עלון שבתון פרשת משפטים ה'תשפ"ד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

לעיתים נדירות אנו זוכים במנהיגי ציבור שרואים בגדלות נפש את הברכה שיש גם באלה שחולקים עליהם, שמאתגרים אותם

ביקורת על נבחרי ציבור היא הכרחית, במגבלות – הרב יובל שרלו

"וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" – היחס לנבחרי ציבור חייב לעבור שינוי לשני הכיוונים. כיוון האחד הוא הפסקת הפקרתם למתקפות שאסור שתתקיימנה. עומדת להם הגנה כפולה: הגנה ראשונה היא הגנה הקיימת לכל אדם, שאסור לתקוף אותו, לא פיזית ולא באופן מילולי פוגעני, משפיל ומבזה. הם חייבים להיות מוגנים, כמו כל אדם, מפני הפצת שקרים, כינויי גנאי נוראיים והלבנת פניהם ברבים;

הגנה שנייה היא מעצם היותם נבחרי ציבור. הם ברמה מסוימת של מנהיגות, ועל כן כבוד הציבור הוא הגנה עליהם מפני יחס אסור. דמם אינו הפקר, משפחתם אינה אמורה להיות חלק מדמותם הציבורית (אלא אם כן הם עצמם מביאים אותם לקדמת הבמה), וכבודם אינו ניתן למרמס.

הדבר הוא גם אינטרס ציבורי: חברה הרוצה שהטובים שבה יסכימו להיות נבחרי ציבור, חייבת לדאוג לכך שהההסכמה להיות נבחר ציבור לא תהיה מעשה של התאבדות עצמית, הפקרת האדם ומשפחתו לצליפות ולשקרים המופצים עליהם, ותשלום מחיר כבד מאוד במישור האישי. אם החברה לא תעשה כך, היא תמצא את עצמה רק עם נבחרי ציבור מתפלשים בבוץ, מתנהלים בדרך של זירת איגרוף ומאמצים את הדרכים הנלוזות ביותר.

חשוב להדגיש שההגנה הזו חייבת להתקיים בין אם תומכים בעמדותיהם ובין אם מתנגדים להם, בין אם הם בקואליציה ובין אם הם באופוזיציה, בין אם מדובר בראש ממשלה ובין אם מדובר באחרון הח"כים, בין אם הם מנהיגי ציבור במשמעות החוקית של הדברים, ובין אם הם מנהיגים ציבור שבחר בהם להוביל אותם.

מאידך גיסא, מנהיגי ציבור חייבים להתרגל לכך שמותר לבקר אותם, לחלוק עליהם, לכתוב דברים קשים על דרכם, לתקוף את דרכם ואת עמדותיהם. הם אינם מוגנים מביקורת חריפה, מקריאה להתפטרות או לעשיית מעשה אחר, לחובת נטילת האחריות שמוטלת עליהם, לשיפוט ציבורי על תוצאות מעשיהם – בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף.

חסינותם והשמירה על מסגרת הגנה עליהם כדי שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא משוא פנים אינה פרס או מתנה מיוחדת, אלא מכוונת למטרה מסוימת. אין הם רשאים לנצל אותה כדי לפעול מלכתחילה באופן לא חוקי, לא מוסרי, או כדי להתיר לעצמם לעשות דברים שאדם מן השורה היה נענש עליהם בחומרא או נתבע תביעת נזיקין. העמדה הנכונה אינה נמצאת במקום אחד בלבד, ולכל דרך יש אורות וצללים, והם חייבים להכיר בלגיטימציה להציף את הצדדים החשוכים של הדברים שהם עושים, ולא להאשים את העושים כך בערעור יסודות השלטון או בערעור יסודות התפקיד החשוב שיש גם לאופוזיציה.

לעיתים נדירות אנו זוכים במנהיגי ציבור בשלטון שרואים בגדלות נפש את הברכה שיש גם באלה שחולקים עליהם, שמאתגרים אותם, שמחייבים אותם לבחון את עמדותיהם, שקוראים להם למפגש עמדות ולחיפוש מכנה משותף; לעיתים נדירות אנו זוכים במבקרי שלטון שמסוגלים לומר גם את הצדדים הטובים שיש במה שהשלטון עושה, לתמוך במהלכים חיוביים ולא להיכנס באופן אוטומטי למסגרת של חובה להתנגד, שמכירים הן בתפקידה החשוב של הצגת האלטרנטיבה שנעשית על ידם, ובין בעובדה שכעת הם לא בשלטון וההחלטות לא מתקבלות על ידם. כאשר אנו זוכים בהתייחסות כזו ובדומה לה – אנו משביחים מאוד את ההנהגה, ופועלים באמת לטובת האומה בכללה.

כבר בספר ישעיהו היה ניסיון לעודד את המתאימים ליטול אחריות שלטונית: "כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו: שִׂמְלָה לְכָה, קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ, וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ" (ישעיהו ג, ו), ואת הסירוב של האנשים המתאימים לעשות כך: "לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ, וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה, לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם" (שם ז). זוהי תהום מסוכנת. קיום מצוות התורה של "ונשיא בעמך לא תאר" עשויה להיות פעולת חילוץ מהמקום שבו אנו נמצאים כעת.

הציונות הדתית מהיכן ולאן?

בנצי דל, יו"ר הוועד המנהל של קריית החינוך גבעת וושינגטון, ולשעבר מנכ"ל משרד החינוך התרבות והספורט

אני מבקש לגעת מעט בהיסטוריה של הציונות הדתית אל מול מנהיגות המדינה שבדרך ולמול הדור שלאחר הקמת המדינה. בחרתי בסיפור עצוב על תולדותיו ותלאותיו של מושב "נחלים", חלוץ היישובים הדתיים בגליל העליון, ערב מלחמת העצמאות.

זוגות אידיאליסטים שומרי תורה ומצוות עלו ארצה טרום מלחמת העולם השנייה. אהבת ארץ ישראל בערה בהם, הם ראו בה מיצוי חלומם והגשמת שאיפותיה של תנועת "החלוץ הדתי" במזרח אירופה. קבוצה זו נענתה לקריאת התנועה המיישבת של "הפועל המזרחי" ועלתה ליישב את הגליל העליון המזרחי.

המוסדות המיישבים לא דילגו על אף שלב כדי למנוע מהמתיישבים הדתיים לתקוע יתד בגליל. מיכאל חזני, אבי תנועת ההתיישבות של תנועת הפועל המזרחי דאז, עשה ככל שניתן לסייע, אך התנועה הייתה חסרת כוח אל מול אלה שהחזיקו את מפתחות המדינה שבדרך וגם לאחר הקמתה. אלה נקראו בשם מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל).
האמור לעיל אינו גורע כהוא זה מפועלו האדיר של דוד בן-גוריון, שעמד בראש החץ של הקמת המדינה.

הדיקטטורה "חגגה"! יש הסבורים כי לולא כך, היה ספק בהמשך קיומה של המדינה. קשיים רבים ביותר עמדו בפני המתיישבים הדתיים בגליל. עוינות גלויה הייתה מנת חלקם מצד היישובים הקיימים באזור – קיבוצי "השומר הצעיר". להערכתי, הקיבוצים שמסביב חששו שמא התיישבות אחת של דתיים תגרור אחריה יישובים דתיים נוספים.

עם הקמת מדינת ישראל ופרוץ מלחמת השחרור, פונו נשים וילדים מכל היישובים הסמוכים לגבול הסורי. הגברים נשארו להילחם. המלחמה תמה, כולם שבו לבתיהם בסיומה, אך מתיישבי "נחלים" פונו לחלוטין. אותם, לא השיבו אל ביתם.

הסברים שונים ולעיתים סותרים ניתנו להחלטה על פינויו המוחלט של נחלים. לחץ כבד של הקיבוצים הופעל על המוסדות המיישבים. הם הסבירו בדיעבד כי הקשיים הכלכליים של אנשי נחלים מנעו את השבתם הביתה. "הם עזבו!" כך טענו חברי הקיבוצים. כמובן לא נאמרה אף מילה על היותם חלוצים דתיים ועל הסיבה לנישולם מהקרקע.

היה זה הפינוי הראשון של יהודים ממקום אחוזתם במדינת ישראל. תרמית גרסת הקושי הכלכלי לנישולם מהקרקע תפסה והייתה נחלת רבים. כאן בא לידי ביטוי כוחם של 'בעלי הבית' במדינה שבדרך.

ווינסטון צ'רצ'יל אמר בזמנו כי ספרי ההיסטוריה של אנגליה יהיו מדויקים להפליא – מדוע? –  כי אני עצמי אכתוב אותה, ענה צ'רצ'יל.

מן הפרט של נחלים אל הציונות הדתית ב-100 השנים האחרונות.

התנועה הציונית, ומפא"י כנציגתה הבולטת, חשו כי הן שהקימו את המדינה – דבר שאינו מופרך לחלוטין, אך גם מוגזם לחלוטין. השותפים המלאים היו מגזרים רבים, כולל חלוצי הציונות הדתית. דא עקא, מנהיגי הציונות הדתית התנהלו כנספחים ולא כשותפים. כדי לקיים את בקשותיה ואת דרישותיה של הציונות הדתית-הפוליטית לחיים דתיים ולאומיים שווים, היה צורך להילחם – בחינוך, בהתיישבות ובמערכות ניהול המדינה. היה צורך להיאבק ולאיים בהתפטרות מעת לעת מהממשלה. בשנים ההן היה צורך להפגין כדי לזכות בצדק בגן ילדים או בבית ספר ממלכתי דתי, זאת אף שהמפלגות הדתיות היו שותפות לממשלות ישראל. אגב, אז לא העלה איש על דעתו כי מלבד מפא"י, יינתן לכל גוף אחר להחזיק בכל עמדות המפתח בממשלה, בפקידות הבכירה, כמו גם בכל מערכות החיים. כולל, כמובן, תיק החינוך או ההתיישבות.

חלפו שנות דור – 30 שנה. הימין עלה לשלטון בראשות מנחם בגין ז"ל, איש הליכוד, אשר העביר את שרביט החינוך לידיו של זבולון המר ז"ל.

היה זה כמובן מענה לצעירי המפד"ל וגוש אמונים, אשר הרימו ראש ונשאו בגאווה את המסר הערכי והאידיאולוגי של הציונות הדתית. "הרמת הראש" החלה עם תום מלחמת ששת הימים, שסחפה את צעירי הציונות הדתית לפעול להתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל. חילוף הדורות הפך את הציונות הדתית לשותפה מלאה בניהול ענייני המדינה. עד למהפך, מפא"י וגרורותיה נהגו כדיקטטוריות כלפי האחרים, ובעיקר כלפי הדתיים.

התנהלות זו הייתה נחלתם של האוחזים בהגה השלטון, מתוך כוונה טובה, לפי "תפיסתם", כדי ליצור את "הישראלי החדש", וכי רק אנחנו "המפ"איניקים" יודעים איך לעשות זאת, לשנות ולמחוק את כל מה שהיה בבית אבא במזרח אירופה.

רוב מנהיגי הציונות החילונית היו בעברם תלמידי ישיבות בנערותם, אך סברו כי חלק מהדרך הנכונה להקמת המדינה מחייבת להשליך תחילה את "הטלית והתפילין". רק נזכיר את אמירתו של יעקב חזן, איש משמר העמק, ממנהיגי מפ"ם: "רצינו לגדל אפיקורסים – וקיבלנו עמי ארצות".

השאיפה ל"ישראלי החדש" באה לידי ביטוי באחד המעשים המכוערים ביותר בשנות קיומה של המדינה – "במבצע" גזיזת פאותיהם של ילדים יוצאי תימן. ולא היה פוצה פה ומצפצף.

