כתובת האתר של שבתון: https://shabaton1.co.il/
איזה ביטוי צריך להיות בימי הצום על החורבן לעובדה שריבונו של עולם שינה את פני ההיסטוריה, ושבנו לאדמתנו?
ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם – הרב יובל שרלו
"…אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'" (זכריה ח טז-יז) – זו הייתה תשובתו של זכריה הנביא למשלחת שבאה לפניו, ותהתה האם יש טעם להמשיך ולהתאבל על החורבן, כאשר נמצאים בשלבים האחרונים של בניין הבית השני. תשובתו של זכריה הייתה פשוטה: השאלה בכללה היא שאלה בטעות. היא יוצאת מנקודת הנחה כי הצום הוא סוג של פולחן, שריבונו של עולם זקוק לו. כנגד תפישה שגויה זו הוא פתח ואמר: "אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: 'כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי? וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים!" (שם ז, ה-ו). ומתוך הנבואה עולה נקודה עיקרית ובסיסית על הצומות בכללם – הם מכוונים בעיקר לתיקון, ומטרתם היא לאפשר את ההקמה מחדש.
אנחנו נקראים להתמודד עם הסיבות שהביאו לחורבן, ולנער אותן מעולם חיינו. החורבן נבע מכך שאיבדנו את זכות קיומנו הלאומית כתוצאה מהתנהגות לא-ראויה, ואפשרות הגאולה צומחת מתוך תיקונם של אלה.
המרתק בדברי זכריה הנביא הוא תשומת הלב לתחומים שאותם אנו נקראים לתקן דווקא בימי הצום. הנושאים העומדים על הפרק הם היחסים שבין איש ובין רעהו. ברם, אין מדובר בביטוי "אהבת חינם" המצוי בדברי חז"ל, שהוא עצמו דורש דיון מורכב – מהי אהבת חינם – אלא בקריאה מאוד מדויקת לשינוי בתחומים ממוקדים; לדבר אמת האחד עם השני, לבקש את האמת ואת משפט השלום, לא לחשוב את רעת רעינו בלבבנו ולהתרחק משבועת שקר.
כמה אקטואליים הדברים לימינו. גם אנו נמצאים ב"ה כבר עשרות שנים בתחושה שיש מקום לשאול איזה ביטוי צריך להיות בימי הצום על החורבן לעובדה שריבונו של עולם שינה את פני ההיסטוריה, ושבנו לאדמתנו. וכמה אנו עצמנו זקוקים לתשובת זכריה הנביא, הקורא לנו להתמקד בתיקון הנדרש כדי שאכן יהיה אפשר לבנות את הכל מחדש.
אך יותר מכל הדברים אקטואליים בימינו ביחס לתביעות שאנו נתבעים כחברה. האמת – נעדרת. בתוך סביבה כוללת של פייק ניוז, של מניפולציות על העובדות, של סרקסטיות, לעג ובוז האחד לשני – נשמעים דברי הנבואה כמים קרים על נפש עייפה. לשוב לשיח שמטרתו ליבון הסוגייה ולא ניפוץ הווייתו של האחר, לחיפוש אחר דרכים שבהם תבוטא האמת בדרכי שלום, בנקיטת עמדות שאינן עמדות שקר כי אם עמדות אמת, העומדות במבחן הנאמנות להן גם כשהן לא משרתות אותנו, ובעיקר – לרצון עמוק לחיות בטוב עם הבריות, ולא לתור כל העת אחר הרע.
בימי בין המצרים האלה אפשר שהעולם המאמין כי הקב"ה בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת יוביל את המהלכים האלה, ויפתח פתח לשיח ציבורי שונה לחלוטין, שיאפשר רקמת חיים שדרכה ניתן לפתוח פתח נוסף בדרכה של גאולה. הלוואי.
מנהיג שרוצה שהעם יסמוך עליו וייתן לו סמכות, צריך לדעת לסמוך על העם
וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו – אבי רט
בפעם הראשונה בהיסטוריה מתקיים טקס חילופי מנהיגים בעם ישראל; משה רבנו, מנהיג דור הגלות, יציאת מצרים וההליכה במדבר, מסיים את דרכו על מפתנה של הארץ המובטחת אליה לא יבוא, ומעביר את שרביט ההנהגה למשרתו ומשמשו הנאמן יהושע בן נון, שהוא זה שיכניס את העם לארץ וינחיל אותה להם כל שבט בנחלתו.
את כללי טקס חילופי המשמרות קובע הקב"ה, והוא מבקש ממשה שיעשה שתי פעולות סמליות ורבות משמעות.
האחת- לסמוך את ידו על יהושע: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו".
השנייה- לתת ולהעביר ליהושע מהודו והדרו של משה – "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
הפעולה הראשונה היא פיזית- להניח עליו את הידיים. הפעולה השנייה היא נפשית-רוחנית-ערכית- "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו".
מאז ועד היום, אנו משתמשים במקומות ואירועים שונים בעניין ההסמכה.
נותנים תעודת הסמכה לראויים לה במקצועות החיים השונים והמגוונים, מסמיכים מלכים, מפקדים, רבנים, שופטים, דיינים, טייסים, רופאים עורכי דין וכן הלאה. מסמיכים ובכך נותנים להם סמכות.
פעמים רבות, פעולות מסוימות הנעשות בטקסים, באות לבטא רעיון וערך העומד מאחוריהן.
כאשר ה' מבקש ממשה לסמוך את ידיו על יהושע- 'וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו', אין הכוונה רק לבצע פעולה פיזית של הרמת הידיים והנחתן על ראשו של יהושע.
הפעולה הפיזית הסמלית הזו, הנקראת סמיכת ידיים, באה לבטא רעיון עמוק וגדול- אני מסמיך אותך, משמע אני סומך עליך.
כך מנהיג אמיתי מעביר את ההנהגה והמורשת למנהיג הדור הבא. לעיני העם הוא מניח את ידיו על המנהיג החדש אותו לימד וטיפח עשרות שנים, ואומר לו בשם העם- אנחנו סומכים עליך שתהיה שליח ציבור ראוי, מסור ונאמן.
אכן, כך מבצע משה את ההוראות שניתנו לו לטקס: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה".
את המעמד המרגש הזה יתאר ויפרש רש"י במילים הבאות: "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו – בְּעַיִן יָפָה, יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנִּצְטַוָּה. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ: 'וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ' וְהוּא עָשָׂה בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וַעֲשָׂאוֹ כִּכְלִי מָלֵא וְגָדוּשׁ, וּמִלְּאוֹ חָכְמָתוֹ בְּעַיִן יָפָה …אַף לְעִנְיַן הַהוֹד, נָתַן מֵהוֹדוֹ עָלָיו".
איך סומכים אנחנו מבינים. זו פעולה פיזית. אולם, איך מעניקים הוד?
הענקת הוד היא פעולה נפשית רוחנית שיש בה מסר, שדר ותדר של אצילות, גדלות רוח, מאור פנים, אמונה וביטחון.
הענקת הוד איננה פעולה פיזית, אלא אמירה נפשית של גובה ערכי ורוחני, של דרך הנהגת הבריות, של תודעת שליחות ואהבת חסד, אלוקים ואדם.
הענקת הוד היא פעולה של פירגון בשתי הידיים ובמלוא החופניים- "בְּעַיִן יָפָה, יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנִּצְטַוָּה… וְהוּא עָשָׂה בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וַעֲשָׂאוֹ כִּכְלִי מָלֵא וְגָדוּשׁ, וּמִלְּאוֹ חָכְמָתוֹ בְּעַיִן יָפָה…", היא ההשלמה לאמירה למוסמך- 'צא לדרך, אנחנו סומכים עליך'.
ההסמכה הזו היא דו-כיוונית. מנהיג שרוצה שהעם יסמוך עליו וייתן לו סמכות, צריך לדעת לסמוך על העם. מפקד הצועק לחייליו 'אחריי' מתוך הנחה שהם סומכים עליו וירוצו אחריו, צריך לדעת לשדר לפקודיו שהוא סומך עליהם.
טקס הוא לא רק טקס. טקס הוא אמירה.
בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית בה מתקיים טקס חילופי משמרות, מצווה 'המפיק הראשי' לבצע שתי פעולות סמליות שתהיינה אות דגם ומופת לדורות עולם- פעולות שמשמעותן הציבורית והערכית היא- אנחנו מסמיכים, סומכים, ומבקשים שהמציאות תתנהל מתוך אצילות והוד.
מעשי הקנאות לא פסו מן העולם, ולא אחת הם לובשים בימינו פנים מכוערות במיוחד, קשות, רעות ואכזריות
אביעד הכהן – מסכת קנאות למתקדמים
השורש ק.נ.א., על הטיותיו השונות, מופיע במקרא עשרות פעמים. מוספים עליו עשרות מופעים של שמות התואר והעצם שנגזרים הימנו (כגון "א-ל קנא", "קנאה" וכיוצ"ב. ועל אף שלא כל משמעויותיהם שוות, כולם ממקור אחד יצאו). כך 'קנאותו' של האיש לנאמנותה של רעייתו, שמובלטת בפרשת סוטה (במדבר ה) לא פחות מעשר פעמים; כך קנאתו הכפולה ('קנא קנאתי') של אליהו (מלכים א, יט, י) שכידוע בפי חז"ל זוהה עם פינחס ("פינחס הוא אליהו", ולא עוד אלא שבשנים מעוברות, כאשר פרשת פינחס אינה הראשונה משבתות "שלושת השבועות", נקרא מעשהו כהפטרת פרשת פינחס), וכך קנאתם של נביאים אחרים.
אכן, בשונה מתדמיתה כתורה שכולה רוך ודרכיה הם אך "דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", עולמה של תורת ישראל רצוף גם מעשי קַנָאות, קְנָאות וכהנאות.
אחד הבולטים שבהם הוא מעשהו של פינחס, שבמידה מסוימת היה ל"אבי אבות הקנאים". יש שדרשוהו לשבח, ויש שדרשוהו לגנאי. כמו במקרים אחרים, עיון בפרשנים עשוי לחשוף בפנינו את עולמו ותבנית נוף עולמו של הפרשן.
לצד ביקורת מרומזת, יש לתת את הדעת שהקב"ה מבטיח לפינחס שכר רב על מעשה קנאותו, ששיאו בהבטחת "הנני נותן לו את בריתי שלום".
בעולמם של חכמים פותחה שניות זו והייתה למסכת שלמה. כך, למשל, דרשו חכמי התלמוד הבבלי (סנהדרין פב, ע"ב): "ויעמד פינחס ויְפַלֵל" (תהלים קו ל). אמר רבי אלעזר: "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל" – מלמד כביכול שעשה פְּלִילוּת עם קונו. לפי תיאור זה, פינחס הואשם ב'פלילים' ו"עשה פְּלִילוּת" – התווכח ורב – "עם קונו", הקב"ה. אכן, השורש פ.ל.ל. והמונח "פלילי" מופיעים במקורות הקדומים לאו דווקא במשמעות השלילית שנודעה להם בימינו, ובהקשרה הרע, אבל גם בהם הוא נוטה פעמים רבות לצד השלילה. והתוצאה? "ביקשו מלאכי השרת לדחפו. אמר להם [הקב"ה]: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא".
לפי תיאור זה, הקב"ה מלמד סנגוריה על פינחס. אמנם גם הוא אינו מצדיק את עצם מעשהו, אבל הוא תולה את כוחניותו של פינחס ותגובתו הקנאית, החורגת מכל מידה ראויה של שלטון חוק וניהול הליך בירור סדור וראוי, ב"מעשה אבות", בייחוסו.
נקל לשער שהתיאור המובלט של שלשלת היוחסין המשולשת בראש הפרשה היא שגרמה לכך – "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן".
אכן, בעוד שאהרן הכהן הוא סמל המתינות והשלום, "אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות", על פני הדברים פינחס מייצג בדיוק את ההיפך. לכן, צריך התלמוד להרחיק נדוד עד לֵוִי, הסבא-רבה שלו (ששמו נשמט, ולא במקרה, משלשלת היוחסין שפורטה על אתר!), שיחד עם אחיו שמעון, היו סמל למעשה של קנאות בעשותם שַמות באנשי שכם ובכל רכושם, לאחר מעשה דינה.
