כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
חשבון הנפש גם מחייב שלא לפחוד מכך שאחרים ייראו בכך חולשה או בגידה עצמית
חשבון נפש – הרב יובל שרלו
"…עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" – בעלי המוסר אוהבים מאוד את חלק הפסוק הזה, במבט המיוחד של דרשות המוציאות אותו מפשוטו. על פי הפשט – "חשבון" בפסוק זה הוא שם מקום, כפי שכתוב בפסוק הקודם: "כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הוא…", בעוד המושלים מדברים על נושאים הקשורים בביטחון ובפוליטיקה.
אולם, חכמינו דרשו את המילה "חשבון" בהקשר של חשבון נפש: "…א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים וגו'? המושלים – אלו המושלים ביצרם; בואו חשבון – בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה; תבנה ותכונן – אם אתה עושה כן, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא…" (בבא בתרא עח ע"ב).
זהו אחד המקורות הבסיסיים, הקורא לאימוץ תרבות עצמית של חשבון נפש. לא עריכת חשבון נפש של מישהו אחר, ולא הסטת האחריות והבחינה מאתנו עצמנו, כי אם חלק בלתי נפרד ממשילות ביצר הרע: לעשות חשבון רווח מול הפסד והפסד מול רווח, בתחומי המצוות וההתנהגות הראויה. הוא גם מחייב לא לפחד מכך שאחרים ייראו בכך חולשה או בגידה עצמית. לא עיניהם של המבקרים צריכים להתוות את דרכנו, כי אם אנו עצמנו בלבד.
חשבון הנפש, בין של אדם יחיד ובין של תנועה או ציבור, מתומצת בדברי חכמים אלו על ידי פרישת מה שהושג בצעדים שנעשו עד עכשיו, ובד בבד הצבת המחיר ששולם עבורו, ומבט על התמונה הכוללת. לא די לו לאדם להתבונן רק על הצדדים החיוביים של מעשיו, שכן הוא חייב לשאול את עצמו על מה נאלץ לוותר והיכן הוא נמצא בסופו של דבר. מבט זה נכון גם לגבי תנועות גדולות: טוב להן לספר לעצמן לא רק על מה שהצליחו לכונן, כי אם גם על הנזק שהביאו בכנפיהן, ומה הן נאלצו לעשות כדי להגיע לאן שהגיעו.
חשבון הנפש לא נועד להחליש או למלא את האדם מרה שחורה, כמו גם שהוא לא נועד למלא את האדם שחצנות על המאזן החיובי שהתגלה בחשבון. הוא מהווה הזדמנות לצאת ממרוצת החיים והתהליכים המתרחשים במציאות, ולהסתכל על כל מה שהתרחש במבט מרוחק מאוד, שמאפשר, כאמור, להביט על התמונה הכללית. מכוחה של תמונה זו, ומהאמונה בבחירה החופשית וביכולת התיקון המתמדת, נפתח פתח לתהליכי שינוי, תיקון, פרישת אופקים חדשים ותשומת לב לדברים שלא כדאי ליפול בהם. לא טוב לו להיעשות בכעס או במרמור, כמו גם בתחושת מפלה או כישלון. טוב לו להיעשות בעין טובה, ובאמון שאינו מטשטש את התוצאות עד כה, ואינו מדחיק את הטעויות שנעשו, אולם פונה לשפה של תיקון והתמסרות לטוב.
זכות גדולה היא לאדם, ועל אחת כמה וכמה לתנועה, כשהיא מחשבת חשבונו של עולם, מפוררת את ההתבצרות במקום בו היינו קודם לכן, מסירה את שטיח הכיסוי, מתבוננת באומץ ובחרות על מה שעשתה, ומתוך כך מתקנת ומשפרת לקראת הבאות.
כוח נבואתה, ומנהיגותה של מרים יובילו אותה להנהיג לאחר יציאת מצרים
וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ – אבי רט
בשנה הארבעים להליכה במדבר, ערב הכניסה לארץ המובטחת, נפרד העם היהודי מאחת מדמויות ההוד שלו- מרים הנביאה, אחותם הגדולה של משה ואהרון: "… וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם".
מרים, בחייה ובמותה הפכה להיות סמל לאמונה ולנבואה, למנהיגות וללקיחת אחריות.
מרים כבר נולדה בגלות מצרים, ודווקא במציאות הקשה הזו של עבדות וייאוש, היא זו שמשכנעת את הוריה להמשיך ולהביא ילדים לעולם כדי שיהיה המשך למשפחה ולעם.
היא זו שתוך כדי סכנת חיים, לוקחת אחריות על אחיה התינוק ששוכב בתיבה, והיא זו שבאומץ ובתושייה מצליחה לשכנע את בת פרעה לתת לאישה מניקה את הילד כדי שהיא תדאג להמשך גידולו.
על פי חז"ל, מרים היא אחת משתי המיילדות במצרים, שלמרות הצו הברור של פרעה להמית את הזכרים, תוך כדי סיכון חייהן הן מחיות את התינוקות ודואגות להמשך חיי הוולדות.
אישיותה, כוח נבואתה, ומנהיגותה של מרים – יובילו אותה להנהיג את רגעי השיא והשמחה הגדולה לאחר יציאת מצרים- 'וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת'.
המילים בפסוק 'וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ', לא מתארות רק עניין טכני, אלא מבטאות עוצמה של מנהיגות, הבאה לידי ביטוי ביכולת לסחוף אנשים ולרומם את רוחם, ביכולת לעודדם בשעות הקשות, וביכולת לגלות אומץ לב ולקחת אחריות.
זו מרים שבאופן סמלי מיד לאחר מותה יאמר הפסוק- 'וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה', מה שהביא את חז"ל לומר, שכל זמן שהייתה מרים חיה, הייתה באר מים צמודה שסיפקה מים לעם- זו 'בארה של מרים', וכשמתה מרים- פסקו המים, ולכן 'וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה'.
בסיפור יציאת מצרים כפי שנוהגים לספר אותו, משה ואהרון הם הכוכבים המרכזיים, המנהלים את השיחות מול פרעה ומול העם, ומובילים את העם לחירותו.
מותה של מרים בפרשה ערב הכניסה לארץ, הוא הזדמנות להתבונן שוב בדמותה המופלאה, כמנהיגה וכדמות הוד ומופת, זו שמאחורי הקלעים וגם לפניהם, ניצבת בעוז ובאומץ, באמונה ובתעצומות נפש, לוקחת על עצמה אחריות היסטורית על משפחתה ועל העם כולו, מרוממת את רוח העם וסוחפת את הנשים אחריה בתופים ובמחולות, וממשיכה לספק מים לעם ולהוביל אותו ארבעים שנה במדבר עד פיתחה של הארץ הטובה המצפה לעם מעבר לירדן.
מרים, אחותם הגדולה, תרתי משמע, של משה ואהרון, זו שנולדה במצרים בשיא השפל והגלות ומגלה שם כוחות של אמונה, גבורה ותעצומות נפש, היא זו שזוכה להוביל את העם אל החירות ולצעוד איתם עד לפתחה של הגאולה בארץ ישראל.
אביעד הכהן – אדם כי ימות באהל
דיני טומאה וטוהרה הם מן ההלכות הקשות בעולמה של תורת ישראל. ריבוי פרטיהם, כמו גם תוכנם, הביא לכך שמעטים הם יודעי התורה המתמצאים בפרטיהם. ודומה שלא לחינם סדרי קודשים וטהרות נלמדו בבתי כנסיות ובתי מדרשות הרבה פחות מסדרי מועד, נשים ונזיקין.
מציאות זו עומדת בניגוד למקום הרב שניתן לנושאים אלה בתורה. מחד גיסא, מקדישה תורה למצוות שגורות, שכיחות ומפורסמות, כמו הלכות שבת מקום מועט ביותר. פסוקים בודדים, הא-ותו לא (שלא לדבר על מצוות כגון תפילה – שלפחות לדעת חלק מן הראשונים היא מן התורה, מצוות שזכרן כמעט נעלם מן התורה לחלוטין). דבר זה לא נעלם מעיני חז"ל שאמרו עליהן שהן "מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה חגיגה א, ח), ולא נחה דעתם עד שדימו אותן ל"הררים התלויים בשערה".
מאידך גיסא, לדיני הקורבנות, כמו גם לדיני טומאה וטוהרה, לגווניהם השונים ועל פרטיהם המרובים, מוקדשים בתורה עשרות רבות של פסוקים.
פרק חשוב בעניין זה מופיע בראש פרשתינו, ובמרכזו הפסוק: "זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים".
הצירוף "זאת התורה" אינו שכיח במקרא לגבי כל המצוות. הוא נועד להדגיש את חשיבות הפרטים הבאים אחריו, שבהֵיאספם אל מקום אחד מהווים מסכת שלמה של הלכות. צירוף זה מצוי בעיקר אצל דיני הקורבנות (ראו למשל: "זאת תורת העולה" – ויקרא ו, ב; "וזאת תורת המנחה" – שם, ז; "זאת תורת החטאת" (שם, יח); "וזאת תורת האשם" (שם ז, א); "וזאת תורת זבח השלמים" (שם, יא), "וזאת תורת הבהמה והעוף" (שדם יא, מו), ואצל דיני הטומאה והטוהרה (ראו למשל: "זאת תורת הזב" (שם טו, לב). ולעתים משולבים דיני הקורבנות ודיני הטוהרה ואחוזים זה בזה כאש בנעורת. כך למשל: "זאת תורת היולדת" (ויקרא יב, ז); "זאת תורת נגע הצרעת" (ויקרא יג, נט); "וזאת תורת הנזיר" (במדבר ו, יג), ועוד.
לאדם בן ימינו, נראים דיני הטומאה משונים-משהו, ולא אחת זרים ורחוקים. ועם זאת, ההתייחסות הרבה אל המת – כתופעה אנושית – נותרה בעינה. גם בימינו עוסקים ספרים שלמים ב"דרישה אל המתים", בהלכות חניטתם ושימור זכרם, קבורתם וההתייחסות אליהם. תרבויות רבות מקדשות את המת גם לאחר פטירתו מן העולם, מקיימות סביבו פולחן שלם, לרבות הנצחתו במצבות מפוארות, עלייה על קברו ועריכת הילולות לזכרו.
יחסה של תורת ישראל לכל אלה מורכב. כתמיד, יש בה גישות שונות בעניין זה. ועדיין, לכולי עלמא – כעולה מפרשתנו – המת מטמא את כל העוסקים בו ושוהים בקרבתו, עד כדי כך שבפי חז"ל הוא כונה "אבי אבות הטומאה".
נימוק לכך הוצע בפירוש החזקוני (לרבי חזקיה בן מנוח, צרפת, המאה הי"ג, שקרא לחיבורו 'חזקוני' הן כרמז לשמו, חזקיה, הן כנגד בקשתו מאת קוראיו, בהקדמת פירושו לתורה, שיזכרו אותו ויחזקוהו!). וכך הוא כותב בפירושו על אתר: "החמירה תורה בטומאת אדם [=המת] על כל טומאות שבעולם, לעשותה אבי אבות הטומאה, כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהן מתוך חיבתם, ויצטערו יותר מדאי, או כדי שלא יהיו דורשין אל המתים ובעלי אוב".
החזקוני סומך לכך גם הלכה בדיני כבוד האדם: "ואף מפני כבוד הבריות (ודוק: "בריות" – כל בני האדם, בני ברית ושאינם) החמיר הכתוב על טומאתן, כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים, ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם, וזהו גנאי לבריות".
נימוק זה, שאולי נראה לחלק מהקוראים בימינו מציאות רחוקה מן העבר, הפך לדאבון הלב גם לחלק ממציאות ימינו. עצמות מת ועורו עדיין משמשות לכלים ולקישוט בחברות פרימיטיביות. וגם במדינות דמוקרטיות, "מתקדמות וליברליות", ברחבי העולם המערבי, לרבות ישראל, מסתובבות "תערוכות גופות" (Body Worlds) במסווה של 'מדעיוּת', המושכות אליהן קהל עצום של מבקרים (להתייחסות ההלכה והמשפט העברי לעניין זה ראו מאמרי: אביעד הכהן, איסור הצגת גופות בתערוכה", תחומין ל (תש"ע), 450-444). גם בימינו הייתה עדנה לתעשיית הנקרופיליה. ויעידו על כך, בין השאר, המוני קברי הקדושים הפזורים ברחבי העולם המושכים אליהם עשרות מיליוני מבקרים בכל שדנה, שרבים מהם "דורשים אל המתים".
