הקללות, אלא הן יופיעו בהדרגה, תחילה יהיו עונשים קלים, ורק אם לא ישובו הם ייענשו בעונשים כבדים יותר וכן הלאה. כל אימת שכתוב "ואם לא תשמעו לי" וכו', זהו שלב חדש. ההדרגתיות שיש בקללות יוצרת ריבוי של פרטים וגורמת לאריכות, בעוד שהברכות מגיעות בבת אחת, ולכן היה אפשר לכתוב אותן בדרך קצרה ולעניין.

ברצוני להציע גם תשובה פסיכולוגית, המציגה גם רעיון קיומי שחשוב וכדאי ליישמו. כששואלים אדם מדוע הוא נראה כל כך מוטרד ומיוסר, הוא עשוי לענות באריכות: "אני סובל מכאבי ראש וגם מכאבי גב, ועליי לעבור ניתוח מסוכן, ופרט לזה יש לי דאגות כלכליות, ובנוסף הרכב שלי תקוע כבר שלושה ימים במוסך".

אולם, כששואלים אדם מה שלומך והכול אצלו תקין, הוא עונה בקצרה: "הכול בסדר", ולפעמים יסתפק באמירת "ברוך ה'" או יהדר ויאמר: "תודה לא-ל ויבורך השואל". הוא לא יפרט: "הראש שלי לא כואב, והגב במצב בריא, ואני לא צריך לעבור ניתוח, מבחינה כלכלית הכול רגוע והרכב שלי אינו תקוע". בדומה לכך כשאדם מגיע לבית חולים בגין בעיה רפואית הוא יעבור מן הסתם תהליכים ארוכים של חקירות ודרישות על-ידי כמה רופאים, ויהיה עליו לפרט שוב ושוב את אותן תשובות לשאלותיהם, ולעבור מספר רב של בדיקות. אחרי המתנה בקוצר רוח לקבלת תשובות בפרוטרוט, הוא עשוי לקבל מענה במילה אחת בלבד: "תקין" או: "שלילי". כך עונים כשהכול בסדר. לעומת זאת, כשמתגלות בעיות יש צורך בתשובות רבות, ארוכות ומפורטות.

"דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם", וירדה להלכי הרוח האנושיים, ולכן היא מפרטת את הקללות, כיוון שרק כך הן נהיות מוחשיות ומובנות. אולם כשהיא מבטיחה ברכות די לה לומר שהכול יהיה בסדר.

אולם, כאן אנו מגיעים לנקודה בעלת חשיבות רבה לחיינו. העובדה שכאשר הכול בסדר אין צורך לפרט, גורמת לכך שאנו בדרך כלל לא שמים לב לברכה הגדולה בכך שהכול בסדר. אם ננסה לפרט לעצמנו את הברכות שהתברכנו בהן נוכל להפוך את עצמנו למלאי אושר ומדושני עונג. אם נשים לב ונפרט את הדברים הטובים שאנו מבורכים בהם, ונגיד לעצמנו ברוך ה' שהמוח פועל וגם הלב והריאות והכליות וכלי הדם ומערכת העיכול והחושים וכן הלאה, ותודה לא-ל שיש לי לחם לאכול ובגד ללבוש, יש משפחה ואף דירה לגור בה וכו', אין ספק שנרגיש נפלא.

הברכה הגדולה ביותר היא להיות מודע לכך שאתה מבורך ולהרגיש כך. אם אינך מודע לכל הטוב שהתברכת בו, ולכך שהוא אינו מובן מאליו ויש להודות עליו, אתה מחמיץ את הסיפוק מהטוב הזה. לפיכך אני מציע לאמץ בחיים חוק שעולה מ'בחוקותי' על דרך ההיפוך: להרבות ולפרט לעצמנו את ברכות ה' שהתברכנו בהם, הן משום שזה נכון והן מפני שזה כדאי, שכן זה גם צודק וגם חכם, ועל הדרך עושה כל אדם ליותר מאושר.

המהפכה שהציונות הדתית נמצאת בעיצומה מושפעת באופן מובהק מרוחות הפמיניזם במובנו הבסיסי והלא רדיקלי, של ראיית האדם באופן שוויוני בלי למדר נשים ובלי לשלול מהן זכויות יסוד והוגנות

אקדמיה בראי המציאות

משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן

פמיניזם והלכה-מא': מעמד האישה בהלכה-סוגיות מרכזיות: נשים במרחב הציבורי- 6: לימוד תורה לנשים א'-מבוא:

סוגיית לימוד תורה לנשים היא הסוגייה החשובה ביותר בכל הנוגע למפגש בין פמיניזם ליהדות בימינו, וזאת משתי סיבות עיקריות:

• לימוד תורה נתפס כערך העליון בעולם המסורת היהודית, וכפי שנכתב במשנה הידועה במסכת פאה, א,א, הנאמרת בתפילת שחרית כל יום: "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם".

בצד חשיבות לימוד התורה כבסיס לקיום המצוות, תמיד היה משקל רב לעצם לימוד התורה. חז"ל אף טענו שללא לימוד התורה העולם לא מתקיים: "דאמר רבי אליעזר: גדולה תורה – שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי' [ירמיהו, לג, כה]" (בבלי, נדרים, לב, ע"א).

על רקע זה בולטת העובדה שהמסורת היהודית פטרה נשים מלימוד תורה, ובכך יצרה אפליה עמוקה כלפי נשים. וכפי שטען ישעיהו ליבוביץ: "תלמוד תורה-נוסף על משמעותו כקיום מצוה-עושה את האדם היהודי שותף במורשת התרבות של היהדות ובתכניה הרוחניים; כמעט ניתן לומר-עושה אותו שותף להשראת שכינה בעם ישראל. הרחקת תלמוד תורה מן האשה איננה שיחרורה מחובה (כמו שיחרורה מכמה מצוות אחרות) אלא היא שלילת זכות יהודית יסודית ממנה: 'יהודיותה' נעשית נחותה לעומת זו של הגבר" (ישעיהו ליבוביץ, "מעמדה של האשה-הלכה ומטא-הלכה", בתוך: הנ"ל, אמונה, היסטוריה וערכים, ירושלים: אקדמון, תשמ"ב, עמ' 72).

אין ספק כי המהפכה החשובה ביותר שעבר הציבור הציוני הדתי בעשרות השנים האחרונות היא פריחת לימוד התורה בכלל, והגמרא בפרט במדרשות שונות לנשים ובמקומות אחרים. מהפכה זו הכניסה את הנשים הציוניות הדתיות לתוך קודש הקודשים של ההתעלות הרוחנית הדתית והפכה אותן לבעלות יכולת ללמוד ולהבין תחומים תורניים שלמים שהיו חתומים בפניהן לאורך הדורות.

• קיים קשר מובהק בין איסור לימוד תורה לנשים בעבר לבין מעמדן השולי בזירה הציבורית. ללא ידע תורני, נשים לא יכלו להיות ברות שיח בעיצוב הנורמות היהודיות דרך הפרשנות ההלכתית. לעומתן, גם גברים לא מלומדים, זכו ללמוד לימודי תורה בסיסיים במסגרות החינוך הציבורי שהיו לבנים בלבד.

חשוב לזכור שהדרך העיקרית שיצרה מוביליות חברתית (היכולת לנוע ממעמד אליו נולד היחיד למעמד אחר) בעולם היהודי הייתה באמצעות לימוד תורה. אמרת חז"ל: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (בבלי, נדרים, פא, ע"א) הפכה למציאות רווחת בקהילות יהודיות לאורך הדורות. ילדים עניים מוכשרים זכו לחינוך תורני על ידי הקהילה ולימים יכולים היו להינשא לבנותיהם של עשירי הקהילה ופרנסיה, להפוך לרבנים ולדיינים, ולהפוך לחלק מהאליטה החברתית של הקהילות היהודיות באשכנז ובספרד. מנשים שלא היו תלמידות חכמים בדרך כלל נמנעה האפשרות למוביליות חברתית והן נידונו להישאר בשוליים של הציבוריות היהודית.

כניסתן המשמעותית של נשים לשדה לימוד התורה בימינו והפיכת תלמידות חכמים למורות הלכה, טוענות רבניות וכו', היא אפוא מפתח להגברת משקלן בחיים הציבוריים הדתיים. כשנראה בעתיד רבניות ופוסקות הלכה מלומדות, לפחות בציונות הדתית, הנשים תהפוכנה לחלק ממעגל הפרשנות היוצרת והמשנה לעיתים את פני היהדות בתחומים משמעותיים. כך הרי קרה במאה העשרים בתחומים חילוניים רבים בעקבות המהפכה הפמיניסטית. גם המהפכה שהציונות הדתית נמצאת בעיצומה מושפעת באופן מובהק מרוחות הפמיניזם במובנו הבסיסי והלא רדיקלי, של ראיית האדם באופן שוויוני בלי למדר נשים ובלי לשלול מהן זכויות יסוד והוגנות. עד כמה משמעותיות תהיינה ההשלכות של התהליך הזה-ימים יגידו.