מלחמה סמויה, שלא ניתן היה להסתירה, הייתה להצר את צעדי החינוך הדתי, שכן אין הדבר עולה בקנה אחד עם "הישראלי החדש". מנהיגי המפלגות הדתיות והציונות הדתית לחמו ללא לאות על קיומו של החינוך הדתי ועל ההתיישבות בכל חלקי הארץ. דרכם צלחה במעט. קשיים אין-סופיים המשיכו וסיכנו את החינוך וההתיישבות הדתית, "עד שקמתי דבורה" – עד שקם הדור החדש של הציונות הדתית בשלהי מלחמת ששת הימים ובעט במוסכמות של המנהיגות הדתית לאומית ובמעמדה במערכות החיים במדינה.

המנהיגות הוותיקה שידרה תודה על כל מה שקיבלה, כאילו המדינה היא רק של השלטון "המפ"איניקי" הדיקטטורי. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי מפירותיהם של הזרעים שזרעו אז המנהיגים הפוליטיים של הציונות הדתית בחינוך ובהתיישבות, אנו חיים היום. המנהיגות הפוליטית דאגה לחינוך הדתי ולמגזר הדתי בלבד!

נוח היה לה להנהגת המדינה בדמות מפא"י לשמור על מערכת יחסים עם מנהיגי המפלגות הדתיות, אך זאת, תוך גישה של עליונות מוחלטת שבה הם נותנים להם "משהו פה ושם". כל האמור לעיל לא בא להפחית כהוא זה ממאבקן של המפלגות הדתיות לקיום דרכה של הציונות הדתית בארץ. אך הדרך הזו, ששילבה עיסוק ודאגה למגזר הדתי בלבד יחד עם דימוי עצמי נמוך ותחושה של נספחים ונגררים, הייתה לצנינים בעיני צעירי הציונות הדתית.

כאמור לעיל, לאחר מלחמת ששת הימים, החלו ניצני המהפך במעמד הציונות הדתית והמפלגות הדתיות. קם דור שני ליוצאי השואה ולילדי העולים מארצות אפריקה, בוגרי ישיבות תיכוניות חניכי "בני עקיבא", אשר ראו את מעמד הציבור הדתי לאומי בחברה הישראלית, לא היו מוכנים לקבל את ההתבטלות העצמית ויצאו למאבק אידיאולוגי ומעשי.

מדוע דווקא לאחר מלחמת ששת הימים? העניין דורש מחקר יסודי.

הסמלים של הדור הישן הוסרו כמעט לחלוטין, כובעי הברטים והקסקטים. את מקומם תפסו הכיפות הסרוגות. הכיפה הפכה לסמל, לגאווה, לדרך ולשינוי על כל המשתמע מכך. החינוך לערכים של ההורים בשנות ה-50 וה-60 החזיר את הגאווה לצעירים ולנוער הדתי.

שותפים רבים שינו את פני הדור, אך שני מנהיגים בעלי כושר מנהיגותי וכריזמטי בלטו במיוחד, ביכולתם להוביל ולקחת לידיהם את ההנהגה המעשית:

הרב משה צבי נריה ז"ל, אבי הישיבות התיכוניות קם ועשה מעשה. הוא נתן תשובה חינוכית, ערכית, דתית ולאומית לדור החדש. הוא סחף ודחף את בני הנוער של הציונות הדתית לזקוף את קומתם ולהשתלב בכל מערכות החיים. הרב נריה פעל ללא לאות למען החדרת התודעה והאמונה בתורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. הרב נריה זצ"ל, דמות של מנהיג עילאי, פעל והקים עשרות ישיבות תיכוניות ואולפנות והביא למהפך משמעותי ביותר בחינוך הדתי.

חנן פורת ז"ל, בלהט ובאמונה בצדקת הדרך, משך אחריו את בני דורו לפעול ליישוב ארץ ישראל. חנן פורת היה מנהיג מלידה, כריזמטי המשדר אמינות מוחלטת. רבים מבני הציונות הדתית הלכו אחריו ונשאו בגאווה את דרך הציונות הדתית המתחדשת.

"הדרך החדשה" גרמה לכך שהנוער הדתי לאומי החל לפעול ולהיות שותף מלא בכל מערכות החיים – בהנהגה, בתורה, באקדמיה, בצה"ל, בכלכלה ובעולם המשפט.

גלגל ענק מלווה את ההיסטוריה של העם היהודי. מדי שנות דור, לעיתים שני דורות ואולי יותר, חל שינוי במהלך חייו של העם הזה. עליות, מורדות, שקיעות ושוב עליות, ליוו את העם היהודי. ראינו בנים שמרדו בהוריהם, זנחו את בית המדרש והשאירו מאחוריהם את מסורת בית ההורים. הקצוות התחדדו גם בתוך הציונות הדתית! טרום הקמת המדינה, בנים חלוצים עזבו את מקום הולדתם בארצות הגולה והגשימו את חזון הציונות הדתית בארץ ישראל. אורח חייהם לא תאם בדיוק את דרך אבותם. גם הדורות הבאים אחריהם שינו את דרך הציונות הדתית. ריקודים מעורבים בתנועות הנוער וכיתות מעורבות במסגרות החינוך הדתי, נעלמו וכמעט אינם עוד. בראשית שנות המדינה רבים מבוגרי החינוך הדתי הסירו את הכיפה מראשם. זו הייתה תופעה מוכרת וכואבת.

ושוב, מלחמת ששת הימים הייתה מפנה היסטורי. לפתע, אט-אט, חל מהפך. הורים ביקשו חינוך דתי קפדני יותר, דגלו בחינוך בישיבות ובאולפנות. השאיפה של ההורים עלתה בידם, זאת בצד התנדבויות ערכיות בצה"ל, בשירות לאומי, השתלבות בחברה הישראלית וכיו"ב. כאן, החלו לבצבץ ציציות בבגדי הנוער, תוך הקפדה בקיום המצוות. מנחה ומעריב לא היו בגדר המלצה בלבד, כך רצו ההורים וקיבלו. אך טבעי הדבר כי הדור הבא, המחוזק מבחינה דתית על פי תפיסת ההורים, תפס תאוצה בדור הנכדים והנינים. הורים ביקשו לראות בנים ונכדים בדמותם ממש, אך קיבלו "יותר" מכך. אותם הורים לא תמיד הלכו לפי הכוונת הוריהם בגולה, אך ביקשו לראות אצל ילדיהם תוצאות חנוכיות מלוות בערכים על פי תפיסתם החדשה. הם ביקשו לחזק את הצד החלש שלהם כלפי הדור הבא.

כיום אנו מוצאים את עצמנו מול דור חדש המקפיד יותר בתורה ובמצוות. החיצוניות שלהם שונה, ראשם זקוף יותר ועליו כיפה גדולה יותר.

יש בציונות הדתית כיום הטוענים "לאן הגענו", בהביטם אל הדור השני ויותר מכך, השלישי. הם רואים לפניהם את המנהיגות הפוליטית המתחדשת של הציונות הדתית, וזועקים "זה לא אנחנו!". אלו הם הורים אשר ביקשו לחנך את ילדיהם במסגרת החינוך הממלכתי דתי. שפתותיהם של הורים אלה נעות אך קולם קול ענות חלושה. אך טבעי הדבר, שכאשר תנועה משנה את פניה, קמים מעטים המבקשים לחזור אל הישן, לתקופה של "פעם" וכואבים את "התזוזה" של הדור הבא.

המנהיגות הפוליטית של הציבור הדתי לאומי כיום מהווה את הגידולים של ההורים אשר ביקשו חינוך טוב יותר וערכי יותר. תורה, מדינה וארץ היו המסר העיקרי שאליו שאפו. רוב רובו של הציבור הדתי נע לכיוון הבנים והנכדים. כך עובד לו הגלגל ההיסטורי של העם היהודי. יחד עם זאת, אין להתעלם מניצנים קלים בציבור הדתי שהחלו לבצבץ. קיימת רוח קלילה המבקשת לחזור למתכונת של העבר המתון והפייסני, אל בית ספר שהיה יותר פלורליסטי ו"לייטי", לחזור אל "פעם" שהיה ואיננו. ימים יגידו אם תצלח דרכם, ואז חלילה שוב יגדל הפיצול במחנה.

ערב הקמת המדינה היו 600,000 תושבים במדינת ישראל, ומתוכם כ-10% אזרחים בעלי השקפה ציונית דתית. או אז היה כמעט קונצנזוס על דרכה של הציונות הדתית.

כיום, כאשר 2 מיליון(!) אזרחים חיים תחת "מטריית" ציונות דתית אחת, המהווה יותר מ-30% מאזרחי המדינה המשתייכים ל"כיפות הסרוגות", אך טבעי הדבר שלא ניתן לשייך לכולם השקפה אחת ומאוחדת וגם לא מסגרת פוליטית אחת ומוגדרת. אם כן, לכל המאמינים בדרכה של הציונות הדתית, ייאמר: ה"מטרייה" גדולה ורחבה, הציבור רחב וגדול, הרבה יותר מהמטרייה, ומתוך כך הדעות שונות, כאשר כל קבוצה רואה את עצמה כמיינסטרים של הציונות הדתית. כולם צודקים, וגם אני צודק. לכולם ייאמר: "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נא, ב).

מלחמה סמויה, שלא ניתן היה להסתירה, הייתה להצר את צעדי החינוך הדתי, שכן אין הדבר עולה בקנה אחד עם "הישראלי החדש"

אך טבעי הדבר, שכאשר תנועה משנה את פניה, קמים מעטים המבקשים לחזור אל הישן, לתקופה של "פעם"

לעיתים אי-שימת לב, עצימת עיניים וחדילה מעשייה – חמורות לא פחות משותפות פעילה במעשה הרצח

שלם ישלם המבעיר את הבערה – אביעד הכהן

שאלת האחריות ניצבת במוקדם של דיני הנזיקין. כך בתורה, וכך במשפט בן ימינו.

כאשר אדם מזיק בגופו, והנזק הוא ישיר, כגון אדם החובט בפניו של חברו וגורם לו חבלה חמורה, קל להבין את אחריותו לפיצוי הניזוק ולתשלום הנזק. לא כן כאשר מדובר בנזק עקיף, ולמעלה מכך כאשר יש ריחוק פיזי בין המזיק לניזוק.

מסיבה זו, מבחינים במשפט העברי – ולא אחת הבחנה דקה מן הדקה היא זו שתלויה בקשר הסיבתי בין המזיק לנזק, בוודאות הנזק או בגורמים שבזמן ובמקום – בין נזק מסוג ישיר המכונה "גַרְמִי", שמחייב בתשלום, לבין נזק עקיף שמכונה במקורות המשפט העברי "גְרָמָא".

לפי דין התלמוד, כמובן אסור להזיק גם באמצעות "גרמא", אבל מעיקר הדין לא ניתן לאכוף על המזיק במקרה זה תשלום פיצוי בבית הדין והוא חייב רק "בדיני שמיים".

אכן, במציאות רבים מן הנזקים נעשים רק בדרך עקיפה, כשלא מתקיימת זיקה ישירה – בזמן ובמקום – בין גורם הנזק לתוצאתו. ולא אחת מדובר רק ב"מניעת רווח" עתידית ולא בנזק בעין, המתקיים כאן ועכשיו.

אימוץ מלא של העיקרון שלפיו "גרמא בנזקין – פטור", היה עשוי למוסס כליל את גורם ההרתעה של מזיקים פוטנציאליים ולרוקן מתוכן את חובתו המעשית של המזיק בתשלום פיצוי ברוב מעשי הנזיקין. נקל לשער איזו אנדרלמוסיה הייתה מתרחשת לו נשאר מצב זה בעינו. 

ונוהג מקובל הוא שכל הבא בשערי בית דין בימינו מקבל עליו אחריות, היה ויימצא חייב בדינו, גם במקרים אלה. תקנה זו אף כלולה בנוסח ההתחייבות שחותמים עליה בעלי הדין קודם תחילת המשפט. יתר על כן, לדעת הרב אשר וייס, על אף חומרת הפנייה ל'ערכאות', יש להתיר בימינו פנייה לבית המשפט בנסיבות מסוימות, וכך במיוחד כאשר בית הדין הרבני מָנוּעַ מפסיקת פיצויים במקרה של נזק עקיף ואילו בית המשפט האזרחי נוהג לפסוק פיצויים במקרה כזה.