אכן, התורה מודעת היטב לרגשותיו של אדם המתאבל על מתו. ואף על פי כן, ובגלל זאת, היא מבקשת להציב להן סייג. מכאן נובעים גם דיני האבלות, שמגבילים את משכה לפרק זמן מוגדר, שאחריו אסור המת להמשיך באבלו. ו
כך מורים אותנו חז"ל (מועד קטן עז, כ"ב): "אל תבכו למת ואל תנדו לו, אל תבכו למת – יותר מדאי ואל תנדו לו – יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים – לבכי, ושבעה – להספד, ושלשים – לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך – אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני. ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי – על מת אחר הוא בוכה".
מכאן גם נובעות אותן אמירות וציוויים בתורת חז"ל, המדברות על כך ש"גזרה על המת, שישתכח מן הלב". לדעת חלק מחכמי ישראל, השימוש בלשון הקשה, הבלתי שכיחה, "גזרה על המת", נועדה להבליט את העובדה שלא מדובר רק בתיאור מציאות גרידא, בתופעת חיים, אלא באיסור של ממש.
דומֶה שגישה דומָה עולה גם מתוך דברי "הנשר הגדול", שנקט ב"מִשְנֶה תורה" שלו לשון קשה, ו'הכתיר' את המתאבל יתר על המידה בכתר הגנאי "טיפש"(!), לא פחות. וכך כותב הרמב"ם (הלכות אבל יג, יא): "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי… והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טיפש", והוסיף (שם ד, ד, על פי הירושלמי): "ומציינין [=מסמנים] את הקברות ובונין נפש [=מצבה] על הקבר. והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהן, דבריהם הם זיכרונם. ולא ייפנה אדם לבקר הקברות".
בינה לשבת (שם הטור שיהיה קבוע)
בין פרה אדומה, לגולם ולבינה מלאכותית
פרשת חוקת, שפותחת במצווה של פרה אדומה, משמשת לנו דוגמה נהדרת להבנה של מהות הבינה המלאכותית, ובמיוחד הבינה המלאכותית היוצרת.
פרה אדומה היא "חוק", מצווה שנראית כלא ניתנת להבנה בעיני האדם. אנו מקיימים את המצווה מבלי להבין את סודה העמוק, ומקבלים את ההנחה שיש בה משמעות נעלמת שמעבר להבנתנו.
הבינה המלאכותית, להבדיל, בפרט הבינה המלאכותית היוצרת, מציגה לנו מעין "חוק" חדש בתחום הטכנולוגיה. היא מבצעת משימות מורכבות, יוצרת תוצאות ייחודיות, ומניעה תהליכים שאנו מתקשים להבין את הדרך שבה היא מגיעה אליהם.
כאשר אנחנו חושבים על מחשב או על תוכנה שמציירת תמונה, מלחינה שיר, או כותבת מאמר – האם אנו מבינים את "מחשבתה" של המכונה? האם אנו יכולים להבין את התהליכים שמניעים אותה? בדיוק כמו עם פרה אדומה, (להבדיל, כמובן), אנו נתקלים בחוק, או במקרה שלנו, בתהליך, שאנו לא מבינים הבנה מלאה. אך למדנו מפרשת חוקת שאפשר להמשיך לפעול, להתקיים, ולהתפתח – גם מבלי להבין הכל.
הבינה המלאכותית היוצרת מלמדת אותנו את השיעור הזה במקום שלה. אנחנו משתמשים בה, אנו מנצלים את היכולות שלה, ואנחנו מצפים לראות את ההתפתחויות הבאות – גם אם כרגע אנו לא מבינים את כל התהליכים שעוברים מתחת לפני השטח.
בשבועות הקרובים נביא בפניכם אי"ה סדרת מאמרים פרי כתיבתה של הבינה המלאכותית.
השבת, פרשת חוקת, נעצור לרגע ונחשוב – האם חייבים להבין הכל? ייתכן ומסתתרת כאן התשובה לאתגר הגדול שמונח לפנינו בעידן המודרני של הבינה המלאכותית (AI).
אחת המטאפורות הקיימות בספרות היהודית היא ה"גולם", יצור שנוצר בידי אדם באמצעות שימוש בשם המפורש של ה'. כפי שהגולם נוצר לשם שימוש חיובי, אך כשאינו מבוקר הוא עלול ליצור חורבן, כך גם הבינה המלאכותית המודרנית, ובמיוחד הבינה המלאכותית היוצרת.
הגולם, כיצור טכנולוגי עתיק, מציע לנו שיעור מעמיק לעידן הבינה המלאכותית. כשאנו מפתחים תוכנה חדשה, מניחים את "שם השם" (להבדיל, כמובן) על המחשב, ומאפשרים לה להתמודד עם בעיות וליצור יצירות חדשות, אנו חייבים לזכור את האחריות שלנו. כמו בריית הגולם, שמו המפורש של ה' הוא מפתח ליכולתו של האדם ליצור חיים, כך אף כאן בפיתוח הAI-, המפתח לשליטה הוא האחריות שלנו.
בכל פעם שאנו קוראים ל"גולם" ה-AI במחשב, אנו צריכים להזכיר לעצמנו את הגורמים המורכבים שמעניקים לנו את היכולת ליצור חיים ואת החובה לשמור עליהם במאמץ יומיומי.
הבינה המלאכותית היוצרת מאפשרת לנו להתמודד עם בעיות בדרכים שלא היו אפשריות בעבר. היא מעניקה לנו כלים ליצירה של יצירות חדשות ומרתקות, ולהתמודד עם בעיות בדרכים שלא היו אפשריות בעבר. אך כמו עם כל כלי, המפתח הוא באחריותנו. אנו חייבים לשמור על האחריות, לבקר את התהליכים, ולהבין את הגבולות של ה-AI שאנו יוצרים.
אנו לא תמיד מבינים באופן מלא את הטכנולוגיה הזו, אך נושאים בחובה המוסרית להבין ולשלוט במכונה שאנו יוצרים. כך, מבלי שנשאל האם הבינה המלאכותית היוצרת היא גולם מודרני, נזכור שאנחנו מתמודדים עם יכולת יצירה חדשה ומרשימה, שדורשת מאיתנו אחריות ויכולת שליטה.
טור זה לא נכתב בידי אדם. טור זה נכתב על ידי ChatGPT ונערך על ידי אלעד רוזנפלד.
במצבתו של הגאון מווילנה, 50 שנה לאחר מותו של הגרף פוטוצקי, נכתב: "כאן גנוז רבם של כל ישראל, הגאון רבי אליהו מווילנה ואפרו של גר הצדק הי"ד"
סיפורו האגדי של גר הצדק הגרף פוטוצקי – הרב אליהו בירינבוים
גרים רבים הפכו לדמויות מופת במשך ההיסטוריה. אחד המפורסמים שבהם, אשר היה לסמל לאחר שהתגייר ונרצח על קידוש ה', הוא הגרף פוטוצקי, בן אצולה פולני אשר הפך לסיפור אגדה, עליו נכתבו רומנים והצגות רבות שתיארו את דמותו ואת קסמו. על סיפורים מסוג זה אין אנו שואלים האם הם אמת היסטורית או אגדה, אבל כך או כך הדמות והסיפור הפכו לנכס צאן ברזל בעולמם של גרים ובעם היהודי.
הגרף ולנטין פוטוצקי, הוא שמו של בן אצולה פולני אשר במאה ה-18 החליט לעזוב את בית אביו הנוצרי וללכת אחר האמת הפנימית שלו ולהתחבר ליהדות – עד הסוף המר של חייו כאשר נשרף בעודו בחיים על ידי הכנסייה.
סיפורו של הגרף פוטוצקי מתחיל בראשית המאה ה-18 בעיר וילנה שבליטא אשר הייתה חלק מהאיחוד הפולני – ליטאי. וולנטין נסע ללמוד מדעים באוניברסיטה בפריז, ולעיתים פקד את בית המרזח של אדם יהודי דתי וביקש ממנו שילמד אותו את תורת היהודים. דבריו של היהודי, שהסביר בטוב טעם ודעת את תורת ישראל, מצאו נתיבות לליבו של בן האצולה הצעיר, עד אשר החליט לעשות מעשה ולהפוך ליהודי בכל רמ"ח איבריו ולהתגייר.
כיוון שהיה איסור בפולין על המרת דת מנצרות ליהדות הוא נסע לאמסטרדם לצורך הגיור.
האגדה מספרת שלפני שקיבל החלטה סופית להתגייר, פוטוצקי הצעיר נסע לרומא כדי לברר במרכז הכנסייה הקתולית את הספקות שלו ולקבל מענה לשאלותיו, אולם הוא חזר מאוכזב והמשיך בדרכו החדשה לעבר תורת ישראל.
כשהיה בקיא בתורה ובדיני ישראל עבר לגור באמסטרדם שבהולנד, מקום שבו לא הכיר אותו איש, והתגייר. שמו העברי הפך לאברהם בן אברהם. לאחר הגיור, הוא חזר לפולין והתגורר בעיירה קטנה כדי שלא יידעו מאיפה הוא בא ומה מעשיו ואמונתו.
כאשר הדבר נודע למשפחתו ולכנסייה הנוצרית, החלו לשלוח שליחים כדי לדבר אל ליבו ולשכנע אותו לחזור לנצרות ולהציל את נפשו, אבל אברהם בן אברהם דבק בתורת ישראל וסירב באופן חד משמעי לשוב לדת אבותיו.
הגרף פוטוצקי נשרף על קידוש ועלה על המוקד בז' סיון בשנת תק"ט ביום טוב שני של שבועות (מאי 1749). יש אומרים שהתליינים המיתו אותו ויש אומרים שהוא קפץ אל מותו אל האש תוך אמירת "שמע ישראל" ואמירת הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על קידוש ה'". בדרכו אל המוקד ניגן אברהם בן אברהם את מילות התפילה "אֲבָל אֲנַחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶךָ, בְּנֵי אַבְרָהָם אֹהַבְךָ, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לּוֹ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה; זֶרַע יִצְחָק יְחִידוֹ, שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ".
גם סיפור מותו ומקום קבורתו של הגרף פוטוצקי מלווה באגדות רבות. למרות שהכמרים לא היו מוכנים שאפרו ייטמן באדמה בגלל שראו במעשיו פגיעה בכנסייה, היהודים בעיירה שילמו שוחד לאחד התליינים כדי לקבל מעט מאפרו ולקבור אותו בקבר ישראל. על קברו צמח עץ גדול אשר נותר עד היום הזה.
בעת השואה, כאשר הנאצים הרסו את בית הקברות בווילנה, נותרה מצבתו של אברהם בן אברהם על תילה. הגאון מווילנה היה צעיר לימים כאשר נפטר הגרף פוטוצקי והוא ביקש להיקבר לידו. אכן, במצבתו של הגאון מווילנה, 50 שנה לאחר מותו של הגרף פוטוצקי, נכתב: "כאן גנוז רבם של כל ישראל, הגאון רבי אליהו מווילנה ואפרו של גר הצדק הי"ד".
במקורות רבים מצטטים את החפץ חיים אשר כתב על הגרף פוטוצקי: "אם עשרה אנשים היו נוכחים לומר קדיש כאשר גר הצדק אברהם בן אברהם ז"ל הוצא להורג בשריפה, היה המשיח בא מיד".
הבעיה הראשונה המתעוררת בשחיטת פרה אדומה בזמן הזה היא שלא ברור האם ניתן לשוחטה בזמן שבית המקדש חרב
האם ניתן להכין אפר פרה אדומה בימינו? – גרוס
בפרשת השבוע מאריכה התורה על מצוות פרה אדומה: "זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣רו אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל". בעקבות כך, נעסוק השבוע בשאלה – האם אפשר להכין אפר פרה אדומה בימינו, במקרה בו מצאו פרה אדומה לגמרי וגידלו אותה?
שחיטה בעת חורבן
הבעיה הראשונה המתעוררת בשחיטת פרה אדומה בזמן הזה היא שלא ברור האם ניתן לשוחטה בזמן שבית המקדש חרב:
א. המשנה במסכת מידות (ב, ד) כותבת, שכל הכתלים בבית המקדש היו גבוהים, למעט הקיר המזרחי. הסיבה לכך, שכאשר הכהן היה שוחט את הפרה בהר הזיתים עליו היה לראות את פתחו של ההיכל, וכן פסק הרמב"ם (פרה ד, ה). בהתאם לכך כתבו חלק מהאחרונים וביניהם הדברי יציב (חו"מ קכא), שבזמן הזה אי אפשר לשחוט פרה אדומה כיוון שאין מקדש.