בטור הבא נכנס ביתר העמקה לסוגיית לימוד תורה לנשים ובהמשך נעסוק בסוגיית מינוי נשים למורות ופוסקות הלכה.

איך אפשר להסביר את האלימות הקיימת בטבע?

למה הנמר טרף את האריה? – הרב ד"ר משה רט

כתבתי כאן לא מזמן שזה מדהים איך כמעט כל פוסט או כתבה ברשת, לא משנה על איזה נושא – מובילים בתגובות לוויכוח סביב אלוקים והדת. לאחרונה ראיתי בפייסבוק פוסט על מקרה שתועד באפריקה, שבו נמר חטף גור אריות, עלה איתו על עץ וטרף אותו לנגד עיניה של אימו הלביאה. בתגובה כתב מישהו שהוא לא מבין איך אפשר להאמין באלוקים אחרי שרואים את כל האכזריות והסבל שקיימים בטבע, וזה עוד בלי לדבר על בני האדם.

כמו שאמרתי, הכל חוזר בסוף לאלוקים.

אבל מה עם הטענה שלו? התשובה היא פשוטה: עצם העובדה שמקרים כאלה מקוממים אותנו כל כך, היא הראיה לקיומו של אלוקים. אלמלא אלוקים שברא אותנו בצלמו, היינו בסך הכל חלק מהטבע, ללא כל תחושה של רחמים וחמלה כלפי השונה מאיתנו. וגם אם היו מתפתחות בנו תחושות כאלה, כתוצאה מאיזה "יתרון אבולוציוני" שהן מעניקות – לא הייתה כל סיבה להוקיר ולרומם אותן יותר מאשר תחושות הפוכות של אכזריות ואלימות. וכי מה הופך את החמלה לחיובית, ואת האכזריות לשלילית? שתיהן אינן אלא דחפים טבעיים, שמועילים להישרדות במקרים מסוימים ומפריעים במקרים אחרים. העובדה שאיננו רואים כך את הדברים, אלא מקדשים את החמלה, האהבה, הכבוד והרגישות לעומת הרגשות ההפוכים – מעידה שיש בנו משהו מעבר למלחמת הקיום האדישה של הטבע. וזהו הניצוץ האלוקי.

זוהי גם התשובה לשאלות כמו איפה היה אלוקים בשואה. בעולם נטול אלוקים, הן לא היו מתחילות בכלל. דברים כמו שואה פשוט קורים, כמו הגשם שיורד. רק ההכרה בכך שקיים טוב עליון, ותחושת הפער הזועק בינו לבין המציאות בשטח, היא זו שמעוררת בנו שאלות כאלה. אם אנחנו לא רואים את אלוקים בחוץ, זה בגלל שאנו מביטים במציאות דרך עיניו – והעין אינה רואה את עצמה.

ובכל זאת, איך אפשר להסביר את האלימות הקיימת בטבע? התשובה היא שלטוב יש צורות רבות, והוא אינו זהה רק עם "הנאה" ו"תענוג". אחת מצורותיו היא גלגל החיים של הטבע, מאבק ההישרדות האינסופי, שבו בעלי החיים מבטאים את האידיאות השונות. לאידיאלים, כמו ליופי, יש מחיר, ורק אלוקים יכול לקבוע מתי הוא מוצדק. אבל עולם שבו כולם רק נהנים ותו לא, היה עולם חסר.

המסר העולה מהתורה, שגם אם יש שיקולים כלכליים של תחרות ורווחיות, יש לשקול גם שיקול מוסרי של תמיכה במי שקרוב לנו

תחרות או בלעדיות לשוק המקומי? – הרב מאיר נהוראי

אחת לכמה שנים, ובעיקר כאשר ישנה האטה במשק, עולה מחדש סוגיית עידוד צריכת מוצרי "כחול לבן" כחלק מרצונה של הממשלה להגביר את הפעילות הכלכלית המקומית. ההנחה היא שהגדלת הביקוש למוצרי "כחול לבן", תחזק את היצרנים המקומיים, תגדיל את פעילותם הכלכלית, תוסיף מקומות עבודה ותצמצם את ממדי האבטלה ההולכים וגדלים בעת האטה ומיתון. מצד שני, טוענים המתנגדים כי יצירת העדפה מתקנת  עלולה לפגוע ברמת הרווחה של הפרט, וכי תחרות המתקיימת בין יצרנים מקומיים בלבד אינה תחרות אמת. רק חשיפה לייבוא תבטיח רמת מחירים התואמת את המקובל בעולם ותקל על האזרחים כאן. לכן, השאלה היא האם נפעל להפחית את המחירים על מוצרי המזון לציבור או שנמשיך לשמור על רמתם הגבוהה כדי להגן על המפעלים והעובדים?

בפרשתנו קיים עיסוק נרחב בנושאים כלכליים וחכמים דייקו מלשון הפסוקים תובנה הקשורה לסוגייתנו: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". אמנם הפסוק עוסק באיסור הונאה, אולם בשולי הדברים ניתן לדייק שהמכירה היא ליהודי – "עמיתך".

כך דורשים חז"ל בספרא בהר (ג,ג): "מנין כשהוא מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתיך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך…". עולה מכאן שיש להעדיף משא ומתן עם יהודי, על מנת שלא תיפגע פרנסתו. האמירה היא כללית והגבולות אינם ברורים. האם חייבים לקנות מיהודי גם אם הקניה מהגוי תהיה זולה יותר?

לפני כ- 500 שנים הדפיס מהר"ם מפדואה את ספר משנה תורה לרמב"ם. המהדורה נגנבה מבית הדפוס והגנב, שהיה גוי, החל לשווק את הספר במחיר מוזל. הוצאות ההכנה המקורית לדפוס היו גבוהות, ואילו הגנב, ש"חסך" הוצאות אלה, יכול היה למכור את הספר במחיר נמוך באופן משמעותי ממחירו המקורי. הרמ"א פסק שיש להעדיף את מהדורתו של המהר"ם. אחד מנימוקיו היה, שיש להעדיף לקנות מיהודי מאשר מגוי למרות שהקנייה מהגוי היתה זולה משמעותית (תשובות הרמ"א סימן י'). אולם, היו פוסקים שסברו שרק כאשר מדובר בהפרש מועט יש להעדיף את היהודי על הגוי (עטרת פז חלק א חו"מ סימן י). בפסיקתא הביאו (פסיקתא זוטרתא ויקרא, בהר עא ע"ב): "למדה תורה דרך ארץ שלא תהא מוכר אלא לעמיתך ולא תהיה קונה אלא מיד עמיתך".

עד היום ניטש ויכוח בין תעשיינים החותרים לתעשייה חזקה ונלחמים לצמצם את הייבוא לבין  פעילי המחאות ויוקר המחייה, שסבורים שניתן להוריד מחירים על ידי הגדלת הייבוא. אלו הם שני אינטרסים מנוגדים שיש להכריע בהם. נראה שהפתרון צריך להיות תמהיל ואיזון נכון, בין הייצור לייבוא, בין שוק מקומי לשוק תחרותי. המסר העולה מהתורה הוא, שגם אם יש שיקולים כלכליים של תחרות ורווחיות, יש לשקול גם שיקול מוסרי של תמיכה במי שקרוב לנו. אל לנו לקדש רק את ערך הכדאיות והתחרות אלא יש לתת מקום להתחשבות באלו שקרובים אלינו ולעודד גם ייצור מקומי חזק.

בנוסף לשיקולים הללו יש לזכור שלמטבע שני צדדים וצמצום הייבוא עלול לגרום לפגיעה בייצוא. ייתכן והפתרון ברמה הלאומית נמצא באחד מסעיפיה של הרפורמה בתחום החקלאות, בה החנויות התבקשו לציין ליד התוצרת אם היא מקומית או מיובאת. כך המדינה מציעה את האפשרויות השונות, והלקוח הוא זה שמחליט, האם להעדיף תוצרת מקומית יקרה או תוצרת חוץ זולה יותר. ההחלטה המוסרית מופקדת בידיו של הלקוח. כמו כן ראוי לחדד שאלה נוספת- האם יהיה נכון להעדיף את חוסנם של המפעלים על פני הצרכן הישראלי שיקנה במחירים ללא תחרות?! זו סוגיה  מאתגרת והפסיקה חייבת לשקלל ברגישות ובשיקול דעת מעמיק את כל המרכיבים הקשורים לשאלה זו.

מפצירים בנו לתת למערכות היחסים בחיינו עוד הזדמנות

אבות ג י"ב

איזה יופי שבאת! – /נעמי

"רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ, וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה".