למראית עין, אחד מהנזקים המתוארים בפרשתנו נראה 'רחוק' ועקיף למדי: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה".

לפי פשוטו של מקרא (וכך פירש רש"י, בעקבות חז"ל), ראש הפסוק מתאר לנו מציאות שבה האש יצאה, כביכול, 'מעצמה' – "כי תצא אש" – ולא על ידי פעולה מכוונת של מאן דהוא.

יתר על כן, במשנת חכמים מתוארת האש כמי ש'התפשטה' ו'הלכה' לשדה אחר, שעשוי להיות רחוק מרחק ת"ק פרסה ממקור האש, וכילתה שם את תבואתו.

למרות כל אלה, מגדיר הפסוק את האדם שנתרשל בשמירה על ה'אש' כמזיק, וקורא עליו בקול גדול: "שלם ישלם המבעיר את הבערה!".

בטעם הדין, מפרש רש"י בעקבות חז"ל: "אף על פי שהדליק בתוך שלו, והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חייב לשלם, לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק".

נזק האש מתייחד גם בטיבו ובטבעו. בשונה ממזיקים אחרים, שמתחילת ברייתן נועדו להזיק ולא לתועלת, באש טמונה ברכה רבה: בכוחה לחמם ולהאיר, להיות מקור חשוב לאנרגיה המניעה רבות מפעולות העולם. אכן, בכוח האש גם לשרוף ולכלות. דווקא בשל הפוטנציאל הרב שטמון בה, שימוש נכון באש הוא מחויב המציאות.

"לפי שלא שמר". האחריות – מחייבת, ועל הרשלן – לשלם.

עקרון האחריות, ועקרון יסוד הוא, מחייב כל אדם בעל שררה, כוח וסמכות שלא להתרשל במלאכתו. היה וכשל במשימה זו, עליו לשאת באחריות. אפילו רק "התרשל" בשמירה, באי-עשייה, במחדל, ולא גרם את הנזק בידו-שלו וכל שכן שלא התכוון לתוצאת הנזק, עדיין עליו לשאת באחריות.

לעיתים, כשל האחריות מתבטא באי-נקיטת כל האמצעים הדרושים, המעשיים והחינוכיים, כדי למנוע את הנזק. ביטוי חריף לכך ניתן בפרשת "עגלה ערופה". כאשר נמצא חלל קרוב לעיר ולא נודע מי היכהו, על זקני העיר ללכת למקום, ולהכריז בקול גדול "ידינו לא שפכו את הדם הזה!".

לתמיהת התנאים "וכי עלתה על דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הם?", משיבה המשנה: "אלא שלא בא לידינו [=הנרצח] ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה".

ללמדך, שלעיתים אי-שימת לב, עצימת עיניים וחדילה מעשייה – חמורות לא פחות משותפות פעילה במעשה הרצח הנורא עצמו ומתוצאתו המחרידה.

בחודשים האחרונים עסוקה החברה הישראלית בניסיון ראשוני לרפא את השבר הנורא והאיום שהביאה עלינו המלחמה, שקיצה לא נראה באופק. השאלות הקשות מנשוא בדבר הרשלנות הפושעת שאפשרה כניסת אלפי מחבלים לשטח ישראל, נותרו ברובן לעת הזו בלא כל תשובה המניחה את הדעת. אך יהא אשר יהא, על כל מי שהיה שותף להנהגה – הביטחונית והפוליטית – לתת עליה את הדין וליטול אחריות על התוצאה.

מנהיג אמיתי ניחן, בין השאר, באחריות שהוא נוטל עליו. אין הוא יכול להסתפק רק בהצלחות ולהתהדר בהן, ולהותיר את הכישלון יתום.

"שלם ישלם המבעיר את הבערה!" – בין במעשה ובין במחדל. זה כלל גדול בתורה! 

מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, הדימוי העצמי שלנו הוא תוצר ישיר של הציונים שקיבלנו בתעודות

 כך תצילו את הדימוי העצמי של ילדיכם – הרש

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. חינכתי את כיתה ו', והגענו לסוף המחצית. תלמיד שלי קיבל את התעודה, סרק אותה בעיניו, ואז לתדהמתי הוא פשוט התחיל לבכות. לא הבנתי מה נכנס בו. ניחמתי אותו: "עשית את ההתקדמות הגדולה ביותר! נתת מאה אחוז ממה שיכולת. למה אתה מבואס?".

הוא היישיר אליי את העיניים הכחולות-אדומות שלו ואמר לי: "את מי זה מעניין כמה נתתי? מה שחשוב הוא כמה בסוף השגתי. אבא שלי ממש לא יאהב את התעודה הזו! הלך עליי". ניסיתי שוב: "אבל אני יכול להעיד כמחנך שלך כמה שהתאמצת! זה הכי חשוב, לא?". "אולי לך", ענה לי בייאוש, "אבל בשביל אבא שלי מה שהכי חשוב זה התוצאה, ובתוצאה לא השגתי את הציונים שהוא חושב שאני אמור להשיג".

בכל פעם שמחלקים תעודות אני נזכר במקרה הזה, וזה מעלה בי את השאלה: כמה הורים משדרים לילדים שלהם שהדימוי העצמי שלהם הוא נגזרת ישירה של ההישגים שלהם? לעומת זאת, כמה הורים משכילים לנטוע בילדים שלהם את תובנת מיליון הדולר, שגם אם הם השקיעו מאה אחוז מעצמם, עדיין הערך שלהם שווה יותר מהתוצאה הסופית שהם השיגו?

בכל שנה אני חושב על עשרות אלפי התלמידים האלה. הדימוי העצמי שלהם מתרסק בכל פעם מחדש נוכח חומה של אכזבות שמורכבת מציונים מורידים, שאינם תואמים את ציפיותיהם. הם מסתכלים בכיליון עיניים לעבר התעודה שלהם, ורק מחכים לאשרור הדימוי העצמי שלהם מחדש.

אבל למה אנחנו הולכים בכלל לעולם התלמידים, מה בנוגע לעצמנו? האם אנחנו מבינים שגם אם אנחנו נותנים מאה אחוז לתוצאה, התוצאה היא לא מאה אחוז מאיתנו? (משפט ששמעתי מהקואוצ'ר איתן עזריה בפודקאסט שלו "הביולוגיה של הווינרים").

כמה פעמים יצא לנו בחיים להרגיש שאנחנו שווים מיליון דולר בעקבות הישג שהשגנו? תואר, תעודה, מאמר שכתבנו והתפרסם, או כל דבר אחר שבו החברה זועקת לנו שהיא מעריכה אותנו? ומנגד, כמה פעמים הרגשנו שלא בא לנו לקום בבוקר מפני שהערכה המיוחלת מצד החברה מיאנה להגיע?

כי זו האמת שצריכה להיאמר:

מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, הדימוי העצמי שלנו הוא תוצר ישיר של הציון שקיבלנו ושל ההישגים שהשתקפו אלינו מצד החברה. ככה הנדסו אותנו לחשוב מגיל אפס.

וכך אנחנו מגדלים דורות על דורות של ילדים בעלי דימוי עצמי פריך כמו קלקר.

האם הדימוי העצמי של הילדים שלנו באמת תלוי באופן ישיר בציונים שהם מקבלים? האם כל מבחן ישמש כיום הדין עבור הדימוי העצמי שלנו? האם אין לנו מה לעשות בעניין?

לדעתי, דווקא יש, וזה קשור להחלטה שלנו ההורים להטמיע את המסרים הנכונים בקרב הילדים שלנו. תעשו הפרדה מוחלטת בין התעודה והציונים של הילדים שלכם, לבין ההערכה שתיתנו להם על המאמץ שהם השקיעו במשך השנה.

שדרו להם את המסר שלמרות שהתעודה מעניינת אתכם, המאמץ שלהם הרבה יותר מעניין וראוי להערכה. וההשקעה שלהם? היא גדולה יותר מכל ציון או מספר שינסה לכמת אותה.

ואם תרצו לתמצת את כל העניין, פשוט תוכלו להטמיע להם את משפט הזהב של איתן עזריה: "לתת 100% למען התוצאה, אבל לא לתת לתוצאה להיות 100% ממך".

כך שום גורם חיצוני לא יגרום להם לפקפק בדימוי העצמי שלהם. ורק זה לכשעצמו, כבר יוכל להיות ההישג הכי גדול שלהם.

אנחנו נעים מקוטב לקוטב בכל נושא, אבל תמיד חוזרים לשחרור יהודה ושומרון ומה שבא בעקבות כך

ייקח זמן רב – חזות

אין דובר של הצבא או של הממשלה שלא חזר על המנטרה בהקשר למלחמה הנוכחית: "ייקח זמן רב". ובכל זאת, אנחנו בחוסר סבלנות תמידי. בכל מהדורת חדשות אנו צמאים לשמוע כי הבעיות חוסלו. אנו מאוכזבים מן הקצב. התרגלנו ל"זבנג וגמרנו", וזה לא קורה. בהיבט הגאולתי ובעקבות מאמרי חז"ל המעמידים את גאולתנו במקום גבוה מגאולת מצרים, האכזבה גדולה אף יותר. מפרשתנו נלמד כי בעיה זו מוכרת, ואף זכתה למענה אלוקי.

"לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת..", "…מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ" (שמות כג, כט-לב).

בקריאה ראשונה קשה להחליט: האם זו ברכה או עונש?! במה שונות זכויותיו של דור ההמשך האמור לכבוש את הארץ וליישבה מדור יוצאי מצרים? מדוע בדור יוצאי מצרים: "הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה' אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם", כאן ועכשיו, ואילו בכיבוש הארץ – מעט מעט!

לאושרנו, התורה עצמה מגלה לנו כי זו ברכה: "…פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה". ובכל זאת, הדרא קושיא לדוכתא – מדוע? מדוע שלא יסולקו תושבי הארץ וחיות השדה בבת אחת ומייד? התקצר יד ה' מלהושיע?

בדורנו העניין קשה אף יותר. בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית המדהימה של הדור האחרון, דור האינסטנט, בני דור ה-x ודור ה-y התרגלו למיידיות. הכל קורה סביבנו בזמן אמת. משאלות, משימות ותהליכים הופכים להיות זמינים כאן ועכשיו. בעקבות כך, רוב תחומי חיינו עוברים ריאורגניזציה באמצעות 'עדכוני גרסה של החומרה' ו'חינוך מחדש'. אולם, נדמה כי תחום אחד מסרב להיכנע לתופעת 'קיצור הזמנים', התחום הנפשי.

קיימים סוגים של תרפיה ברגע. בסדנאות מלמדים אותנו לגלות את עצמיותנו ברגע אחד, ושיחת עומק אחת יכולה לקשור בין נאהבים, אבל בענייני גאולה זה לא מצליח באמת. השינוי בנפש הפרטית או הלאומית אינו דומה ואינו מתרחש משום בחינה בדרך של 'עדכון חומרה'. הבעיה אינה ביכולתו של הא-ל לסלק את החיות או את תושבי הארץ בבת אחת. הבעיה היא ביכולת שלנו להסתגל לרעיון כיבוש הארץ ולבעלות עליה. זו בעיה נפשית של עם שחי עד לרגע הכיבוש כעם של עבדים (או כעם גולה במשך 2,000 שנות גלות ארורות), והוא צריך לסגל לעצמו מעתה גינונים של אדון! אדון הארץ החוקי היחיד! בהיבט זה אנחנו עדיין גלותיים.