כמו כן, המשנה במסכת פרה (ג, ה) כותבת, שעד כה נשרפו תשע פרות אדומות. כאשר הרמב"ם (ג, ד) הביא משנה זו הוסיף, שאת הפרה העשירית יעשה מלך המשיח (דהיינו שיורה לכהן לעשותה). בעקבות כך כתבו חלק מהאחרונים, שיש להמתין לביאת המשיח כדי לשחוט פרה נוספת, ובלשון הרב גורן ('פרה אדומה בזמן הזה'):
"את הפרה העשירית יעשה לפי הרמב"ם מלך המשיח, מהרה ייגלה אמן כן יהי רצון, כמו שכתב בהלכות פרה אדומה פרק ג' הלכה ד'. די בדברים אלו של הרמב"ם, כדי להוכיח את ההבל שיש במעשים אלו של הכנות לשריפת פרה אדומה בזמן הזה".
ב. הרב עזריה אריאל (פרה אדומה כהלכתה) חלק על שתי נקודות אלו. ביחס לראיית פני המקדש הוא טען, שאין הכוונה שצריך לראותו בפועל ושיהיה קיים, אלא שצריך להסתכל אל המקום בו היה פתח ההיכל בעודו היה בנוי. ראייה לדבריו הביא מדברי המאירי (יומא טז ע"א), וכן מתוך כך שבמדבר אלעזר הכהן שחט את הפרה במרחק של מספר קילומטרים מהמשכן, ובפשטות לא ראה אותו.
את הטענה השנייה דחה, שאין כוונת הרמב"ם שבהכרח מלך המשיח יצווה על שריפת הפרה האדומה העשירית, אלא שבמקרה בו עם ישראל לא יבצע זאת עד בוא המשיח, הרי שהמשיח ישרוף. ראייה לדבריו הביא מהרמב"ם במאמר קידוש ה' (עמ' קיט) שכתב, ששום מצווה אינה תלויה במשיח – ואין סיבה שפרה אדומה תהיה יוצאת מכלל זה.
השוחט
גם אם למעשה יוכרע שאפשר לשחוט את הפרה שלא בזמן המקדש, ולאו דווקא באמצעות מלך המשיח, ישנה בעיה נוספת והיא מי ישחט את הפרה. כותבת התורה (יט, ג), שאת הפרה האדומה מסרו לאלעזר הכהן, סגנו של אהרון, ששחטה מחוץ למחנה. נחלקו הראשונים האם ניתן ללמוד מפסוקים אלו ציווי לדורות:
א. הרמב"ן (שם) סבר, שאמנם התהליך במדבר נעשה על ידי סגנו של הכהן הגדול, אבל בהמשך הדורות בגלל עומק סודה, התהליך צריך להיעשות על ידי הכהן הגדול בדווקא, כדברי רבי מאיר בספרי וכתנא קמא במשנה במסכת פרה (ד, א). ומדוע במדבר זה לא התבצע על ידי אהרון הכהן בעצמו? הרמב"ן העלה שלוש אפשרויות:
אפשרות ראשונה, כיוון שאהרון היה קדוש ה' (באופן מיוחד), לא רצה הקב"ה להוציאו מחוץ למקדש לצורך שריפת הפרה, אבל אכן בשאר הדורות, העבודה צריכה להיעשות על ידי הכהן הגדול עצמו. אפשרות שנייה ובכיוון הפוך, מפני שאהרון היה שותף בחטא העגל, נענש מהקב"ה שלא יכין את הפרה האדומה. אפשרות שלישית- רצו לחנוך את בנו אלעזר לאחת ממצוות הכהונה.
ב. מכל מקום, עולה מדברי הרמב"ן שגם אם בזמן הזה תהיה פרה אדומה, עדיין לא יוכלו לשוחטה, כיוון שאין כהן גדול. אפשרות שונה, עולה מדברי הרמב"ם (פרה א, יא) שכתב בעקבות דברי רבי יהודה בספרי והגמרא במסכת יומא (מב ע"ב), שרק את פרת המדבר היה צריך לשחוט באמצעות סגן הכהן, אבל שאר הפרות יכול לשחוט אפילו כהן הדיוט.
יוצא לכאורה לשיטתו שאפשר לשחוט פרה אדומה היום באמצעות כהן הדיוט, אלא שבפשטות גם לשיטתו צריך שהכהן יהיה מיוחס וכאמור אין בזמן הזה כהנים מיוחסים. אך יש לציין שלדעת החתם סופר (יו"ד רלו) וערוך השולחן (העתיד טהרות צז, יב), במקרה בו אין כלל כהנים מיוחסים, כאשר מקריבים קורבנות ניתן לסמוך על חזקת הכהונה הקיימת גם בזמן הזה.
משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-מז': מעמד האישה בהלכה-סוגיות מרכזיות: נשים במרחב הציבורי- 12: לימוד תורה לנשים -עמדות בנות זמננו (המשך):
כעת נפנה לעמדות של פוסקים והוגים מובילים באורתודוקסיה בת זמננו:
גישות השוללות לימוד תורה לנשים:
האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטם (איגרת מ-1973):
"תמה אני ולא אדע, שיהיה מי שיהיה, אף אם גובה ארזים גובהו, שיאו עד לשמים יעלה, שיוכל לסטות כלשהוא מפסק ברור בש"ס ובשו"ע ומוסכם מכל הפוסקים, שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד וכו'… ואיך אפשר חס וחלילה לעשות מתפלות, גדר לאמונה קדושה ופרישות?!" (מובא אצל תמר אליאור, משכילות ובורות-מעולמן של נשים חרדיות, תל-אביב: הוצאת עם עובד, 1992, עמ' 98).
הרב שמואל הלוי וואזנר, שו"ת שבט הלוי, ו, יורה דעה, קנ, עמ' קמז-קמח:
"תכונת האישה שאיננה יכולה להשיג ולהבין הנקודה האמיתית שבתורה, ולכן הן מוציאות דברי תורה להבליהם. ודע ודבר פשוט הוא, דלאו דווקא האב לבתו, או בבית הספר אסור ללמד נשים תורה שבעל פה, אלא גם האישה לעצמה, באופן פרטי אסורה שתבטח בעצמה, שהיא מהמיעוט שאינם בגדר מלמדים תפלות אלא שאם למדה דיעבד ועלתה לה, שהיא בעלת שכל טוב, ואינה מרוב הנשים שמוציאות דברי תורה להבליהם, ואז מקבלת שכר כאינה מצווה ועושה…".
הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, יורה דעה, ג', פז:
"הנה בדבר שנמצאו בתי ספר לילדות ולנערות, שנקראו בשם בית יעקב וכדומה, שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עימהן משניות. הנה הרמב"ם פרק א' מהלכות תלמוד תורה, הלכה יג פסק כרבי אליעזר בסוטה, כ, ע"א, שאין ללמד לבנות תורה, אך הוא מחלק שכאילו מלמדה תפלות-הוא בתורה שבעל פה ובתורה שבכתב-אינו כמלמד תפלות, אף שלכתחילה גם זה אין ללמד. על כל פנים משניות שהוא תורה שבעל פה-צוו חכמים שלא ילמדום הוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה ורק פרקי אבות, משום שהוא ענייני מוסר והנהגות טובות, יש ללמדם בהסבר, לעוררן לאהבת תורה ולמידות טובות, אבל לא שאר המסכתות".
גישות התומכות בלימוד תורה לנשים:
הרבי מליובאוויטש, הרב מנחם מנדל שניאורסון (שיחת התוועדות, פרשת אמור, תש"ן) (הדגש שלי, מ.ה):
"ומזה מובן גם בנוגע ללימוד תורה שבעל פה שכיוון שבלאו הכי לומדות הנשים והבנות, לימודים שונים שעל ידן 'נכנס בהן ערמומיות'-הרי לא זו בלבד שמותר ללמוד תורה שבעל פה, אלא יתירה מזה, על פי טעם הלכה זו עצמה, צריך ללמדן תורה שבעל פה, לא רק לימודי הלכות פסוקות בלי טעמיהן, אלא גם לימוד טעמי ההלכות, ועד לשקלא וטריא שבתורה, שמטבע האדם שחפץ ומתענג יותר בלימוד זה… ולהעיר שעניין זה הוא מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים… כיוון שבסוף זמן הגלות מודגשת יותר ההכנה לזמן הגאולה… שבאותם הימים תרבה הדעה והחכמה".
הרב אהרון ליכטנשטיין ("לימוד תורה לנשים", ספר הפנינה, תשנ"ט, עמ' 209-207):
"לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות, גם עם מקורות תורה שבעל-פה, בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות ומדוע יגרע חלקן דווקא לגבי תורה?! ובין אם משום דברי "החפץ חיים"… הבנות מקבלות חינוך כללי רחב ורבות מגיעות לאוניברסיטה ושם ולא רק שם, אלא בחברה בכלל, באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות, כך שהידע וערכי התורה נחוצים לבת… יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה".
ישעיהו ליבוביץ, "מעמדה של האשה-הלכה ומטא הלכה", אמונה, היסטוריה וערכים, תשמ"ב:
"הנושא המכונה 'האשה ביהדות' הוא ענין חיוני ליהדות היום, יותר מכל הבעיות המדיניות של העם ומדינתו. ההימנעות מטיפול רציני בו מסכנת את עצם המשך קיומה של יהדות התורה והמצוות בעולמנו… נקבע בהלכה המקובלת שנשים פטורות ממצווה זו [של לימוד תורה] וזהו משגה חמור ואסון גדול של היהדות ההיסטורית. כי תלמוד תורה-נוסף על משמעותו כקיום מצוה-עושה את האדם היהודי שותף במורשת התרבות של היהדות ובתכניה הרוחניים. כמעט ניתן לומר-עושה אותו שותף להשראת שכינה בעם ישראל. הרחקת תלמוד תורה מן האשה איננה שיחרורה מחובה אלא היא שלילת זכות יהודית יסודית ממנה: 'יהודיותה' נעשית נחותה לעומת זו של הגבר…. מצב זה לגבי היהדות ודת ישראל אין לשאתו עוד בעולמנו היהודי היום".
ואכן, בעשרות השנים האחרונות מתקיימת מהפכה בציונות הדתית בכל הנודע ללימוד תורה לנשים במדרשות, מכינות ועוד. קם דור של נשים תלמידות חכמים, גם בהלכה ובתלמוד ולכך יש הלשכות על הסוגיה הבאה שבה נעסוק: נשים כרבניות וכפוסקות הלכה.
כל מי שסיפרנו לו עליך לא האמין שיש באמת מחנכים כאלו. הילד התחיל לפרוח והחברים שלו התחילו לגלות אותו ואנחנו הפסקנו לבכות
מעצבי הנשמות – אבנעם הרש
החבר'ה של החטיבה והתיכון יצאו לחופש, השמיניסטים יוצאים לחיים האמיתיים וזה הזמן לעצור רגע ולחשוב: האם מערכת החינוך בישראל 2023 עדיין מסוגלת להצמיח מקרבה מחנכים ומחנכות שהם אגדה? מורים דגולים שמצליחים לחרוט את רישומם על נפשות הנערים ולהראות שגם בעוד מיליון שנה הבינה המלאכותית בחיים לא תוכל להוות תחליף למחנך טוב?
המכתב הבא הפתיע אותי, אבל בגלל שהוא כל כך מיוחד החלטתי שאני חייב לשתף אותו אתכם:
"חוזרים מטקס סיום יב של הבן שלי. הילד שלנו זה ילד שעד כיתה ט לא יצא בחיים לטיולים שנתיים בגלל דימוי גוף ברצפה. ילד שמתקשה וחושב יותר לאט מכולם. על הרצף. ילד שלא חגג ימי הולדת בגלל שלא רצה לחוות שוב ושוב את הכאב וההשפלה של חברים שלא מתקשרים.
לפני שלוש שנים הגיע אלינו לבית הספר מחנך חדש שהתקשר אלינו איך שהוא קיבל את החפיפה על השמות ואת ה'מודיעין' מהמחנך הקודם שעם הילד שלנו אין מה לעשות מבחינה חברתית וכל ההתנהגות שלו רק דוחה את הילדים האחרים.
הוא שאל אם הוא יוכל לקבוע איתנו פגישה בבית. היינו מופתעים. מחנך חדש, מה לו ולבית שלנו? חוץ מזה, אנחנו גרים במרחק של חמישים דקות נסיעה… למה שהוא בכלל ירצה להיפגש איתנו בבית שלנו? אבל הוא התעקש וקבענו את הפגישה באחד מהימים בחופש הגדול. הוא הגיע, חייך כולו ואיך שהוא ראה את הילד שלנו, הוא נתן לו חיבוק אבהי ואמר לו: "תקשיב טוב, אתה הולך להיות הפרוייקט שלי! בגלל ילדים כמוך נכנסתי מלכתחילה להוראה!".