המשנה שלפנינו מכוונת אותנו לפגוש כל אדם בלב שמח ולנהוג עם זולתנו בנעימות ובהתאמה לצרכיו, מעמדו וגילו. "כָּל הָאָדָם": דגש מושם כאן על קבלת כלל "טיפוסי האדם" בשמחה. ואולי כולל הכתוב גם את קבלת האדם היחיד את עצמו, כפי שהוא, בכללותו, על פגמיו וחסרונותיו. את הכל יש לקבל בשמחה.

רובנו זכינו שישמחו בבואנו, טרם נולדנו אפילו. הגעתנו לעולם לוותה בציפייה נרגשת, בסקרנות ובמחוות גיל והודיה. מאז, גדלנו ומעדנו, צדקנו וטעינו, נתנו וקבלנו, אכזבנו והתאכזבנו. משקעים של מערכות יחסים, אי הבנות, מאורעות, כמו גם סכסוכים של הנפש פנימה ועומס משימות החיים, מביאים לכך שבבגרותנו, רגש השמחה שלנו, זה כלפי זה – נשחק, מתקהה, נעכר ולעיתים מאיים לגווע, אפילו כלפי אדם קרוב ובן בית.

ד"ר ג'ון גוטמן ונאן סילבר, הקליטו אלפי שיחות זוגיות ומיפו אותן. ניתוח האינטראקציות חשף כמיהה פשוטה ומשותפת של בני זוג, למבט ולתשומת לב אישית וקשובה. עתיד הקשר הזוגי נמצא תלוי, בין היתר, במחווה פשוטה של שמחה הדדית כשמתראים (על פי הספר: "שבעת העקרונות לנישואים מאושרים").

חז"ל, במסכת תענית, דנים במועד המתאים ובכמות הגשמים עליה ראוי לברך ולהודות לה'. במהלך גאוני, נקוטה שם לשון זוגיוּת ושמחת המפגש בין טיפות הגשם, משולה לחתן המקפץ לקראת כלתו: "…אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים — מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה" (תענית ו', ב') ומפרש הרב שטיינזלץ את התרחשות המפגש במציאות הנגלית לעין: "… שיורד גשם בכמות כזו, שלעומת הטיפות היורדות, קופצות כנגדן טיפות מהשלוליות שבקרקע".

דברי רבי ישמעאל, במשנה, מצויים בזיקה עם דברי רבי אבהו. הם מחזירים אותנו אל הטבע ואל נקודת הבראשית – אל טרום מערכות היחסים המפותלות שבנינו, אל העדר החשש, תבניות החשיבה, הציפיות המחמירות והשיפוטיות מעצמנו ומזולתנו, אל שמחת ההיריון ולידתו של הקשר, ומפצירים בנו לתת למערכות היחסים בחיינו עוד הזדמנות.

"איזה כיף שבאת!" הבה נתחיל מחדש, נפגש כבראשונה, עם כל אדם ועם כל האדם. נקבל אותו/אותה ואת בבואתנו הטבעית, הנשקפת במראה, בקשב ובשמחה. מתוך עמדה כזו, יצמחו נפש בריאה וקשר בריא ורענן.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

עם ישראל התאחד בשעה קשה זו מאחורי הממשלה וקרא לה לפעול בנחישות נגד האויבים שמסביב

שמיטה ואחדות לאומית – יעקב ספוקויני

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר"  [ויקרא כה' ד]. בגמרא ובפוסקים ישנה מחלוקת ידועה האם שמיטה בזמן הזה מדרבנן או מדאוריתא. הגמרא במסכת ערכין [לב:] מסבירה כי השמיטה תלויה ביובל [גם בזה יש מחלוקת]. היובל עצמו נוהג רק בזמן 'שכל יושביה עליה' ולכן בזמן שלא כל יושביה עליה, נוהגת מצווה זו רק מדרבנן. יש אומרים כי רוב יושביה כמוהו ככל יושביה. אנו מתקרבים למציאות שבה רוב היהודים יהיו בארץ ולפי דעה זו שמיטה תהיה מדאוריתא.

מה הקשר בין אחוז היהודים שיושבים בארץ ובין מצוות השמיטה? הרב מלמד ['פניני הלכה' שביעית ויובל א'] מסביר: "רק כאשר לכל ישראל יש קרקע בארץ וכולם שומרים שביעית יחד, הם יכולים להתמודד עם האתגר הגדול של השביעית. אבל כאשר רק לחלק יש קרקעות, אין הם יכולים לשאת בנטל השביעית לבדם. ואף אם מבחינה כלכלית היו יכולים לשבות, קשה להם להתגבר על יצרם כשהחובה אינה מוטלת על כולם בשווה…". כאשר עם ישראל מאוחד הוא יכול לעמוד באתגר הגדול של שמיטה כהלכתה.

האחדות הלאומית גרמה למפנה דרמטי, השבוע לפני 56 שנים, ערב מלחמת ששת הימים. היו אלה ימים של דכדוך והמתנה מתוחה. מנהיגי ארצות ערב איחדו כוחות מול מדינת ישראל. לפני כן, היו תקריות אש וקרבות אוויר בין כוחות ישראל לכוחות הסורים. האחרונים הטרידו בירי את יישובי הצפון ללא הרף. במאי 1967, הזרים נאצר, נשיא מצרים, לסיני 80,000 חיילים ו-900 טנקים. הייתה זו הפרה בוטה של ההבנות שהושגו בחסות המעצמות והאו"ם 11 שנים קודם לכן בתום 'מבצע קדש'.

נאצר הפיץ הודעת כזב כאילו ישראל מרכזת כוחות על מנת לתקוף את סוריה. מיד אחר כך סילק את כוח החירום של האו"ם מסיני, מרצועת עזה ומיצרי טיראן. האו"ם מיהר להתקפל. ב- 22 במאי הודיע נאצר על סגירת מייצרי טיראן בפני אוניות ישראליות, ממש כמו לפני מבצע קדש. שר החוץ שלנו, אבא אבן נסע לבירות העולם החופשי וביקש שיממשו את הערבות שהבטיחו לפני עשור – לפרוץ בכוח מצור ימי מצרי. אבן חזר בידיים ריקות. בינתיים, גייסה ישראל כוחות מילואים ואלה נשלחו לגבולות בדרום ובצפון. המשק היה משותק בחלקו עקב היעדרות מאות אלפי המילואימניקים. הצבא הכין תוכניותיו, והכול המתינו להחלטת הממשלה. ברחוב דיברו על מלחמת קיום.

הערבים המשיכו לצבור כוחות. ירדן ועיראק הצטרפו לברית הערבית. כוחות צבא מכווית, אלג'יריה, מרוקו ומסעודיה, החלו אף הם לנוע לכיוון ישראל.

בשעה הקשה הזו השכילו הכוחות הפוליטיים בישראל להתאחד. את המגעים לאיחוד יזמו מנהיג המפד"ל, משה חיים שפירא, ומנהיג האופוזיציה וגח"ל, מנחם בגין. בגין עמד אז בראש מפלגה [גח"ל] של 26 ח"כים. באופוזיציה ישבה גם מפלגת רפ"י בראשות בן- גוריון עם 10 ח"כים. אף שבגין נודה בידי בן-גוריון כשזה היה ראש ממשלה, כעת הפציר בגין בראש הממשלה לוי אשכול לצרף את רפ"י לממשלה. אשכול הבין את גודל השעה והסכים.

הוקמה "ממשלת ליכוד לאומי". בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל הוקמה ממשלה שכללה את כל המפלגות הציוניות. אשכול ויתר על תיק הביטחון בו החזיק לטובת משה דיין, איש מפלגת רפ"י. בגין ויוסף ספיר ויתרו על תפקידים ממשיים והצטרפו לממשלה כשרים בלי תיק. עם ישראל התאחד בשעה קשה זו מאחורי הממשלה וקרא לה לפעול בנחישות נגד האויבים שמסביב.

הממשלה המאוחדת אישרה את התוכניות הנועזות שהכינו במטכ"ל. ישראל יצאה למלחמת מנע בהפתעה מוחלטת. כבר ביום הראשון למלחמה הושמדו יותר מ – 350 מטוסי אויב בעודם על הקרקע. בתוך שישה ימים כבשה ישראל את סיני, יו"ש והגולן ואיחדה את עיר הבירה ירושלים.

Yaakovspok1@gmail.com

הדיבורים על כך שהרפורמים או הקונסרבטיבים הם איום רוחני על העולם הדתי ולכן מסוכן לתת להם "לגיטימציה" (איזו מילה מאוסה), הם קשקוש

מחשבות מאמריקה – עופרן

עשר מחשבות משבועיים בניו-יורק:

1. באופן פרדוקסלי, החשש שלא נהיה יותר אחים, גורם לנו להפסיק להיות אחים.