הארץ עצמה מוכנה 'לתנות עימנו אהבה' אז והיום, ובתנאי שהיא תחוש כי אנו אוהבים אותה באמת. היא מוכנה לוותר על כמה משלבי החיזור, השאלה היא מה איתנו?! ב-1967, בתוך שישה ימים בלבד, הארץ התמסרה לנו באופן טוטאלי, ומאז אנחנו נמצאים ב'פחד גבהים'. כבשנו את הארץ 'בטעות' ו'שלא באשמתנו', מה שלא נעלם מעיני ארצנו האהובה! מאז השתנו חיינו הלאומיים לבלתי היכר. אנחנו נעים מקוטב לקוטב בכל נושא, אבל תמיד חוזרים לשחרור יהודה ושומרון ומה שבא בעקבות כך. חלקנו מפוחדים, חלקנו שמחים, חלקנו מתלבטים, אבל השאלה הזו של 'שליטה בעם זר'  'עומדת לנו בגרון'.

נפשנו הלאומית זקוקה לאתחול מחדש. זהו האתחול לו אנו זקוקים היום יותר מתמיד, שהרי "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". פסוק זה הוא המענה המקראי להתנגדות הפנימית שעשויה להיות לחוק זה. נכון, אין לנו עדיין תשובה משפטית המספקת את האומות. נכון, הבעיה על פניה נראית כבלתי פתירה, אך מאידך גיסא, יש לזכור כי בדומה לכיבוש הארץ הראשון, התהליכים האלוקיים מבשילים לאט-לאט עד לכינונה של מלכות דוד. הפסוק זועק זאת במפורש, אם רק נטה את אוזנינו לא רק למילים אלא גם למנגינה.

גם ברגעים הקשים של החיים המעשיים, אין מנוס מלהרים ראש אל החזון והרעיון

העם נמצא בפרטים הקטנים – הרב ד"ר רונן לוביץ

שני נושאים המופיעים בסוף פרשתנו לא קשורים לכאורה למשפטים שלפניהם, לא לציוויי המשכן שאחריהם ולא זה לזה. האחד: הבטחה שאם עם ישראל ישמע בקול ה' ויקיים מצוותיו, ה' ישלח מלאך שילווה אותו אל הארץ וצרעה שתגרש את עמי כנען, כך שתובטח התיישבות מוצלחת בכל הארץ המובטחת; השני: כריתת ברית בין ה' לישראל, במהלכה משה לקח את "סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

אמירת "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" לא הוזכרה במעמד הר סיני אלא רק בפרשתנו, ובעקבותיה משה זורק מדם הקורבנות "עַל הָעָם וַיֹּאמֶר: הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".

מה פשר מעמד הברית בסופה של פרשת "משפטים"? מה הקשר של מעמד זה להבטחות ה' שקדמו ונסמכו לו? מדוע אמירת "נַעֲשֶׂה" נשמעה לפני מתן תורה, אך הוספת "וְנִשְׁמָע" חיכתה עד עתה? נציין שלדעת רש"י (עפ"י שבת פח), אירוע זה התרחש לפני מתן תורה, "ואין מוקדם ומאוחר בתורה". אולם, רוב הפרשנים (א"ע, רשב"ם, רמב"ן ועוד) סוברים שמעמד הברית של פרשתנו התרחש ככתוב, לאחר מתן תורה ומתן כל המשפטים שבפרשה.

כדי להבין את מהלך הדברים עלינו לשים לב להבדל המשמעותי שבין מעמד הר סיני שבפרשת "יתרו", העוסק בכללים בסיסיים, לבין פרשת "משפטים", שיורדת לפרטים המסתעפים. לפני הר סיני ניתנו לעם ישראל הבטחות כלליות: "וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים… וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ". תגובת עם ישראל הייתה בקבלת התחייבות כללית: "וַיַּעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה' נַעֲשֶׂ֑ה". על יסוד התחייבות זו ה' נתן לישראל את עשרת הדיברות, שהם מצוות כלליות ובסיסיות ביותר. הן כה כלליות, עד שלדעת חכמים שונים הן כוללות את כל מצוות התורה (רש"י כד, יב), והן כה בסיסיות עד שאפשר היה לצפות מבני ישראל שיגיעו אליהן בכוחות עצמן גם אלמלא ניתנו.

פרשת "משפטים", לעומת זאת, היוותה מעבר חד ביותר מן הכללים אל הפרטים, מהדינים הבסיסיים לדינים חדשניים, מדרישות שנראות קלות לתביעות חמורות, כשאל כל אלה מתווספים עונשי מוות ומלקות. בני ישראל הסכימו במעמד הר סיני להיות ממלכת כהנים ולעשות את דבר הא-ל שהוציאם ממצרים ועשה להם ניסים, אך בפרשת "משפטים" מתברר שהוא דורש מהם התחשבות בעבדים, זהירות בנזקים, ועוד כהנה וכהנה דינים פרטניים. עתה מגיע מבחנם הגדול: האם יקבלו עליהם "אֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים"?

מסיבה זו, אחרי ששמעו בני ישראל על הדרישות ועל העונשים שחלקם חמורים, ה' מגלה להם על הגמול הטוב שייטיב עימם, כאשר מלאך יובילם אל הארץ וצרעה תעזור להם לכבוש אותה. עתה עליהם להחליט שוב ולבחור אם ברצונם לקבל את התורה על עצמם, והם אכן עונים לא רק "נַעֲשֶׂ֑ה" אלא: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", שכן עתה הם מבינים שעשרת הדיברות היו רק פתיח למצוות רבות שנוגעות לכל הליכות האדם, וכי לכל מצווה יש פרטים רבים שיש לשמוע וללמוד, לשמור ולעשות.

הפער בין חזון כללי ורעיונות מלהיבים לבין יישום בשטח של פרטים תובעניים מלווה אותנו ברוב תחומי החיים, האישיים כמו גם הציבוריים והלאומיים. אנשים באים בברית הנישואין מתוך אהבה ומתוך רצון בזוגיות ובמשפחה, אולם מייד אחר כך נדרשים לעסוק בענייני פרנסה ומגורים, בניקיונות ובסידורים, ובהמשך גם בחיתולים ובתינוקות צורחים.

חיילים מתגייסים לצה"ל כדי "להגן על המדינה", אבל מייד לאחר מכן הם שוברים את הגוף באימונים, שוכבים בבוץ, אוכלים אבק ומזיעים. מדינה יוצאת למלחמה כדי לכונן שקט בגבולותיה וצדק שהכרחי לבצע, ובשלב זה עונה כל העם יחדיו ואומר: "כל אשר צריך נעשה". אך כעבור זמן מתברר שהצדק קשה להשגה, מרכיביו עומדים זה לעומת זה בסתירה, והמאבק רווי סכנות, פציעות וקורבנות.

מה יעשו האדם והעם כדי להתגבר על הקשיים שעולים מהשטח? נראה שגם ברגעים הקשים של החיים המעשיים, אין מנוס מלהרים ראש אל החזון והרעיון. דווקא כששאלות של "איך" קשות למענה, יש לזכור את התשובות לשאלות של "למה", שמעניקות מוטיבציה ומעקה. בעת ההליכה במדבר הייתה חובה לזכור מאין יצאנו ולאן פנינו, וכך במצב שלפנינו יש לזכור: למה למערכה יצאנו, למה לארץ הזו הגענו, מה יעדנו ומה ייעודינו. אנשים ועמים שיש להם תשובות ל"למה", יוכלו לשאת כמעט כל "איך".

לוחמה פסיכולוגית  / נעמי (יפֶה) עיני – הודיה

"וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה, וִיהַלְּלוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת… בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת" (מתוך התפילה).

"הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה". רק אנחנו, החיים, יכולים לומר לבוראנו בקול רם וצלול: "תודה!" מחשבה זו עולה בראשי ברגעי שמחה גדולה, אך גם לאחר בשורה קשה על אדם שנהרג או נפטר. כמה חבל שיהיה כעת עֵד אחד פחות לגדולתו של הבורא.

יאיר כספי, מטפל קבוצתי, דוקטור לעבודה סוציאלית, מייסדו ומנהלו של מרכז "פסיכולוגיה ביהדות", מציע מבט אחר, חכם וצנוע על הודיה (אמירת תודה והכרת הטוב), ומזהה בה זכות אנושית להיות קרובים לבורא ונאהבים על ידו. "תודה לך, הבורא, שהזמנת אדם/אותי להשתתף במפעלך. תודה על הרשות לטעות ולתקן. לשוב ולמצוא אותך לאחר שאתה אובד לזמן מה".

בעשורים האחרונים, גילתה הפסיכולוגיה המערבית את מה שידעו מזמן היהדות ותרבויות נוספות על אודות חשיבות ההודיה והכרת הטוב. לימים, נמצא כי לפעולה זו יש גם יתרונות בריאותיים פיזיים ונפשיים, המתבטאים בשיפור מצב הרוח שלנו, חיזוק מערכת החיסון, חיזוק הדימוי העצמי ועוד.

הודיה מעשית

כמו כל שינוי התנהגותי, הפנמת ההודיה דורשת מאמץ, מחויבות ומשמעת. כספי מכוון אותנו להודות תדיר על 3 חסדים:

חסדי החיים: דברים שקיבלנו ללא כל מאמץ בחיינו, המסייעים לנו במסענו כמו הורים, אחים, מראה חיצוני, מבט מתפעל ומאשר לו זכינו בילדות וכדו'.

חסדי התקופה האחרונה: תהליכים שקרו לנו והתפתחו לטובה בשנים האחרונות, יכולות שגילינו, משאבים כלכליים, פיזיים וחברתיים שצברנו וכדו'.

חסדי היממה האחרונה: רגעים קטנים של טוב בהם זכינו ב-24 השעות האחרונות, ואשר אפשרו לנו לדייק, ליהנות או לשפר את מסענו. נודה על סלט טרי, חיבוק, אור ירוק ברמזור וכדו'.

"אל תעשה תודתך קבע", כותב כספי ומעודד אותנו לפקוח עיניים פנימה וסביב. מעובד מתוך האתר: yaircaspi.wordpress.com

בימי המלחמה אני מתאמנת בהודיה, בכל שלוש הקטגוריות. כעת אני מודה על שזכיתי להיוולד בארץ הזו, על היותי אם, מודה על תהליך ההתבגרות האישי והחברתי המתרחש כעת, על חשיפה יומיומית לגיבורים של החיים, על היכולת לשאת כאב, על ההתרגשות עד דמעות מההמנון הלאומי, על הסחלב החם ששתיתי השבוע ועל זמן הכתיבה שמשפחתי מפרגנת לי, כמה דקות לפני כניסת השבת.

על זה ועל עוד המון – תודה!

לתגובות: naomieini1@gmail.com

שיבה ל"ציונות" – מפתח ל"אחדות"

כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל – מרדכי (מוטי) מרמורשטיין

מיום שיצאו לוחמינו להשיב נקם לצרינו ולנקום את דמם השפוך של קהילות הקודש ולוחמי צבא הגנה לישראל שמסרו נפשם על קדושת ה', מרחפת בחלל מילת הקסם "אחדות". היא נשמעת כמו "קול זעקה עף גבוה", כמו מנגינה העולה מסמטאות עזה וממנהרותיה, פורצת משפתותיהם של לוחמי גבעתי וגולני, נח"ל וצנחנים, טנקיסטים וטייסים, לוחמי הנדסה ותותחנים.

הקולות והתמונות של השנה שקדמה למלחמה, קולות ותמונות של שנאה ומלחמת אחים, חרתו צלקות עמוקות בנפשה של החברה הישראלית, צלקות שלא הגלידו בטרם התרגשה עלינו המלחמה. והנפש הישראלית יודעת היטב: חלק של ממש יש למלחמת האחים הזו בפריצת המלחמה.

אויבינו פירשו את מלחמת האחים כתחילת תהליך התפוררותה של החברה הישראלית. אולם, מן המלחמה, כמו עוף החול העולה מן העפר, צמחה ועלתה חברה ישראלית ששורשיה העמוקים חזקים בהרבה מן הענפים שחישבו להישבר וליפול ארצה בגלל רוחות של שנאה.

חיילי צה"ל מכל גווני החברה הישראלית, אף צבע לא נעדר, לחמו כתף אל כתף, כמו אחים שיצאו מרחם אחד, ולא נודע כי הייתה פה מלחמת אחים.

