עלון שבתון פרשת שמות ה'תשפ"ד

כתובת האתר של שבתון:    https://shabaton1.co.il/ 

מנהיגות ראויה היא זו המתרחקת מאהבת השלטון, אבל משעה שהיא נמצאת בו, היא רואה את מגמתה היחידה כעשיית טוב לבריות

המנהיג שאינו רוצה להנהיג – הרב יובל שרלו

"מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" – איזה פער גדול יש בין מנהיגם של ישראל, שהוציא את עם ישראל ממצרים וקיבל תורה מסיני למוסרה לישראל, ובין האווירה הפוליטית הקיימת היום. המנהיג שאינו רוצה להנהיג – בכך מייסד משה רבנו את הדמות הראויה והמופלאה שעתידה לעמוד בראש האומה. ההכרה הענוותנית המתבוננת על עצמה ושואלת "מי אנכי", בין אם מדובר בעמידה בפני פרעה, ובין אם מדובר במשימה הגדולה של הוצאת עם ישראל ממצרים: "ובעבור שאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה – השיב הנה אני רועה והוא מלך גדול; ובעבור שאמר והוצא – השיב מי אנכי שאוכל להוציא גוי גדול, שהם בני ישראל" (ראב"ע). דברים אלה מנוגדים כל כך לסגנון השולט בימינו, שבו מצהירים מועמדים להנהגה, כמו גם מבקריהם, כי הם יודעי כל, ראויים להתמנות באופן מוחלט, בהם תלויות הישועה והגאולה, וכי רק הם מסוגלים לבצע את המשימה הגדולה בשלמות.

ישנה חשיבות גדולה להנהגה. לא יהיה זה נכון גם לברוח מהמשימה הגדולה, וככל שסירב משה רבנו למשימה – "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" – נאמר עליו "וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה", ולדעת ראשונים רבים, בעקבות מחלוקת בגמרא על כך, זה גם עלה לו במחיר יקר: "אמר לו רבי יוסי: אף בזו נאמר בו רושם. הלא אהרן אחיך הלוי שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי" (רש"י); ונכדו של רש"י, רשב"ם, ביאר כי סיפור הנחש המבקש להמית את משה כרוך בכך: "וחרון אף עשה רושם לפי הפשט, כאמור לפנינו ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. כדפירשתי אצל יעקב כשנעשה צולע על יריכו".

מדובר אפוא בפרדוקס עמוק. הלהט לשלוט על הבריות, והמבט העצמי שאדם מתבונן על עצמו כאילו הוא הראוי להיות מנהיג, הם כישלון גדול של המנהיגות; מאידך גיסא, הבריחה מהשליחות ומהחובה להיות איש במקום שאין איש – אף היא אינה ראויה. אנו אמורים לבקש מנהיג שרואה את חסרונותיו ואת חוסר התאמתו לתפקיד, אך אינו מתחמק מהשליחות שמוטלת עליו, כאשר הוא המועמד שמסוגל לבצע את השליחות הזו. אין מדובר בהעמדת פנים של "צו התנועה", כי אם בענווה של ממש, ובהכרת הערך העצמי על הטוב והחסר שבו. הדברים משפיעים גם על סגנון ההנהגה, גם על ההתמסרות לטובת האומה ללא האינטרסים האישיים, והתורה מביאה את דברי משה רבנו המעיד על עצמו בפרשת קורח – "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם".

באחד הסיפורים המופלאים הקשורים במפגש אלכסנדר מוקדון עם חכמי הנגב, מביאה הגמרא (תמיד לב ע"א) דו-שיח ביניהם (מתורגם):

אלכסנדרוס שאל אותם "מה יעשה אדם ויהיה מקובל על הבריות?". תשובתם של חכמי ישראל הייתה: "ישנא את המלכות והשלטון", ובמילים של ימינו: "יברח מפוליטיקה". הגמרא מביאה גם את תגובתו של אלכסנדרוס לדברי חכמים: "עצתי טובה יותר מעצתכם – יאהב את המלכות ואת השלטון, ויעשה מכוח אהבה זו טוב לבריות".

כדרכם של דברים, שני הצדדים מבטאים אמת חלקית. מנהיגות ראויה היא זו המתרחקת מאהבת השלטון, אבל משעה שהיא נמצאת בו, היא רואה את מגמתה היחידה כעשיית טוב לבריות.

חובת הדיין להציל עשוק מיד עושקו, ויהא זה כל "עשוק", אפילו מי שאינו יהודי

מנהיג נולד – אביעד הכהן

אחת החידות הגדולות בהיסטוריה האנושית נוגעת למהי נקודת הזמן המדויקת שבה הופך אדם מן השורה ל"מנהיג"? האם זה הרגע שבו מקבל הוא על עצמו תפקיד או כהונה רשמית, שכרוכים בהנהגת ציבור או שמא זרעי המנהיגות – על מאפייניה ותכונותיה – נשתלים בו כבר זמן רב קודם לכן, לעיתים משחר חייו, ורק ביטוים החיצוני מתגלה בחלוף הזמן.