גם חכמי תלמודה של ארץ ישראל (ירושלמי סנהדרין ט, ז) דרשו את מעשה פינחס לגנאי: "'וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'. מה ראה? ראה מעשה ונזכר הלכה: הבועל ארמית – קנאים פוגעין בו. תני: שלא ברצון חכמים, ופינחס שלא ברצון חכמים". מוסיף עליהם רבי יודה בר פזי שאומר: "ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'". וכידוע, בעולמם של חכמים הנידוי הוא מן העונשים השמורים לחוטאים הגדולים ביותר.
במדרש תוארה דמותו של פינחס כדגם למורד בשלטון החוק ובשופטי ישראל, מזלזל בדין ובסדרי הדין, מסתייג מהליך שפיטה ראוי ו'עושה דין לעצמו', משל היה 'בית דין שדה', גם מאשים, גם שופט, גם תליין.
אכן, מעשה פינחס קיבל הכשר בדיעבד, והקב"ה אף נתן בידו – לו ולזרעו אחריו – את הברית הגדולה מכל, "ברית שלום". אבל בסופו של יום, כאשר מבקש הקב"ה למנות יורש למשה, לא פינחס הוא האיש שנבחר למלא את מקום המנהיג הדגול, אלא דווקא יהושע בן נון, אותו נער ש"לא ימיש מתוך האוהל", ובמקום לאחוז בחרב הקנאות ובחנית הממיתה, מסתפק בסידור הספסלים לקראת השיעור.
כוחם של לקחי פרשת פינחס יפה לא רק לשעה אלא לדורות. כאז, כן היום, יש להם מִשְנֶה חשיבות. מעשי הקנאות לא פסו מן העולם, ולא אחת הם לובשים בימינו פנים מכוערות במיוחד, קשות, רעות ואכזריות. די לנו אם נתבונן מן החלון בכל אותם מעשי קנאות אחרונים, שבהם פורעים יהודים אחזו, רחמ"ל, מעשה שונאינו בידיהם. בבקשם לנקום את דם בנינו ובנותינו הזכים והטהורים, שנשפך ל"ע כמים בידי אויבים נתעבים, עשו מעשי גמול, רוויי עוול, רשע ופשע, של שפיכת דם נקיים, חפים מפשע, תוך חילול השם הגדול והנורא.
חז"ל לא התעלמו מן הקנאות והקנאים, אבל עשו סייג לתורת הקנאות, והציבו בפניה גדרים חמוּרים שעיקרם: "לא כל הרוצה ליטול את השם – יבוא וייטול".
התחום הדיגיטלי כפלטפורמה לפיוס
כתוב דבר תורה לפרשת פנחס, שקשור לעולם הטכנולוגי של ימינו
GPT-4: השבת, בעודנו מתעמקים בפרשת פנחס, אנו נתקלים בפסוק בעל רלוונטיות עמוקה בעידן הטכנולוגי של ימינו. "לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִֽנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם".
בפסוק זה אנו מוצאים את תגובתו של הקב"ה לפעולתו הקנאית של פנחס. כפרס על אומץ ליבו וקנאותו מוענקת לפנחס "ברית שלום".
אנו חיים בעידן שהוא גם יותר ויותר מחובר אבל גם מנותק באותה מידה. ההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת שיחות ושיתופי פעולה גלובליים בקנה מידה חסר תקדים. עם זאת, אותם כלים גם הגבירו פילוגים וסכסוכים, ולעתים קרובות עוררו מתח במקום לקדם שלום.
מושג השלום בפסוק זה מציג פרדוקס ייחודי המהדהד עם המציאות הנוכחית שלנו. המעשה של פנחס היה אלים, אך הוביל לשלום. כיום אנו מתמודדים עם סתירות דומות. בעוד שהתחום הדיגיטלי יכול להיות מרחב לסכסוך ועוינות, יש לו גם פוטנציאל להיות פלטפורמה לבניית שלום ופיוס.
פסוק זה מאתגר אותנו להרהר בטבעו של השלום. כיצד נוכל, כיחידים וקהילות, לטפח סביבות של שלום הן בעולם הפיזי והן בעולם המקוון.
אולי לא במקרה באותה הפרשה מגיעה בקשתו של משה לה' על מינוי מנהיג מתאים לעם. מנהיגים כיום, חייבים לא רק להנחות את הקהילות שלהם באופן אישי, אלא גם בעולם הוירטואלי. הם צריכים להיות בעלי חשיבה קדימה, פרואקטיבית ולקבל החלטות נבונות לגבי אופן השימוש בטכנולוגיה לטובת הקהילה.
(אלעד: מאחר והשבוע רבים מילדי ישראל יצאו לחופשת קיץ, אתה יכול לכתוב גם על זה?)
בטח!
בזמן שאנו מתקרבים לחופשת הקיץ וילדינו יוצאים לחופשה אליה ציפו בכיליון עיניים, פרשת השבוע, פרשת פנחס, מספקת לנו חומר למחשבה. מבט מקרוב על הפרשה יכול לספק לנו תובנות חשובות כיצד אנו יכולים לעודד את ילדינו לנצל את זמנם בחוכמה ובפרודוקטיביות.
בפרשה, פנחס, נכדו של אהרון, צועד באומץ בעת משבר כדי לשמור על קדושת העם היהודי. חמוש בלא יותר מאשר אמונה יוקדת וקנאה להשם, הוא עוצר מגפה ומביא שלום לכל העם. זהו שיעור באומץ, יוזמה ושימוש במשאבים זמינים כדי לחולל שינוי חיובי.
בקיץ הזה יש לילדים שלנו הזדמנות לאמץ את רוחו של פנחס. במקום לראות את חופשת הקיץ כזמן לבטלה, אנו יכולים לעודד אותם להשתמש בחופשה שלהם לצמיחה אישית ולחקירה של תחומי עניין חדשים – במיוחד בתחומים שיכולים להשפיע לטובה על עתידם.
חופשת הקיץ מציעה אינספור הזדמנויות לילדינו לגדול ולהתפתח בדרכים אחרות. להלן כמה הצעות:
קריאה – עודדו את ילדיכם לקרוא מדי יום. בין אם זה סיפורים, ספרי מדע, ספרי היסטוריה, או פרשת השבוע, הקריאה מרחיבה את התודעה, מעשירה את אוצר המילים ויכולה לספק מקור אינסופי של בידור.
אומנות ויצירתיות – ספקו לילדים שלכם ציוד אמנות ועודדו אותם לבטא את היצירתיות שלהם. רישום, ציור ופעילויות אמנות אחרות לא רק מטפחות יצירתיות אלא גם משפרות מיומנויות מוטוריות וריכוז.
פעילויות בחוץ – עודדו את ילדיכם לבלות בחוץ, לשחק משחקי ספורט, לצאת לטיולים או פשוט ליהנות מהטבע. פעילויות אלו יכולות לעזור לשמור על בריאותם הגופנית ובמקביל גם ללמד אותם להעריך את יצירתו של ה'.
למידת AI – דיברנו כבר על חשיבות הטכנולוגיה, אך כעת בחופש ישנה הזדמנות לילדים ללמוד ולהתנסות בתחום.
(הערת עורך המאמר: ישנם מספר כלים פשוטים ומומלצים ללמידה, ולרובם יש אפשרות להתנסות חינמית.
כלי ה-AI הבסיסי והחזק ביותר בשוק: "ChatGPT", מסייע ביצירת טקסט מקורי, מסיפורים, שירים ודברי תורה ועד קטעי קוד ולמידת שפות.
יצירת תמונה מטקסט: Dall-e, Lexica, ולמתקדמים גם Midjourney והכלים החדשים בפוטושופ.
יצירת מצגות בעזרת AI – Gamma.
הנפשת פרצופים אמיתיים וכאלו שנוצרו בעזרת AI בעזרת כלי D-ID).
כשם שפנחס השתמש במשאביו בחוכמה למען מטרה נעלה, עלינו לעודד את ילדינו להפיק את המרב מחופשת הקיץ שלהם. על ידי היכרות עם AI, טיפוח אהבה לקריאה, עידוד ביטוי יצירתי וקידום פעילות גופנית, נוכל להבטיח שהם יחזרו מהפסקה שלהם לא רק רעננים אלא גם מועשרים בידע ובכישורים חדשים.
צילום: ההפטרה בראי הבינה המלאכותית
לא כל אדם יכול להחליט שהרצון המתגלה בליבו הוא רצון ה' האמיתי למרות שמעשיו נוגדים את ההלכה, ייתכן שיצרו הוא שמשיא אותו לעשות את העבירה
מדוע זמרי צדק ופנחס טעה? שיטת מי השילוח – גרוס
בפרשת השבוע מפרטת התורה את שמו של זמרי, אותו הרג פנחס בגלל שקרב אל המדיינית. כפי שעולה מפשט פסוקי התורה, זמרי חטא, ופנחס פעל כראוי בכך שהרגו (ובזכות כך זכה להיות כהן). "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי… לָכֵן, אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם". פירוש חריג מפרש הרב מרדכי יוסף (בעל מי השילוח), ולשיטתו דווקא זמרי צדק ופנחס טעה.
יהודה ויוסף
כדי להבין מדוע זמרי צדק, יש להקדים מודל בו משתמש בעל מי השילוח מספר פעמים בספרו, המודל של 'יהודה ויוסף'. שני אלו מייצגים התנהלות שונה כלפי ה', המתבטאת בדמויות שונות במקרא. שורש העניין במחלוקת שבין יהודה ויוסף, והיא באה לידי ביטוי בהמשך במעשה יהודה ותמר, שמעון שנשא את דינה אחותו (בעוד שלוי סירב), דוד המלך ובת שבע ועוד:
א. גישת יוסף: גישתו של יוסף מתבטאת בכך שהוא 'הולך בטח', דהיינו, עושה את רצון ה' על פי ההלכה ללא סטייה, ובמילים אחרות – בדרך היראה. גם יעקב (שיוסף בן הזקונים היה ממשיכו) הלך בשיטה זו, ומשום כך הפסוק בירמיהו כותב עליו 'ושב יעקב שקט ושאנן אין מחריד'. בדרך זו של יוסף יש יתרון מסויים, אך גם חסרון משמעותי.
היתרון בשיטה היא, שהאדם אינו נופל מבחינה הלכתית – הוא תמיד צודק ('הולך בטח'). החיסרון בדרך זו הוא שלא תמיד עושים כך את רצון ה'. לשיטת מי השילוח, לעיתים יש לעשות מעשים שנוגדים את ההלכה, כיוון שבאותו רגע הם רצון ה' האמיתי. יוסף אמנם לא נופל הלכתית, אבל לעיתים לא מצליח לעבוד באמת את ה'.
ב. גישת יהודה: בניגוד ליוסף שתמיד הולך על פי ההלכה וממילא גם מעשיו מצומצמים – יהודה לעיתים פונה מדרך ההלכה, והולך על פי תחושותיו האישיות (שלמעשה הן רצון ה' האמיתי המתגלה בליבו), גישה זו נקראת גם דרך האהבה. דרך זו מובילה בצורה כזו , שלפעמים דבר ה' אינו מתבטא רק במצוות, אלא גם במעשים שעל פי ההלכה מהווים עבירה ממש.
לדוגמא, בפרשת וישב, מסופר שיהודה הלך לתמר כלתו שהתחפשה לזונה. על פי הרובד ההלכתי, ההליכה לזונה אסורה, ויהודה חטא בכך. אמנם לשיטת מי השילוח, באותו רגע יהודה חש באופן ודאי שההליכה לזונה היא רצון ה' האמיתי, ומשום כך יש ללכת אליה על אף שעל פי ההלכה יש בכך איסור.
אמנם, כפי שהוא ממשיך ומסייג, לא כל אדם יכול להחליט שהרצון המתגלה בליבו הוא רצון ה' האמיתי למרות שמעשיו נוגדים את ההלכה, שהרי ייתכן שיצרו הוא שמשיא אותו לעשות את העבירה. משום כך, רק אדם שנקי לגמרי מתאוות הוא זה שיכול להחליט שאכן כך רצון ה'. כמו כן, אסור לאדם ליצור מצבים בו יעבור על עבירה, כיוון שיש חשש שה' אינו רוצה בכך, ורק יצרו של האדם משיאו.
מעשה זמרי ופנחס
על פי ההבדל בין יהודה ויוסף, מבאר מי השילוח גם את מעשיהם של פנחס וזמרי. פנחס היה משורשו של יוסף הנוקט גישה הלכתית. משום כך, כאשר ראה את זמרי קרב אל המדיינית, מבחינתו מעשה זה היה מנוגד להלכה, ודינו של זמרי מיתה וככל אדם שקרב אל גויה בפרהסיא, שהתרו בו ולא הפסיק ממעשיו.