הלוחמים הללו, הם ששרים את שירת האחדות, הם שנושאים את בשורתה.

הימים שאחרי הניצחון, בוא יבואו. אבל אז יגלו הלוחמים ש"מיטוט חמאס" הוא כנראה משימה יותר קלה מהשגת ה"אחדות".

הנפש הישראלית המבקשת את האחדות יודעת היטב כי בלעדיה אורבת לנו מלחמת אחים שאחריתה מי ישורנה. אבל טבעה השני של הנפש הישראלית הוא לשעוט אל הפילוג, הפירוד ומלחמת האחים.

הריב בין חלקי החברה הישראלית הוא קשה מכדי שסיסמה יפה כמו "אחדות" תוכל לפותרו. שני המחנות האידיאולוגיים נאבקים על דמותה של מדינת ישראל, ויותר מזה, על זהות החברה הישראלית. לרוע המזל, הפער בין עולם הערכים של המחנות הוא כה עמוק עד כי  יכולתם לחיות יחד תחת חוקה אחת, היא קשה עד בלתי אפשרית. החברה החילונית נושאת ערכים של אוניברסליות, ליברליזם, פרוגרסיביות, חברה שערכי המערב הם נר לרגליה. החברה הציונית-דתית נאמנה גם היא לערכי הליברליזם המערבי, אך היא נאמנה גם לערכי היסוד של היהדות, וככזו מתנגשת לעיתים עם ערכי המערב.

כדי להתגבר על הקושי הזה, נדרשים דמיון ויצירתיות, מוטיבציה חזקה העולה על יצר הפילוג ונכונות לוויתורים אידיאולוגיים.

רמת החיים בישראל עלתה בעשרות השנים האחרונות בשיעורים בלתי נתפסים. ישראל תפסה מקום של כבוד במשפחת העמים, הישראלים הציפו את כדור הארץ בטיוליהם ובעסקיהם, והתחושה כי הסתיימה לה התקופה "הציונית" הלכה ופשתה בקרב האינטליגנציה החילונית. ישראל שגתה באשליית השקט (ע"ע קונספציה). "ישראל כבר אינה חיה למען העבר אלא למען החיים עצמם, וזו תמצית החלום הציוני" – כתב ההיסטוריון תום שגב בספרו "הציונים החדשים". החלה התקופה הפוסט-ציונית.

הציונות היא זו שאיחדה את שורות הציונות החילונית, והציונות הדתית הייתה אמורה לגשר בין עולם הערכים היהודי לבין עולם הערכים הליברלי. משנשבר הגשר הזה והחלה התקופה הפוסט-ציונית, החלה ההסתערות החילונית להגשמת מאווייה הליברליים והפרוגרסיביים, ולהכרעת המאבק על זהותה של מדינת ישראל.

שנת תשפ"ג הביאה את ההתנגשות הבלתי נמנעת לשיא. המחנה החילוני ליברלי שבר את הכלים. האויב זיהה את ההתפוררות.

אבל בתחילת תשפ"ד נטרפו הקלפים. המלחמה הנוראה שהתרגשה עלינו לא הותירה אבן אידיאולוגית אחת על תילה. מתוך הזוועה והאימה, מתוך האש והכאב, קמה, עלתה וגם ניצבה ישראליות עמוקה, ישראליות שכל כך התגעגענו אליה, ישראליות שאינה מבחינה בין הישראלים, ישראליות של ערבות הדדית, של אהבה, ישראל של פחות נחרצות בתפיסות עולם. זו הישראליות שממנה צמחה הקריאה לאחדות.

האם יש בכוחה של הישראליות הזו כדי להתגבר על יצר הפילוג והשנאה גם בסתם יום של חול?

המפתח להשגת האחדות הוא בוויתור של שני המחנות להכריע בסוגיית הזהות, ובמתן אפשרות לשתי הזהויות להתקיים זו בצד זו בלא שזהות אחת תהווה איום על השנייה. עוד לפני זה, על שני המחנות להכיר זה בתרבותו של זה כתרבות לגיטימית ובעלת ערך. על הציונות הדתית לחדול ממחשבתה שהיא זאת המוארת ועליה להאיר את שמי תל אביב החילוניים. על המחנה החילוני לאמץ את תפיסת הליברליזם המתקדם שאינו כופה את ליברליותו על תרבויות אחרות.

החברה הישראלית בתיקו. אסור להכריע זה את זה.

המלחמה הנוכחית פקחה את עינינו לדעת כי מלחמת הקוממיות רחוקה מלהסתיים, וכי המחשבה שה"ציונות" סיימה את תפקידה ההיסטורי לא הייתה אלא אשליה.

ישראל מיטלטלת בין שני קטבים: בקוטב האחד ישראל היא פנומן של פריחה, שגשוג ואושר; ובקוטב השני ישראל היא מדינה במצור שאיום קיומי מרחף עליה. קיומה תלוי באחדותה. המפתח לאחדות טמון בשיבה ל"ציונות", בהקמתו מחדש של הגשר בין יהדות לבין חילוניות ליברלית. 

מחירו של חוסר אחדות יקר מכדי שנוותר עליה לטובת הכרעה אידיאולוגית זו או אחרת. אין לנו ארץ אחרת.

ציון ב"ציונות" תיפדה ושביה ב"אחדות".

בתקופה זו אנו רואים את מימושה של ברית האגנות, התמסרות עד אין קץ כנגד אויב רע ואכזרי

ההקרבה של נערי ישראל – הרב מאיר נהוראי

בסוף הפרשה מתוארת "ברית האגנות", שהיא המשך ישיר למעמד הר סיני. משה מנצח על המלאכה ובונה מזבח ו-12 מצבות. בברית זו העם התחייב לקיים את כל התורה לדורות: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" . בתחילת מעמד הר סיני נרתע העם מעצם המעמד ונעמד מרחוק.  בסיום המעמד יש צורך בהתקרבות שתתרחש באמצעות ברית האגנות. משה בונה את התשתית – המזבח והמצבות, אבל הקרבת הקורבנות תיעשה על ידי העם עצמו.

הברית מתבצעת באמצעות זריקת הדם, שחציו נזרק על העם וחציו על המזבח, ומסביר הספורנו: "עשה את המזבח כשליח הא-ל יתברך לכרות הברית, ובכן קיבל חצי הדם, וחציו האחר נזרק על העם הנכנסים עמו לברית". שיתוף העם בכריתת הברית אפשר את ההתקרבות אל הקב"ה, ששיאה הוא כאשר בחירי העם ונציגיו עלו אל ההר וראו את כבוד ה'.

אם כן, ברית האגנות היא השלמה למעמד הר סיני. היא זו שאפשרה לעם להתקרב אל הקב"ה. כך גם ניתן להבין את מיקומה של פרשת משפטים בין מעמד הר סיני לברית האגנות.

 בפרשת "משפטים" קיימת התשתית לבניית חברה מאורגנת ומוסרית יותר השומרת על ערכי הצדק והמשפט. זה התנאי המאפשר קרבת אלוקים ומפגש ישיר עם הקב"ה. ברית האגנות נכרתה באמצעות זריקת הדם, שמבטאת יותר מכל את המוכנות למסירות נפש. נושאי הדגל של אותה המסירות הם נערי ישראל. הם אלו שהקריבו את העולות והשלמים: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים". לדעת המכילתא, היו הנערים הללו הבכורים שבכל משפחה (מכילתא  דרשב"י כד).  אולם, לדעת הרש"ר הירש, מדובר בנערים צעירים וזו לשונו:

"נערי בני ישראל, את בני הנעורים, נושאי העתיד, ויעלו עולות, דהיינו קרבנות של התמסרות גמורה".

נערי ישראל נבחרו להקריב את הקורבנות במעמד הברית, דווקא בזכות התמסרותם ויכולתם להקריב מעצמם. יש משהו עוצמתי בתקופת הנעורים שאנו נחשפים אליו, לצערנו, בשעה של מלחמה.

מדי כמה שנים נפתחת חזית לחימה נגד מדינת ישראל, ואנו נחשפים לעוצמה הטמונה בבני הנעורים: עוז וגבורה ומוכנות למסירות נפש.

לא רק בעיתות מלחמה אלא גם בימי שגרה ניתן ללמוד מהנוער כנות, אמת וערכיות. מדי פעם עולים חששות על חולשה הקיימת בבני הנוער, בדור שמפונק יותר מהדורות שקדמו לו ומשועבד למסכי המחשב והפלאפון. אולם, זו הוצאת לעז. ישנן הרבה התרחשויות חיוביות בבני הנוער. כוח הנעורים הוא כוח מוביל בכל תקופה, ולכן רואה לנכון משה שקורבנות הברית יוקרבו דווקא על ידי בני הנוער.

מלחמת "חרבות ברזל" חשפה את כוחם של בני הנעורים: גיבורים, מלאי זיו, צעירים וחולמים נפלו במלחמה זו. בחודשים האחרונים שמענו מאות סיפורי גבורה של חיילים ואזרחים שנקלעו לאש ושילמו בחייהם כדי להציל אחרים. הם לא נקלעו במקרה לאירוע, הם לא נכנסו לקרב מבלי לדעת על המחיר שהם עלולים לשלם. הם נכנסו לקרב ולתוך האש מתוך ידיעה ברורה שהאש עלולה לגבות קורבנות. רבים אמרו "הנני". המשפחות הנפלאות התייצבו מאחורי ילדיהם, הורים שכמו אברהם אבינו נקראו לעקוד את בנם אך לא שלחו ידם למאכלת.

מאחורי האריות עומד עם שלם. עם שמבין שאיום ונורא לאבד חיילים בקרב, אבל איום ונורא מכך לראות אזרחים נרצחים.

בתקופה זו אנו רואים את מימושה של ברית האגנות, התמסרות עד אין קץ כנגד אויב רע ואכזרי.

תורת משה אינה באה להסדיר רק את העניינים שבין האדם לבורא, היא באה ללמדנו איך לחיות אחד עם השני

ציון במשפט תפדה

הרב ניר אביב

ראש אבות בתי הדין 'לכתחילה'

התיקון שאנו זקוקים לו לא יכול להישאר רק ברמה הביטחונית, שהרי הקב"ה ייעד אותנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

בחיינו ישנם סכסוכים ואי הבנות לרוב, וגם נושא זה צריך להיות חלק מהעולם היהודי שלנו. המקום לפתרון סכסוכים הוא בבית דין לממונות, אשר פוסק על פי ההלכה. זו בדיוק כוונת התורה כאשר היא ממקמת את פרשת משפטים מייד אחרי מתן תורה, וזו מהות דרשת חז"ל "ואלה המשפטים", וא"ו מוסיף על הראשונות: מה אלה מסיני, אף אלו מסיני!

כוונתם ברורה: ישנה נטייה לחשוב שהיהדות היא דת, דהיינו עניינה לאפשר לאדם לעבוד את בוראו ולהיכנע לפניו. ואיך מודדים אדם דתי? יש לו כיפה, יש לו ציצית, הוא אוכל כשר, הוא שומר שבת. באה התורה ואומרת: זה אולי נכון בשאר הדתות, אבל זה לא נכון ביהדות. ביהדות "מה אלה מסיני, אף אלו מסיני". חלק מהגדרתך כאדם שומר תורה ומצוות, זו השאלה לאן אתה הולך להתדיין כשיש לך סכסוך.

וכך כתב שו"ע באופן חריג ויוצא דופן: "אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבנו ע"ה. ויש ביד בית דין לנדותו ולהחרימו" (חושן משפט סימן כו) איזו חריפות: רשע! נידוי! אלה ביטויים שאנו לא רגילים אליהם בכל השו"ע. מדוע הביטויים כאלה חריפים?