חבר אורתודוקסי הסביר לי שהוא מתנגד נחרצות לרפורמים, כי מדיניות ההכלה שלהם כלפי נישואי תערובת מביאה לקהילה היהודית המון גויים וגורמת לפירוק עם ישראל ולכך שלא נהיה יותר אחים. הבעיה היא שההתנגדות התוקפנית שלנו כלפיהם, מרחיקה ויוצרת ניכור שלהם כלפינו. כך שהרצון לשמור על עם ישראל, בעצם מפרק את עם ישראל.

• אין שום דרך, פשוט שום דרך, להסביר ליהודי אמריקני את העובדה שילדה רפורמית לא יכולה לערוך בת מצווה בכותל, או שרב קונסרבטיבי שעורך בישראל חופה כדת משה וישראל, מסכן את עצמו בעונש מאסר. אם זה היה קורה בכל מדינה אחרת בעולם היינו צועקים שזו אנטישמיות.
• אנחנו, ישראלים שכמונו, אוהבים להתעצבן על אמריקאים שמביעים דעה (שמאלית בד"כ) על הסכסוך הישראלי פלסטיני. 'אתם לא חיים פה, לא מבינים את המצב, לא חוויתם פיגועים או אזעקות על בסיס יומיומי, וממילא לא הגיוני שתביעו עמדה'. זה כמובן לא מפריע לנו להביע דעה (אורתודוקסית בד"כ) על יהדות צפון אמריקה. למרות שלא חיינו במדינה שבה הדת נפרדת מהמדינה, שהיהודים הם מיעוט קטנטן, שברירת המחדל בה היא חירות מוחלטת מכל מחויבות דתית, ושהערכים המובילים עומדים בסתירה ללא מעט מסורות יהודיות. דרושה קצת ענווה והרבה לימוד והכרות לפני שמביעים עמדה.
• בכל מקום מדברים על כך שבקרב הדור הצעיר של הקהילה היהודית, התמיכה בישראל בירידה. הנרטיב האמריקני, במיוחד באזורים הליברליים, הוא לעודד את דוד מול גוליית. הבעיה בשנים האחרונות היא שמלהיות דוד הפכנו להיות גוליית.
• אורתודוקסים אוהבים לציין שאחוז האורתודוקסים בקרב הדור הצעיר גדול מאד, ושהתנועה הקונסרבטיבית הולכת וקטנה ("תכף נעלמת", אוהבים להגיד אצלנו בחיוך מנצח). חשוב לזכור שרק לפני 30-40 שנה המספרים היו הפוכים בדיוק ורבים הספידו את האורתודוקסיה, שנבואות דמוגרפיות מתגשמות רק לעתים נדירות, ובכלל שצריך להיזהר מלהתייחס לדיון חשוב שכזה במושגים של השקעה במניות.
• אגב, אם כבר מדברים על עתיד העם היהודי במושגים של השקעות, יודע כל משקיע נבון שמבין שההימור הוא בסכומים גבוהים, שכדאי לחלק את הכסף ולא לשים את כל הביצים בסל אחד. מיעקב אבינו למדנו שהרעיון שיש יותר מאופציה אחת, עשוי להציל אותנו בעתות משבר, בבחינת "אם יבוא עשו על המחנה האחד והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה".
• מנהיג יהודי חכם ציין בפניי שכל ילד אמריקני לומד המון על היהודים בישראל, אבל ילדים בישראל לא לומדים כלום על יהודים בחו"ל. על מערכת החינוך שלנו הוא אמר – "עד שכבר אתם לוקחים אותם לחו"ל, אתם לוקחים אותם לראות רק יהודים מתים, יהודים חיים לא מעניינים אתכם".
• הדיבורים על כך שהרפורמים או הקונסרבטיבים הם איום רוחני על העולם הדתי ולכן מסוכן לתת להם "לגיטימציה" (איזו מילה מאוסה), הם קשקוש. מתי לאחרונה פגשתם ילד דתי בישראל שהפך לרפורמי?
• אני לא יודע איך ומדוע קשרנו ביחד את הרפורמים והקונסרבטיבים לחבילה אחת. ההשקפה הקונסרבטיבית קרובה הרבה יותר לזו האורתודוקסית מאשר להשקפה הרפורמית. נכון שרוב חברי הקהילות הללו לא שומרים מצוות בפועל, אבל זה נכון גם בישראל, ופה זה לא מוציא מאיתנו כאלה אמוציות.
• פגשתי בשבועיים האחרונים עשרות רבנים, מנהיגים, מנהלים וגם לא מעט "סתם" יהודים. כולם מדברים על כך שהיהודים בארצות הברית והיהודים בישראל הולכים ומתרחקים אלו מאלו. ביני לביני אני מהרהר האם אפשר שנפסיק להתייחס לכוחות הללו כמתנגשים ונתחיל להתייחס אליהם כמשלימים? אנחנו מחזיקים עבורם קול חשוב ויסודי, והם מחזיקים עבורנו קול אחר, חשוב מאד אף הוא. עתיד העם היהודי, תלוי בשילוב שני היסודות הללו.  

אחרי חורבנו של 'עולם התורה' בשואה שפקדה את עמנו, שוב היה עולמנו שמם מתורה עד שהתחוללה המהפכה התורנית של דורנו

מעלת חברנו ולא חסרונם – הרב יעקב פילבר

לפי הכתוב: "ורדפו מכם חמישה מאה" החשבון הוא שהאחד ירדוף עשרים, ובהמשך אומרת התורה: "ומאה מכם רבבה ירדופו". לפי החשבון הזה האחד ירדוף מאה, ועל כך שואל רש"י: "וכך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא 'מאה מכם שני אלפים ירדופו'?". ומסיק רש"י: "אלאאינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה". לפי כלל זה, ככל שכמות לומדי התורה גדילה כך ניצחון האמונה על הכפירה צריך להיראות יותר בשטח. אך לא תמיד כך הדבר. הנה רבי יוחנן בן זכאי כשראה שהחורבן קרב ובא, בניסיונו להציל את שארית הפליטה, ביקש את "יבנה וחכמיה", קומץ קטן של לומדי תורה, וממנה החל לשקם את "עולם התורה" שחרב. ואכן בתחילת דרכו של ריב"ז יבנה הפכה למרכז התורה וחכמיה למנהיגות הרוחנית של שארית הפליטה, וכך נמשך הדבר עד ימיו של רבי עקיבא, אשר העמיד תלמידים הרבה כמו שמסופר במסכת יבמות [סב ב]: "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס". והנה, לא זו בלבד שהכמות התורנית הגדולה הזו של רבי עקיבא לא גרמה לפריחת התורה אלא התוצאה היתה הפוכה ש"כולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם".

ורבים שואלים: הרי רבי עקיבא, רבם של אותם עשרים וארבעה אלף תלמידים, הוא שאמר [ספרא קדושים פ"ב]: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", ובוודאי תלמידיו התחנכו על הכלל הגדול הזה, ואם כך כיצד בשעת מבחן לא היו הם נאמנים לדגל האהבה שאותו נשאו ברמה?

הרבי מלובאויץ רמ"מ שניארסון [ליקוטי שיחות, ל"ג בעומר] ביאר על פי הכלל [במד"ר פר' כא]: "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעתן שווין זה לזה", כך גם תלמידי רבי עקיבא, כל אחד ואחד השיג את תורתו של רבו לפי דרכו ודעתו, והחליט שהאמת היא רק כפי שהוא הבין את דברי רבי עקיבא, וכאשר שמע שחברו מוסר את דברי רבם באופן שונה, החליט שהאחר מסלף את דברי הרב, ואין לנהוג בו כבוד.

והנה דווקא רבי יוחנן בן זכאי, שידע שאין בעבודת ה' דרך אחת שכולם צריכים ללכת רק בה, ביקש מתלמידיו שכל אחד יבקש את דרכו הייחודית, ועל כן אמר לחמשת תלמידיו [אבות פ"ב יג]: "צאו וראו איזו דרך טובה שידבק בה האדם" וכל אחד מהם החזיר לו תשובה אחרת. האחד 'עין טובה', האחר 'חבר טוב', השלישי 'שכן טוב', הרביעי 'הרואה את הנולד', והאחרון 'לב טוב', ורק בדרך זו, לאפשר לכל תלמיד מרחב רוחני משלו, הצליח רבי יוחנן בן זכאי לשקם את 'עולם התורה' שלאחר החורבן. ואף רבי עקיבא לאחר שראה את כישלון 24 אלף תלמידיו, בבואו לשקם מחדש את מפעלו התורני, התחיל בשבעה תלמידים וציווה עליהם: "ראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה – אתם לא תהיו כן" [קה"ר יא]. כי רק חבורת לומדי תורה ה'מפרגנת' זו לזו ומכבדת האחת את זולתה רק היא המסוגלת להצליח. 