בעלי היה פסימי. אמר לי: "תירגעי. אל תתלהבי. כולם מתלהבים בהתחלה ואז רואים כמה שזה קשה. בלתי אפשרי לגרום לכיתה להתחבר לילד שלנו. לתת לו את התחושה שהוא חלק ממנה. להבין אותו. לדבר בשפה שלו", אבל אני התלהבתי ובקושי הצלחתי להסתיר את הדמעות כשהפגישה הסתיימה. הייתה לי תחושה שהפעם, הפעם זה יהיה שונה…
השנה התחילה וכבר על היום הראשון המחנך החדש ראה איך שהתלמידים מתעללים בו, צוחקים עליו, קוטלים אותו. הוא עצר את השיעור, התקשר להורים ואמר שמי שרוצה להמשיך ככה מוזמן לצאת מהכיתה שלו ולא לחזור… לא יהיו שום הצקות בכיתה שלו! לא יהיו שום הלבנות פנים! מתאים לכם? תישארו ונמשיך את השנה. לא מתאים לכם? וואלה, תתעופפו לי מהעיניים. בא לשכונה בחור חדש…
ואז הגיע הטיול השנתי. הוא קרא לשלושת הנערים המקובלים של השכבה ואמר להם שאם הם מצליחים לשכנע את הילד שלנו לצאת בפעם הראשונה בחיים שלו לטיול שנתי הוא אישית דואג שהם יקבלו השנה עוד טיול. דפיקות בדלת. בעלי ואני לא מאמינים ששלושת הילדים המקובלים של השכבה עומדים במפתן הדלת ורוצים לראות את הילד שלנו. אושר ענק. הפתעה. דריכות מטורפת. בעלי מיד טס ל-AMPM לקנות קצת כיבוד. הם ישבו אצלנו עד שתיים לפנות בוקר. דיברו ודיברו ודיברו. בסוף הילד שלנו הסכים לצאת.
כל הטיול נדרכנו. לקחנו בחשבון שכנראה נצטרך לנסוע שלוש שעות לכל צד בשביל לקחת אותו. לילה עבר. ויום ועוד לילה. ועוד יום. הוא הצליח. טיול שנתי שלם ראשון מכיתה א'…
והמחנך שלנו המשיך להגיע לבית שלנו כשהיה צריך ולהתקשר ולהשקות לנו את הילד עוד ועוד. לתת לו אור. להזיז אותו מצד לצד. לדבר עם הכיתה. לדבר עם ההורים של התלמידים. לעשות מניפולציות. להזיז את העולם. להזיז אבנים ששוקלות טון. להוריד את השמיים. הכול בשביל לתת לילד שלנו את התחושה שמישהו כאן בעולם הזה, בבית הספר הזה, סוף סוף רואה אותו.
אופיר – בחיים לא נשכח לך איך קיבלת רשות ונסעת במיוחד מהמילואים לבית שלנו בשביל לדבר עם הילד שלנו שהיה במשבר גדול אחרי עוד תרגיל מלוכלך שעשה לו אחד מהתלמידים בכיתה. ישבת איתו והסברת לו שלפעמים זו כבר לא בעיה שלו אלא בעיה שלהם… והוא בסדר גמור. נתת לו את התחושה שיש לו עוד אבא בכיתה שדואג לו. כל מי שסיפרנו לו עליך לא האמין שיש באמת מחנכים כאלו. והילד התחיל לפרוח והחברים שלו התחילו לגלות אותו ואנחנו הפסקנו לבכות.
וכך עוד שבוע. ועוד חודש ועוד שנה. והנה הילד שלנו כבר גבר עם דימוי עצמי שנבנה מאוסף של רגעים מיוחדים עד שהגענו לערב המיוחד שהתקיים הערב בטקס הסיום. והילד שלנו מחבק את המחנך שלו. לא מצליח להיפרד. ואנחנו מסתכלים עליו בהערצה ולא מפסיקים להודות לא-לוהים על המתנות שקיבלנו: הילד היקר והאהוב שלנו. והמחנך המדהים שראה אותו.
תודה לך אופיר, אתה הצלת את הנשמה של הילד שלנו. לעולם תהיה מבחינתנו המחנך. מורג כהן".
זה נראה שבדורות שלנו, כמו דור הנכנסים לארץ, אין מנוס מלהורות דרך דיבור אל הסלע ולא בדרך ההכאה והכפיה
נס הבחירה – זגורי
זה לא שהמטה של משה רבינו הוא שרביט הקסמים בהארי פוטר. למרות הניסים שנעשו על ידו צריך להבין מה תרמה נוכחות המטה לעשיית הניסים. גם כאן, בפרשת חוקת, נקרא המטה באופן מפורש לשמש חלק מנס: "קח את המטה והקהל את העדה.. ודיברתם אל הסלע.. ונתן מימיו". זה גם מה שבלבל את משה על פי חלק מהפרשנים, מאחר והקב"ה הורה לו במפורש לקחת את המטה ולהוציא מים מן הסלע, מן הסתם חשב משה המטה מיועד להכאה על הסלע.
הפרשנים מציעים דגשים שונים בפסוקים כדי להבין מה בדיוק היה חטאו של משה: האם החטא היה שמשה אמר: "המן הסלע הזה נוציא..", בלשון רבים, כאילו הוא שותף עם הקב"ה בנס? או שהחטא היה- "יען כי לא האמנתם בי להקדישני" – שלא האמין בקב"ה שיעשה כאשר דיבר? או שאולי החטא טמון בפסוק "ויבא משה ואהרון מפני הקהל"- שפחדו מבני ישראל ונסוגו אחורה במקום לעמוד מולם כששם ה' בידם?
ועוד פירושים והבנות רבות שמנסות ליישב את גודל החטא שהיה גדול מספיק בשביל שבעטיו לא ייכנס משה לארץ המובטחת שלשמה יצאו ממצרים, שאליה כספו ארבעים שנה בסיבובי המדבר, שאותה שם משה לנגד עיני בני ישראל בשנות הנהגתו.
ועוד סיבות רבות הטמונות במילות הפסוקים. להבנה אחת, אני חושבת, יש תרומה גם לנו כמורים, כהורים. הבנה שטמונה בפנייתו של משה בעצמו אל העם "שמעו נא המורים" – מורים מלשון "מרי", "בכעס ורגזנות", כפי שאומר הרמב"ן ומוסיף שאולי זה בעצמו היה חטאו של משה. אם נתעכב רגע על התואר: "מורים", נבין שהוא עשוי במקשה אחת משתי המילים- 'הוראה' ו'מרי'. אולי כל הוראה מעוררת בתלמיד, בבן, יצר מרי אינסטינקטיבי- אדם בטיבו לא אוהב שמולכים עליו, שאומרים לו מה לעשות, הוא היה רוצה לפרוש כנפיים ו"לעוף על עצמו".
בתהליך הכנעה מהיר אצל רוב האנשים, או איטי וחורק שיניים אצל חלק, מבין האדם שהוא צריך את ההוראה החיצונית הזאת שרואה גבוה ורחוק ממנו ומכוונת אותו למקום נכון עבורו. אולם, גם אצל אדם שמבין, ברגע שההוראה קשה מדי, הגזירה חריפה מדי – כוח המרי מתעורר מיד ומבקש להתנער מהמורה ומההוראה.
המורה צריך להיות קשוב ולהתאים את התוכן ואת האופן בו הוא מורה לעשות בהתאם ליצר המרי. ואולי זה מה שרוצה ה' להגיד למשה, הכניסה לארץ היא מהפך בהנהגה, גם שלי וגם שלך. לא עוד ניסים מופלאים ומשני טבע, לא עוד אותות ומופתים שומטי לסת, אלא הנהגה טבעית, ארצית, נסתרת, עדינה. ובעיקר, המשתמע מכך מטבע הדברים- משאירה לאדם יותר בחירה.
גם בחינוך בבית ובכיתה, ככל שהילדים גדלים, ככל שהדורות נהיים בחיריים וחופשיים יותר, גם ההנהגה שלנו המורים – ההורים תהיה מנווטת בעדינות יותר, כפיה חריפה תוביל למרי.
הנהגה המובילה לבחירה היא קשה הרבה יותר, היא מפחידה הרבה יותר. לכפיה יש יכולת מוכחת להוביל אדם למקום הרצוי מבחינתנו ובחירה הנותנת חופש, אין לה בטחונות וערובה. אבל, גם תלמיד או ילד המובל בעל כורחו יכול להיות מובל בגופו אבל הלב שלו, השותף העיקרי במעשה יהיה מלא מרי. בין אם מרי גלוי,
או מרי שקט שיכול להתפוצץ כשיגדל ויתמלא כוח.
זה נראה שבדורות שלנו, כמו דור הנכנסים לארץ, אין מנוס מלהורות דרך דיבור אל הסלע ולא בדרך ההכאה והכפיה. זה דורש מאיתנו סבלנות עצומה, היפך הכעס והרוגזנות, להאמין בדיבור שיחצוב בסלע טיפה אחרי טיפה ויוציא בסוף מים חיים.
חרב אשר נהרג בה המת נחשבת בעצמה אבי אבות הטומאה והנוגע בה נעשה בעצמו אב הטומאה
רצח ומוסר דאונטולוגי – ד"ר חזות גבריאל
"וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמים (במדבר יט, טז). 'בחלל חרב או במת', אף המת בכלל חלל והרי הכתוב מוציאו מכללו לעשות את הפורש הימנו כמוהו דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר אין המת בכלל חלל לפי שמצינו שלימד על המת בפני עצמו ועל החלל בפני עצמו" (ספרי במדבר, פיסקא קכז, ד"ה 'בחלל חרב').
בפסוק דלעיל מצויה ההלכה של 'חרב הרי היא כחלל'. חרב אשר נהרג בה המת נחשבת בעצמה אבי אבות הטומאה (ולא רק אב הטומאה), והנוגע בה נעשה בעצמו אב הטומאה. חז"ל מסבירים (ראו ספרי חקת פ' קכז, וגם פיהמ"ש לרמב"ם אהלות פ"א מ"ב) כי הלכה זו נלמדת מן העובדה שביחס לטומאת מת ההלכה אינה מבחינה בין מי שמת ממכת חרב לבין מי שמת בכל צורה אחרת. לכולם יש דין אבי אבות הטומאה. מדוע דווקא 'חלל חרב'? מכאן שחרב הרי היא כחלל.
המדרש שלמעלה פותח בקביעה שלפיה המושג 'חלל' כולל בתוכו את המושג מת. 'חלל' לפי זה הוא סוג של חומר מת (החיים חוללו על ידי המיתה. הקדושה שבהם הפכה לחולין). מת שלם הוא מציאות ספציפית שמורכבת מסוג ה'חומר' הזה, ולכן ה'מת' נחשב כפרט אשר יצא מן הכלל (='חלל'). תפיסה כזו מפנה את תשומת ליבנו למידת 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד'.
ר' יאשיה סבור כי ההוצאה של הפרט נועדה כדי לעשות את הפורש ממנו כמותו. ברם, זה אינו יכול להיות שימוש במידת 'דבר שהיה בכלל', שהרי במידה זו היוצא מן הכלל יצא ללמד על הכלל, ולא על עצמו, וכאן הלימוד הוא על הפרט שיצא.
שתי אפשרויות להבין את פשר הביטוי 'פורש': פרישה טכסטואלית, כלומר, לפרט שפרש (=שיצא) מן הכלל או פרישה פיסית, כלומר האיבר שפרש מן המת. לפי האפשרות הראשונה, נראה שיש כאן דרשה של 'דבר שהיה בכלל' שיצא ללמד על הכלל. לפי האפשרות השנייה, זוהי השוואה בין האיבר הפורש לבין המת שממנו הוא פרש, השוואה מבוססת על מידת היקש.
היקש ו'דבר שהיה בכלל' הן מידות קרובות. בשתיהן משווים את הפרט לכלל, בין אם זה נוצר מהיקש ובין אם מיציאה של הפרט מהכלל כדי ללמד על הכלל. המקרה שלנו מיוחד: הפרט והכלל מופיעים ברשימה באותו פסוק, ולכן ניתן להשוות ביניהם הן באמצעות מידת 'דבר שהיה בכלל' והן באמצעות היקש.
ההבדל בין ר' יאשיה לבין ר' יונתן אינו מתחיל מדרשות הפסוקים אלא מהבדל בתפיסת המושג 'חלל', ששורשו בהבנה מהו חילול של האדם, או של החיים. לפי ר' יאשיה ה'מת' כלול ב'חלל', שכן לשיטתו 'חלל' הוא סוג של חומר. לפי ר' יונתן 'חלל' הוא רק מת בחרב (ולא כל מת).