זמרי לעומת זאת, על אף שהיה נשיא שבט שמעון, תפיסתו היתה כתפיסת יהודה, שלעיתים יש לעשות מעשים שנוגדים את ההלכה, והם רצון ה' האמיתי. כאשר זמרי שהיה אדם גדול ומנוקה מתאוות, חש שהוא רוצה ללכת אל המדיינית – והבין שכך רצון ה' האמיתי. פנחס שהלך בדרכו של יוסף טעה ולא הבין שכך רצון ה' האמיתי, ולכן הרג את זמרי.
אם פנחס טעה, מדוע הקב"ה בכל זאת נתן לו את בריתו שלום? מסביר מי השילוח, שפנחס על פי הבנתו השכלית עשה כראוי, לשיטתו זמרי היה באמת חוטא וראוי להורגו, לכן למרות שבסופו של דבר הוא טעה, אף על פי כן הקב"ה גמל לו על מעשיו ועל כך שהסכים למסור את הנפש למען קיום המצוות. עוד מוסיף מי השילוח, שלעתיד לבוא יוסף יודה ליהודה שדרכו היא הצודקת, וכך יש לנהוג.
הילדים השקופים של החופש הגדול – הרש
בעוד שחלקנו עסוקים בדפדוף מבצעים לטיולי וויקנד מאורגנים לחו"ל והראש שלנו כבר נמצא עמוק ברומא ובפריז, יש ילדים וילדות שמבחינתם עכשיו הסיוט הגדול שלהם רק התחיל – 'החופש הגדול'.
כשהילדים שלכם מסתגרים עם חברים, מוצפים בהודעות וואטאספ ויש להם המון הזמנות לכל מיני פעילויות ואירועים, מסיבות וימי הולדת- הילדים השקופים של החופש הגדול מחכים לשמוע דפיקה על הדלת או איזו התראה על הודעה נכנסת של הודעת וואטסאפ קבוצתית, אבל במנהרת ההמתנה שלהם אין אור בסוף או קצה של תקווה. כלום.
את המכתב הכואב הבא קיבלתי השבוע מקוראת בשם נעמה דהן מפסגת זאב והוא שפך לי אור על העולם של הילדים ובני הנוער שזקוקים לאכפתיות שלנו דווקא בחופש. ואם רק ההורים היו מוצאים לנכון להקריא אותו לילדים שלהם ולשתף אותם במציאות שלצערנו שייכת לאלפי תלמידים שמסיימים את שנת הלימודים ומשום מה לא צוהלים לקראת החופש – עשיתי את שלי.
"שלום אבינועם. אנחנו לא מכירים ואני לא יודעת כמה הורים יקראו אותי, אבל מבחינתי אני עושה את ההשתדלות שלי ומקווה לטוב.
כשהבת שלי שלומדת בכיתה ה' הבינה שהחופש הגדול שוב פעם הולך להגיע- המצב שלה הלך והחמיר: ירידה חדה בתאבון, חוסר רצון ללכת לבית הספר והסתגרות ממושכת בחדר תוך רצון להימנע ככל שניתן מקרבת החברות שלה.
הכול התחיל בחופש שעבר, שבעלי ואני לא פיללנו שהתוצאות שלו יהיו כמו שהיו: למרות שהיא ממש ניסתה והשתדלה, אף חברה חוץ מחברה אחת לא באה לבקר אותה בבית שלה, ויותר מזה:
אף אחת לא הזמינה אותה או את החברה שלה לאירוע או למסיבת יום הולדת שהייתה להן.
כמו פטריות אחרי הגשם נפתחו קבוצות וואטסאפ של חבורות של בנות, אחת אחרי השנייה, והבת שלי וחברתה הקרובה לא הוזמנו או צורפו לאף אחת מהן. חשבתי לפנות להורים אבל מהשיח הקבוצתי של הקבוצה שהייתי חברה בה, הבנתי שפנייה כזו סתם תטריד:
כולם כבר נמצאים על המטוס לחו"ל או נופשים בצפון, למי בכלל יש עכשיו זמן בחופש להתעסק עם בעיות חברתיות? כולם עייפים מהשנה… יאללה, אמא מודאגת, תשחררי ותמצאי פתרונות לבת שלך והאמא של החברה השנייה תדאג לה.
כשניסינו אני והאמא השנייה לפנות לצוות החינוכי, היה ניסיון לעזור, אבל בגדול קיבלנו את התשובה שיש גבול לכמה הצוות יכול להתערב ולעזור ושמה שקורה בחופש הגדול כבר לא כל כך בתחום האחריות של בית הספר.
אחרי השבוע הראשון, כשהייתי עם הבת שלי וחברה שלה בקניון מלחה, פתאום הן הבחינו בחבורה של בנות מבית הספר שלהן שהולכות ביחד. כשהחבורה הבחינה בהן מרחוק – הבנות האלה עברו לצד השני. ואז, הבת שלי כבר לא יכלה יותר ופרצה בבכי מר באמצע הקניון וביקשה לחזור הביתה בהקדם מבלי שבכלל הצלחנו להוציא לפועל את התוכנית שלנו. פשוט עבר לה. נמאס לה מכל המצב הזה.
באוטו, עם עיניים אדומות היא אמרה לי: "אמא, שתדעי שאני כל כך שונאת את החופש הגדול! אני פשוט לא מסוגלת לחיות איתו. שייגמר כבר!". חברתה הייתה ספוגה בעלבון ורק הנהנה עם הראש.
אתה מבין? בזמן שכל עם ישראל מבלה ונהנה אני ובעלי היינו עסוקים בלאסוף את השברים.
אני מקווה שעכשיו מובן לך מדוע בעלי ואני כל כך חששנו מהחופש הנוכחי, רק לא לקחנו בחשבון משהו אחד: המחנכת החדשה שהצטרפה לצוות החינוכי בתחילת שנה. יומיים לפני החופש היא שלחה וואטסאפ לכל ההורים: "אני רק רוצה לוודא שהילד שלכם מסודר בחופש ויש לו חברים". ואני פתחתי בפניה הכול. בלי לבזבז יותר מידי זמן היא דיברה עם ועד הכיתה שלנו וכבר אתמול, מהיום הראשון של החופש, דפקו בדלת של הבית שלנו שלוש חברות חדשות שלא ראיתי בחיים.
לאחר מכן, ביחד עם הבת שלי הן הלכו גם לבית של החברה שלה, פתחו קבוצת וואטסאפ (הבת שלי הראתה לי בגאווה) וזה ממש נראה הרבה יותר מעודד מבחינתנו כאשר הבת שלי וחברה שלה כבר קיבלו הזמנה למסיבת יום הולדת שתהיה עוד שבוע.
אני ובעלי באמת אופטימיים ואני ממש מקווה שהחופש הזה יהיה נקודת ציון ותיקון עבור הבת שלי, אני מקווה שההורים והמחנכים יבינו כמה כוח יש בידיים שלהם ואיך הם יכולים בעזרת אכפתיות לדאוג לכך שהחופש הזה לא נשאיר ילדים מאחור.
כי זה שלילדה שלכם יש חברות והיא מסודרת בחופש, זה לא מספיק…
תחשבו על האחר. על הילדות שאין להם. על זה שממש עכשיו יש ילדות שבוכות ומבחינתן החופש הוא סיוט מתמשך שרק ממשיך את הגיהינום החברתי שהן עברו במשך השנה.
הלוואי שכמה שיותר הורים ואנשי חינוך יקראו את זה.
שיהיה לנו חופש נעים, נעמה דהן, פסגת זאב. ירושלים".
מידות הדרש מחולקות למידות לוגיות ולמידות טכסטואליות
שיעור בלוגיקה מדרשית – ד"ר חזות גבריאל
"ומנין שנכנס שבט לוי לא"י? שנאמר (במדבר כו) כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר אלו היו ישראל ולא נותר מהם איש כ"א כלב בן יפונה ויהושע בן נון. מן המשמע של מקרא אתה שומע שלא נשתייר אדם מישראל כי אם כלב בן יפונה ויהושע אינו כן. אלא אתה קורא ומוצא שנכנס אלעזר בן אהרן הכהן ועל ידו נתחלקה הארץ לכל שבט ושבט מבניהן של אותן שיצאו ממצרים שנא' (יהושע יט) אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וגו' מהו כן? שכיון שאמר ולא נותר מהם איש כי אם כלב וגו' ואת מוצא שנשתייר אלעזר! אלא בא אלעזר ללמד על שבטו כשם שנכנס הוא, כן נכנסו הם .
כההיא דתנינן 'כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא'. ואף אלעזר היה בכללן של ישראל בגזירה שנאמר: מות יומתו במדבר. ויצא מכללן של ישראל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על השבט. אם אתה אומר שלא נכנס כל השבט אף אלעזר לא נכנס, ואם את אומר שנכנס אף כל השבט נכנס" (במדב"ר ג, ז)
פענוח שלבי המדרש:
- הפסוקים מלמדים אותנו שמבני ישראל כולם מתו במדבר למעט יהושע וכלב.
- בספר יהושע אנחנו מוצאים פסוק המלמד אותנו שאלעזר הכהן חילק נחלות עם יהושע. משמע שאלעזר נכנס גם הוא לארץ. אך זה סותר את הקביעה שהובאה בסעיף א.
- מכאן אנחנו חוזרים לבחון את הקביעה בפסוקים שבסעיף א. נראה שלא כל ישראל מתו במדבר, אלא נותר חלק מעם ישראל שכולל את אלעזר. היתה אפשרות לומר שאלעזר הוא יוצא דופן יחיד, אלא שזה בלתי סביר, שכן במקרה כזה הפסוקים היו צריכים למנות גם אותו עם יהושע וכלב. מסתבר שהיתה קבוצה כלשהי שמראש לא נכללת בקבוצת כלל בני ישראל שמתו. המונח 'בני ישראל' כנראה אינו כולל את כל ישראל.
- מסקנת המדרש הינה שהקבוצה הזו היא שבט לוי. ההחלטה שהקבוצה הזו היא שבט לוי, מבוססת סברה. בהמשך המדרש (אותו לא הבאנו), יש ניסיון לדחות זאת ולהציע קבוצה אחרת (שתכיל את אלעזר) שלא מתו במדבר. בסופו של דבר כולם מודים כי מדובר בשבט לוי.
- כעת מובאת השוואה למידת הדרש של רי"ש: 'דבר שהיה בכלל ויצא ללמד'.
- פירוט ההשוואה: המדרש קובע כי אלעזר היה בכלל ישראל שנגזרה עליהם הגזירה, שהרי היא נגזרה על כולם פרט ליהושע וכלב. מכאן נראה שהכלל הוא בני ישראל כולם, והפרט שיצא הוא אלעזר. היינו מצפים, לפי אופי המידה של רי"ש, שהוא ילמד אותנו משהו על הכלל כולו, כלומר על כל ישראל.
- אלעזר מלמד על השבט כולו, שכמו שאלעזר נכנס כך גם כל שבט לוי כולו נכנס לארץ. בפירוש מהרז"ו על אתר מקשה: לכאורה ישנה כאן סטייה מהמנגנון של מידת 'דבר שהיה בכלל', שהרי אלעזר היה צריך ללמד משהו על הכלל שמתוכו הוא יצא, כלומר על כלל ישראל. אולם הוא מלמד משהו רק על שבטו שלו.
מסתבר שלימוד זה הוא אכן לימוד על הכלל כולו (=כל בני ישראל). יציאתו של אלעזר מהכלל מלמדת אותנו שהמונח 'בני ישראל' שלא נכנסו לארץ הוא רק כאלה שאינם לויים. אלעזר יצא מהכלל בתכונה הופכית, שהרי בניגוד לכלל כולו הוא נכנס לארץ. לכן הוא מלמד את התכונה ההופכית: הכלל הוא כל מי שאינו דומה לאלעזר, כלומר מי שאינו משבט לוי.