הם כה חריפים כי השו"ע מתייחס לתורה כדבר שבא לתקן את היחסים עם אלוקים, אך החברה נשארת במקומה עם התובנות האנושיות שלה – וזה ההבדל המרכזי בינינו ובין הדתות האחרות. ברומי טענו שהרחוב הוא של הקיסר והדת היא של הכנסייה, וזו גם תפיסת הנצרות והאסלאם. לעומתם, תורת משה אינה באה להסדיר רק את העניינים שבין האדם לבורא. היא באה ללמדנו איך לחיות אחד עם השני. היא מגדירה לנו מה כשר ומה אסור בממון שלנו. היהדות אומרת שהתורה היא תורת חיים, התורה לא נגמרת בבית הכנסת, התורה היא בבית העסק שלך. שם אתה נבחן – האם אתה ירא ה' או שמא מהרגע שמדובר על כסף, כבר חס ושלום, אין אלוקים?! נניח שאדם הלך לבית המשפט וזוכה שם ב-500 אלף שקלים. לא בטוח שזה ממון כשר! אולי זה גזל גמור? וכי שווה לו לאדם להיות רשע לפני ה' בשביל להרוויח 500 אלף שקלים?!

כיום כבר אין תירוצים. יש בתי דין לממונות בכל רחבי הארץ. רשת 'לכתחילה' היא רשת בתי דין ארצית לממונות בנשיאות הרב דוב ליאור שליט"א והרב רצון ערוסי שליט"א. התהליך נעשה בבוררות בהסכמת שני הצדדים במגוון תחומים, וביניהם: עובד-מעביד, עסקאות נדל"ן, תיווך, שותפות, כתיבת צוואות, נזקי ממון, נזקי שכנים ועוד. פסק הדין מחייב וניתן לממשו דרך ההוצאה לפועל. התחדשנו באתר מיוחד שבו ניתן להגיש תביעה מקוונת. יש לזכור כי הדיונים בבית דין לממונות הרבה יותר זמינים וזולים מבית משפט.

גאולת ישראל קשורה בטבורה להשבת המשפט היהודי למדינת ישראל, כפי שנאמר "ציון במשפט תפדה".

שמואל יבנאלי הצליח בשליחותו, וכ-5,000 יהודים עלו מתימן בתוך 3 שנים בלבד

שליח עלייה –  יעקב ספוקויני

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג, כ). רש"י מפרש כי שליחת המלאך מלמדת שישראל עתידים לחטוא, ולכן ה' ישלח מלאך ולא יגיע בעצמו להציל את עם ישראל. אברבנאל שואל על כך שתי שאלות:

א. מדוע דווקא עתה, לאחר קבלת התורה, מזכיר הכתוב את החטא העתידי?

ב. למה משה לא ביקש רחמים על הגזרה הזו, של הסרת ההשגחה הפרטית מעם ישראל?

מסביר אברבנאל כי ייעודו של עם ישראל להיות בארץ ישראל, שהיא "סגולה נפלאה ויחס גדול לקבלת הניצוץ האלוקי", וכשיגיעו לארץ המובטחת יגיעו לשיא ההתעלות ולהשגחה פרטית. אבל עד שיגיעו לארץ,  טבעי שלא ה' בעצמו ישמור עליהם. למרות זאת, עשה ה' חסד עם  ישראל ושלח להם ענני כבוד. בצד זאת, הסביר להם שדווקא לאחר קבלת התורה, הם צריכים להישמר מן החטא ולשאוף ולקיימה בארץ ישראל, כי רק בה יזכו להשגחה פרטית. עד אז, המלאך יהיה השליח לשמור על ישראל. משה ידע כי ההשגחה הפרטית במדבר נעשתה לפנים משורת הדין, ולכן לא ביקש רחמים.

שליחות נתפסת כהתעלות. אדם שנמצא בשליחות מרגיש שעליו לעשות יותר. כך קרה עם שליח העלייה, שמואל יבנאלי, שנשלח להביא את יהודי תימן ארצה בתקופת 'העלייה השנייה' (1911).

יבנאלי נשלח בידי 'המשרד הארצישראלי', האחראי על פיתוח ההתיישבות הציונית, וגם מטעם חוגי הפועלים שחיפשו תגבורת ליישובים החדשים. זמן קצר קודם לכן הומצא רעיון הקיבוץ. החברים הקימו יישובים שעסקו בחקלאות ועבדו כקבוצה משפחתית אחת גדולה. הרעיון שפיעם בהם היה הרעיון הסוציאליסטי. שוויון מוחלט בין החברים. אין רכוש פרטי, והאדמה היא אדמת הלאום. בעיות אקלים, חוסר מיומנות בעבודה פיזית קשה וכמובן גם בעיות כלכליות, גרמו לקשיים עצומים. רבים מהעולים נשברו וחזרו לרוסיה. בצר להם, חיפשו פועלים אלטרנטיביים. יהודי תימן נראו בעיניהם כפועלים טובים וחרוצים. על יבנאלי הוטל להעלות יהודים מתימן לטובת היישובים בעמק יזרעאל.

הבעיה הייתה שהטורקים שללו לחלוטין את העניין הציוני. יבנאלי החילוני נאלץ להתחפש לתימני הנוסע לתימן על מנת לענות על שאלות הלכתיות… לצורך זה ביקר תחילה אצל הרב קוק ביפו. הרב קוק נלהב לשתף פעולה וצייד אותו באיגרת ליהודי תימן, ובה מענה לכמה שאלות הלכתיות בענייני משפחה.

יבנאלי שהה כארבעה חודשים בתימן. היהודים קיבלוהו בשמחה. אך עד מהרה נתגלו חילוקי ההשקפות. כך הוא מתאר זאת: "בכל מקום שהייתי בא בין היהודים, היו מתאספים ואני הייתי מדבר עמם על ארץ ישראל, על המושבות החדשות שניבנו ועל התנועה הלאומית בעם ישראל. הם שמעו דבריי ברגש ובשמחה, ולפעמים היינו מתרוממים לידי מדרגה גבוהה של עליית נשמה ורוח הקודש. הם שאלו אותי על הכותל המערבי ועל קבר רחל וקבר הרשב"י, ואני אמרתי למה תשאלו על קברים ואבנים מתות? שאלו לשלום ציון הקמה לתחייה… יהודי תימן אינם אלא יהודים גלותיים כמו בכל ארצות הגולה: בעלי מלאכה וסוחרים. והלא יחד עם הקריאה לעלייה לארץ ישראל הייתה קריאה גם לשינוי ערכים: להעריץ את העבודה, לבזות את הכסף מקור הטומאה… ולאהוב את האדמה – מקור הטהרה" ('זיכרונות מתימן לציון').

יבנאלי הצליח בשליחותו, וכ-5,000 יהודים עלו מתימן בתוך 3 שנים. רובם פנו לירושלים וליפו, ורק כאלף באו להתיישבות חקלאית. התימנים היו חרוצים ומסורים לעבודה, אך קבלת הפנים לה זכו לא הייתה טובה. 'תימני כנרת' נאלצו לגור מחוץ למושבה בצריפים נפרדים. היחס המתנכר הגיע לשיאו עת נאלצו לעזוב את המושבה. יבנאלי הצטער על כך מאוד. בצוואתו ביקש להיקבר בחלקת יהודי תימן בבית הקברות במושבה. על מצבתו נכתב: "השליח להבאת יהודי תימן". למרות כל הקשיים והיחס המתנכר, השכונות והיישובים שהקימו יהודי תימן מעולם לא ננטשו והם קיימים עד היום.

ברגע שאדם אחד שובר את תמימות הדעים, הוא פותח צוהר המאפשר להסתכל על הדברים אחרת

נגד הקונספציה – קובי פרידחי

לאחר הקולות והברקים מהפרשה שעברה, השבת אנחנו צוללים לפרטים. כשמסתכלים על הפסיכולוגיה מאחורי המצוות, ניתן להניח שהן נוגעות במקומות טבעיים בנפש שלנו, מקומות שאותם אנחנו מבקשים לחזק, לחדד או להגביל. למשל כאשר צווינו "כל אלמנה ויתום לא תענון", אנחנו יכולים להסיק שיש נטייה לחזקים בחברה להתנכל לחלש. התורה מסמנת את הנטייה הזאת ומגדירה קו אדום.

מתוך כך אני מגיע לפסוק: "לֹא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת". יש המפרשים את הפסוק כפונה לדיינים ומורה להם לגבש דעה עצמאית ולא לנטות אחר הדעה הרווחת, גם כאשר פסק הדין ייקבע בסוף על פי דעת הרוב. לעומתם, יש המפרשים שההוראה היא לכל אחד מישראל המוזהר ללכת בדרך הטוב ולא לנטות אחר רבים שנוהגים בדרך פסולה. ניתן ללמוד שיש לנו כבני אדם נטייה ללכת אחר הרוב, ועלינו לרסן אותה.

כאשר סלומון אש היה ילד אמרו לו שכאשר פותחים את הדלת לאליהו הנביא בליל הסדר הוא נכנס ושותה מכוס היין, והוא אכן ראה שהיא מתמעטת. כשהבין שאף אחד לא שתה ממנה, החל לחקור את ה"קונפורמיות" – שינוי בהתנהגות או באמונות בהתאם לנורמות של הרוב. בניסוי המפורסם שלו שאלו נבדקים איזה קו מצויר ארוך יותר. ב-37% מהמקרים התגובות היו קונפורמיות – על אף שהקו היה קצר באופן מובהק, האדם בחר את דעת הרוב, וכשנשאל לאחר מכן היה בטוח שהקו אכן היה ארוך יותר. מחקרי המשך הראו שכאשר ההבדלים היו פחות מובהקים וכשהנבדק נתון בלחץ מסוים, אחוזי הקונפורמיות מטפסים כלפי מעלה.

מחקרים רבים בחנו את הגורמים המעודדים קונפורמיות, ואחד מהם הראה שכאשר בני קבוצת הרוב נראים לנו יודעי דבר, אנחנו נוטים כלפיהם יותר. זה חיובי כאשר אנו מקשיבים לרוב המדענים הממליצים על תרופה, ובעייתי כאשר אני אחד המדענים ומכפיף את דעתי ללא חשיבה עצמאית.

השיח על הקונספציה שהייתה בדרג המדיני והצבאי טרם שמחת תורה, מכניס אותי לפעמים לייאוש. קונפורמיות היא כוח חזק, וכאשר אתה נמצא בסביבה שבה הרוב מחזיק בעמדה מוצקה, בייחוד אם הרוב הזה כולל אנשים חכמים ומנוסים, הסיכוי להשפיע קטן. לא רק בגלל סירוב הרוב להשתכנע, אלא גם כי בעצמי אתקשה לחשוב על עמדה אחרת כשהנורמה סביבי כל כך חזקה. יחד עם זאת, מחקרים מראים שברגע שאדם אחד שובר את תמימות הדעים, גם אם דעתו אינה מתקבלת, הוא פותח פתח המאפשר להסתכל על הדברים אחרת. יש שיטות רבות להביא עמדות יחיד שונות לחדר, ועכשיו כדאי לחזק אותן.

חברה שוויונית רואה את קולו של כל אדם כשווה, ולא נותנת עדיפות למי שביכולתו לצאת לרחוב

כיצד ומדוע שכחנו את "נעשה ונשמע" – בני פרל

בשבועות האחרונים גוברות הקריאות לבחירות. אלו קריאות שמשיבות את הרוח העכורה שלפני המלחמה. אך האם אלו המבקשים בחירות יהיו מוכנים לקבל גם את התוצאות? או שמא אם אלו לא יהיו לרוחם, ייצאו שוב לרחובות? כי אם לאחר התוצאות יחזרו ההפגנות, מה הטעם לקיים בחירות?