וכמו בימי רבי עקיבא גם אנו בזמן הזה, אחרי חורבנו של 'עולם התורה' בשואה שפקדה את עמנו, שוב היה עולמנו שמם מתורה עד שהתחוללה המהפכה התורנית של דורנו שמילאה ארץ ישראל תורה, אבל הלקח של תלמידי ר"ע צריך לעמוד כל הזמן לנגד עינינו, ולדעת שהצלחתה של מהפיכה זו מותנת רק אם לומדי התורה ינהגו כבוד זה לזה, ועיניהם לא תהיה צרה בתורה זה לזה.ויתקיים בנו תפילתו של רבי אלימלך מליזנסק: "… שנראה כל אחד מעלות חברנו ולא חסרונם… ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה". 

תפקיד רב הקהילה הוא אולי התפקיד הרבני עם התמהיל הכי מורכב של תכונות ויכולות

מיהו רב קהילה? / הרב ד"ר עידו פכטר

דיברנו ברשימות הקודמות על התמהיל המורכב שנמצא בתפקיד הרבני. בהיבט הממסדי אפשר לראות שבאמת לא ברור האם רב הוא משרת ציבור (תפקיד פקידותי) או נבחר ציבור (תפקיד ייצוגי). האם הוא רק ספק שירותים או שמא הוא גם בעל סטטוס מנהיגותי? לטענתי, בגלל שיש בלבול בנושא, התפקיד הרבני לא ממלא את ייעודו. אנשים נבחרים לתפקידים לא נכונים, וכך נפגעים גם שירותי הדת וגם המעמד הרבני כולו.

אבל לפני שניגע במערך הרבני הממסדי, אני מבקש להצביע על מורכבות נוספות הנוגעת לרבני הקהילות. אני עצמי שימשתי בתפקיד רב קהילה בנתניה במשך שנים לא מעטות ונחשפתי למורכבות הגדולה של התפקיד בעקבות שאלה שנשאלתי פעם על ידי חבר מהשירות הציבורי. הוא שאל אותי האם יש חיסיון על מידע שאנשי הקהילה משתפים אותי מחייהם. אם מישהו מספר לי על מעשה עוול שעשה – האם עלי לדווח על כך לגורם שלישי?

לא ידעתי את התשובה (אינני מכיר בחוק התייחסות לכך; אשמח לקבל תגובות בנושא), אבל עצם השאלה הביאה אותי לחשוב על תחום התעסוקה שלי. מה תפקידו של רב (וכיום גם רבנית) הקהילה?

במודעות רבות שמפרסמים מקומות שמחפשים רב, הסעיף הראשון בדרישות התפקיד הוא פסיקת הלכה לציבור. אבל כמדומני, שהמציאות ברוב המוחלט של הקהילות הפוכה מכך; לא רק שפסיקת ההלכה היא לא עיסוקו המרכזי של הרב בקהילה אלא מבחינת הזמן היא אולי בין האחרונים שבעיסוקיו. כיום, מגמה זו מתעצמת במיוחד נוכח הרשתות החברתיות, שבהן ניתן למצוא בקלות תשובות הלכתיות כמעט לכל שאלה.

אז במה עוסק רב הקהילה? אני יכול להעיד על עצמי, שרוב מוחלט של הזמן השקעתי בשיחות עם אנשים. היו יכולות להיות שיחות אלה אקראיות או מתוכננות, אישיות או קבוצתיות, דרך הטלפון או פנים אל פנים. תוכנן היה יכול להיות בדברי תורה או שיחת חולין. בכל מקרה, ההנהגה הרבנית שלי באה בעיקר לידי ביטוי לא בשיעורים ולא בדרשות (למרות שהיו כאלה המון), לא בתפילות ולא בישיבות הוועד, אלא בשיחות עם חברי הקהילה. במקום הזה נוצר הקשר המיוחד והיתה הפריה הדדית. אני השפעתי עליהם והם השפיעו עליי.

אבל מה נדרש מרב קהילה כדי שיצליח בתפקיד הזה? ידע הלכתי נדרש כדי לפסוק הלכה. כדי לדרוש דרשות מוצלחות ולהעביר שיעורים מעניינים, הרב צריך להיות תלמיד חכם. כישרון מוזיקלי נדרש כדי להתחזן. וכריזמה נדרשת כדי להנהיג. אבל מה צריך כדי לקיים את הקשר האישי?

כרב קהילה מצאתי את עצמי לעתים משמש כסוג של פסיכולוג, התומך נפשית באנשים במצוקה. לעתים הייתי כמעין עובד סוציאלי, המתמודד עם משברים במשפחה. עתים אחרות הייתי יועץ זוגי ופעמים אחרות מגשר, לא רק בתוך המשפחה אלא גם בין חברים בקהילה. פעם שימשתי כסוג של חברותא, אותו משתפים ברעיונות ודברי תורה, פעם מחנך, ופעמים רבות פשוט שימשתי כחבר, שרק נמצא שם בשביל להיות עם האנשים. אף פעם לא חשתי את עצמי בתפקיד כשעשיתי את כל זאת. באמת היינו כולנו חברים. ואף על פי כן, תמיד הייתי שם הרב.

אז מה צריך בשביל כך – יכולת הקשבה? יחסים בין-אישיים? אינטליגנציה רגשית? חכמת חיים? הבנה של נפש האדם? מחשבה חינוכית? מסתבר שכל אלה ועוד הרבה. נוסיף לכך את הכישורים מלמעלה, ונמצא שתפקיד רב הקהילה הוא אולי התפקיד הרבני עם התמהיל הכי מורכב של תכונות ויכולות.

משום כך הייתי ממליץ לכל קהילה המעוניינת ברב, שתעשה לעצמה סדר בנוגע למה שהיא מצפה למצוא בו. שלא תשים את המוקד בדברים שפחות חשובים לה. אחרת, יקרה לה מה שקורה בהרבה מהתפקידים הרבניים – בוחרים אנשים עם כישורים מצויינים בתחומים מסוימים לתפקידים שפשוט לא דורשים זאת.

לעצור – קובי פרידחי

מהנושאים הבולטים בפרשת בהר הם מצוות השמיטה והיובל.

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ".

לרוב כשאנו חושבים על מצוות השמיטה אנחנו מדמיינים את החקלאי אשר עובד קשה במשך שש שנים, מפסיק את עבודתו, מסתכל על שדהו המופקר מהצד ומתפלל בכל כוחו תוך ביטחון בקב"ה שמלאכתו תישמר בשנה שלמה של הזנחת השדה. אם נסתכל על פשט הפסוקים ניתן לראות שהשביתה היא לא לחקלאי אלא לארץ עצמה- "ושבתה הארץ", "שבת שבתון יהיה לארץ", "שנת שבתון יהיה לארץ".

בזמן שהארץ שובתת, מה על בעל הקרקע לעשות? הוא אמנם לא זורע, זומר, קוצר או בוצר אבל בפסוקים מסתתרת גם דרישה שהארץ תהיה לו לאכלה- עליו לאכול מפירותיה. ההיבט הסוציאלי של השמיטה מכוון את הזרקור על ההזדמנות לעבדים ולעניים לאכול מהארץ. ההיבט הדתי של השמיטה מכוון את הזרקור להבנה שהארץ לא שייכת לאדם אלא לקב"ה. אני רוצה להסתכל דווקא על הציווי לאכול בהיבט האישי של האדם העובד, החקלאי.

עולם ללא שמיטה מחייב את החקלאי להמשיך ולעבוד בכל עונות השנה ללא הפסקה. כאשר התורה מצווה עליו לשמוט, היא מצווה עליו גם לאכול. ההזדמנות לשהות רגע ולאכול מהשדה אותו טיפחת בשש השנים האחרונות, מזמנת לאדם פרספקטיבה. הוא יכול לראות מה עבר עליו מבחינה מקצועית, לראות את מעשה ידיו ולבחון אותם, הוא יכול לשבת ולתכנן את המשך הדרך, זו הזדמנות בשבילו לעצור מהעשייה לצורך בחינה מחודשת. או בשפה המקצועית- לעבור מ- doing ל- being.

כיום, אצל סקטורים מסוימים בלבד יש שנת שבתון מוגדרת, יחד עם זאת, אני חושב שאפשר ללמוד מהפרשה שהאפשרות מדי פעם לעצור את הdoing – ולהיות בbeing -, היא חלק מהעבודה. זו לא מנוחה לאדם, אלא מנוחה לארץ- למרוץ אחר התפוקות והביצועים. אנו נדרשים לעצירה כדי להתמקצע, ולחדש את המלאי. לאחר מכן נאמר- "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". אמנם מדובר על תמחור הקרקע ביחס לשנת היובל, אך ניתן לשייך זאת גם לשמיטה- אדם שלא עוצר הוא פחות מקצועי ועלול להוביל להונאה.