מידות הדרש מחולקות למידות לוגיות ומידות טכסטואליות. המידות הלוגיות, כמו קו"ח או בניין אב, מבוססות על שיקול הגיוני (השוואה או הכללה וכדו'). הן גוזרות את מסקנותיהן מתוך התכנים של הפסוקים (=הסמנטיקה) ולא מתוך הלשון בה משתמשים (=הסינטקס). לעומת זאת, המידות הטכסטואליות, כמו גז"ש, גוזרות את מסקנותיהן מלשון הפסוקים ולא מתוכנם. בגז"ש לדוגמה, אנו מסיקים את המסקנות מתוך העובדה הלשונית שהתורה משתמשת באותה מילה בשני ההקשרים. מידת 'דבר שהיה בכלל' אינה נראית כמידת דרש הגיונית. היא נראית לכאורה קרובה יותר למידות הטכסטואליות. מתוך העובדה שהתורה פירטה פרט כלשהו בנוסף לתיאור מקביל לגבי הכלל שכולל אותו, אנו מסיקים שברצונה לרמוז לנו על תכונה כלשהי של הכלל שיכולה להילמד מתוך הפרט שיצא ממנו. הדרש שראינו כאן, כפי שהוא גם מתואר למעלה, הוא היסק לוגי צרוף.
נשים שחשקה נפשן בפעילות דתית, סופגות לא פעם ביקורת בטענה שהמניע שלהן פסול. יש לזכור שרק הקב"ה "יראה ללבב"
שאלת המניע – הרב ד"ר רונן לוביץ
האם יש לשפוט מעשים לפי המניע של האנשים שביצעו אותם, או שיש לבחון כל מעשה לגופו מבלי לפשפש במניעיו של העושה אותו? בפרשתנו מתייצבות בנות צלפחד לפני משה ומבקשות נחלה בארץ ישראל. לכאורה, הדרישה שלהן נובעת ממניעים אישיים מובהקים. הן רוצות שטח בארץ להקים בו את ביתן, ולבסס את מצבן הכלכלי ואת מעמדן החברתי. משה היה יכול לדחותן על הסף ולומר להן שרצונן לזכות בנדל"ן אינו סיבה לשנות את ההלכה, אולם הוא סבר שיש לדון בדרישתן לגופה, ולא לעסוק בשאלת מניעיהן ומטרתן.
ואכן, חז"ל מלמדים אותנו שבניגוד למה שנראה, לכאורה, המוטיבציה של בנות צלפחד נבעה מערכים נעלים ולא מאינטרסים אישיים. לפי גישה אחת היא נבעה מכיבוד הורים, ושיקפה את הרצון לשמר את זכר אביהן שמת במדבר ללא בנים. בהיותן "חכמניות" הן פנו בבקשתן בשעה "שהיה משה רבנו יושב ודורש בפרשת יבמין" (ב"ב קיט, ב). מטרת הייבום היא, כידוע, להקים שם למת, וגם משאלתן של הבנות היתה להקים שם לאביהן שמת.
לפי גישה שניה, בקשתן נבעה מאהבה גדולה לארץ ישראל. התורה מציינת את ייחוסן "למשפחות מנשה בן יוסף", שכן הן הלכו בדרכו: "כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל כך יוצאי חלציו חיבבו את ארץ ישראל". חז"ל ראו בבנות צלפחד סמל ומופת לאהבת הארץ שאפיינה את נשות ישראל במדבר בניגוד לגברים של אותו דור: "יפה כח נשים מכח אנשים. אנשים אומרים 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד), ונשים אומרות 'תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו'" (ספרי, קלג). ברם, מפשט המקרא נראה שמשה לא עסק כלל בשאלת המניע של הבנות, וכך גם ההלכה הא-לוהית שהתחדשה בעניין זה שקבעה: "כן בנות צלפחד דוברות" וייסדה קביעה כללית על ירושת הבנות כשאין בנים.
מבחינה מסוימת יש מקום להשוואה בין פניית בנות צלפחד למעשה פנחס שפותח את הפרשה. בשני המקרים נעשה מעשה החורג מהמקובל, ובשניהם הוא היה כרוך ביוזמה אישית ובגילוי תעוזה רבה. בשני המקרים התעלמה ממשה ההלכה, ובשניהם הנפשות הפועלות זכו לאישור ואישוש משמים שהמעשה שיזמו אכן היה טוב ונכון. בשני המקרים קיבלו המבצעים שכר וזכו למקום של כבוד לדורות.
אולם, בניגוד למעשה בנות צלפחד, בו הייתה התעלמות משאלת המניע, במקרה של פנחס המניע שלו מודגש, והוא מהווה גורם לברכת הכהונה שקיבל מה' "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מה ההסבר להבדל, ומדוע בכלל היה צורך לציין הנמקה זו אצל פנחס, הרי כבר סופר קודם לכן מה עשה ולמה?
ההסבר לכך נעוץ כנראה בעובדה שפנחס ביצע מעשה הריגה שבמהותו הוא פסול מכל וכל, ואילו היה מעורב סיג קטן של מניע אישי במעשהו של פנחס, היה זה נחשב לאיסור חמור. רק כוונותיו הטהורות הן שעמדו לפנחס לקבל שכר על קנאות לשם שמים, ולא עונש על רצח בכוונה תחילה. בברכה לפנחס היה חשוב להדגיש שמעשה קנאות והרג ייחשב למבורך, רק כשיעיד עליו יודע תעלומות שכולו רצוף אהבה וכוונה שלימה לשמה. לעומת זאת, במקרה של בנות צלפחד, הן פנו בבקשה חיובית, וכשאדם בא לעשות מעשה חיובי, אין לפשפש במניעיו ולחפש בהם פגם. אדרבה, אם יש ספק לגבי המניעים יש לדון אותו לכף זכות, כפי שלימדונו חכמים במקורות רבים.
גם בזמננו, כאשר עומדים לפנינו מעשים המסבים נזק לאחר, יש מקום לבדוק את הכוונות והמטרות שמאחוריהם. כך, לדוגמה, במקרים של אלימות יש לבדוק האם היא נבעה מהגנה עצמית או מנקמה אישית. לעומת זאת, כאשר אנשים עושים פעולות חיוביות, כאלה שמוסיפות תורה, חסד או כל תועלת לכלל, יש לברך עליהן, ולא לפשפש בשאלת המניע של היוזמים והעושים.
העיסוק בשאלת המניע של הזולת מתרחש כיום לעיתים דווקא כלפי נשים שרוצות להמשיך את דרכן של בנות צלפחד. נשים שחשקה נפשן בפעילות דתית, סופגות לא פעם ביקורת בטענה שהמניע שלהן פסול. יש לזכור שרק הקב"ה "יראה ללבב" (שמ"א טז, ז), ומי אנו שנחקור בחדרי לב האדם ונתיימר לאבחן את מניעיו. יתר על כן, כמעט בכל מעשה שאדם עושה מעורבים מניעים שונים, מהם טובים וזכים ומהם אישיים ומשונים. כל עוד לא מדובר במעשה שיש בו גרימת נזק לזולת, אין מקום לפשפש במניעים, אלא יש לדון כל מעשה לגופו. בכך אפשר יהיה לחסוך לא מעט מחלוקות ומריבות, ולאפשר היצע נרחב של עשייה דתית וחברתית מבורכת שבה כל אחד יפעל לפי יזמותיו וכישוריו.
אקדמיה בראי המציאות – משה הלינגר
המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
פמיניזם והלכה-מט': מעמד האישה בהלכה-סוגיות מרכזיות: נשים במרחב הציבורי- 13: נשים כפוסקות הלכה וכשופטות (דייניות) – ב'
בסיום הטור הקודם ראינו את הגישות השונות ואף המנוגדות העולות מבעלי התוספות בסוגיית ההיתר או האיסור לנשים להיות דייניות:
- אישה יכולה לדון, אף אם היא בדברים רבים אינה יכולה להעיד, כמו שדבורה דנה את עם ישראל. על נשים לא נאמר ש'כל הכשר לדון כשר להעיד'.
- אישה אינה יכולה לדון, אלא אם כן הציבור באופן מיוחד מקבל אותה עליו. כמו שקיבלו את דבורה.
- אישה אינה יכולה לדון. דבורה הייתה נביאה או ששפטה מכוח רצון השכינה, אך היא לא הייתה דיינת רגילה.
- אישה אינה יכולה לדון, אבל היא כן יכולה להורות את ההלכה. וכך עשתה דבורה הנביאה.
עם זאת, בפועל, בניגוד לגישות השלישית והרביעית, הגישה השנייה קרובה יותר לראשונה בכך שהיא מקבלת מצב שאישה תהיה דיינת, אבל רק בתנאי שהציבור מקבל אותה. כפי שמציינת עליזה בזק, דיינות מכוח קבלת הציבור, תקפה רק אם שני הצדדים מסכימים, ורק בענייני ממונות וענישה, וסמכויות האכיפה שלה חלשות יותר (עליזה בזק, "דיינות נשים-ניתוח מקורות הדין ובחינתם לאור הפסיקה בדיינות ובשררה לדורותיה", בתוך: טובה כהן ועליזה לביא (עורכות), להיות אשה יהודיה-קובץ שלישי, ירושלים: קולך, 2005, עמ' 122-77. ראו בהערה 2, עמ' 77).
היו ראשונים נוספים שהתירו לנשים להיות דייניות, תוך הסתמכות -כבעלי התוספות- על דבורה ששפטה את העם. אביא מספר הדגמות מדמויות מרכזיות בספרות ההלכתית. הרשב"א כותב: "ואפשר שהאשה כשרה לדון מדכתיב בדבורה 'והיא שפטה את ישראל בעת ההיא', ומיהו אין ראיה משם דשמא לא שהיא בעצמה דנה אלא שמלמדת להם ודנין על פיה, ואי נמי בשקבלוה עליהם" (חידושי הרשב"א מסכת בבא קמא דף טו עמוד א, דיבור המתחיל: אשר). הריטב"א כותב ביתר חריפות:"[ד]מקרא מלא דיבר הכתוב (שופטים ד' ד') 'והיא שופטה את ישראל' " (חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף לה עמוד א, דיבור המתחיל: 'אשר').
בעל ספר החינוך מביא את המחייבים בצד השוללים. בהסברו על המצווה שדיין שלימד זכות לא ילמד חובה הוא מוסיף:
"ונוהגת מצוה זו בזכרים, אבל לא בנשים, שאינן דנות כמו שאמרנו למעלה בהרבה מקומות. ולא יקשה בעיניך מה שכתוב בדבורה הנביאה [שופטים ד', ד'] (ו)'היא שופטה את ישראל', שאפשר לנו לתרץ שלא היה הדין נחתך על פיה אבל היתה אשה חכמה ונביאה והיו נושאים ונותנים עמה אפילו בדברים של איסור והיתר ודינין גם כן, ולכן כתוב עליה '(ו)היא שופטה את ישראל'. או נאמר שקבלוה לדון עליהם ראשי ישראל ואחריהן כל אדם ידון על פיה, דבקבלה ודאי הכל כשרים, דכל תנאי שבממון קיים. ומכל מקום כל זה שאמרנו שאינן דנות הוא כדעת קצת המפרשים וכדעת הירושלמי [שבועות פ"ד ה"א, סנהדרין פ"ג ה"ט], שכן נמצא שם מפורש, אבל לדעת קצת מן המפרשים כשרות הן לדון, ואמרו כי מקרא מלא הוא שנאמר' (ו)היא שופטה'" (ספר החינוך, מצווה עז).
באשר לגישות השוללים. כאן יש שתי הנמקות מרכזיות: א. אישה הפסולה להעיד-גם פסולה לדון. ב. נשים לא יכולות להיות באף משרה שיש בה שררה.
הרמב"ן בדבריו להלן מתבסס על ההנמקה הראשונה. בעיניו, דבורה הנביאה הייתה מנהיגה ולא שופטת:
"מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. מילתא אגב אורחיה קמ"ל [=לימוד בדרך אגב הוא לימד אותנו] דנשים אינן ראויות להעיד […] ושמעינן ממתני' דאשה אינה כשרה לדון דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון כדתנן (נדה מ"ט ב') כל הכשר לדון כשר להעיד וכלל גדול הוא ולמדין ממנו, וכן אמרו בירושלמי שאין האשה מעידה ואין האשה דנה, ומאי דכתיב (שופטים ד') והיא שופטה את ישראל? פירושו מנהגת שעל פיה ובעצתה היו נוהגין זה עם זה כדין מלכה, ואף על גב דאמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה נוהגין היו בה כדין מלכה, אי נמי מקבלין היו דבריה ברצונם" (חידושי הרמב"ן מסכת שבועות דף ל עמוד א, ד"ה מתניתין).