הבחנה זו מובילה אותנו לשני סוגי מוסר, מוסר דאונטולוגי (של רצון ומעשה) וטלאולוגי (של תכלית, או תוצאה). ר' יאשיה רואה במיתה מצב שלילי, וההריגה אינה מוסרית מפני שהיא מובילה למצב שלילי. זהו מוסר טלאולוגי. לעומת זאת, נראה שר' יונתן דוגל דווקא במוסר דאונטולוגי, והשליליות היא במעשה הרציחה כשלעצמו.
הגרי"ז בחידושיו לנזיר כא, מוכיח כי גישת התורה היא דאונטולוגית. הגמרא אומרת שמי שחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה חייב כפרה. הגרי"ז מסביר שהוא עבר עבירה גמורה ויש חידוש מיוחד שפוטר אותו מעונש. זוהי תפיסה דאונטולוגית, שכן מעשה העבירה הוא הקובע. אולם, פשט הגמרא מתפרש דווקא באופן טלאולוגי, שכן מדובר על כפרה בעלמא (על מחשבה לא רצויה) ולא על מעשה עבירה ממש. להרחבה ראו ר' אלחנן וסרמן הי"ד, 'התשובה', בספרו קובץ מאמרים.
יש מחד אנשים שהאובדן מחליש את אמונתם, וכאלה שהוא נוטל מהם את כוחם ולשד חיותם, אך יש מאידך שדווקא מתחזקים באמונתם
פרה אדומה ושאלות אמונה – הרב ד"ר רונן לוביץ
חוקת הפרה מופיעה באמצע סדרה ארוכה של אירועים מסעירים המתרחשים במחנה ישראל, ולא בחומש 'ויקרא' בו פורטו בהרחבה דיני טומאה וטהרה. מסתבר, שהיא באה כאן כהכנה לקראת ימי המלחמה המתרגשים לבוא בסוף הפרשה. אחרי 38 שנות רגיעה, עם ישראל עומד לפגוש חרבות וחללים ומיתה גרועה. חוקת הפרה קשה להבנה במיוחד. עליה אמר שלמה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (במד"ר יט, ג) ולגביה היצר הרע שמקשה קושיות בתחום האמונה שואל ומתריס: "מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה?" (שם, ה וברש"י).
ברצוני להוסיף על השאלות הידועות ולשאול: מדוע אדם שקיים מצווה חשובה של טיפול במת נחשב לטמא, ונדרש לתהליך טהרה מורכב ומסובך כפי שמתואר בפרשת פרה? ונשאל עוד שאלה מוזרה, שמשום מה בפרשנים לא הוזכרה: מדוע צריך הנוגע במת להמתין עד לטהרתו שבעה? בכל הטומאות בהן נדרשת המתנה, הדבר נובע מכך שמתרחש תהליך גופני שגרם לטומאה, ויש להמתין עד שיסתיים. מצורע או נידה, זב או זבה, צריכים לחכות כדי שייפסק הדימום או יתרפאו הפצע והמום, אבל מה משמעות הזמן שחולף עבור האדם שנגע לרגע במת?
נראה להסביר שמי שטיפל במת עשוי להתמודד עם שאלות אמוניות קשות בדבר הצדק הא-לוהי. מותו של אדם בדמי ימיו, מות אדם טוב שהתייסר במכאוביו, מות חייל או אזרח בפיגוע, במלחמה או בתאונה, ואף כל מוות של אדם קרוב, מעוררים אנשים לתהיות: מדוע זה קרה, ולמה צריך היה זה להיות? מה רע עשתה אשתו ומה בדבר ילדיו הקטנים, שכך עלה בגורלו, ושהם נותרו אלמנה ויתומים? שאלות אלה עומדות ביסודה של הברכה: "ברוך… דיין האמת" (ברכות נד) ושל אמירת צידוק הדין בהלוויה (שו"ע, יו"ד שלט, ג).
לאבלים ניתנו מנהגי שבעה ושלושים, ניחום אבלים ומנהגים שונים, כדי להתמודד עם ההפנמה של האובדן ולחזור לחיים. אדם שטיפל במת או רק נגע בעצם אדם או בקבר, אף הוא נחשף לשאלות המטרידות שהמוות מעורר, ולכן הוא מקבל בפרשתנו תהליך מובנה של עיבוד האבל והיטהרות ממחשבות טורדניות על דרכי ההשגחה. שבעת ימי ההמתנה מקבילים לשבעת ימי האבל, וכמו שבימי האבל יש שלושה ימים לבכי ושבעה ימים לאבל, כך לאדם שנטמא למת יש שלושה ימים עד להזאה הראשונה, ושבעה ימים עד להזאה השנייה שמחזירה אותו לחיי השגרה.
הכהן המטהר וכל המתעסק עם שריפת הפרה ועם האפר שלה נחשפים אף הם לבעיית המיתה. הכהן, כאיש דת, מהווה גם כתובת עבור האדם שנטמא לשאלות האמונה שמעיקות עליו, הוא עשוי לשמוע ממנו מה קרה לאותו מת, מה היה מצב הגופה וכמה שבורה כל המשפחה. כמו מטפל שנגעה לליבו מצוקת המטופל, אף כהן זה התחבר למועקת האדם שנגע במת, ולכן אך טבעי שהוא יהיה כמעין שני לטומאה, שזקוק גם כן לשבעה ימים של תהליך טהרה, ומכאן מובן הפרדוקס הידוע והתמוה מדוע הפרה המטהרת טמאים מטמאה טהורים.
פרדוקס זה מתאים במדויק לפרדוקס המפגש עם המוות, שאף הוא יכול לייצר שתי תוצאות מנוגדות. יש מחד אנשים שהאובדן מחליש את אמונתם, וכאלה שהוא נוטל מהם את כוחם ולשד חיותם, אך יש מאידך שדווקא מתחזקים באמונתם, ומגייסים כוחות חדשים שאף הם עצמם לא ידעו על קיומם, ומתוך האבל הם יוצאים בנחישות לדרך חדשה.
הפרה שכולה אדומה מייצגת בעל חיים מלא דם. הדם הוא הנפש, והגוון האדום מבטא כוחות של חיות ואנרגיה, יצריות ותשוקה, והפרה נקראת "תמימה" לא רק בגלל שהיא תמימה ושלימה באדמומיותה, אלא גם כדי לסמל את הצורך לקבל את המוות בתמימות טבעית, ולא לשקוע בשאלות ללא תשובה, על החיים והמוות ועולם הלא-נודע. להט האש השורפת והמים החיים מצטרפים לדם, נוזל החיים, כדי שהאדם, ששמו ומהותו מורכבים מדם ומהאלף של א-להים, יקבל אמביציה ומוטיבציה לחזור לחיים. חוקת הפרה לא באה, לשיטתנו, להציב שאלה גדולה באמונה על משמעות מצוות התורה, אלא להציע דווקא תהליך ותשובה לאדם שמתמודד עם שאלות אמונה.
אמונה תמימה אשר אין בה מום דורשת מהאדם תהליך עם עצמו והזאה של כהן מן החוץ, אבל עם הפרה או בלעדיה ועם הצעות ההסבר שלנו ובלעדיהן, עלינו לזכור תמיד שבעולמו של האדם המאמין, "יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע. נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה. לא צריך כל דבר לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר לא לדעת הכל" (מתוך השיר 'אל נבקש').
המאבק של היהדות נגד עבודה זרה ותפיסות אליליות, הוא על עיצוב המציאות
מה זה משנה במה מאמינים? – הרב ד"ר משה רט
למה חשוב להאמין בדברים כמו ביאת המשיח, תחיית המתים, השגחה פרטית, ניסים וכן הלאה? התשובה הפשוטה תאמר – כי זו האמת, וחשוב להאמין באמת. נכון, אבל למה זה חשוב עד כדי כך? יש הרבה דברים אמיתיים ונכונים בעולם, ולא מצאנו שיש עניין מיוחד להאמין בכולם. לכאורה, העיקר ביהדות הוא קיום המצוות. אם כן, מדוע זה משנה במה בדיוק מאמינים מעבר לזה?
וכאן נכנסת אפשרות מעניינת: האמונות שלנו לא רק נועדו להתאים את עצמן למציאות – אלא להתאים את המציאות אליהן. המציאות אינה סטטית ומקובעת, אלא מושפעת במידה רבה מאמונותיהם של אנשים ביחס אליה. ככל שיותר אנשים יאמינו בתפיסת עולם מסוימת, באמונה חזקה יותר – כך המציאות תתעצב לפי אותן אמונות ותשקף אותן. למשל, בעבר האמינו רוב האנשים בכוחות על-טבעיים, כישוף, ישויות שונות וכדומה, ולכן כל אלה אכן התקיימו ופעלו במציאות. כאשר התפשטה ההשקפה המדעית והרציונליסטית בעולם, החלו אנשים לאמץ אותה והפסיקו להאמין בעל-טבעי, ולכן אותם כוחות ותופעות הלכו והתמעטו, עד כדי כך שהיום סבורים רבים שהן מעולם לא התקיימו.
אם זה כך, הרי שגם האמונות שלנו הקשורות ליהדות יכולות להשפיע על המציאות. אמונה בביאת המשיח ותחיית המתים יכולה לגרום להם לקרות. אמונה בהשגחה פרטית תגרום לכך שאותו מאמין אכן יהיה מושגח. אמונה בניסים תגרום לניסים להתרחש. כך הרי נימקו חז"ל את דברי המשנה, לפיהם הכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא: "הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים" (סנהדרין צ, א). זה לאו דווקא עניין של עונש, אלא של סיבה ותוצאה: אם אתה לא מאמין במשהו, הוא לא יהיה חלק מהמציאות שלך.
מכך אפשר להבין, שהמאבק של היהדות נגד עבודה זרה ותפיסות אליליות, אינו רק מאבק על הדעות הנכונות, אלא על עיצוב המציאות. באמצעות חיזוק האמונה במציאות ה' ובאחדותו, מוסיפים ישראל כוח להופעה האלוקית להתגלות בעולם, בבחינת "תנו עוז לאלוקים". השקפה אלילית או כופרת מובילה לעולם של תוהו, רוע ואקראיות (כפי שראינו היטב במאה הקודמת), ואילו אמונה בה' מיישרת את המציאות לפי הסדר העליון. שימו לב, אם כן, לאמונות שלכם, כי יתכן שהן משפיעות על המציאות יותר משחשבתם.
בין תלונה להתרסה – הרב מאיר נהוראי
גם בשנה הארבעים להליכת בני ישראל במדבר, העם המשיך בתלונותיו על מזון ומים ודומה שלקחים לא הופקו. בפרשתנו שתי תלונות דומות, אולם ניכר פער משמעותי בתגובה האלוקית אליהן. התלונה הראשונה (כ, ב – ג):
"וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה' וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר … וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת"
הקב"ה נענה לתלונותיהם, ומצווה את משה להוציא מים מן הסלע. לאחר זמן קצר חוזר העם ומתלונן (כא, ד – ה):
"…וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם …".
הפעם, לא רק שאין הקב"ה נענה לבקשת העם אלא אף מכה אותם בנחשים. לכאורה שתי תלונות זהות, ומדוע הגיב הקב"ה באופן שונה להן? מו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל הסביר שקיים הבדל מהותי בין התלונות. הראשונה היתה לגיטימית. אין לעם מקורות מים ולכן יש הצדקה לתלונתם וגם אופן התלונה היה סביר. אולם, בתלונה השנייה ניתן להבחין בהתרסה של העם כלפי מעלה. העם מערער על הסמכות האלוקית ועל משה מנהיגם:" וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה". ההתרסה היתה פסולה. מזכירה את התקופה ששהו במצרים: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". מסביר הרש"ר הירש בפרשתנו:
"כבר אמרנו שם: 'קצר רוח' – וכן כאן 'קצר נפש' – הוא כנראה הניגוד ל'ארך אפיים' והוא מציין חוסר סבלנות; הרוח והנפש אינן מספיקות להמתין להגשמת המטרה הנכספת".
קצרות הרוח גרמה לחוסר אמון ביחס להקב"ה ולמשה. לכן, הכה הקב"ה את ישראל בנחשים, עונש שמזכיר את מכות מצרים. כשם שפרעה התחנן וביקש ממשה שיתפלל כדי להסיר את המכה מארצו, כך ישראל בלשון דומה ביקשו ממשה שייסלק את המכה: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ …".