כשיש בסל הבריאות תקציב מוגבל האחריות לחלוקה נכונה היא עול מוסרי שבתוכו פועלים שיקולים של "וחי אחיך עמך" ולא שתמות עמו

חייך קודמים לחיי חברך – הרב אבי רזניקוב

חידושו העיקרי של ספר ויקרא בכך שקדושה אינה בשמיים אלא בארץ. בהמשך למצוות שמירת השמיטה והיובל שבפרשתנו, מצוות המעדנות את אדנותו של האדם המשתרר על אדמתו, עוברת התורה לעסוק בחוליות החלשות יותר בחברה "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו…" (ויקרא כ"ה ל"ה). המדרש מבאר פסוק זה כך שהתמיכה מתחילה לפני הנפילה. אם החיזוק הראשון לא הועיל צריך להמשיך הלאה "אפילו ארבע וחמש פעמים" (ספרא, ה' א'). המשך הפסוקים מתאר את מערכת היחסים שבין הלווה למלווה, התומך הכלכלי  והנתמך, "אל תקח מאתו נשך ותרבית… וחי אחיך עמך" (שם, ל"ו). המדרש על פסוק זה פותח לדיון את שאלת גבולות הנתינה "וחי אחיך עמך, זו דרש בן פטורי שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים אם שותהו אחד מגיע ליישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים, דרש בן פטירי ישתו שתיהם וימותו שנאמר וחי אחיך עמך, אמר לו ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך, כספך, ולא כסף אחרים…" (שם, בהר אות א'), כלומר, לדעת רבי עקיבא, אדם העומד בפני מצב שבו עליו לבחור בין חייו לבין חיי חברו, מצווה על ידי התורה "חייך קודמים".

דעתו של בן פטורא נדחתה מההלכה. דעת רבי עקיבא הפכה לדעה המרכזית בספרות ההלכה, "חייך קודמים לחיי חברך". כשיש לנו בסל הבריאות תקציב מוגבל האחריות לחלוקה נכונה היא עול מוסרי שבתוכו פועלים שיקולים של "וחי אחיך עמך" ולא שתמות עמו.

המקור התלמודי העיקרי לדיון בשאלת ההקצאה הציבורית במשאבים מוגבלים הוא הדין שאין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם (גיטין מ"ה ע"ב). התלמוד מביא שני נימוקים אפשריים לדין זה, "משום דוחקא דצבורא הוא (דוחק הציבור), או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי (שתגבר המוטיבציה לחטוף)" (שם). היינו, או טעם כלכלי, שמתן סכומים גדולים לפדיון שבויים ירושש את הציבור, ואז לא יוכלו להפנות משאבים לצרכים ציבוריים אחרים, או טעם בטחוני, משום החשש שהגויים יחטפו יותר שבויים כדי לסחוט כסף מהציבור. השולחן ערוך נטה לטעם הביטחוני "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה" (יו"ד, רנ"ב, ד').

מקור נוסף לדיון בחלוקת אמצעים מוגבלים נמצא בתוספתא (בבא מציעא פי"א הלל"ג), הדנה בנושאים הקשורים לחיי העיר וניהולה. בתוספתא מתואר מעיין המושך את מימיו מעיר אחת לשנייה בשל הפרשי גובה. אין בו די כדי לספק את צרכי השתייה של העיר הראשונה-העליונה, אזי, מותר להם למנוע מהמים להמשיך לעיר התחתונה, לפי שהמים ברשותם לכן חייהם קודמים לחיי תושבי העיר השנייה. לעומת זאת, אם מדובר במים בעיר הראשונה שנועדו לכביסה, אזי על בני העיר הזו לוותר על המים כדי לאפשר לבני העיר התחתונה לשתות. לדעת ר' יוסי גם כביסתם של בני העיר הקרובה למים קודמת לחיי העיר השנייה (רש"י נדרים, פ' ע"ב). יש מי שלמד שחסרון כביסה עליו מדבר ר' יוסי הוא פיקוח נפש ממש (אגרות משה, יו"ד, ח"א, קמ"ה), אך מפשט הברייתא נראה שלדעת ר' יוסי הימנעות מכביסה אכן מהווה סכנה קטנה הרבה יותר מאשר חסרון שתיה, אלא שר' יוסי התיר לדחות ודאי פיקוח נפש של אחרים מפני ספק פיקוח נפש של רבים, אפילו אם מדובר בספק רחוק. ואכן, כך נוטה לפרש הנצי"ב בפירושו לשאילתות דרב אחאי  (שאילתה קמ"ז), שביחס לציבור לא רק שאלות של חיים ומוות הן שאלות של פיקח נפש, אלא גם שאלות הנוגעות לאיכות חיים ולסדרי חיים נכנסים לגדר 'פיקוח נפש', דהיינו, הקצאת משאבים ציבוריים אינה אמורה לכלול רק בריאות, ביטחון וכדו', אלא אף תרבות, ספורט ושאר צרכי 'חיים' של ציבור.

גיור וזהות יהודית אבי שגיא

מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן

מניעי המתגייר בספרות ההלכתית – מהטור ועד השלחן ערוך

פרק מ"ג

בפרקים הקודמים הצגתי את עמדתו הייחודית של בעל 'הגהות מרדכי', עמדה שלא חדרה אל השיח ההלכתי בתקופת הראשונים. עובדה זו חשובה במיוחד לנוכח העובדה שהרמב"ם קבע שיש לבצע בדיקה יזומה של מניעי המתגייר על ידי בית הדין. עמדתו דומה, במידה מסוימת, לעמדת בעל הגהות מרדכי. על רקע זה בולטת פסיקתו של רבנו יעקב בר אשר, שחי בסמוך לזמנו המשוער של המחבר של 'הגהות מרדכי': "אחד איש שנתגייר לשם אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשם איש, ושנתגייר לשם שלחן מלכים, ואחד גר אריות וחלומות – כולם גרים" (טור יורה דעה, סימן רסח).

רבינו יעקב פוסק כרב, וממשיך את מסורת הפסיקה הקלאסית המצויה אצל הגאונים והרי"ף, שלפיה מניעי המתגייר אינם רלוונטיים כלל מבחינה הלכתית. בכך מחזיר רבינו יעקב את העמדה התנאית העתיקה לקדמת השיח: היסוד המכריע בקבלת הנוכרי לגיור: רצונו המודע של הנוכרי להתגייר הוא שמכונן את הליך הגיור. בית הדין הוא המבצע את ההליך הטקסי, אבל הוא עושה זאת מתוך ההיענות לרצון המתגייר. לפי עמדה זו, בית הדין לא אמור ליזום הליך בדיקה כלשהי.

העובדה שרבינו יעקב מחזיר את ההלכה הקדומה לקדמת הבימה עוררה את תשומת לבו של הרב יוסף קארו. בחיבורו 'בית יוסף' על טור יורה דעה הוא כותב: "ומה שכתב עוד הרמב"ם שצריך לדקדק בגר אכתוב בסוף סימן זה" (בית יוסף, שם, סימן רסח, סוף ד"ה: "ואין מרבין עליו"). אכן, לקראת סוף הסימן (ד"ה: "אחד איש שנתגייר לשום אשה"). מתייחס הרב יוסף קארו לעמדה שלפיה יש להימנע מלקבל גרים שמניעיהם אינם לשם שמיים. ברשימה זו נמנים התוספות ו'הגהות מרדכי'. בהקשר זה הוא מאזכר את עמדת הרמב"ם הסבור שבית דין צריך ליזום בדיקה של מניעי המתגייר. מכלל רשימה זו אנו למדים כי המחבר הבין ששאר הראשונים סבורים כדעת הטור.

לאחר ההפניות למקורות הללו כותב המחבר: "ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית הדין" (יורה דעה רסח, אות יב). "מכאן" – היינו מעמדות החכמים הנזכרים עולה ש"הכל לפי ראות עיני בית הדין". משמע, שיקול הדעת הוא מצומצם ומתייחס רק לשאלה: האם יש סיכוי שמניעי המתגייר ייעשו לשם שמים. צבי זוהר ואנוכי סימננו תפיסה זו כעמדה מצמצמת, שלפיה "על בית הדין להימנע בכל מקרה מלגייר נוכרי שלהערכת בית הדין יישאר לעולם גר 'שלא לשם שמים'. בית הדין רשאי לשקול בחיוב רק קבלת אדם שמניעיו עתה אינם 'לשם שמים' אבל 'סופו לשם שמים". [..] שיקול הדעת מתייחס רק לשאלה, האם אכן צפוי שיתממש התנאי של 'לשם שמים' […]. עמדת הבית יוסף קרובה לעמדת בעלי התוספות. אבל לעניינו חשובה העובדה שהוא אינו רואה הבדל בין הרמב"ם, התוספות ובעל 'הגהות מרדכי'. לדעתו, כולם קובעים שקבלת גרים נתונה לשיקול דעתו של בית הדין. מדבריו עולה, שאם בית הדין לא קיבלם, לא נובע שאינם גרים. ואכן בשלחן ערוך הרב יוסף קארו מצטט כמעט באופן מילולי את לשון הרמב"ם במשנה תורה: "כשיבוא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא ליכנס לדת. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא, בודקין אחריו שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל. ואם לא נמצאת להם עילה מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי ארצות שיפרשו. אם קיבלו ולא פירשו וראו שחזרו מאהבה, מקבלים אותם. ואם לא בדקו אחריו […] ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר" (יורה דעה רסח, יב).