אף אחד לא אמור להתמודד לבדו עם כל הסבל העולמי או הארצי
אל תסחבו תיקים של אחרים – הרב ד"ר משה רט
איך אפשר להתמודד עם כל הרוע והסבל שבעולם? אפילו אם ניקח רק יום אחד, ורק פה בארץ, נגיע לכמויות סבל כאלה שהלב מתפלץ: כמה חולים ופצועים בגוף ונפש, כמה מצוקה של עוני ומחסור, כמה מקרים של אלימות והתעללות, ועוד. ומה נקבל אם ניקח את כל תולדות עם ישראל, אלפי שנים של רדיפות וגזירות ופוגרומים ועינויים? או אם ניקח את כל הסבל העולמי, את כל המיליארדים הרעבים והנטבחים והנרדפים והחולים והמעונים והמתייסרים לאורך ההיסטוריה? הרי מדובר בזוועה בסדר גודל שגורם לגיהינום להחוויר. איך אפשר להתמודד עם כל הסבל הזה בלי להשתגע, בלי לאבד את האמונה בטובו של אלוקים?
והתשובה היא – אי אפשר. ולכן גם לא צריך.
אף אחד לא אמור להתמודד לבדו עם כל הסבל העולמי או הארצי. כל אחד אמור להתמודד רק עם הניסיונות והקשיים האישיים שלו. שהרי כל הכמויות הללו של הסבל, באמת לא נפלו במנת חלקו של אדם אחד, אלא התפזרו בין רבים מאד. כך שכל אחד קיבל רק מנה מסוימת ממנו, קטנה או גדולה. נכון, רגשות האמפתיה וההזדהות שלנו גורמים לנו לחוש גם את כאבם של אחרים, ולכן אנו מסוגלים להרגיש את קיומו של הסבל העולמי ולא רק את הקושי האישי שלנו. אלה תכונות חיוביות, במידה שהן ממריצות אותנו לפעול כדי להפחית את הסבל הזה, אבל אם הן גורמות לנו לייאוש, תסכול וכפירה – צריך לדעת גם לכבות אותן. אף אחד מאיתנו לא אמור לשאת על כתפיו את משא השואה, או את כל הילדים הרעבים באפריקה.
נכון, גם קושי אישי יכול להיות קשה מנשוא. אבל צריך לזכור שלכל אדם יש חוויות שונות וכוחות נפש שונים. אנשים שנפלה בחלקם מנת ייסורים גדולה, מקבלים פעמים רבות גם כוחות נפש מתאימים שמאפשרים להם להתמודד איתה. הרי עובדה היא שאנשים לאורך ההיסטוריה חיו בנסיבות שהיו גורמות לנו להשתגע – אבל הם עצמם לא השתגעו אלא החזיקו מעמד. עם ישראל עבר את כל זוועות הגלות ונשאר באמונתו. כל אחד והתיק האישי שלו.
לא צריך לתת לסבל העולמי לשבור אותנו. נשתדל לצמצם אותנו ככל יכולתנו, אבל בלי לקחת ללב יותר מדי, כדי שנישאר שמחים ושפויים.
לאדם יש את היכולת לשנות את גורלו ובכך את גורלם של אחרים
לזעוק ולא לעמוד מנגד – הרב מאיר נהוראי
פרשתנו מתארת את האומץ וההעזה של בנות צלפחד, בבקשתן נחלה בארץ ישראל. בנות צלפחד יצאו מאזור הנוחות שלהן, והעמידו את עצמן במקום שאינו טבעי להן. וכך נאמר: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה…" – לכמה נחישות ואומץ לב נזקקו האחיות כדי לפנות אל משה ולערער על סדר הירושות המקובל, כאשר עיני כל ראשי העם נשואות אליהן. הן עשו זאת בענייניות וללא התנצלות מיוחדת או בקשה לרחמים.
תביעתן של בנות צלפחד לנחלה יכולה להיות דוגמא ומופת לכל מי שמעוניין לקדם את מטרותיו בשעה שנראה שהסיכויים לכך קלושים, אם בכלל. כמה טבעי היה הדבר לו הבנות היו מוותרות ולא משמיעות את קולן בתנאים הקשים שהיו מסביבן. הרי הסיכוי להצלחה היה נמוך, שכן הן פעלו ללא כל תמיכה גברית שתתן להן גיבוי. חלילה, אם הן היו נכשלות, סביר שהן היו צפויות לספוג עלבונות מהעם, על עצם הגעתן למקום שבו עד אותה נקודת זמן ישבו ודנו חשובי העם.
חששות מהסוג הזה מונעות מאנשים רבים ליזום יוזמות מיוחדות כלפי החיים שלהם. אנשים נמנעים מגישה פרואקטיבית שכל מטרתה היא יזמות. גישה פרואקטיבית משמעותה ליזום מהלכים ולשנות את המצב הקיים, ולא להסתפק רק בתגובה למהלכים של אחרים. אין ספק שמי שיוזם מהלכים ישיג יתרון ניכר על אותו אדם שרק מגיב. היוזם קובע את הכיוון והכללים ולכן יש לו סיכוי טוב יותר להצליח, ובנות צלפחד בחרו בגישה הפרואקטיבית – ליזום ולהשפיע.
הסיפור של בנות צלפחד לא הסתיים רק ביחס למקרה הפרטי שלהן אלא השפיע על כלל ישראל. תשובתו של ה' לבנות צלפחד נחקקה כציווי לדורות: "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה" (שם, יא). הרצון של בנות צלפחד לשנות את המציאות האישית שלהן הובילה לכך, שהן שינו את המציאות של כלל בנות ישראל שהיו במצבן.
חז"ל שיבחו את בנות צלפחד: "ראויה פרשת נחלות שתיכתב על ידי משה רבינו, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן" סנהדרין (ח ע"א). בנות צלפחד זעקו את זעקתן, ולכן נכתבה הפרשה על ידן.
אך, מדוע אף אחד מהעם לא היה שותף לזעקה הזו? דומה שניתן למצוא תשובה בדברי הספרי (פסקא קלג): "…כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה אמרו לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל…".
המדרש מסביר שהגישה של משה ומנהיגי הדור היתה להתחשב יותר בזכרים מאשר בנקבות. לכן, אף אחד מהעם לא חשב שיש צורך מוסרי לזעוק – "למה ייגרע". מעלתן של בנות צלפחד היתה, שהן לא הסתפקו בניסוחו של החוק הראשוני. הן סברו שהקב"ה נשגב מעל נטיותיהם הרגשיות של העם ותבעו את חלקן. משום כך זכו שהפרשה תיאמר על ידיהן.
התורה לא הסתפקה רק בכתיבת פרשת הנחלות אלא ביקשה התורה להביא את כל המסגרת הסיפורית של בנות צלפחד, על מנת ללמד אותנו לדורות שיש לאדם את היכולת לשנות את גורלו ובכך את גורלם של אחרים.
במסר זה טמונה תקווה גדולה, שאם אדם לא יעמוד מנגד אלא ייזום ויזעק את כאבו, יש סיכוי שקולו יישמע ויתקבל ויהיה בכך, מן הסתם, תועלת גם לאחרים.
בורא עולם מעוניין שנצליח לחיות חיים ראויים
אבות, ג' ט"ז / בערבון מוגבל – נעמי
"הוּא הָיָה אוֹמֵר: הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים: הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת – יָבוֹא וְיִלְוֶה. וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה…".
"הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן".
עירבון: "כסף או כל רכוש, שהוא שווה כסף, שאדם מפקיד בידי מישהו כביטחון או כערובה, עד שיקיים את התחייבותו או שיפרע את חובו" (מילון מורפיקס).
מדברי המשנה עולה כי אנו, בני האדם, בעלי חוב, וחובנו הוא למי שבראנו. חוב זה, נעוץ, להבנתי, באופן ובמידה בה אנו מממשים, כנבראים, את נוכחותו ודרכו של ה' בעולם.
כערבון, אנו מפקידים בכל לילה את רוחנו-חיינו בידי הבורא, והוא יכול להחזיק בהם או להחזירם לנו: "בידו אפקיד רוחי, בעת אישן ואעירה" (מתוך הפיוט: "אדון עולם"). השבת הנשמה לגוף מדי בוקר, כרוכה במסר של אמוּן מצד הבורא. אולם, זה, נתון לנו רק לפרק זמן קצוב (יום), במהלכו עלינו לעמול כדי לזכות בחיים ולהיות ראויים להם, מחדש. כך מדי יום ביומו.
נראה כי בורא עולם מעוניין שנצליח לחיות חיים ראויים, והוא אף הכין עבור כל אחד ואחת מאתנו, טקס סיום: "וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה".
ומשאבים "ארציים" נתן לנו ה' בהלוואה, אשר שימוש נכון בהם יכול לקדם אותנו אל המטרה: גוף ויכולת הולדה, זיקה משפחתית (הורים, אחים, חברים), רגשות ודמיון, כושר שכלי, משאבי טבע וקהילה וכדו'. אופן השימוש במשאבים אלה תלוי בנו, ויש שאנו מתכחשים או מתעלמים מהם או חלילה נוהגים בהם בזלזול, בקימוץ או בפזרנות. על כך, אנו עשויים לשלם מחיר.
"וְהַדִּין דִּין אֱמֶת". מילים אלה מהדהדות עבורי את התגובה "ברוך דיין האמת", הנאמרת עם היוודע דבר פטירתו של אדם. ואת דברי איוב: "עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א כ"א). לאור האמור, לא מופרך יהיה לראות גם את לקיחת ההלוואה/הטוב מעמנו, לפתע פתאום ושלא מדעתנו, כפעולה אלוקית, אשר בידינו לבחור לזהות בה "בעיטה של החיים" לעבר בור תחתיות או קדימה, אל מימוש ייעודם.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
אני משתדל לצאת מנקודת ההנחה שכל מייל, הודעת וואטסאפ, שיעור או שיחה שאני מקיים באחד מכובעיי המקצועיים, עשויים להיות מופצים בשער בת רבים
שיעורים מוקלטים – הרב עילאי עופרן
נחמה דודתי הגדולה, הלא היא פרופ' נחמה ליבוביץ', אסרה על תלמידיה ותלמידותיה באיסור חמור להקליט את שיעוריה. מי שרוצה לשמוע את השיעור, היתה נחמה אומרת, יתאמץ ויתכבד נא להגיע לכיתה. כך קרה, שאחרי לכתה כמעט ולא נותרו לנו שיעורים בקולה. מלבד כמה תכניות רדיו שהיא הקליטה באופן מתוכנן ועוד כמה שיעורים שהוקלטו כנראה באופן פיראטי בניגוד לרצונה ובלי הסכמתה, שיעוריה הרבים לא תועדו בשמע או בתמונה.
במשך שנים חשבתי שגישתה של נחמה היא הנכונה. שהאזנה לשיעור מוקלט אינה מאפשרת ללומד להפיק את מה שצריך היה להפיק מן השיעור. שלמידה משיעור מוקלט היא הפתח ללמידה פאסיבית, שהיא, כפי שלמדנו מנחמה, יסוד היסודות של הטעויות ואי ההבנה בלימוד.
זאת ועוד, סבור הייתי שהקלטת שיעורים עשויה להביא לזילות החומר הנלמד והשיעור בכלל. אם יכול הלומד להאזין לשיעור אחר כך בזמן ובמקום המתאימים לו, הוא ממילא לא יטרח להגיע לשיעור ולהשתתף בו. המדרון נראה היה לי חלקלק והמחיר גדול.
חלפו השנים ונעשיתי מורה ותיק בעצמי. הטכנולוגיה הלכה והשתכללה ואת הרשמקול והקלטות של לפני דור או שניים החליפו מכשירים חכמים שיכולים לצלם, להקליט ולהפיץ בקלות רבה ובאיכות גבוהה. איני יודע מה הייתה נחמה אומרת על הטכנולוגיה המודרנית בתחום הזה, אך למרות הגירסא דינקותא שלי מבית מדרשה של נחמה, בשנים האחרונות שיניתי את דרכי לחלוטין ואני מסכים בשמחה לכל בקשה להקלטה או לתיעוד של שיעור.
יתרה מזאת, מדי פעם אני אפילו מבקש מהתלמידים במכינה להקליט או לצלם שיעורים שנראים לי בעלי משמעות מיוחדת ואני מעלה אותם לרשת או מפיץ אותם ברשתות החברתיות. מה שהיה נראה בעיני טאבו אסור, הפך עבורי לכלי עבודה זמין, שימושי ויומיומי.