מבנים דמוקרטיים בנויים על ברית, על הנחה שלכל אדם יש זכות בחירה, ושעד הבחירות הבאות נקבל את מי שנבחר כל עוד הוא ממשיך ודבק במבנה הדמוקרטי שבגינו נבחר. התרבות של ישראל בשנים האחרונות אינה כזו – אין ברית דמוקרטית וכל נבחר ציבור, ברגע שייבחר, עשוי לעמוד בפני קרבות רחוב, חסימות כבישים והצקות. ההכרעה עברה לרחוב, למי שביכולתו להתפרע ולשכור שירותי יח"צ שילמדו אותו כיצד לסלק כל שיח אזרחי וענייני, להביא שיח אלים ולארגן פלוגות רחוב. לצערנו, כל הזרמים הפוליטיים בישראל אימצו את הגישה שאין צורך בברית דמוקרטית ושניתן להשפיע ואף להכריע בעזרת מהומות רחוב.

רבותינו לימדו אותנו שהמענה "נעשה ונשמע" שענו ישראל למשה, הוא נשגב מאוד, שהרי לא ידעו מה יאמר להם, ובכל זאת סמכו על ריבונו של עולם והקדימו לומר שיעשו ככל שיתבקשו לעשות.

כל זה אינו נכון. בני ישראל שמעו דברים שאמר להם משה, ורק לאחר מכן קיבלו. כך נאמר בשלהי הפרשה: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". אירוע מרכזי זה נדחק מסיפורי פרשת השבוע, וחוץ מהביטוי המפורסם שבו, כמעט לא נידון, אך חשיבותו רבה.

כדי להבין את מה שהתרחש בו, נחזור לביטוי "נעשה ונשמע", ונברר מדוע ראו בו חז"ל עניין כה גדול? ומהו "ספר הברית" המסתורי ששמעו בני ישראל? הרי רש"י טוען שמדובר באירוע שאירע לפני מתן תורה, כך שלא מדובר בספר התורה שלפנינו.

על פי המכילתא, ספר הברית מכיל את ספר בראשית, מעשי ישראל עד מתן תורה ומעט המצוות שנצטוו במרה. ספר זה מלמד משה את העם, ועליו הסכימו. אלא שאירוע זה מלמד את הסוד של חברה ראויה. משה לא פירט מה יהיו התוצאות של הבחירה בקיום מצוות, משום שאין עדיין מצוות, אך הוא מתאר את הבסיס לקיום הברית והמצוות ואת חלק מהמצוות. האמירה של ישראל היא נשגבת, לא משום שלא ידעו על מה מדובר, אלא משום שידעו מה הבסיס העקרוני והיו נכונים לקבל על עצמם כל מה שיבוא בעקבותיו.

הישראלים של היום אינם יודעים מהי ברית. בעיניהם, הברית תקפה אך ורק אם דעתי תתקבל ותכריע. אם לא, אצא לרחוב ואשבש את המדינה. אבל חברה שוויונית רואה את קולו של כל אדם כשווה, ולא נותנת עדיפות למי שביכולתו לצאת לרחוב. לכן, מדי כמה שנים מתקיימות בחירות. זוהי הסכמה. יש לנו בסיס שבעטיו החלטנו להיות ביחד, וזהו העבר שלנו ועוד כמה דברים של הווה, בדיוק כמו ספר הברית שהקריא משה.

אלא שבתקופה האחרונה שכחנו בישראל את העיקרון הזה, והדבר נכון לכל הזרמים הפוליטיים. ברית היא מצב שבו אנו לא יודעים מה תהיה התוצאה של הבחירות, אך אנו יודעים שנקבל אותה גם אם היא תהיה בעינינו פסולה לגמרי. על דעת כך אנו יוצאים לקלפי, על דעת שנעשה גם אם לא ברור מה בעתיד נשמע. זהו הסיכוי היחיד לקדם כל חברה, ובמיוחד את ישראל.

לאור המצווה שיש לחולה להתרפא, האם המצווה להגיש סיוע כוללת גם מצבים שבהם הוא מתנגד לקבל עזרה?                                                    

עד כמה חייבים לרפא אחר? – הרב אבי רזניקוב

בפרשת "משפטים" מובא דינו של המכה את רעהו: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף, ולא ימות ונפל למשכב… רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כא, יט).בתיאור המריבה בין האנשים, אין ענישה, מפני שהניזוק שותף לאשמה ולנזק. אך אם הניזוק יזדקק לטיפול רפואי, ישלם המכה על הטיפול .מפסוק זה ומפסוקים נוספים למדו חכמים את חמשת החיובים המוטלים על המכה את חברו ועשה בו חבורה: "…בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובושת…" (ב"ק פ"ג ב'). "ריפוי", נלמד מהמילים: "…ורפא ירפא" (שם), ומכאן "…הכהו חייב לרפאות…" (ב"ק שם). את כפל המילים "ורפא ירפא" דרשו חז"ל באופן הבא: "…ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ב"ק שם). השולחן ערוך קבע כי אין זו רק רשות, "…ומצווה היא, ובכלל  פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו – הרי זה שופך דמים" (יו"ד של"ו, א').

במה שונה ריפוי מיתר חיובי ההצלה שאדם חייב להציל את חברו מדין "לא תעמוד על דם רעך"? הט"ז יישב קושי זה על פי השקפת העולם הדתית הרווחת, שכל מה שמתרחש בעולם בכלל, וכל מה שקורה לאדם בפרט, הוא פרי רצון ד'. מחלה היא דוגמה טיפוסית של מאורע קשה שבו מתייסר האדם, ולכן רבים מהוגי היהדות רואים בה תוצאה של התערבות ישירה מאת ד'. אלא שהקב"ה סידר את העולם, כך שרופא בשר ודם יטפל בחולה והרופא קיבל את רשות ד' לכך (שם, סק"א).

כלומר, לאחר שכתבה התורה שהרפואה היא על ידי רופא, מוכח שניתנה לו רשות לרפא, וממילא ניתנה גם לחולים רשות להסתייע ברופאים ולא להסתפק בבקשת רחמי שמיים בלבד. מקור הלכתי נוסף המחייב את הרופא לרפא את החולה הוא מצוות השבת אבדה: "אבדת גופו מניין? ת"ל והשבותו לו". מכאן למד הרמב"ם שיש חיוב להציל את חברו בכל מה שיוכל – בגופו או בממונו או בידיעתו. רופא שיש לו ידע חייב להשתמש בו לקיום מצוות 'והשבותו לו', להשיב לאדם את גופו על ידי ריפוי (פירוש המשניות, נדרים, פ"ד, מ"ד).

הרב אליעזר וולדינברג דייק מדברי הרמב"ן, התולה את חובת הריפוי גם במצוות "ואהבת לרעך כמוך", ש"חיוב הרפואה הוא גם במקום שאין פיקוח נפש, כי אם צערא או חבלת איבר וכדומה לזה" (שו"ת רמת רחל ס"י, כ"א).

 לאור המצווה שיש לחולה להתרפא, נשאל: האם ניתן לכפות עליו קבלת טיפול רפואי כשם שכופים על כל המצוות? האם המצווה להגיש סיוע לאדם מישראל כוללת גם מצבים שבהם הוא מתנגד לקבל עזרה?                                                     

בסכנת נפשות הדבר פשוט, מכיוון שאין לאדם בעלות על עצמו והוא מוזהר על פגיעה בעצמו וצריך לעשות כל שניתן להצילו. וכך הורה היעב"ץ בספרו "מור וקציעה", שיש לכפות על חולה מסוכן על פי הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" (או"ח סי' שכ"ח).

ה"מנחת חינוך" בספרו "קומץ המנחה" דן במצוות השבת אבדת גופו, ואומר, "נראה לכאורה שאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחד להצילו, אפשר שאינו מוזהר על הלאו" (מצווה רל"ז). ה"מנחת חינוך" משווה מאבד עצמו לדעת לסוגיית מאבד ממונו לדעת. במקרה זה אין חובה להציל את ממונו. אך עדיין יש לדון לגבי איסור הלאו של "לא תעמוד על דם רעך", ואשר איננו נוגע להשבת אבדה, האם הוא חל במתאבד? חידושו של "קומץ המנחה" הוא שאף לאו זה איננו חל.

לעומתו, פוסקים רבים בכל הדורות חלקו על דעת ה"מנחת חינוך". המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי הראשונים, כתב: "ודבר פשוט הוא אפילו צווח 'אל תצילוני' שמצילו וחוזר ומוציא מה שהוציא" (שו"ת, סי' ל"ט). כלומר, מצוות "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת גם כאשר האדם איננו מעוניין בכך.

הרב משה פינשטיין דחה זאת, וכתב "מכיוון שאדם אינו רשאי לאבד נפש אף של עצמו, לכן ודאי לא שייך שבשביל מה שהפקיר נפשו, שאין לו רשות לעשות זאת, יפטרו אחרים מלהצילו, שהרי גם בממון הדבר כן, אם הייתה מציאות שהיה עליו איסור להפקיר, על אחרים הייתה קיימת חובת השבה" (אגרות משה יו"ד סי' קע"ד).

הרב שלמה יוסף זוין פסק כי על פי המצווה להציל הנפש, רופא מצווה לפעול אף בניגוד לדעת החולה. הדבר דומה לאדם המתאבד וזועק "אל תצילוני", שאין התנגדות המתאבד פוטרת את הרואה מלחוש ולהצילו (לאור ההלכה "משפט שיילוק" ובמאמרו "היסוד החיובי של נזיקין", בקובץ תורה שבע"פ ד', תשכ"ב, עמוד י"א).

טלטול חפצים במקום שאין בו עירוב

סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית

שאלה: האם וכיצד ניתן לטלטל חפצים בשבת במקום שאין בו עירוב?

תשובה: בשבוע שעבר כתבנו על החובה להקים עירוב כשר במחנה הצבאי, כל עוד הדבר אינו כרוך בסכנה ביטחונית או בטיחותית. כאשר לא הוקם עירוב כהלכה, אסור להוציא חפצים מרשות היחיד, ובכלל זה אוהל, מבנה או כלי רכב, אל המרחב הפתוח. ברוב המוחלט של המקרים, איסור זה הוא מדברי חכמים, משום שהשטח הפתוח נחשב "כרמלית" ולא רשות הרבים מן התורה.

אומנם, קיימות כמה דרכים שבהן ניתן להקל ולהעביר חפצים מרשות לרשות במהלך השבת. ראשית, פשוט וברור שכל ציוד הנצרך לצורך מבצעי, בדגש על הנשק האישי – מותר להוציאו ולהעבירו כרגיל. בזמן מלחמה אסור לחייל בשום פנים ואופן להוריד מעליו את נשקו, ועל כן מותר לצאת מרשות לרשות כאשר הנשק תלוי על גופו.

חייל שנדרש לשאת לצורך מבצעי גם אפוד ובו ציוד צבאי נוסף (מחסניות, מים לשתייה וכן הלאה), רשאי להוסיף לכיסי האפוד גם ציוד נוסף כמו סידור תפילה או חומש. תוספת כזאת נחשבת ל"ריבוי בשיעורים" באיסור דרבנן: הוצאת הציוד הצבאי מותרת משום פיקוח נפש, והחייל רק מוסיף לציוד שהוא מוציא בלאו הכי גם פריטים אחרים. החפץ חיים בספרו "מחנה ישראל" (שנכתב לחיילים יהודים שגויסו בכפייה לצבא הצאר הרוסי, ועל כן הרבה מן ההלכות שנפסקו להן אינן רלוונטיות לחיילי צה"ל) כתב להקל בעניין זה, וכמה מפוסקי הזמן הסכימו לדבריו ואף הוסיפו ש"אגד כלי – שמיה אגד", כלומר כאשר כל החפצים מצויים יחד בתיק אחד או בכיסי אפוד אחד, ניתן להקל ולטלטל את הכל גם במקום שאין בו עירוב (ראו על כך בהרבה בספר תורת המחנה, פרק מ"ד תשובה י"ב).