דברים אלה הולמים את קביעות המחבר בבית יוסף. הוא מניח שתקינות המניע לשם שמיים, הוא תנאי לקבל גר לגיור בבית דין מוסדי. אבל, הוא מרחיב את תחולת המניע– לשם שמיים. בית דין מוסדי יקבל גר לגיור גם במצבים שבהם סביר להניח שהגיור ייעשה בעתיד לשם שמיים. פרשנות זו לדברי השלחן ערוך חוזרת ועולה בספרות הפרשנית בעיקר ביחס לדברי התוספות (ראו מהרש"א, חידושי אגדות, שבת לא, ע"א, ודיונו של ר' עקיבא איגר, שו"ת ופסקים, חלק פסקים סימן מא).

לפי פרשנות אחרת, העובדה שאין תלות בין מניעי המתגייר לבין תוקף הגיור נובעת מכך שההנחיה שלא לקבל מי שמתגייר בגין עילה חיצונית היא מדרבנן, ולפיכך אינה מעכבת את הגיור. כותב ר' שלמה קלוגר: "מה שמתגיירת בשביל איש, […] אין חשש כלל, כיון דזה [=כשהמניע הוא 'לשם איש] עיקר מילתא דרבנן" (שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא קמא, סימן רל).

לסיכום, בספרות ההלכתית שלאחר התלמוד נתקבלה העמדה שלמניעי המתגייר אין השלכה על תוקף הגיור, אבל יש לה השלכה מסוימת על נכונות בית הדין לפתוח בגיור, מה שפתח שדה דיון ער בספרות ההלכתית בעת החדשה.  

'מלחמה רב-זירתית' – הרב אליעזר חיים שנוולד

המונח 'מלחמה רב-זירתית' הולך ונהיה שגור בפי הציבור. ממונח צבאי שהיה נידון בחדרי חדרים של כוחות הביטחון, לפני כשנתיים הוא התחיל לחלחל באופן הדרגתי לשיח הציבורי והחדשותי. ההערכה שהמציאות הנפיצה בגבולות, והפגיעה בהרתעה של צה"ל ומדינת ישראל בעקבות המחלוקת הקשה בעם, אמירות של סרבנות, והתניית תנאים לשרות במילואים, עלולים לגרום לאוייבנו להעריך שזוהי שעת כושר להרפתקה צבאית. שהגיעה השעה לתקוף ולצאת ל'מלחמה רב-זירתית'.

לאחרונה גם היו שטרחו להסביר לציבור, בפרוטרוט, מה המשמעות של המונח הזה. איך עלולה להתנהל המלחמה ה'רב-זירתית'. הם טרחו לפרט כיצד המדינה עלולה להיות מותקפת בו זמנית מכמה חזיתות: מלבנון – ע"י החיזבאללה באלפי טילים ליום, שעלולים לפגוע בעורף האזרחי, כשמקביל כוחות רגליים של החיזבאללה ינסו לחדור מבעד לגבול ולתקוף את ערי הספר בגליל. מגבול סוריה – ע"י מיליציות בעלות זיקה איראנית בירי טילים וכוחות רגליים שינסו לחדור דרך הגבול הסורי. מעזה – ע"י החמאס ושותפיו בירי רקטות ובכוחות רגליים וימיים שינסו לתקוף את יישובי העוטף. מיהודה ושומרון – ע"י כוחות של חמאס, ג'יהאד אסלאמי, ואף כוחות של תנזים, שעלולים לתקוף את הישובים ביהודה ושומרון ואף ישובים מעבר לקו הירוק, וכביש 6. מתוך הארץ הכפרים והערים – ע"י ערבים קיצוניים חמושים. בדומה למה שהיה במבצע 'שומר החומות בערים המעורבות, שיתקפו אוכלוסיה ויחסמו צירים בצפון ובדרום כדי למנוע מכוחות צה"ל להגיע לחזית. בנוסף על כך עלולים גם לירות טילי שיוט כלי טייס בלתי מאויישים וטילים ארוכי טווח לעורף מאיראן כפי שראינו לאחרונה במלחמה באוקראינה. ויש סכנה של ירי גם מתימן.

צויין על ידם שמלחמה מסוג זה עלולה ליצור איום חמור על מדינת ישראל. עלולה לגרום לפגיעה קשה מאד בעורף, לנפגעים ולפגיעה בתשתיות, בהיקפים שונים ממה שידענו במלחמות קודמות.

יש שהביעו התנגדות לפרסום ולחשיפה של הציבור לסכנות ה'מלחמה הרב-זירתית'. לדעתם חשיפה זו עלולה לגרום לתבהלה לא מידתית בקרב הציבור ואף לפגיעה בשגרה ובמגמת הצמיחה. מאידך גיסא, יש המצדדים בפרסום הסכנות של 'מלחמה רב-זירתית' כ'קריאת השכמה'. לדעתם חייבים להכין את הציבור מבחינה תודעתית לאפשרות זו כדי שאם חלילה היא תקרה הוא לא ייתפס מופתע, וכמו כן כדי להאיץ את ההכנות הנדרשות בכל התחומים כדי שכל המערכות והגופים לא יהיו שאננים וייערכו עד כמה שניתן לקראת אפשרות מסוג זה. אלה גם מזכירים את חוסר המוכנות וההפתעה שהיתה במלחמת יום הכיפורים, ומבקשים להפיק ממנה את הלקחים הרלוונטיים.

גם אנו מבקשים לתרום לשיח הזה בקריאה ציבורית, בשעה של מחלוקת ציבורית חריפה. האיומים על מדינת ישראל הם איומים אמיתיים ולא מדומים. הם אינם מבחינים בין אלה ש'בעד' ואלה ש'נגד'. חשוב להתווכח לגופו של עניין. למתן את הלהט, להוריד את גובה הלהבות, ולמנוע את ליבוי השנאה. לנוכח איומים אלה עלינו לחזק את האחדות ואת המשותף למרות חוסר האחידות וחילוקי הדעות, בדומה למה שהיה בערב מלחמת ששת הימים. השבוע לפני 56 שנים.

בפרשה מנגידה התורה בין מה שעתיד לקרות "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וגו'" (ויקרא כו ג), ובין מה שעתיד לקרות במקרה "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וגו'. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וגו'" (שם יד-טו). ביניהם: "וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף. וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (שם לו-לז). "כי זה מדבר בפירוד לבבות המצוי בישראל יותר מבכל האומות, כמו שנאמר 'ואתכם אזרה בגוים'. כמזרה שאין אחת דבוקה בחברתה, כך ישראל גם בהיותם בארץ אויביהם הם מפורדים איש מעל אחיו! אף על פי שמדרך הגולים לנחם זה את זה, אבל ישראל אינם כך שהם מפוזרים ומפורדים אף בהיותם בגולה וכל אחד דוחף את חבירו בחזקת היד ומבקש להדיחו ממצבו להתגולל ולהתנפל עליו וכו'. על כן המשילם כאן לעלה נדף, כי העלה חלוש מאוד ונדף מחמת הרוח הנושב בו, ואף על פי כן כל עלה דוחף את חבירו ומכה בו, כך כל איש מישראל בגלות דומה לעלה הנידף מפני רוח" (כלי יקר שם).

"וכשלו איש באחיו" זו טרגדיה של  עם שלמרות מצב המלחמה, במקום שיסייעו איש לאחיו- איש מכשיל את אחיו. שתבוסתו בקרב נגרמת לא ע"י אוייב, אלא ע"י אח קרוב ושאר בשר.

המענה לכך נמצא בתחילת הפרשה, מכוחו של התיקון הרוחני: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וגו', וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם וגו', וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וגו'. וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם וגו'. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב"ש (ויקרא כו ג-ח). האחדות, הרעות, האחווה ואהבת החינם ייהפכו למכפיל עוצמה לאומית, ויביאו לסייעתא דשמייא, ולהרתעה, שתגרום לאויבים לזנוח את חלומותיהם. "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד".