הסיבה הראשונה והעיקרית לכך אינה חינוכית או לימודית אלא דווקא מוסרית-אתית. כלל מספר אחת באתיקה רבנית (וכולי תפילה שיום יבוא והכללים הללו ייכתבו, יפורסמו וייאכפו) הוא שמערכת היחסים בין רב לתלמידיו או לבני קהילתו אינה הדדית ואינה סימטרית. רב מחויב לחסיון, דיסקרטיות ופרטיות של תלמידיו ואנשי הקהילה הפונים אליו. עליו לשמור את סודותיהם ואין לו רשות להפיץ או להשתמש בדברים שנאמרו לו ללא רשותם. בין אם נאמרו בשיעור פומבי ובין אם נאמרו בשיחה אישית. אבל, וזהו "אבל" גדול מאד, לתלמידים או לקהילה אין חובה כזו כלפי רבם. אסור שתיווצר אשליה של סודיות הדדית. מציאות שבה תלמידים מחוייבים לשמור את סודותיו של הרב, או שחל על דבריו חסיון כלשהו מצדם, עלולה להיות פתח לניצול, למניפולציות, לשחיתות, לפגיעה ולעוול. "אור השמש מטהר", והידיעה שהדברים חשופים לאור השמש היא אחד המגנים הנאמנים ביותר כנגד אותן רעות חולות.
לכן, כשמבקשים רשות להקליט שיעור שלי אני שמח פעמיים – האחת על ההזדמנות להפיץ תורה באופן רחב יותר, והשניה על התזכורת החשובה ש"כל מעשיך בספר נכתבים".
למען האמת, אני משתדל לצאת מנקודת ההנחה שכל מייל, הודעת וואטסאפ, שיעור או שיחה שאני מקיים באחד מכובעיי המקצועיים, עשויים להיות מופצים בשער בת רבים.
כך מתקיימים בעיניי דברי הגמרא: "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו". נכון שכשהחרב מונחת שם קשה לדבר בחופשיות. אך במחשבה שנייה, הניסיון מלמד כי ישנן פעמים בהן עדיף שבהקשרים מסויימים בני אדם ייזהרו מלדבר בחופשיות…
נכון שעלולים להיות אנשים שישמחו להוציא את דבריי מהקשרם ולהתכבד בקלוני, נכון שאני עלול להיכשל בלשוני, אך עדיין התהום מן העבר השני עמוקה יותר. וה' יצילנו משגיאות ויטהר לבנו לעובדו באמת.
סביר להניח שניתן לסמוך על מוהל, סופר סת"ם, משגיח כשרות או רשם נישואין, מקצועיים בהרבה מאשר רבנים חשובים שפחות עסוקים בתחום
בין רבנים למשרתי דת / הרב ד"ר עידו פכטר
אחד האנשים החשובים ביותר לכל צרכני האוכל הכשר הוא אדם שכנראה הם בכלל לא מכירים – משגיח הכשרות, הנמצא בבתי עסק ומסעדות, ומוודא שכל האוכל נעשה על פי כללי ההלכה. בפועל, משגיח כשרות אינו יכול להיות 24/6 בעסק שעליו הוא משגיח. בנוסף, משגיח אחד עובד בכמה עסקים. עליו להשגיח בצורה אדוקה שכזו, כך שגם כשהוא לא נמצא בעסק, כללי הכשרות יישמרו. בשל כך, מעבר לידע ההלכתי היבש, עליו לפתח יחסי אנוש טובים עם עובדי העסק, כדי שיהיו נאמנים לחוקי הכשרות גם כשהוא אינו נמצא.
מעליו, נמצא מפקח הכשרות. המפקח אחראי על משגיחי הכשרות ועל סדרי העבודה שלהם. הוא עומד בקשר עם בעלי העסקים ואחראי על הניהול השוטף של עבודת המשגיחים. לעתים המפקח הוא גם משגיח בעצמו. מפקח צריך להיות לא רק בקיא בהלכות הכשרות אלא גם בעל כושר ניהולי וארגוני. אם המשגיח או המפקח אינם עושים את עבודתם נאמנה, ייתכן שהאוכל שאתם צורכים במקומות שונים יהיה טרף.
נעבור לתחום אחר, תחום הנישואין. כאן נמצא אנשים אחרים, מאד חשובים ליהדות בישראל. אלו רשמי הנישואין, שבמועצות הדתיות, הנותנים את האישור לבני זוג להינשא. רשם הנישואין בודק את הייחוס של הזוג, מוודא שהם רווקים ומברר שאין בנישואין שלהם בעיה הלכתית (כמו כהן לגרושה וכד'). גם את רשמי הנישואין רוב מוחלט של הציבור אינו מכיר.
כשרות ונישואין אלו שירותי הדת המרכזיים שהרבנות הראשית מספקת לאזרחי מדינת ישראל, ובכל זאת אנחנו מוצאים שהאנשים האחראים על כך באופן המיידי ביותר (ואפשר להוסיף להם שוחטים, ואחרים) לא רק שאינם מוכרים לציבור אלא גם לא בעלי מעמד ציבורי. הם לא נבחרים על ידי הציבור אלא ממונים לתפקידיהם כמו כל עובד בשוק הציבורי שמתמנה למשרה כזו או אחרת. את אותם אנשים איננו מכתירים בתארים, לא עולים אליהם לרגל וגם לא מעוניינים בהכרח לשמוע את השקפתם בענייני השעה. הם מתפקדים כספקים של שירותי דת, שכשלעצמם מאד חשובים, אבל נעדרים מעמד ציבורי.
מדוע אני מזכיר אותם? כי אנשים אלה הם אולי האנשים החשובים ביותר לשירותי הדת במדינת ישראל, אבל בסופו של דבר הם אנשי מקצוע ממוקדים בתחומם, וכך ראוי שיהיו. מוהל, סופר סת"ם, משגיח כשרות או רשם נישואין, מקצועיים, סביר מאד להניח שניתן יהיה לסמוך עליהם בהרבה מאשר רבנים חשובים ומפורסמים, שפחות עסוקים בתחום.
אם אנו דנים כיום במעמדה וסמכותה של הרבנות הראשית, דומה שבראש ובראשונה צריך להכיר בכך. אם המועצה הדתית המקומית היא אשר מעסיקה את משגיחי הכשרות ואת רשמי הנישואין כגוף מקצועי, אין סיבה שכל שירותי הדת ברמה הארצית הללו לא יהיו תחת המשרד לשירותי דת, שהוא הגוף המקצועי למתן שירותי דת. ימנו שם, בראש המערכת הרלוונטית, אדם מקצועי, הבקיא בענייני הכשרות, והוא יהיה אחראי על כל שירותי הכשרות במדינת ישראל. לא נידרש להכיר את האיש הזה ולא נצטרך לבחור בו. זה יהיה מינוי מקצועי לכל דבר ועניין, תחת נציבות שירות המדינה.
ומה יעשה אדם זה אם יהיו לו ספקות ושאלות בעניינים הקשורים לתחום הכשרות? כמו בכל תחום בשירות הציבורי הוא יוכל להתייעץ. כמו ששר אוצר פונה לכלכלנים בכירים שייעצו לו, כך אותו אחראי יפנה לרבנים גדולים כדי לקבל את עצתם והוא יכריע.
וכשם שהדבר נכון בתחום הכשרות כך הוא בתחום הנישואין ובשאר התחומים. ככל שמדובר בשירותי דת מקצועיים, צריך להכפיף זאת תחת המשרד לשירותי דת ולמנות לשם במינויים מקצועיים אנשים ראויים לכך, שצברו ניסיון במערכות הרלוונטיות.
מה תעשה אפוא הרבנות הראשית אם ניקח ממנה את התחומים הללו? על כך ברשימה הבאה.
ישנה ציפייה אוניברסלית של בני האדם להטביע חותם בעולם – ובעבודה
להשאיר חותם – קובי פרידחי
במפקד של בני ישראל הם נמנים למשפחתם ועל כן מרבית השמות הנזכרים שם הם שמותם של הגברים, ראשי המשפחה. כאשר נזכרת אישה בפרשייה זו, ראוי לחשוב במה זכתה ששמה ייזכר במפקד בני ישראל לדורות. הנשים המוזכרות במפקד הן: יוכבד ומרים, בנות צלפחד, שרח בת אשר.
פירוש מוכר מציין כי יוכבד ומרים הן למעשה שפרה ופועה אשר החיו את הילדים על אף הציווי המפורש של פרעה להשליכם ליאור. ניתן להניח שהן נזכרות במפקד לא רק בשל קרבתן למשה, אלא מפני שהן קריטיות לעצם קיומו של המפקד. העם הגדול שהולך כרגע במדבר, נולד בזכות התושייה שלהן, כמו גם משה מנהיגם של ישראל.
סיפורן של בנות צלפחד אינו דורש מאיתנו לנדוד לפרשנים אלא מופיע בפרשה עצמה. כאשר אביהן מת ללא בנים, הן ניגשו למשה כדי לקבל נחלה. בזכות הפנייה שלהן למשה ומשם לקב"ה נכתבת לדורות הלכה חדשה הנוגעת למקרים כאלו. הציווי האלוקי נכתב על שמן ובכך גם חלוקת הנחלות של שבט מנשה.
שרח בת אשר דורשת מאיתנו לנדוד למדרשים. נכתב בספר בראשית כי שרח ירדה עם משפחת יעקב למצרים והאזכור המיוחד כאן מביא את המדרש להסיק כי היא הייתה זקנה מופלגת ונשארה עם בני ישראל במאות השנים אשר עבדו במצרים. ניסיון חייה גרם לה להיות למקור ידע. היא סייעה לזקני ישראל להאמין במשה ובהמשך סייעה למשה עצמו בשאלה היכן נמצאות עצמותיו של יוסף.
ישנה ציפייה אוניברסלית של בני האדם להטביע חותם בעולם. החותם המשמעותי ביותר הוא הקמת משפחה והולדת ילדים. לצד זאת, השאיפה להטביע חותם הולך עם חלקנו גם למקום העבודה. אני חושב שאותן נשים שנזכרו במפקד יכולות לתת לנו דרכים שונות כיצד לעשות זאת. יוכבד, מרים ובנות צלפחד נזכרות בזכות התעוזה והיוזמה. התעוזה הביאה את יוכבד ומרים למעשה הירואי ויוצא דופן שהביא לתוצאה המשפיעה לדורות. אצל בנות צלפחד היוזמה הביאה לכך שהלכה נכתבה על שמן בספר החוקים של עם ישראל. את שרח בת אשר זוכרים בזכות הוותק המיוחד אבל יותר מכך בשל היותה מקור ידע.
שלוש הדרכים- פרויקט עם השפעה רחבה, יוזמה שמביאה לחידוש בצורה העבודה וצבירת ידע שמביאה לחשיבה ייחודית- יכולות להביא את האדם לתחושה שהוא לא רק עובד אלא גם משמעותי לארגון בו הוא נמצא.
אישה נוספת שמוזכרת בתחילת הפרשה היא כזבי בת צור אשר החטיאה את ישראל, גם זו דרך להיזכר לדורות, אך פחות מומלצת..
מהמאה ה-18 מסתמנת מגמה שבה שאלות הלכתיות הנוגעות למקומו של אדם עם מוגבלות בתוך עולם המצוות ובתוך מסגרת הקהילה זוכות לתשומת לב מיוחדת
חיגר ופיסח – המותר והאסור – הרב אבי רזניקוב
פרשת פנחס היא אחד מהמקומות בהם נתפרטו דיני המועדים. בפרשתנו כתובים כל הקורבנות של כל החגים בלוח השנה שלנו ולכן פרשה זו היא הנקראת ביותר בתורה, בסוף הפרשה מופיע פסוק "אלה תעשו לד' במועדיכם" בפסוק זה נקראים החגים מועדות. בתורה נאמר "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כ"ג, י"ד), ובסמוך באותו הפרק "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ד'" (שם, י"ז). בפשטות, הביטויים "פעמים" ו"רגלים" הם בעלי אותה משמעות, ו"שלוש רגלים" פירושו, שלוש פעמים. כלומר, בשלושה מועדים בשנה תחוג לפנַי. כך פירשו רש"י וראב"ע שם.
הגמרא דורשת את שני הפסוקים שנזכרו לגבי רַגְלַיִם ממש. כך נאמר שם, "חיגר ברגלו אחת פטור מן הראייה, שנאמר, רגלים" (חגיגה ג' ע"א). ובהמשך הגמרא מביאה ברייתא הכוללת את כל אלו שאינם יכולים לעלות ברגל, ופוטרת אותם ממצווה זו, "רגלים – פרט לבעלי קבין. דבר אחר, רגלים – פרט לחיגר ולחולה ולסומא ולזקן ולשאינו יכול לעלות ברגליו" (שם, ד' ע"א).