על דרך הכלל, אנו מכירים את תולדות חייהם של מנהיגים רק בהיותם אנשים בוגרים, לעיתים רק בערוב ימיהם. כך, למשל, מן המקרא איננו יודעים כמעט דבר על תולדות אברהם אבינו עד הגיעו לשנת ה-75(!) לחייו, עת נצטווה ללכת מחרן לארץ ישראל. כדרכם, ביקשו חז"ל ל"מלא את החלל" והעניקו לנו עדויות על מעשי אברהם שכבר בגיל 3 הכיר את בוראו, ובעודו ילד כבר ניתץ את אלילי אביו תרח.

כאמור, בדרך כלל אנו פוגשים את המנהיג כשהוא כבר אדם בוגר, בעיצומם של חייו. חריג לכלל זה הוא סיפור חייו של משה רבנו, אדון הנביאים ומופת לכל המנהיגים שבאו אחריו.

בשונה מדתות אחרות, שבהן אבי האומה נולד באופן פלאי, לידת משה רבנו מתוארת כתהליך טבעי לחלוטין. גם ההגה הראשון שמוציא מפיו משה אינו נאום חוצב להבות אש או בעל תוכן פלאי, כדרך הדברים שיישא משה בהמשך חייו, אלא רק קולות של בכי. "והנה נער בוכה". ושמא ביקשה התורה להדגיש בכך את אנושיותו של משה (ומסיבה זו גם מקום קבורתו לא נודע, שלא יהפכונו לאליל).

שלא כאלילי העמים, משה רבנו מתגלה לעינינו בראשית דרכו כאחד האדם. אינו מתנכר לרגשותיו ויודע גם 'לבכות', כשהשעה יפה וצריכה לכך.

"וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד. וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה. וַיְהִי לָהּ לְבֵן. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה. וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ  וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה. וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו. וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו".

33 מילים בסך הכל. שני פסוקים, סמוכים. אך איזו תהום פעורה ביניהם, בין ה"ויגדל" הראשון ל"ויגדל" השני! ה"ילד" הראשון חסר ישע אנונימי, בֵּן בלי שם בֶּן שלושה חודשים, פסיבי לחלוטין. אֵם התינוק מניחה אותו בתיבה. "האחות הגדולה" ניצבת מרחוק לשמור עליו. לימים הוא "מוּבא" אחר כבוד לבת פרעה, כטפל לה, והיא זו שקוראת בשם שילווה את אדון הנביאים ורבבות מצאצאיו.

80(!) שנה חולפות, "חור שחור" שאנו מדלגים עליו בקלילות. והנה לפנינו איש שונה לחלוטין. בניגוד מוחלט ל"ויגדל הילד" הראשון, שלאחריו נותר משה אילם ופסיבי, ה"ויגדל משה" השני מציב לפנינו מנהיג גדול. משה יוצא אל אחיו, רואה בסבלותם ועושה מעשה. כך בשעבוד מצרים, וכך בחלצו את בנות יתרו מפני הרועים שביקשו לגרשן. לא עוד עצימת עיניים או אדישות.

כאשר ביקש הרמב"ם למנות בהלכות סנהדרין את תכונותיו הרצויות של דיין מישראל, הוא כולל בין השאר גם את "ליבו האמיץ": "ובכלל 'אנשי חיל' שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל, כעניין שנאמר 'ויקם משה ויושיען'" (שמות ב, יז). אכן, הבאת הראיה ממשה רבנו, ולא פחות מכך, מהפסוק שעליו נסמך הרמב"ם, אומרת דרשני.

כידוע, על דרך הכלל הרמב"ם נמנע בחיבורו "משנה תורה" מציון מקורות להלכותיו. בשל כך, אף זכה לביקורת חריפה של מבקריו. זאת ועוד: מה טעם הביא דווקא פסוק זה כראיה? והלא היה יכול להביא ראיה משני מעשים דומים שבהם הציל משה רבנו את אחיו: בפעם הראשונה (שמות ב, יא-יב) מציל משה איש עברי מיד מכהו שהיה "איש מצרי", מעשה שבוודאי ראוי להערכה גדולה, וכך, מקל וחומר, בהיות משה רבנו נתון בעקבותיו לסכנת חיים.

בפעם השנייה, למחרת, רואה משה "שני אנשים עברים נצים". אף כאן משה נזעק לעזרת העשוק-המוכה ואמר לו, לאותו רשע: "למה תכה רעך?" (שם, יג), מעשה שבעקבותיו היה חשש ממשי כי ילשינו עליו. באותה שעה היה משה נתון בסכנת מוות עד שהוכרח לברוח מפני פרעה לארץ מדין (שם, יד-טו).

מה טעם מכל שלושת המעשים בחר הרמב"ם להביא ראיה דווקא ממעשה הצלתו של משה את בנות יתרו? מעשה שבזמן התרחשותו עדיין לא היה משה – "משה רבנו", מנהיג ומורה דרך, אלא איש מן השורה, ומכל מקום ברור שלנסיבות אותו מקרה אין כל זיקה לתנאי הכשירות של דיין בבית הדין, שאותם ביקש הרמב"ם לסמוך בדבריו. ועל אחת כמה וכמה שה"עשוקות" במקרה זה לא היו כלל בנות ברית אלא בנותיו של יתרו, כהן עבודה זרה?!