לרדת לירושלים או לעלות לירושלים? – הרב ד"ר שרון שלום

במשך אלפי שנות גלות לא פסקו הגעגועים של יהודי אתיופיה לירושלים. ירושלים תפסה מקום מרכזי בהווי חייהם. התפילות מלאות בשבחי ירושלים ובתקווה לגאולה, כמו התפילה הבאה: "הללויה שבח לה' הינשאי ירושלם: תיבנה חומתך, ירושלם שערי ירושלם: אליך תפנה תפלה בירושלם דרכי ירושלם בתוך משפטך, ירושלם בתוככי ירושלם הרם קרן ירושלם תשבו, ירושלם ושפך דמם סביב ירושלם שמעו, ירושלם" (התרגום על פי "ספר הפלשים" מאת א"ז אשכולי). התקווה עברה מדור לדור. היו שצמו 9 ימים על כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון, וכן בחודש אב היו שצמו במשך 17 ימים – מראש חודש ועד י"ז בחודש, אף זאת כאבלות על חורבן המקדש. מנהגים רבים קשורים לירושלים. למשל, בזמן התפילה פנו המתפללים לכיוון ירושלים, בזמן שחיטת בהמה ראשה היה מופנה לירושלים, אחד הטעמים המרכזיים לחג הסיגד היה הכמיהה והתקווה לירושלים. הדבר המדהים והמפתיע הוא דווקא שבעוד שבכל העולם היהודי נהגו להתפלל לעלות לירושלים הרי שבאתיופיה נהגו להתפלל לרדת לירושלים. מה משמעות ההבדל בין שתי התפילות?

בשירו "עבודה שחורה" כתב אהוד בנאי: "האחים כהי העור שבאים מאתיופיה מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה. הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה. הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות. ואני בעיניהם ראיתי איזה אור ומי יידע אם אברהם לא היה שחור". המילים קולעות ומתארות יפה את התרבות היהודית האתיופית. מאיפה מגיעה התמימות הזאת? האם היא חולשה או חוזקה?

וכאשר בני האדם מתפללים – מהו עיקר התפילה? האם הם מביטים אל תוך עצמם, אל עולם הכוונות שלהם, או מנסים להביט אל מעבר למציאות- להתחקות אחר כוונותיו של הא-לוהים? האם מטרתם למסור בקשות לא-לוהים או לקבל ברכה מא-לוהים?

זה השלב להבין את עומק התרבות הדתית של יהודי אתיופיה. התודעה המרכזית אצל המתפלל היהודי האתיופי היא קבלת הברכה והשפע מריבונו של עולם. הרעיון שעיקר התפילה הוא למסור בקשות לא-לוהים נשמע כחוצפה בעיני המתפלל האתיופי. כלומר, בתיאולוגיה האתיופית התנועה איננה מלמטה למעלה; מהאדם לא-לוהים, אלא, מלמעלה למטה; מא-לוהים לאדם. הרעיון שעומד מאחורי התיאולוגיה האתיופית הוא רעיון ההקשבה. האם אני עסוק בלהשמיע לא-לוהים או להקשיב לו? האם תודעתי היא להשמיע לאחר או להאזין לו? האם העיקר הוא לקבל או לתת? המסר שהאדם מקבל בתודעה זאת הוא שיותר משהאדם צריך לשנות את המציאות הוא צריך לקבל אותה, כך שאדם עסוק בלשנות את עצמו במקום להיות עסוק בשינוי האחר. זוהי המשמעות העמוקה של הבקשה לרדת לירושלים ולא לעלות לירושלים.

במקום שבו מבקשים 'לעלות לירושלים' עלולה להיווצר תודעה של פטרנליזם שבה נדגיש את מעלתנו ויתרוננו על פני האחר. כאשר אנו ביקשנו 'לרדת לירושלים' ביקשנו למעשה להדגיש את מעלתו של האחר, להעלות את האמון ההדדי בינינו ולהוריד את החשד. המבקשים לרדת מפני הזולת יזכו לעלות לירושלים ולחיות בה ואילו המבקשים להתעלות מעל הזולת- ירושלים לא תוכל להכילם. זהו חלק רוחני חשוב. כפי שעולה מדברי הרב קוק בהקדמת הרא"ה לספר "כל מבשר" (1921) על עשרת השבטים, שמונה שלושה חסרונות שיש לעם היהודי: "החיסרון השלישי, הוא חסרון הטהרה של המידות, שהחל לאכול אותנו ע"י השפעתן של האומות החטאות אשר סבבו אותנו… (כדי) להשלים החיסרון… יבואו בני הרכבים, אלה הנזירים הטפוסיים, ששמשו למשל ולמוסר לכל בית ישראל בנאמנות רוחם…". כותב ד"ר חיים פרי: "בשיבת ציון יתמלאו שלושה חסרונות של עם ישראל… החיסרון השלישי הוא החומרנות שדבקה בעם ישראל בגלות – שתיקונה מסור לשובם של בני הרכבים. אלה ששימרו את רוח נביאי ישראל בחייהם הצנועים והטהורים".

הקהילה האתיופית כאותם בני רכבים שהיו בתוכם נזירים שמעולם לא שתו יין באתיופיה. התורה שלהם נקראת "אורית" על שם אור התורה. ששימרו ללא כל השפעות מהשתלשלות המסורת הרבנית, ששימרו בחירוף נפש את רוח נביאי ישראל. ביישנים, צנועים וטהורים שביקשו בתפילותיהם לרדת לירושלים. הם אשר ישלימו את החיסרון השלישי. יהודי אתיופיה יחזירו את עם ישראל לדמותו הקולקטיבית המקורית, מבחינה גשמית ורוחנית. מתי יהיה זה? כאשר ישובו יהודי אתיופיה היושבים מעבר לנהר הסמבטיון, נהר שגועש כל ששת ימי המעשה ונח מזעפו ביום השבת כדברי הרב קוק: "סמבטיון… הוא חותם השבת בתור קשר עליון היורד ממרומי הקודש ומתגלה במערכות העשייה של עולם השקוע במשקע הטבע החומרי".

כאשר מתפללים 'לרדת לירושלים' מבקשים מהאדם הגאה ומהחברה המערבית על יוהרתה – תודעה של צניעות, ביישנות, הסתפקות במועט ואמון הדדי בין האחד לשני מבני הרכבים. אחתום בברכת הרב קוק: "שנזכה במהרה בימינו לראות קבוץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, בית ישראל ובית יהודה יחדיו, 'מלכם לפניהם וה' בראשם'" (הקדמה לספר קול מבשר).

דיבורים יכולים להרוג – תמר מאיר

פרשת בהר מזהירה אותנו מפני הונאה: "וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו… וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹקיךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹקיכֶֽם".

התוספתא (ב"מ ג) מסבירה את כפילות הציווי בסוגים שונים של הונאה: הונאת ממון, והונאת דברים.

הונאת דברים היא גרימת צער על-ידי דיבורים: להזכיר לו את חטאיו בעבר, להאשים אותו במה שקרה לו – כמו שנהגו רעי איוב, וכדו'. זה הרבה מעבר לחוסר טאקט. זוהי הונאת דברים. איסור דאורייתא. גם צורות אחרות של גרימת נזק בדברי שווא, כלולות באיסור. ודאי שמעתם על מקרים בהם מישהו הפיץ הודעה בקבוצות וואטסאפ, והתברר שכל מטרתה להטריד את מי שמספר הטלפון שלו פורסם בזדון במודעה. או בלשון חז"ל: "אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה – ויודע בו שלא מכר מעולם".

חז"ל (ב"מ נט) מדגישים מאוד את חומרת הדברים: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו 'ויראת מא-להיך' וזה לא נאמר בו 'ויראת מא-להיך'. ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה – ניתן להישבון, וזה – לא ניתן להישבון".

פגיעה בנפש חמורה בפגיעה ברכוש.

סיפור "תנורו של עכנאי" הוא סיפור מפורסם, ולרוב דנים בו בהקשר של סמכות חכמים ותורה שבעל פה. ואולם ההקשר שבו הוא מופיע בגמרא הוא הדיון בהונאת דברים. אמא שלום היתה אחותו של רבן גמליאל ואשתו של ר' אליעזר, והגמרא מספרת שמאז החרם על ר' אליעזר, חששה אמא שלום שאם יבטא ר' אליעזר את צערו בנפילת אפיים, ישא אחיה בתוצאות. ואמנם, כאשר ברגע של חוסר תשומת לב כך קורה, יודעת אמא שלום שאחיה מת. 

"אשכחתיה דנפל על אנפיה (מצאה אותו שהוא נופל על פניו), אמרה ליה: קום, קטלית לאחי (אמרה לו: קום, הרגת את אחי). אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב (בינתיים יצא שופר מבית רבן גמליאל, שמת). אמר לה: מנא ידעת? (מניין ידעת) אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה".

בסיפור יש מחלוקת לשם שמים, שחיונית להמשך הישרדות מסירת התורה שבעל פה. ואף על פי כן, צערו של ר' אליעזר והפגיעה בו, אינם שבים ריקם.

קל וחומר כאשר אנו חשופים לכל-כך הרבה דיבור רע, משפיל, פוגעני וקשה, גם במחלוקות בנושאים אחרים, ובוויכוחים אישיים שהם הרבה מעבר לדעה כזו או אחרת. ועל אונאת דברים כזו נאמר "ויראת מאלוקיך".