פיסח וחיגר, צולעים בהליכתם. פיסח, בניגוד לחיגר, הוא מי שהוא לקוי בשני רגליו והוא כמדלג בעת הליכתו.
הרמב"ם והמאירי (פירוש המשנה חגיגה פ"א מ"א, חגיגה, ב', א') מפרשים שאמנם פשוטו של הביטוי "רגלים" הוא זמנים, אבל כיוון שהתורה נקטה לשון "רגלים" ולא לשון "פעמים", יש בכך רמז שכל מי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מן הראייה. על כל פנים, משמע מברייתא זו שההליכה ברגל הינה חלק מהותי ממצוות העלייה לרגל.
נושא הלכתי אחר קשור באיסור יציאה בשבת לרשות הרבים עם מקל הליכה. נפסקה ההלכה: "…חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לו לילך עם מקלו ואפילו לצאת בו לרשות הרבים, כיון שהמקל נחשב אצלו כמו מנעל אצל שאר בני אדם (או"ח, ש"א, י"ז).אם יכול ללכת בקלות בלעדי המקל, ואינו הולך עם המקל אלא כדי שהמקל יהיה לו לעזר, ופסיעתו יותר בטוחה עם המקל, או לכבוד בעלמא, אסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים. בספר 'שמירת שבת כהלכתה' הביא בשם הרב שלמה זלמן אויערבך על פי המשנה ברורה שהקריטריון הוא אם הולך בביתו עם מקל גם אם טכנית יש לו אפשרות בלא מקל (ם ס"ק ס"ד, פי"ח הערה נ"ט).
שאלת היחס העקרוני למינוי אדם עם מוגבלות להיות שליח ציבור נידונה לראשונה על ידי המהר"ם מרוטנבורג "וששאלת אם אדם שפגעה בו מדת הדין ראוי להיות שליח ציבור. פשיטא דראוי וראוי הוא, ואדרבה מצוה מן המובחר דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים, ולא כדרך שרים בשר ודם, שנאמר 'לב נשבר' דאין נפסל במומים אלא כהנים" (שו"ת ח"ג, רמט).
בשנת תשמ"ג נשאל הרב עזרא בצרי על דינו של אדם נכה היושב על כיסא גלגלים ומעוניין לשמש כחזן ופסק "שאין כל חשש בזה כאשר הצבור מסכימים שחזן חולה כזה שמוכרח לשבת יהא שליח ציבור שמותר לכתחילה לעשות כן.." (תחומין ד', עמ' 455).
מהמאה השמונה עשרה מסתמנת מגמה שבה שאלות הלכתיות הנוגעות למקומו של אדם עם מוגבלות בתוך עולם המצוות ובתוך מסגרת הקהילה זוכות לתשומת לב מיוחדת. הפוסקים הקלו במיוחד בנכה המרותק לביתו בשבת ללא כיסא הגלגלים, והם השוו את דינו של הנכה ל"חולה שאין בו סכנה" שלגביו נפסק שמותר לעבור איסור דרבנן.
המשנה ברורה מסביר ש'במקום חולי לא גזרו רבנן" (או"ח, סי' שכ"ח י"ז). שניים מגדולי הפוסקים, הרב שלמה זלמן אויערבך והרב אליעזר יהודה וולדינברג פסקו שלפי זה, שאם תהיה עגלה ממונעת שניתן להניעה באופן שלא יהיה בה איסור מהתורה ואף לא סרך מלאכה יהיה מותר להניע את הכיסא בשבת (שו"ת ציץ אליעזר, ח"ו, סי' ו', ג'). יש פוסקים שהביאו כהשוואה את דברי התוספות במסכת שבת, אודות אדם שיש לו שרידי לכלוך או מכה על בשרו שמותר לו לגררם אם אין הדבר כרוך באיסור מהתורה מפני צערו: "ואם אין לו צער אחר אלא בשביל שמתבייש לילך בין בני אדם.. אין לך צער גדול מזה" (נ' ע"ב).
לצד כיסא הגלגלים הממונע, קיים מכשיר נסיעה חשמלי נוסף והוא קלנועית. במכון צומת פיתחו קלנועית המופעלת בדרך 'גרמא'. בשנים האחרונות פותחה קלנועית שבה אין צורך בשימוש בהיתר של 'גרמא', אלא המשתמש רק משנה את הזרם החשמלי. הרב אויערבך התיר לצאת עם קלנועית בשבת, "אך רק במקום שיש עירוב. ומשום מראית עין יהיה מחובר על הכסא שלט המודיע ברבים שהוא נוסע בהיתר עם מנוע מיוחד בשבת" (שולחן שלמה, שבת, ח"א, עמ' שפ"ו).
גיור וזהות יהודית – אבי שגיא
מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן
מניעי המתגייר בספרות ההלכה בעת החדשה – שיקולי מדיניות הלכתית בעת החדשה: אתגר החילון
פרק נ"א
א. מבוא
העידן המודרני מתאפיין בתהליכי חילון. תהליכים אלה לא פסחו על העם היהודי. בעידן זה, נוצר מרחב חיים ניטרלי המנותק מהמסגרת הדתית. יהודים השתחררו מתלותם בקהילה היהודי. החומות המשפטיות והריאליות שהבחינו בין יהודים לבין נוכרים קרסו. היהודים שנעשו לאזרחים, גילו את החירות, ההשכלה והחילון ורבים מהם התנתקו מזיקתם המחייבת לתורה ומצוות. רבים מיהודים אלה פסקו מלהיות קשורים לקהילה היהודית. ברם, רבים אחרים ביקשו להיות קשורים למשפחותיהם ולעם היהודי. הללו רצו לחיות כיהודים, תוך שותפות גורל עם העם היהודי, אבל בלא מחויבות להלכה.
זאת ועוד, גם אם מבשרי הציונות היו רבנים גדולי תורה, הרי שהציונות כתנועה פוליטית ותרבותית, ניזונה מתודעת הלאומיות החדשה. הרצל בספרו המונומנטלי מבטא את המיית ליבו וכותב: "עם אנחנו, עם אחד אנחנו". קביעה נרגשת זאת משקפת את ההתייצבות הציונית שסירבה להתבוללות, אבל לא בהכרח אימצה את הרעיון שעם ישראל חייב לשמור תורה ומצוות. ההכרה הלאומית היהודית הייתה היסוד המשותף שאיחד את כל הזרמים בציונות. הרב ריינס, מייסד המזרחי, חבר להרצל החילוני, מפני ששניהם הניחו כי על התנועה הציונית להתמודד עם "צרת היהודים": קיומה של האומה היהודית כרוח רפאים היסטורית, הנעדרת כוח ועוצמה לגונן על עצמה. הציונות נוסדה על בסיס הרעיון של "אוטואמנציפציה", כשם ספרו של פינסקר, שאמורה להחליף את האמנציפציה – שחרור היהודים על ידי שוויון זכויות אזרחיות שהוענק להם, בצורה כזו או אחרת, במדינות אירופה.
בתוך התנועה הציונית היה עימות בין הזרם המדיני, שהובל על ידי הרצל, ושכאמור, הרב ריינס חבר לו, לבין הזרם התרבותי, שמייצגו המובהק היה אחד-העם, שטען כי הציונות אמורה להתמודד עם "בעיית היהדות" – עיצובה של היהדות כתרבות שיצר העם היהודי במשך אלפי שנים. לפי תפיסה זו, הדת היהודית היא אחד המוסדות של העם היהודי, היא אינה מכוננת אותו. זאת גם אם תורת ישראל היא יסוד חשוב בהיסטוריה של העם היהודי.
אין להקל ראש במשמעותה של המהפכה הציונית כמהפכה תרבותית-חברתית, ששרטטה גם אופק פוליטי – כינון חיים מדיניים בישראל. פרופ' יעקב כץ הצביע על פרדוקס בקיום היהודי: העם היהודי המסורתי, כמה לציון ולירושלים, אבל לא פעל כדי לממש כמיהה זו. השיבה לארץ התחוללה דווקא על ידי התנועה הציונית החילונית. עניין זה חשוב לציינו דווקא בעת הזאת שבה ההיסטוריה הציונית נעשית למרמס: החלוצים בוני הארץ והחברה היה ברובם המכריע יהודים חילוניים שעלו לארץ כדי לממש את רצונם לחיות כיהודים ריבוניים וחופשיים. הם דחו את הדת, אבל לא דחו את העם היהודי. הם שאפו לגאול את עצמם מהגטו היהודי ולא חיכו למשיח; הם עלו לארץ ישראל "לבנות ולהיבנות בה".
ב. הדילמה ההלכתית
חכמי ישראל, שדאגתם הראשונית הייתה שימור הקיום היהודי ההלכתי, הגיבו בצורות שונות לתופעת החילון, ותגובותיהם שרירות וקיימות גם בימינו. יש מהם שבחרו להגביה את החומות. הסתגרות זו יצרה כמה עמדות מובחנות: האחת, העמדה החרדית, שבחרה להגביה חומות חוצצות בין העם היהודי לבין העולם הלא יהודי, ובמקביל ליצור חומות פנימיות בין סוגים שונים של יהודים: שומרי תורה ומצוות מהעבר האחד ויהודים חילוניים ולאומיים מהעבר השני. השנייה שעוצבה בעיקר בגרמניה על ידי הרש"ר הירש, פתחה את החומה המבדילה בין ישראל לעמים וצידדה בהשכלה, בלימוד ובפתיחות לעולם הלא יהודי אבל הגביהה את החומות בין היהודים, זאת באמצעות הקהילה האורתודוקסית הנפרדת. בניגוד למגמות אלה המגמה השלישית סברה כי ההלכה חייבת לתת מענה לכל היהודים: חילוניים ושומרי תורה ומצוות. מגמה זו זיהתה את החילון ואת החירות האישית והתרבותית שיצר. היא לא דחתה בגין זאת את היהודים החילוניים. אדרבה, היא סברה שעל ההלכה להתמודד גם עם מציאות זו. שהרי התורה נמסרה לעם ישראל כולו; לחילוניים ולשומרי המצוות כאחת.
הגיור הוא אחד המבחנים העיקריים המבדלים בין הגישות השונות בהלכה, הוא מציב אתגר חדש: רוב המקרים הנדונים בספרות ההלכתית בעת החדשה מתייחסים לגיור של בן או בת הזוג נוכריים של יהודי או יהודייה. ההלכה אמורה להתמודד עם מציאות של חטא. המצדדים במדיניות של פתיחת השערים מניחים שעל ההלכה למצוא פתרון מניח את הדעת המתחשב במצב זה. שכן, ההלכה חייבת לפעול בתוך מציאות נתונה ולהתחשב בתנאיה. החולקים סבורים שההלכה אמורה ליצור מרחב יהודי הקרוב לדגם החיים היהודיים הרצויים, ולפיכך עליה לסכור סכרים שנפרצו.
רוצים ברית שלום פנימי עכשיו – שנוולד
את פרשת פנחס נקרא בתחילת ימי חשבון הנפש והאבלות על החורבן של 'בין המצרים' – שבין י"ז בתמוז לט' באב. חז"ל חשפו בפנינו את הסיבה לחורבן בית שני: "מקדש שני וכו', מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם!" (גמ' יומא ט ב). הלקח שעלינו ללמוד בימים אלה מהחורבן דאז נעשה מוחשי ביותר. "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם" (הרב קוק זצ"ל אוה"ק ג' שכ"ג).
לפני כמה עשורים היה נפוץ הביטוי: "שלום עושים עם אויבים!". אולם התורה מלמדת שקודם לכל "שלום צריך לעשות עם אחים!". דווקא בין אחים שחלוקים ביניהם: "עִקַּר הַשָּׁלוֹם הוּא לְחַבֵּר שְׁנֵי הֲפָכִים, עַל־כֵּן אַל יְבַהֲלוּךָ רַעְיוֹנֶיךָ אִם אַתָּה רוֹאֶה אִישׁ אֶחָד שֶׁהוּא בְּהִפּוּךְ גָּמוּר מִדַּעְתְּךָ, וְיִדְמֶה לְךָ שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לְהַחֲזִיק בְּשָׁלוֹם עִמּוֹ, וְכֵן כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁהֵם שְׁנֵי הֲפָכִים מַמָּשׁ, אַל תֹּאמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, כִּי אַדְּרַבָּא, זֶהוּ עִקַּר שְׁלֵמוּת הַשָּׁלוֹם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם בֵּין שְׁנֵי הֲפָכִים" (ר' נחמן מברסלב ליקוטי תפילות פ).