מי שדיבר סרה על ה' ומפגין חוסר אמונה, סופו, שיידרש לבוא לפני ה' ולבקש תרופה ועזרה. פרעה דיבר סרה על ה' ותפקיד המכות היה להזכיר לו את תלותו בבורא עולם. התלונה הראשונה על מחסור מים באה מתוך תודעה עמוקה, שהקב"ה הוא המספק חיים. בתלונה השנייה התריסו כלפי שמיא והדרישה למזון ולמים שימשה כיסוי להתרסה. תלונות ובקשות הן לגיטימיות במערכות השונות של חיינו. מותר להתלונן במקום העבודה, מותר לבקר על יחס לא הוגן בתוך הקהילה, אבל לעולם אסור לפגוע ולהתריס כנגד המערכת כולה. גם כאשר קצרה נפשו של אדם ישנן דרכים רבות להשיג את המבוקש.
נשללת מאתנו האפשרות לחיות חיים נטולי מעורבוּת
מה לעשות? לעשות!
נעמי (יפֶה) עיני – אבות, ג' ט"ו
"הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוב הָעוֹלָם נִדּוֹן; וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה".
במשנה שלפנינו רבי עקיבא מנכיח את חשיבות המעשה. גם אם הכל צפוי – יש בידינו רשות להתערב בעולם, ומעשינו אף עלולים להכריע.
רבי עקיבא, איש של תורה היה, אך גם איש מעשה. במהלך חייו שימש רועה, תלמיד חכם ומנהיג רוחני ולאומי. על תמיכתו בבר כוכבא ובמרד ברומא, שילם בחייו.
משנתו, המצויה לפנינו, קוראת לנו, להבנתי, לא רק לגלות שבידינו רשות, אלא ללכת איתה צעד נוסף ולזהות בה חובה ואחריות, למימוש אנושיותנו וזיקתנו לאלוקים ולאדם.
בדברי רבי עקיבא שזורות הנחות היסוד של ההומניזם, לפיהן כל אדם הוא ייחודי ובלתי ניתן להחלפה, חייו נתונים תמיד בהקשר עם סביבתו, לאדם יש יכולת בחירה ואחריות וטמונה בו כמיהה למימוש ערכים ומשמעות. בהיותו כזה, ביד האדם לעצב ואף להציל את העולם!
"לפיכך צריך כל אדם, שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו, לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו, לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה…" (רמב"ם, הלכות תשובה ג', ד').
אברהם יהושע השל, מחשובי הוגי המחשבה היהודית דתית בארה"ב במאה ה-20, טען טענה מהפכנית: ה', מנהיג העולם, מאמין באדם ומבקש אחריו! לדבריו, מהות המצוות כרוכה בתפישת היהדות את סגולתו הייחודית של האדם, כמנכיח את רצון בוראו בעולם: "האדם חונן ביכולת להגשים, ולו במידה חלקית, את תביעות הא-לוהים… "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת… לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ… כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים, ל')…
"החיים יקרים", טוען השל, "משום שבכל עת ובכל מקום אנו יכולים לעשות את רצונו. משום כך הייאוש זר ליהדות" (השל, א-לוהים מבקש את האדם).
בידינו רשות ותפקיד. בהיותנו "מעשים" ("מעשה" הוא גם כינויו של האדם: "ורחמיו על כל מעשיו"), נשללת מאתנו האפשרות לחיות חיים נטולי מעורבוּת ולשבת בחיבוק ידיים. חובת שמירתו/תיקונו של העולם, מסורה בידי הפרט והחברה. כמה מפחיד וכמה מרגש!
לתגובות: naomieini1@gmail.com
במשך השנים חוקקה הכנסת 13 'חוקי יסוד' מתוך כוונה כי לכשיושלמו ייהפכו לחוקת מדינת ישראל
חוקה לישראל – יעקב ספוקויני
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" [יט' א- ב].
למה נקראת שמה חוקה? מסביר רש"י – "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". מדברי רש"י אנו למדים שחוקה כזו מעמדה רם יותר. בעל 'העמק דבר' כותב "משום שיש במעשה פרה זו יתרון גם במעשיה". מכאן כנראה נגזר מעמדה של חוקה, שהיא בעלת מעמד עליון על שאר החוקים.
חוקה מוגדרת בעולם כמערכת של חוקי יסוד אשר על פיהם בנויה המערכת השלטונית כולה. לחוקה יש מעמד מיוחד ולא ניתן לשנות סעיפים בחוקה ברוב רגיל, אלא ברוב מיוחס. השלטון מרוסן על ידי החוקה כיוון שאיננו יכול לשנות את סעיפיה ברוב רגיל ובמהירות, כפי שהוא יכול לעשות בחוק רגיל.
בארה"ב, בה יש חוקה כתובה, יש צורך ברוב מיוחד של שני שלישים מהנציגים של שני בתי הקונגרס הפדרלי – הסנאט ובית הנבחרים, ובאישור בתי המחוקקים ב- 38 מתוך 50 המדינות המרכיבות את ארה"ב. זו הסיבה מדוע נעשו עד היום רק 27 תיקונים במשך למעלה מ- 230 שנה.
בישראל נקבע במגילת העצמאות "אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהַחֵל מֵרֶגַע סִיּוּם הַמַּנְדָּט, הַלַּיְלָה, אוֹר לְיוֹם שַׁבָּת ו' אִיָּר תש"ח, 15 בְּמַאי 1948, וְעַד לַהֲקָמַת הַשִּׁלְטוֹנוֹת הַנִּבְחָרִים וְהַסְּדִירִים שֶׁל הַמְּדִינָה בְּהֶתְאֵם לַחֻקָּה שֶׁתִּקָּבַע עַל-יְדֵי הָאֲסֵפָה הַמְּכוֹנֶנֶת הַנִּבְחֶרֶת לֹא יְאֻחַר מֵ-1 בְּאוֹקְטוֹבֶּר 1948 – תִּפְעַל מוֹעֶצֶת הָעָם כְּמוֹעֶצֶת מְדִינָה זְמַנִּית וּמוֹסַד הַבִּצּוּעַ שֶׁלָּהּ, מִנְהֶלֶת-הָעָם, יְהַוֶּה אֶת הַמֶּמְשָׁלָה הַזְּמַנִּית שֶׁל הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית, אֲשֶׁר תִּקָּרֵא בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל".
ואכן, עוד לפני הכרזת העצמאות הוקמה ועדת חוקה בראשות ד"ר זרח ורהפטיג. הכוונה הייתה להכין הצעה מסודרת לאסיפה המכוננת [=מיסדת] שתחוקק חוקה. בחירות אכן התקיימו בינואר 1949, אך חוקה לא נכתבה. יש לכך מספר סיבות. ראשית, כל שלטון איננו אוהב חוקה שכובלת את ידיו. יש אומרים שבן גוריון עצמו התנגד לחוקה שיחוקק פרלמנט שבו אין לו רוב. שנית, נוצרו חילוקי דעות על אופי החוקה – האם תהיה זו חוקה חילונית ליברלית או חוקה שיש לה זיקה ליהדות.
ורהפטיג מספר בספרו 'חוקה לישראל- דת ומדינה' על הבעיות: "סיכמנו וניסחנו הפרקים שבחוקת יסוד. רק בשטח אחד לא הצלחנו להתקדם וזהו השטח של בעיות דת ומדינה… החלו לכרסם בלבנו ספיקות רבים, אם הוכשרה השעה ואם ראוי הדור לחוקק חוקת יסוד… מלהיבה לבבות יהודים המלאים כמיהה וכיסופי דורות לגאולה".
באסיפה המכוננת עצמה היו חילוקי דעות קיצוניים. מנחם בגין אמר "אם האסיפה המכוננת תחוקק חוקה, לא תוכל הממשלה לעשות ככל העולה על דעתה. היום הממשלה עומדת מעל לחוק. הרוב שישנו בבית אינו שולט בממשלה אלא להיפך…". גם נציגי מפ"ם ומק"י דרשו בתוקף חוקה שתגביל את השלטון.
לעומתם, נציג המזרחי, פנקס, אמר: "חוק מיוחס, שאי אפשר או שקשה לשנותו, פוגע בריבונות הכנסת, שהרי לא יעלה על הדעת, שהבית הזה ימנע מעצמו או מהבתים שיבואו אחריו להחליט ולעשות את הדרוש ברגע הנכון". נציג אגו"י, לווינשטיין, אמר בין היתר כי חוקה יכולה להיות רק חוקת התורה.
הועלו הצעות שונות לתחליפי חוקה והן נפלו בזו אחר זו. לבסוף התקבלה הצעת הפשרה של ח"כ יזהר הררי נציג 'הפרוגרסיבים': "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת חוקה חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו, הפרקים יובאו בפני הכנסת, וכשהוועדה תסיים את עבודתה, יאוגדו הפרקים לחוקת המדינה". הצעה זו זכתה ב- 50 קולות והתקבלה ע"י האסיפה. לאחר מכן הכריזה האסיפה על עצמה ככנסת ראשונה של מדינת ישראל- והתפזרה.
במשך השנים חוקקה הכנסת 13 'חוקי יסוד' מתוך כוונה כי לכשיושלמו ייהפכו לחוקת מדינת ישראל.
מלבד הקמת ועדת החוקה, לא נקבעו סדרי חקיקה מיוחדים לחוקי היסוד וחלקם התקבלו במשך השנים ברוב רגיל, כאשר בהצבעה השתתפו פחות ממחצית חברי הכנסת. לאמריקאים לקח 13 שנים לחוקק חוקה ולאשר אותה. בישראל, כדברי ורהפטיג, מחכים עדיין לגאולה.
Yaakovspok1@gmail.com
גם אם פועלים לטובת ענין הנוגע לכלל ישראל אין המטרה מקדשת את האמצעים, ואין לעשות זאת בפגיעה בזולת, בפסילה וזלזול
שלמות המשפחה – הרב יעקב פילבר
המשפחה היהודית היא הערובה המבטיחה ביותר את קיומו של עם ישראל בכל גלגוליו, על כן בבואם למצרים מציינת התורה: "איש וביתו באו". כשפרעה שואל את משה מי ומי ההולכים? אומר לו משה: "בנערינו ובזקננו נלך בבנינו ובנותינו". אין חירות ליחיד ולאומה כשהמשפחה הרוסה, ומפני זה כשנדרשנו לעשות זכר לגאולת מצרים נצטווינו להקריב לא קרבן יחיד ולא קרבן ציבור אלא "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית", כדי להדגיש את גורם המשפחה בנס הפסח. (גם בפרסום נס חנוכה המצווה היא "נר איש וביתו" מאותה הסיבה, עיינו בעין אי"ה שם). את חשיבות שלמות המשפחה כגורם המבטיח את הגאולה הבינה מרים כבר בילדותה ומאז הקדישה את פעילותה לדאגה ולשמירה על שלמות המשפחה ותקינות הזוגיות. ארבע פעמים אנו פוגשים את מרים בפרשיות התורה: האחת בלידת משה, השנייה לאחר קריעת ים סוף, השלישית כשדיברה במשה והרביעית במותה. כשאנו בוחנים כל מקרה ומקרה אנו מבחינים במכנה משותף והוא "המשפחה היהודית".
על המקרה הראשון נאמר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" ואמרו על כך במדרש (רש"י הביאו בפירושו) שהאיש הוא עמרם ובת לוי היא יוכבד אשתו, ועמרם גירש אותה מפני גזירת פרעה להמית את הבנים וחזר ולקחה, וזהו "וילך", שהלך בעצת בתו (מרים) שאמרה לו: גזירתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים אתה גזרת גם על הנקבות. כל כך חשובה למרים שלמות המשפחה היהודית שהיא עומדת אפילו כנגד אביה ומוכיחה אותו להחזיר את אשתו. אחרי קריעת ים סוף מופיעה מרים בפעם השנייה ככתוב: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". אמנם אין כאן קשר ישיר לעניין המשפחה, אבל "קריעת ים סוף" קשורה באופן רעיוני לבניין המשפחה כמו שאמרו חז"ל [סנהדרין כב א]: "קשה לזווגן כקריעת ים סוף". ולכן אפשר להבין שמרים יצאה במחולות כשקריעת הים יצאה אל הפועל. במקרה השלישי כשדיברה מרים במשה יש כבר קשר ישיר לדאגתה של מרים לשלמות המשפחה, ככתוב: "ותדבר מרים במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח", ופרש"י שם: "על אודות גירושיה" – "ומנין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה? מרים היתה בצד צפורה (אשת משה) בשעה שנאמר למשה: 'אלדד ומידד מתנבאים במחנה', כיון ששמעה צפורה אמרה: אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים. ומרים שחששה שמשה ישמש דוגמא אישית לכל ישראל דבר שיביא לפירוק משפחות קמה והוכיחה את אחיה על כך, ועשתה זאת מתוך דאגה לשלמות המשפחה היהודית. גם המקרה הרביעי של מיתת מרים, גם הוא קשור, בעקיפין, לבניין המשפחה בישראל, כמובא בשיר השירים רבה [פ"ד ד"ה תאמי צביה]: "שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל ואלו הן: משה, אהרן ומרים, ובזכותם ניתנו להם שלוש מתנות: הבאר, המן וענני הכבוד. המן בזכות משה, הבאר בזכות מרים, בזכות אהרן ענני הכבוד, מתה מרים ופסקה הבאר". הבאר הוא מקום שבו השתדכו אבותינו: אליעזר פגש את רבקה ליצחק על עין המים, יעקב פגש את רחל ליד הבאר וכן משה פגש את בת יתרו ליד הבאר במדין, כך שהבאר מסמלת את הקמת המשפחה ומרים שהיתה עסוקה כל ימיה לחיזוק התא המשפחתי בזכותה זכו ישראל לבאר שליוותה אותם בנדודיהם במדבר.