קולא נוספת שעליה ניתן לסמוך היא הוצאה "בשינוי", שלא כדרכו בחול. כך, למשל, ניתן להניח סידור או חומש בין החולצה לגופייה, ולא לשאת אותם בידיים. היות שכפי שהוסבר מדובר על הוצאה לכרמלית, שאיסורה מדרבנן, הרי שאם הפעולה מתבצעת בשינוי, הדבר מוגדר "שבות דשבות" – איסור דרבנן בשינוי. בשולחן ערוך (או"ח, ש"ז ה') נפסק ש"שבות דשבות" הותר לצורך מצווה, ולדעת רבים מן הפוסקים האחרונים, גם הוצאת חפצים בשינוי במקום המוגדר "כרמלית" – בכלל היתר זה. על כן, מסתבר שכדי שניתן יהיה להתפלל או ללמוד במהלך השבת, ניתן לסמוך על קולא זו ולהוציא את החפצים בשינוי (תורת המחנה שם, תשובה י"א).

דרכים נוספות להוצאה מסוג זה הן הוצאה על ידי שני אנשים, או הנחה של החפץ על "מקום פטור". פרטי הדין בזה מרובים, ומבוארים אף הם בתורת המחנה (שם, תשובה י').

כל מי שמשתעשע באפשרויות אחרות ב'משא ומתן', מזלזל בחמאס ומשלה את עצמו

ה'עכשיו' שבא על חשבון העתיד – הרב אליעזר חיים שנוולד

החזרת החטופים לבתיהם היא מצווה גדולה וגם חובה לאומית עליונה. ליבנו מלא דאגה להם. הם מוחזקים בידי מפלצות שטניות, וכל יום שעובר על החטופים הוא סבל בל יתואר. חלק מהם גם סובלים מבעיות בריאות העלולות לסכן את חייהם. אנו מאמצים אל ליבנו את משפחותיהם ומתפללים בכל יום לשחרורם ולשלומם.

מדינת ישראל מגויסת למשימת החזרתם מהיום הראשון למלחמה. טובי המוחות עוסקים באיסוף מידע, בחיפוש דרכים להחזרתם, ובפעולה בזירה הבינלאומית לגיוס המנהיגות הבינלאומית שתפעיל לחץ לשחררם. כוחות צה"ל בשטח עושים כל שלאל ידם כדי לאתרם, ומנהלים את הלחימה המורכבת ממילא, באופן שתמנע פגיעה בהם – בלחימה שמעל פני הקרקע ומתחת לפני הקרקע.

אויבינו המרים, חסרי צלם אנוש, חטפו אותם באכזריות בשבת שמחת תורה, כחלק מתוכנית אסטרטגית שלהם. החטיפות הן 'נשק' אסטרטגי שבו הם משתמשים כבר עשרות בשנים. הם מכירים אותנו ואת מוסריותנו, את רגישותנו לחיי אדם ואת הסולידריות הלאומית שלנו. עבורם אין מדובר ביתרון אלא בנקודת תורפה, שניתן לנצלה כדי להעמיד אותנו בדילמה מפלצתית, כקלף מיקוח וכ'תעודת ביטוח' שימנעו מאיתנו להכריע את המלחמה, לגבות מהם מחיר כבד על הטבח המפלצתי שביצעו ולהשיב את ההרתעה.

המטרה העליונה המשותפת של אויבינו הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים, היא השמדתנו: "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהילים פג, ה). בהתאם לכך, הם מנהלים כעת את ה'משא ומתן' בתחכום רב, תוך ניהול מלחמה פסיכולוגית מורטת עצבים.

הדרישה העיקרית שלהם היא שהחזרת החטופים "עכשיו" תהיה מותנית בהפסקה מוחלטת של המלחמה, בנסיגה מעזה, ובשחרור כל המחבלים שטבחו, אנסו ושרפו. בכניעה שלנו שתאפשר להם להכריז ניצחון. חלומם לשחזר את ניצחונו של צלאח א-דין, שהביס את הצלבנים במאה ה-12. כל מי שמשתעשע באפשרויות אחרות ב'משא ומתן' מזלזל בהם (זלזול שהיה כנראה אחת מהסיבות למחדל בשמחת תורה) ומשלה את עצמו.

זהו מחיר שאסור לנו לשלם! גם אם הוא יחזיר לנו חלק מהחטופים היקרים עכשיו, הוא יסכן רבים אחרים שכמותם בעתיד. מניסיוננו למדנו שכניעה לתכתיביהם עודדו חטיפות נוספות בכל חלקי הארץ ובעולם. המחבלים ששוחררו בעסקאות אלה, רצחו עוד מאות. כניעה שלנו לחמאס תהווה הוכחה לחולשתנו ותחזק את המוטיבציה של שאר אויבינו מסביב לנסות להשמידנו. חייבים לעשות כל הניתן כדי למנוע זאת, וכדי לצרוב בהם את התודעה שכל ניסיון שכזה בעתיד יעלה להם במחיר כואב במיוחד.  

בימים אלה צה"ל משלים את כיבוש חאן יונס, תוך לחימה הרואית של חיילנו בחירוף נפש. במקביל, כבר הודיע שר הביטחון שצה"ל נערך לכיבוש רפיח. הטבעת הולכת ומתהדקת סביב מנהיגיהם. זאת כנראה גם הערובה הבטוחה היחידה להשבת החטופים הביתה, גם אם זה ייקח עוד זמן ולא יקרה "עכשיו ומייד".

בסיומה של פרשת משפטים עוסקת התורה במלחמת כיבוש הארץ: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג, כ). כבר אז היה ברור שהמלחמה על הארץ תהיה מדורגת וממושכת. היא לא תושלם עכשיו, בבת אחת: "לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת, וגו'. מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שם כט-ל).

עפ"י הזוהר, זהו עיקרון יסוד. רבים מהדברים אינם ניתנים להשגה מיידית כאן ועכשיו, אלא כתהליך מדורג, והסבלנות משתלמת: "בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים אוֹתָם וְיוֹצִיאֵם מִן הַגָּלוּת, אָז יִפְתַּח לָהֶם פֶּתַח שֶׁל אוֹר [שהוא] דַּקִּיק קָטָן, וְאַחַר כָּךְ פֶּתַח אַחֵר שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְתַּח לָהֶם שְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים פְּתוּחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. וכו'. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְלַצַּדִּיקִים שֶׁבָּהֶם, כָּךְ כֻּלָּם וְלֹא בִּזְמַן אֶחָד. וכו'. כָּךָ הֵם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךְ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְגוֹ'. וְכֵן לְמִי שֶׁהוּא בָּא לְהֵרָפֵא, אֵינוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, אֶלָּא מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתְחַזֵּק" (תרגום זוהר ח"א קע א).

 מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

המראיין המשיך בשלו: "אתה רוצה לצעוק: 'תראו, אנו תורמים, מגיע לנו שוויון וצדק'?"

שתי מערכות חשובות של הקיום האנושי – הרב ד"ר שלום שרון

ממציאות רוחנית ומרוממת, משוללת מסגרות והגדרות, אנו עוברים לפרשת "משפטים", הדורשת מאיתנו לקיים חוקים שלפעמים רחוקים מהעולם החווייתי. איך מצליחים לגשר בין שני העולמות הללו? שני העולמות אינם רק בין אדם לחברו אלא גם בין אדם לעצמו. עלינו למצוא זיקה תמידית ביניהם.

להבנתי, זה מאוד דומה להבחנה שביצע הפסיכולוג דניאל כהנמן, הטוען שאנו פועלים בעזרת שתי המערכות כל הזמן: מערכת אחת – ממהרת להחליט, אינטואיטיבית, סטריאוטיפית, לא דורשת השקעת אנרגיה. סוג של 'האני החווייתי' (experiencing self), היא זו הפועלת אצלנו רוב הזמן. היא אוטומטית ודורשת מאמץ מינימלי, אם בכלל; לעומתה, המערכת השנייה היא איטית, מנתחת אירועים, דורשת השקעת אנרגיה. מערכת זו נקראת סוג של 'האני הזוכר' (remembering self). היא זו המקבלת החלטות. היא מתרשמת, מבקרת ושופטת. היא מפנה מיקוד וקשב לפעילויות מנטליות שדורשות מאמץ וריכוז כמו חישובים מורכבים, בחירות וביקורת.

שתי המערכות חשובות לכל אדם במידה שווה, טוען כהנמן, אלא שהבעיה נוצרת בזמן שימוש במערכת האינטואיטיבית כאשר ראוי להשתמש במערכת המנתחת. עצם השימוש הלא נכון בשתי המערכות הוא שגורם לנו לפספס מידע חשוב, ואנו רואים רק מה שאנחנו מצפים לראות. קושי להעריך את המציאות נכונה עלול להטעות אותנו בשיפוטיות שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים. יש דוגמאות למכביר בעניין זה.

הפעם אשתף אתכם בראיון שהתקיים באחד הערוצים עם ליאור, חייל יוצא אתיופיה המשרת ביחידה מובחרת. המראיין ביקש מליאור להתייחס לכך שאחוז גבוה של הנהרגים במלחמה הזאת הם יוצאי הקהילה האתיופית. ליאור ניסה לא להיגרר לשיח המגזרי וענה "אנו רואים פעם אחר פעם את האוכלוסיות השקופות שנמצאות בחזית ומחרפות את הנפש למען  אזרחי ישראל באחוזים גבוהים. ההורים שלנו דיברו איתנו על אחדות, על אהבת המדינה והעם. אבל גם האוכלוסיות השקופות נלחמות, הן במערכה הצבאית והן במערכה האזרחית, למען הזכויות הבסיסיות שלהן".

המראיין התאמץ להוציא ממנו 'קיטורים' והקשה עליו: "ת'כלס, מה אתה מרגיש? מה אתה באמת חושב?". ליאור ענה שעניינים של צדק ושוויון הם מלחמה של כולנו, ואסור לנו שביום שאחרי המלחמה נשכח את התרומה של החיילים. המראיין המשיך בשלו: "אתה רוצה לצעוק: 'תראו, אנו תורמים, מגיע לנו שוויון וצדק'? יש איזה סוג של כאב של העדה, היחס לאנשים, האפליה שאתם חווים?".

ואז, ליאור פונה אל הצופים ואומר להם: "בפעם הבאה שאתם רואים אזרח אתיופי או חובש כיפה, זכרו שהוא חזר מהקרבות בעזה. כאשר אנו נקראים לדגל, אנו הראשונים שנמצאים שם בחזית. שלא ישכחו זאת. המבחן האמיתי של החברה הישראלית מייד לאחר המלחמה הוא האחדות, צדק, שוויון. כולם אחים".

המראיין המאוכזב המשיך: " תן לנו משהו ספציפי שאומר לנו 'אני רוצה שזה ישתנה'".

אז ליאור סיפר סיפור אישי שמאוד הפתיע אותי. "במהלך כל שנות השירות שלי ביחידה השתתפתי בהרבה מאוד מבצעים. על מספר פעילויות שעשינו קיבלתי צל"ש מהנשיא וצל"ש רמטכ"ל. חודש לפני השחרור יצאתי לרגילה. במהלך החופשה, המשטרה עצרה אותי מתחת לבניין ולקחה אותי לתחנה להמשך חקירה. פתאום מופיעה המפקחת של התחנה ואומרת להם 'אתם יודעים מי זה? לוחם ביחידה מיוחדת בקומנדו. אתם טועים. הוא גיבור ישראל, שחררו אותו'".

ליאור המשיך: "אמא שלי עובדת ניקיון בעירייה, ואותה מפקחת השתתפה בטקס שעשו לרגל קבלת הצל"ש מהנשיא. היא הכירה אותי משם. אמא שלי סיפרה לי על מבצע משה, לקחה את הילדים על הגב, הלכה במדבריות סודן במסירות נפש, בשביל להגיע לירושלים. האהבה לישראל היא בשורשים שלנו".

בעזרת שתי המערכות ליאור מבקש מאיתנו שנבחן את המציאות דרך המערכת המנתחת ולא בזו האינטואיטיבית. ליאור מבקש מאיתנו שנפסיק לחיות בתוך עולם ההרגלים שלנו וננסה לראות את המציאות מתוך נקודת מבט של האחר, ולא רק מתוך נקודת מבט של האחד.