צריך להשקיע בשלום הפנימי שבו תלוי הכל!: "שֶׁמָּא תֹאמְרוּ, הֲרֵי מַאֲכָל וַהֲרֵי מִשְׁתֶּה, אִם אֵין שָׁלוֹם אֵין כְּלוּם, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ'; מִכָּאן שֶׁהַשָּׁלוֹם שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל" (ספרא בחוקותי א).
זו הסיבה מדוע מצוות התורה להשכין שלום שונה משאר המצוות: "גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת כְּתִיב בְּהוּ: 'כִּי תִּרְאֶה', 'כִּי תִּפְגַּע', 'כִּי יִקָּרֵא', אִם בָּאַת מִצְוָה לְיָדְךָ אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ וְאִם לָאו אִי אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ, בְּרַם הָכָא: 'בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' בַּקְּשֵׁהוּ לִמְקוֹמְךָ וְרָדְפֵהוּ לְמָקוֹם אַחֵר" (ויק"ר ט ט). כל מצוות העשה שבתורה, אין חובה ליזום מצבים כדי להתחייב בהן, ואולם אחר המצווה להשכין שלום צריך 'לרדוף' וליזום את קיומה.
"פִּינְחָס וגו', הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה יא). פנחס זכה ל'ברית כהונת עולם', ואף לכך שמרבית הכהנים הגדולים ייצאו מזרעו. אולם, מהי 'ברית השלום' לה זכה פנחס? מה ערכה?
רש"ר הירש פירש: "הגשמת ההרמוניה העליונה של השלום נמסרה כאן מידי ד' דוקא לאותה רוח ולאותה פעילות שחדלי מעש, חסרי מחשבה ושכחי חובה – המתעטפים באיצטלא של 'רודפי שלום' – אוהבים לקרוא לה 'הפרעה לשלום' ומגנים אותה בשל כך. 'שלום' הוא נכס יקר ואדם חייב להקריב לו את הכל, את כל זכויותיו ואת כל נכסיו; אך לעולם אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים ולעולם אל יקריב לו את זכויות הטוב והאמת הא-לוהית. שלום אמת בין הבריות תלוי בשלום כולם עם ד'. מי שמעז להיאבק עם אויבי הטוב והאמת הא-לוהית, הרי בעצם מאבקו זה הוא מלוחמי ברית השלום בארץ. מי שכובש את פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות ומניח להם לעורר מדנים עם ד', הרי בעצם אהבת השלום שלו הוא נעשה חבר לאויבי ברית השלום בארץ. וכו'. מעשהו האמיץ של פנחס הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה' ותורתו ועל ידי כך החזיר על כנו את היסוד לשלום אמת" (רש"ר הירש שם).
ככהן זכה פנחס לברך את ישראל בברכת הכהנים ברכת השלום: "יִשָּׂא ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם!".
גם אנו חותמים את ברכותינו ותפילותינו בתפילה לשלום פנימי עכשיו: "שִׂים שָׁלוֹם, טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים חֵן וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ וכו'".
"ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהילים כט יא).
האם כל מה שטבעי הוא טוב ויפה? – הרב ד"ר שרון שלום
תוך כדי שיחה עם הדוד שלי החכם דניאל מנגשה ז"ל, הוא אמר לי פעם: "אתה חושב שיש דמוקרטיה בישראל?", ופירט: "בישראל יש דמוקרטיה רק בבית הקברות. כשאבא שלי היה בחיים, הוא גר בדירה קטנה, במרכז הקליטה. ראש העיר שלנו היה גר בשכונה יוקרתית, בווילה גדולה. אחרי הלוויה של אבא שלי ראיתי מי קבור לידו – ראש העיר. ממש שכנים. אתה רואה – רק בבית הקברות יש דמוקרטיה". חשבתי שהדוד שלי ממש צודק. בבית הקברות אין היררכיות, אין מעמדות, כולם שווים.
התורה איננה מציינת את מקום קבורתו המדויק של משה רבנו, אך היא כן מציינת דבר אחד: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר". משה רבנו, המדבר "פנים אל פנים, כאיש אל רעהו", האיש שהצליח להגיע לפסגת הקדושה והמעלה הנבואית, נקבר לבסוף מול בית פעור- מקום העבודה הזרה הבזוי עלי אדמות. שלמה המלך הרחיק ורמז שאף בחייו של האדם אין הבדל אפילו בין האדם לבהמה. "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה? כלומר, האם אדם הוא יוֹתֵר נעלה מן הבהמה? תשובתו של שלמה המלך היא חד משמעית- "אָיִן". והשאלה בעינה עומדת – מה הרעיון שהתורה לא טורחת לציין את מקום קבורתו של משה אבל היא כן מציינת שהוא נקבר מול בית פעור; מקום עבודה זרה, מקום של זימה וזוהמה?
לפני שבועיים כתבתי כאן על נושא הוצאת זרע לבטלה במנהגי יהודי אתיופיה. לא ידעתי עד כמה הנושא מעסיק הורים, רבנים ומחנכים כאחד. במאמר הראנו שבעוד שבמסורת הרבנית הקלו מאוד בענייני טומאה וטהרה וביטלו את טבילתה, הרי שהחמירו מאוד, לפעמים בצורה לא פרופורציונית, במוציא זרע לבטלה. לעומת זאת, בהלכה האתיופית החמירו מאוד בענייני טומאה וטהרה וכל מי שיצאה ממנו שכבת זרע נחשב לטמא והוא הולך לטבול.
בעקבות מאמר זה קיבלתי מספר תגובות, ואחד הרבנים שאני מאוד מעריך כתב לי כך: "חשוב מאוד שהעלית את הנושא, והדברים שכתבת – לעניין. לענ"ד גם הרמב"ם חשב בערך אותו דבר. ופשוט קראו אותו לא נכון… (לפעמים, כידוע, אנשים קוראים את מה שהם חושבים בעצמם גם בדברים של אחרים…). אני מצרף לך את מה שכתבתי. בקרוב בע"ה אני מקווה שזה ייצא בתוך חוברת לבני נוער על מיניות". הרב כתב שם דברים חשובים מאוד בהקשר למיניות ודרכי התמודדות. עוד תגובה שקיבלתי הייתה: "תודה רבה לך שהצפת גם נושא שהפכו אותו בעיקר המקובלים לבעיה, כאשר אין בעיה. גם בעדת "בני ישראל" התייחסו לעניין באופן דומה לזה שבמקרא וגם אצלכם – ללא תבלינים מיותרים".
השאלה המרכזית כאן היא האם כל מה שטבעי הוא טוב ומוסרי? האם הטבעיות היא פרמטר לדעת מה נכון ומה אסור? מהי משמעות המילה "אנושי"? המילה "אנושי" מכילה דבר והיפוכו. כמו שכותב אורי רפ: "אי אפשר להתעלם מן העובדה שבני האדם מוכרים לנו כפי שהם, ולא כפי שהיינו רוצים שיהיו". נראה, אם כך, שזהו הרעיון שהתורה מנסה ללמד אותנו מעצם האזכור שמשה רבינו קבור מול בית פעור. אל תגידו 'פעם היה בית פעור והיום אין'. זה לדורות. אנו אנושיים ולא משנה אם יקראו לנו בכל מיני תארים אקדמיים או אם נלבש בגדים יוקרתיים, חליפות ועניבות. השאלה היא איזה חלק מאישיותי הוא טבעי וטוב לי ולסביבתי ואיזה חלק מאישיותי, גם אם הוא חלק מהטבע שלי, הוא מסוכן לעצמי ולסביבתי? מתי אנו חייבים להפסיק תופעה אנושית מסוימת ומתי אנו מאפשרים לה להתקיים? כיצד אנו מתמודדים עם המתח הזה בתוך המציאות האנושית? בין אדם לעצמו ובין האדם לזולתו? מציאות זאת עלולה להכניס את האדם לתוך עולם של ציפיות ואכזבות חוזרות, לפחדים וחוסר אמון הדדי, ומתוך כך לאיבוד האיזון בין הפנטזיה לבין המציאות, לאיבוד האיזון בין השמרנות למתירנות.
אם נחזור לנושא המיניות והוצאת זרע לבטלה – ההלכה האתיופית לא ראתה בכך מעשה נורא אלא מעשה שעלול להתרחש מעצם היותנו אנושיים. זה דבר טבעי. אבל יותר מזה, רואים עד כמה הגישה ההלכתית האתיופית היא גישה אנושית, מאמינה באדם ובעיקר, היא מספקת לנו כלים לגישה חינוכית והלכתית מדהימה. אף אחד לא רוצח ולא פושע. כולם שווים. גישה זאת הביאה את מנהיגי הדור לא להתעלם ממצוקותיו של האדם אבל גם לא להיות עיוורים לבעיות הדור. ובכלל, ביסוד התיאולוגיה האתיופיה עומד רעיון מרכזי אחד – העיסוק איננו בשאלה מהן הנסיבות שהביאו את האדם לסיטואציה זאת, אלא איך אנו עוזרים לו לצאת מאותה סיטואציה שנקלע אליה, ללא כל משא פנים ומוסרנות כל מפגש היררכי ושיפוטי.
על מאורות וקרבנות – ד"ר תמר מאיר
מדרש מפורסם לבראשית מתמודד עם הפער בין תחילת הפסוק "את שני המאורות הגדולים…" להמשך הפסוק: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אלא, שלמדרש יש המשך שלא פגשנו בגן, והוא הקושר אותנו לקושי בפסוקי פרשת פנחס:
"אמר ר' פינחס בכל הקרבנות כת' 'ושעיר עזים אחד חטאת' ובראש חודש כת' 'ושעיר עזים אחד לחטאת לה''" (במדבר כח טו) (בראשית רבה ו).
על פי המדרש, הניסוח "חטאת לה'" בקרבנות ראש חודש, מרמז כביכול על כך שהקב"ה צריך לכפר על משהו באמצעות קרבן חטאת. וכך מנוסחים הדברים בבבלי:
"אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כ"ח) לה' – אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח" (חולין ס ע"ב).
על מה מביא הקב"ה כפרה?
בשונה מהסיפור בבבלי ובו הקטנת הירח היא תגובה לטענת הירח שאי אפשר ששני מלכים ימשלו יחד, מדרש בראשית רבה מדבר על בעיה אחרת: הירח נכנס לתחום חברו.
ר' תנחום ר' פינחס בשם ר' סימון: מאחר שהוא קורא אותן גדולים, אתמהא הוא חוזר ופוגם?! אתמהא את המאור הגדול וגו' [ואת המאור הקטון] אתמהא, אלא על ידי שנכנס בתחום חבירו, .
יש הפרדת רשויות וכל אחד מן המאורות אמור למשול ברשות שלו: יום/לילה. אולם כפי שיודע כל מי שמתבונן בשמיים (בשליש הראשון או האחרון של החודש), ניתן להבחין בירח ברקיע גם בשעות היום. על מעשה זה נענש הריח בהקטנה (בלשון ב"ר – פגמו הכתוב. כלומר ייתכן שלא מדובר על פיזיקה אלא על טקסט).
ממילא השאלה זועקת: האם הירח בוחר בכך? האם לא מדובר בחוקי פיזיקה?
"אמר ר' פינחס בכל הקרבנות כת' ושעיר עזים אחד חטאת ובראש חודש כת' ושעיר עזים אחד לחטאת לה', אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שגרמתי לו להיכנס בתחום חבירו…"
אכן. הירח לא לגמרי אשם. והרי זה טבעו. על כך מבקש הקב"ה כפרה בראש חודש. דומני שהמדרש לא מדבר על הירח, אלא עלינו. אנחנו חוטאים, אנחנו נופלים ונכשלים, בפרט בתחומים של קנאה ותחרות. נוכל לומר – זהו טבע האדם. לא אנחנו אשמים. זהו המתח התמידי בין גורל וטבע לבין בחירה חופשית.
קרבן ראש חודש אומר לנו – נכון. אבל קחו אחריות. גם הקב"ה לוקח אחריות.
בפרט כשהכניסה לתחומו של האחר היא לא ברשות:
"…ומה אם זה שנכנס ברשות כך פגמו הכתוב, הנכנס שלא ברשות (אתמהא) על אחת כמה וכמה"