אלא, יש להקשות – מדוע נענשה מרים כשדיברה במשה ולא נענשה כשדיברה כנגד אביה, לכאורה דיבור בת כנגד אבא חמור יותר מדיבור כנגד אח קטן? אולי ההבדל הוא בסגנון ובצורה: אצל אביה היו דברי מרים בלשון רכה כמו שכתב רש"י: "אמרה מרים לאביה" ואמירה היא לשון רכה. ואילו אצל משה כתוב "ותדבר", ש"דיבור" הוא לשון קשה. ויותר מזה אפשר לומר: אצל עמרם היתה האמירה בצנעה, בינה לבין אביה, ואילו כאן היא הוכיחה את משה בפרהסיא בפני כל העדה כדי שכולם לא ייקחו דוגמא ממשה. [כמו שאמרה הגמרא (סנהדרין קא ב) שירבעם זכה למלכות מפני שהוכיח את שלמה ונענש מפני שהוכיחו ברבים] ומכאן יכולים אנו ללמוד לקח לדורות, שגם אם פועלים לטובת ענין הנוגע לכלל ישראל אין המטרה מקדשת את האמצעים, ואין לעשות זאת בפגיעה בזולת, בפסילה וזלזול. ראיה לדבר מתמר, שכשהוציאוה להישרף היה בבטנה ה"משיח" ואעפ"כ אמרה תמר: יישרף המשיח ובלבד שלא אלבין את יהודה ברבים.
גם אנו בפעילות שלנו לקידום פעמי המשיח בדורנו צריכים להיזהר שלא להשתמש באמצעים בלתי מוסריים, גם אם אנו חושבים שיהיה בכך לזרז את התהליך. עלינו להקפיד על אמצעים מוסריים. ככתוב [ישעיה פ"א כז]: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
שמעתי על תלמידי חכמים שלא עברו את הוועדה הזו רק משום שהם לא היו לבושים בלבוש "הנכון"
רבנות ייצוגית ורבנות מקצועית – הרב ד"ר עידו פכטר
כשאנחנו חושבים על רב עיר, למה אנחנו מצפים? אני מניח שרוב האנשים יחשבו על תלמיד חכם ייצוגי, שעושה רושם על כל שומעיו, וכמובן גם בקיא בהלכה ומשמש כ'מרא דאתרא' של כלל העיר.
הבעיה היא שמדובר בתכונות שלא תמיד מגיעות יחד. רבני ערים מוסמכים בעיקר על ידי מבחנים הבודקים את בקיאותם ההלכתית. נוסף למבחנים, עליהם לעבור ועדה ברבנות הראשית שמעניקה את כתב ההסמכה. מה בודקת הוועדה? בקיאות במקורות ההלכה וכן האם אישיותם הולמת רב עיר. אך מה כלול בבחינה אחרונה זו? שמעתי על תלמידי חכמים שלא עברו את הוועדה הזו רק משום שלא היו לבושים בלבוש ה"נכון".
גם מי שזכה בכתב ההסמכה הנכסף, דרכו לא סלולה לרבנות העיר. כדי להתמנות לרב עיר, צריך להיבחר באסיפה, שנכון להיום כוללת את מועצת העיר ונציגי ציבור הממונים על ידי השר והשלטון המקומי. אלא שכיום, הצעת חוק שמקדמים חברי הכנסת שמחה רוטמן (ציונות דתית) וארז מלול (ש"ס), מבקשת לשנות ולהוסיף לאסיפה הבוחרת את כל מועצת הרבנות הראשית (כולל הרבנים הראשיים), מה שמטה את כל הכוח מהתושבים המקומיים לשר לשירותי דת ולמועצת הרבנות הראשית. התוצאה, רק רבנים שיישאו חן בעיני השר לשירותי דת ובעיני מועצת הרבנות הראשית, שבה יש דומיננטיות לשתי משפחות רבנים מרכזיות, יוכלו להיבחר לרבני עיר (שאגב, להם דומיננטיות בבחירת מועצת הרבנות הראשית, וחוזר חלילה). יש לקוות שהצעת חוק זו לא תעבור.
בכל אופן, רב עיר לא נדרש לעבור "אודישן", במובן החיובי של המושג, בפני הציבור שאותו הוא אמור לשרת. לא בוחנים את הכושר הייצוגי שלו, את הרטוריקה ואת היכולת שלו להתחבר לקהלים שונים. כך נמצא, שאולי כתב ההסמכה שלו מעיד על בקיאותו בהלכה, אך הוא לא בהכרח דמות ייצוגית, שיכולה לקרב את הציבור ליהדות.
כיצד מתקנים כשל זה?
לדעתי, הפתרון הוא להפריד. בכל הנוגע לפסיקת הלכה ולמתן שירותי דת, יש למנות אנשי מקצוע. לשם כך לא צריך רב עיר נבחר. תוקם מחלקה לשירותי דת בעירייה, כמו שקיים משרד לשירותי דת בממשלה, והיא תספק את כל הצרכים הדתיים באזור. המחלקה תפקח על הכשרות, תרשום לנישואין, תנהל את מערך המקוואות ותהיה אחראית על העירוב. אגב, דבר זה מתקיים היום לא כמחלקה בעירייה אלא בתוך המועצה הדתית. הרב הראשי אולי חותם על תעודות הנישואין והכשרות אבל בפועל מי שמנהל את המערכות הללו הם רבנים מומחים, שמונו לכך לא בבחירות אלא כמינוי מקצועי, כמו כל תפקיד ציבורי אחר.
לעומתם, רב העיר יישא בתפקיד ייצוגי. הוא יישא נאומים ויעבור בין בתי הכנסת ומוסדות החינוך כדי להפיץ את אורה של היהדות. רב ייצוגי שכזה אמור להיות תלמיד חכם, אבל לא צריך לחכות לשר לשירותי דת או למועצת הרבנות הראשית ואפילו לא לכתב הסמכה רשמי כדי למנותו. מועצה מקומית תוכל למנות רב שהיא חפצה ביקרו בכל עת שתרצה. כהונתו תהיה מוצמדת לכהונת מועצת העיר הנבחרת, שתבחר במי שראוי בעיניה. אפשרות אחרת, מועדפת בעיניי, היא לערוך בחירות לרב העיר הזה במקביל לבחירות למועצת העיר. דרך זו תביא לכך שרבנים ייצוגיים, המקובלים על הציבור, ייבחרו לתפקיד רם המעלה.
בדרך זו נוכל לפתור רבות מהבעיות הכרוכות היום ברבנות העיר. מצד אחד, שירותי הדת ייהפכו למקצועיים יותר ואמינים יותר, ומצד שני תפקיד רב העיר יזכה שוב במעמד וביוקרה שלו בקרב הציבור שאותו הוא משרת, וייתן לרב את הפנאי לעסוק בייצוג היהדות בצורה הראויה. ואם הגענו עד הלום, מסתבר שהפרדת הסמכויות תועיל לא רק לרבנות העיר אלא למערך הרבנות בכלל, כולל הרבנות הראשית. אך על כך ברשימה הבאה.
לתת לעובדים תקווה ואופק – קובי פרידחי
פרשת חוקת ממשיכה לספר את עלילותיהם של בני ישראל במדבר. כאשר מסתכלים על רצף הסיפורים ניתן לראות תנודות רבות בדרך בה בני ישראל מתייחסים לאתגרים העומדים בפניהם. כאשר אין מים לשתות, הם מתלוננים ושואלים "למה העליתנו ממצרים". לאחר מכן הם מנהלים מו"מ עם אדום על מנת לעבור בארצו. בהמשך הם נודרים נדר לה' כדי להתגבר על הכנענים ומחרימים את עריהם. הם ממשיכים לנסוע וקצרה נפשם בדרך ומתלוננים על "הלחם הקלוקל", חוזרים להילחם ומנצחים את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן. המעברים בין האקטיביות והיכולת להילחם לבין הפאסיביות שמובילה לתלונות ולבכי נראים קיצוניים למדי ומזמינים מחשבה על מצבו הנפשי של העם.
הסבר ראשון שניתן להביא הוא שכאשר יש לעם מטרה ממוקדת וקצרת טווח, הוא יודע להסתער, לכבוש ולנצח. לעומת זאת, כאשר החלום ארוך טווח, ממושך וקשה, הסבלנות קשה. ניתן לראות זאת בפלוגה לוחמת בצה"ל שיכולה לגלות עייפות בשגרת שמירות בתפיסת קו רגוע – ונמלאים באנרגיה כאשר עליהם להיכנס למלחמה.
הסבר נוסף- רש"י מתאר כי בשלב זה כבר מתו דור המדבר ונשארו רק הדור שהיה צעיר בזמן חטא המרגלים, אלו שנולדו לתוך המדבר. אני חושב שניתן להציע אפשרות אחרת, שיש פה עם אחד עם שני דורות מובדלים- הדור הצעיר, יוצאי הצבא שיודעים שתכף הם נכנסים למדבר והדור המבוגר שנושא על גבו את עבדות מצרים ואת ההליכה במדבר ויודע בייאושו שבקרוב ייתמו לגווע במדבר.
הדור הצעיר הוא זה שנלחם ועושה את זה בחכמה, בנחישות ובאומץ ומנצח תוך חשיבה על הארץ המובטחת. הדור המבוגר כבר חסר אנרגיות וכל קושי חדש גורם לו לרפיון ידיים. הידיעה שאין להם אופק, מבדילה אותם מהדור הצעיר.
בעולם העבודה לעיתים ניתן לראות גם כן הבדלים בין דורות- דור שמאופיין בוותק ולעיתים בקביעות שרגיל לשגרה וסולד משינויים ולעומתו דור צעיר רעב ושאפתן. במקרים אלו, התייחסות אחידה לשני הדורות תהיה טעות, מה שיניע את הצעירים לא יניע את המבוגרים. אבל אם נמשיך את הקו של רש"י, לא מדובר בקבוצות גיל שונות ושני ה"דורות" יכולים להתקיים במקביל אצל אותו אדם, כמו שני רגשות של שחיקה ותקווה המתחרים ביניהם.
ניתן ללמוד מכך שיש לתת לעובדים (וכמובן לעם) תקווה ואופק. אם נדע שעבודה קשה תוביל להגשמת מטרות, התקדמות, שכר; נוכל להתמודד עם הקושי הרגעי, להתמיד ולהצליח. וכאשר המטרה ארוכת טווח, יש לחשוב על עוגנים קטנים של הצלחה בדרך שיוכלו לחזק אותנו להמשיך להתמיד לעבר הארץ המובטחת.
גיור וזהות יהודית – אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
מניעי המתגייר בספרות ההלכה בעת החדשה – פרשנות, חלק ה'
פרק מ"ט
הרב משה הכהן סבור כי למונח "לשם שמיים" יש משמעות חיובית ועל בית הדין מוטלת החובה לוודא זאת. אבל "לשם שמיים" משמעו כוונת המתגייר להצטרף בלב שלם לעם ישראל, ולא כוונה להצטרף לאמונה ולדת:
"מה שאנו חוששין בגר שנתגייר לשום דבר אחר, היינו, שמא אין בדעתו להתגייר כלל, ורק בפיו הוא אומר כן ולבו בל עמו; והלא עיקר הגירות צריכה להיות בלבב שלם שחפצו ורצונו ליכנס לקהל ישראל בלב ובנפש חפצה" (שו"ת והשיב משה, יורה דעה, נא).
הכוונה הרצויה עומדת מתלכדת עם משמעות הגיור. כפי שלמדנו, גיור הוא לידה לתוך העם היהודי. מכאן מתחייב כי הכוונה ההולמת היא רצון להתיילד לתוך עם ישראל. אם ברור שהנוכרי חפץ בדבר, אזי מימש את התנאי הנדרש – לשם שמיים.
לדעת חכמי ישראל רבים יש אמות מידה אובייקטיבית לזיהוי רצון זה. הרב הרצוג כותב: "אם אפשר להם להשאר במדינה [בחו"ל], אלא שהם חפצים בארץ ישראל, הרי זו לכאורה כוונה לשם שמים, שהם עוקרים דירתם ועוזבים פרנסתם לנוע לארץ אחרת, ודווקא לארץ ישראל. הרי ניכר שכוונתם להיאחז בעם ישראל ובארצו […] ואז ברי זו כוונה טובה, ואין צריך למנוע את קבלתם" (שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, חלק א, סימן כא). עמדתו של הרב הרצוג חשובה במיוחד בימינו, שעולים קולות לדחות גרים גם אם הם מתגוררים בישראל ורוצים להיות בה. לדעת הרב הרצוג, ובניגוד לקולותיהם של פוליטיקאים, עצם הרצון לחיות בארץ ישראל מחולל תפנית: "ואין צריך למנוע את קבלתם". לפי עמדה זו, כוונה להצטרף לעם ישראל ולארצו מממשת את הכוונה "לשם שמיים". שהרי מניע זה נועד להבטיח את יסודות הגיור – הצטרפות לעם ישראל.
עמדה אחרת מציעה פרשנות עמוקה חדשה וטוענת כי הדרישה "לשם שמיים" היא פונקציונלית ונועדה להבטיח שהנוכרי מצטרף לקולקטיב היהודי בצורה שלימה ללא חשש שהנטייה לדת הקודמת קיימת ותוביל אותו לנטוש את עם ישראל. לפיכך אמת המידה הקובעת היא הניתוק מהדת הקודמת. ראש וראשון לחכמי ישראל המציע פרשנות פונקציונלית הוא הרב שלמה הירש שיק (הרשב"ן, הונגריה 1841 – 1917). הרשב"ן נשאל על אשה: "[ש]אינו מתגיירת לשם יהדות, רק לעשות רצון בעלה, שנקשרה עמו, או שלא יגרשנה מביתו" (תשובות רשב"ן, חלק אבן העזר, לז). הרשב"ן חוזר ומנתח את הטעם העקרוני להצבת התנאי של גיור לשם שמיים: "זיל בתר טעמא: אם בימי חכמי המשנה גזרו ואמרו שהמתגייר שלא לשם יהדות אין מקבלים אותו, זה אמרו בימיהם, שהאומות היו דבוקים בעבודת אלילים, ואם תתבטל הטעם שהביא אותה להתגייר, בטל דבר, בטלה האהבה לישראל" (שם). לפי פרשנות זו הדרישה של מניע "לשם שמיים" אינו חלק מהיסודות העקרוניים של הגיור, והוא גזירת חכמים מימי המשנה. טעם הגזירה אינו רלוונטי לימינו, שכן היסוד המכונן בזהותם של בני אדם אינו הדת, ולפיכך קובע הרשב"ן: "אכן בזמננו, שאין דבקים [הנכרים] בעבודת אלילים, והיא יושבת בבית ישראל כמה שנים ומרוצה לגייר הבנים […] בוודאי אין לחוש שתשוב לעבודת אלילים ולאמונתה שנולדה בה, כי נפשה דבוקה בבעלה ובבנים שיהיו ישראלים" (שם).
לפי תפיסה זו, גיור אינה מיוסד על טרנספורמציה דתית, חוויית אמונה יהודית המתממשת בחיי תורה. גיור משמעו מעבר מנוכריות לקיום יהודי. בימים רחוקים מעתק זה חייב דבקות דתית יהודית, שתתגבר על הדבקות באמונתו הקודמת של המתגייר. זאת משום שעולם החיים היה מבוסס על דת. בעת הזאת, כשהחילון מעצב את חיי התרבות וחברה, "לשם שמיים" משמעו מחויבות לחיים בקולקטיב יהודי; היינו מחויבות לתוצאות הגיור.
גם הרב אונטרמן מציע עמדה דומה: "אלה שהגיעו לארץ ישראל ונתרחקו מכל סביבתם הקודמת ומתפרסמים כיהודים בכל התעודות שלהם, הרי ברור שאין דעתם כלל להישאר דבוקים באמונה זרה" (הרב איסר יהודה אונטרמן, "הלכות גירות ודרך ביצוען", תורה שבעל-פה 13, עמ' יד).
הרב עוזיאל מתייחס לסוג זה של גרים ואומר: "אף על פי שאינם שומרי דת ומצוות […] לפי הנראה חפצים הם להכניס בניהם תחת כנפי השכינה מלב ונפש" (משפטי עזיאל, אבן העזר, כ) .הרב עוזיאל מבחין בין כניסה "תחת כנפי השכינה" לשמירת המצוות. שכן בתפיסתו עיקר הגיור הוא כניסה לקולקטיב היהודי ולא התחייבות לשמירת מצוות. "לשם שמיים" משקף רצון זה, כי עם ישראל, והגרים המצטרפים הם "תחת כנפי השכינה". בלשונה של רות: "עמך עמי וא-לוהייך א-לוהי".
פתרון משבר מי מריבה – בדיבור או בהכאה
הרב אליעזר חיים שנוולד
כיצד מתמודדים עם משבר לאומי חמור? המערכת השלטונית נוטה לפעול לפתרונו בדרך ה'קלה', ע"י הפעלת הכלים השלטוניים שמסורים בידה, של אכיפה באמצעות כח וסמכות. הגם שהם עשויים לפתור בכך את הבעיה, אולם זה יהיה פתרון חיצוני זמני ולא פתרון שורשי מהותי. יש להניח שבחלוף הזמן המשבר עלול להתעורר מחדש. הדרך הטובה יותר היא לתת מענה אמיתי לבעיה שחוללה את המשבר. פעמים רבות המענה מצוי דווקא במישור התודעתי.
בפרשתנו מוזכר משבר 'מי מריבה', שבעקבותיו נגזר על משה ואהרון לא להיכנס לארץ. המפרשים התחבטו בשאלה מה היה חטאם של משה ואהרון ב'מי מריבה'. השאלה מחריפה נוכח חומרת העונש שנענשו משה ואהרון.
רש"י עפ"י חז"ל, פירש שמשה נצטווה לפתור את המשבר ע"י דיבור אל הסלע, כדי שיוציא מים. ואילו משה היכה את הסלע פעמיים: "'יען לא האמנתם בי להקדישני' – ארבע חטאות כתובין כאן: 'לא האמנתם', 'לא קידשתם', 'מעלתם', 'מריתם'. 'לא האמנתם' – שלא אמרתי לכם להכות והכית אותו. ו'לא קידשתם' לעיני כל ישראל – להוציא להם מים מכל סלע שרוצים. "מעלתם – אמרת המן הסלע הזה. 'מריתם' – 'ודברתם אל הסלע' – שנה עליו פרק אחד. ועברת על דברי" (ילקו"ש במדבר רמז תשס"ד). רש"י מבאר שהיתה כוונת מכוון ומסר אלוקי חשוב שבגללו נצטוו לדבר אל הסלע, בדווקא: "להקדישני – שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום, קל וחומר אנו! לכן לא תביאו" (רש"י במדבר כ יב).
אולם, הרמב"ן הקשה עליו- אם כן, מדוע נצטווה לקחת את המטה? ובמה הנס בדיבור גדול מההכאה? (רמב"ן שם).
יש לשים לב לכך שיש ברש"י שני עקרונות: א. שהדיבור דווקא נועד לכך שעם ישראל יראה ויבין את כח הדיבור שמסוגל לשנות. גם אם מושא השינוי הוא סלע קשיח וקשה לפיצוח. והשני – שעם ישראל יעשה 'קל וחומר' בעצמו: אם הסלע 'שומע' לדבר ד' – לדיבורו, על אחת כמה וכמה שעליו לשמוע לדיבור ולציווי האלוקי. עפ"י רש"י כוונה זו לא הושגה כאשר במקום הדיבור היתה הכאה.
משבר 'מי מריבה' מוצא את עם ישראל במדבר צין בשנת הארבעים, מול פני אדום, בשערי הכניסה לארץ ישראל. משבר המים הוא משבר קיומי אמיתי שמבקש פתרון, אולם הדרך לפתרון נועדה גם כדי לחולל שינוי של גישה לקראת ההמשך, להתמודדות עם משברים עתידיים. לשם כך צריך לחולל שינוי יסודי בתודעה של עם ישראל.
במשבר המים ב'מסה ומריבה', סמוך ליציאת מצרים, נצטווה משה להוציא את המים מהסלע ע"י ההכאה במטה! היה זה המשך של רצף הניסים שנעשו ע"י משה רבנו ע"י המטה, שהתחיל במעמד הסנה, ואח"כ באותות שעשה לפני פרעה, ובעשר המכות, בקריעת ים סוף, ובמלחמת עמלק.
ה'מטה' נישא ע"י מנהיגים ומבטא שליטה. השינוי באמצעות 'הכאה' מבטא – שהשינוי נכפה על המציאות בכח ומייד. כלומר, בשלב הזה פתרון המשברים והשינויים המתבקשים צריכים להיעשות במדבר באופן מיידי בהסדרה כוחנית ובאכיפה על המציאות הקיימת. אולם כעת, בשנת הארבעים, במשבר המים ב'מי מריבה', בשעה שעם ישראל מתכונן להיכנס לארץ ישראל, הקב"ה מצווה למשה לפעול בצורה שונה. אמנם מדובר בנס וע"כ הוא מצווה לקחת את המטה, שבו עשה את הניסים, אולם הקב"ה מורה לו שהפתרון צריך להתחולל באמצעות כח הדיבור. להראות שמתחיל עידן חדש, ארץ ישראלי, שבו פתרון משברים ייעשה בצורה מהותית, מן השורש, ע"י דיבור! באמצעות כוחו הסגולי, וע"י שינוי התודעה (עיין גם בהעמק דבר). שינויי עומק כאלה יחזיקו מעמד זמן רב.
אוהב שלום – ד"ר תמר מאיר
בפרשת חוקת אנו נפרדים מאהרן הכהן, וקוראים גם על האבל הממושך של כל העם על מותו.
זהו היסוד להערכת דמותו של אהרן כ"רודף שלום בישראל". לא רק במשנה אבות המוכרת לנו, כי אם גם בספרא (מכילתא דמילואים ב), מדרש תנאים קדום: "ומנין שאהרן רודף שלום בישראל? שנאמר (במדבר כ, כט) 'ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל', ובמשה הוא אומר (דברים לד, ח) 'ויבכו בני ישראל את משה'. מפני מה בכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל ומשה לא בכו אלא בני ישראל ולא כל בית ישראל? שאהרן לא אמר לאיש ולא לאשה סרחת אבל משה מפני שהוכיחם נאמר בו 'ויבכו בני ישראל את משה'".
הספרא אינו המקור הקדום ביותר לייחוס תכונת השלום לאהרן, כי אם פסוקי ספר מלאכי המתארים את הכהן האידאלי: "וכן הכתוב מפורש על ידי אהרן בקבלה (מלאכי ב, ה-ו) 'בריתי היתה אתו החיים והשלום' – שהיה רודף שלום בישראל".
ואם נתבונן בפסוקים בהקשרם: "וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים […] בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם […] תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן" (מלאכי ב: ה-ו).
מוכרים מאוד דברי אבות דרבי נתן בעקבות המשנה באבות, המספרים לנו כיצד היה אהרן מקרב בין אדם לחברו, וכיצד השיב חוטאים מעוון. תיאורים אלו נראים ממש כהרחבה של פסוקי מלאכי.
פחות מוכר הוא תיאור שלישי המופיע באדר"נ, ובו השכנת שלום בין איש לאשתו. אולי משום שהוא פחות התאים לילדים ולפיכך לא זכה להיכנס ל"כה עשו חכמינו".
מפאת קוצר היריעה לא אביא כאן את התיאור עצמו (באדר"ן נו"ב פרק כד), אלא את הדברים שבסופו, אחרי שחזר השלום בבית, הנוגעים לפרשה שלנו, למות אהרן ולאבל עליו, ומרחיבים גם את דברי הספרא שלעיל: "וכך אהרן עושה כל ימיו עד שחיה מכניסה לתוך ביתו והיתה מתעברת ויולדת בן ואמרה לא נתן לי הבן הזה כי אם בזכות אהרן. ויש אומרים יותר מג' אלפים מישראל היה שמם אהרן. וכשמת (הלינו) [חלצו] על מטתו יותר מכ"ד אלפים (בני) [בנים] ובני בנים לכך נאמר 'ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל'" (במדבר כ' כ"ט).
מי שפועל להבאת שלום ולהחזרת אהבה ואחווה, מסייע בהבאת חיים חדשים לעולם. הביטוי הציורי למעגלי ההשפעה הבונים של אהרן, הוא יותר מ- 3,000 מילדי ישראל שנקראו על שמו, נולדו בזכותו, ומתאבלים עליו כעל אב.