שמא ביקש הרמב"ם ללמדנו את חובת הלב הטבעית והמוסרית של כל אדם, ומקל וחומר חובה המוטלת על הדיין: הצלת עשוק מיד עושקו, ויהא זה כל "עשוק", אפילו מי שאינו יהודי. ואולי מקל וחומר הצלת "עשוק" מעין זה שאינו אלא "עשוקה", אישה מושפלת, שמראש מעמדה היה נחות באותן נסיבות, המגורשת בבוז מן הבאר על ידי "רועים" גברתנים ובריונים.

"למעשה", נצצו עיניו בהתלהבות, "אין אצלנו במשפחה מישהו שאין לו מוח ריאלי. זה בגנים שלנו!"

הנה הדבר החשוב שאתם צריכים לדעת על אספת הורים – אבינועם הרש

השבוע התקיימה בבית הספר שלי אספת הורים.

נזכרתי איך לפני כמה שנים, בבית ספר יסודי אחר, ישבתי באספה מול זוג הורים של תלמידי כיתתי (כיתה ו'), שמאוד היה חשוב להם לדעת כמה הילד שלהם קיבל במבחן במתמטיקה.

אבא שלו, שהציג את עצמו בתור ראש צוות בחברת הייטק מוכרת וידועה בע"מ, ציין בפניי בגאווה לא מוסתרת שמכיתה ג' הוא לא זוכר ולו פעם אחת שבה הוא קיבל במתמטיקה פחות מ-95.

"למעשה", נצצו עיניו בהתלהבות, "אין אצלנו במשפחה מישהו שאין לו מוח ריאלי. זה בגנים שלנו!" סיים בחיוך מנצח. אשתו החרתה החזיקה אחריו ש"כל הילדים שלנו נשלחים ל'סאמר סקול' בלונדון ובארה"ב. הילדים יודעים שהם יכולים לפשל בכל מיני דברים, אבל אין – במתמטיקה ובאנגלית אנחנו לא רואים בעיניים. בזה הם ייתנו את הנשמה שלהם". כשראו ששידרתי אדישות מסוימת נוכח ההתלהבות שלהם, הוסיפו ליתר ביטחון: "אי אפשר להצליח היום בעולם בלי מתמטיקה ואנגלית".

אחרי הסקירה במתמטיקה ואנגלית שהוציאה את ההורים האלו מאושרים ומרוצים הם ביקשו ממני סקירה מהירה גם בשאר המקצועות. וכך, עברתי ציון אחרי ציון, בתורה ובלשון ועוד, ועשיתי נחת להורים המאושרים שהוקירו את גורלם הטוב שהועיד להם בנם.

לבסוף, כחכחתי בגרוני ואמרתי להם: "אחרי שעברנו על כל הציונים שלו, אני רוצה ברשותכם לדבר קצת חינוך. אתמול בטיול השנתי ייעדנו שקית אשפה שתאסוף את כל הפסולת של כל הכיתה. השקית הזו עוברת מתלמיד אחד לשני למשך עשר דקות. בכל פעם שביקשתי ממנו לאסוף את האשפה, הוא התחמק באלגנטיות ובחיוך והעביר את השקית לחבר אחר. כל החברים בכיתה אספו את השקית חוץ ממנו".

אמא שלו חייכה ואמרה לי: "כן, אני מכירה את זה. ככה הוא. גם בבית הוא מתחמק מעבודות הבית. אנחנו מנסים ללמד אותו". הסתכלתי על אביו בניסיון להבין איפה הוא בכל הסיפור, אבל האבא היה עסוק בכלל בסמארטפון שלו. בטח קיבל הודעה ממש חשובה מחברת הייטק שלו.

נותרה לי עוד דקה למפגש איתם. התלבטתי אם לפתוח נושא חדש ולספר להם איך הילד המצטיין שלהם לא מפסיק לרדת על תלמיד אחר בכיתה שלי. איך הוא דורס אותו ומשפיל אותו בפני כל הכיתה, ומבחינתי מדובר במעשים שלא ייעשו, אבל הם כבר התכוננו ללכת והתנצלו כי הם "ממש ממהרים".

קבענו שיחה טלפונית וסיימתי את הפגישה איתם בתחושת תסכול מטורפת. ידעתי שבעולם שפוי הייתי מפסיק את השיחה אחרי שלוש דקות ואומר להם: "תסלחו לי! אבל אני, מחנך בישראל, מצהיר בזאת שהרבה לפני מתמטיקה ואנגלית מעניינות אותי המידות של הילד שלכם. וזה גם מה שאמור לעניין אתכם. כן, הרבה לפני הציונים המדהימים שלו במתמטיקה, באנגלית, בעברית ובתורה".

הייתי אומר להם שמתמטיקה לא תגרום לילד שלהם לעצור טרמפ בחורף לאדם שעומד בתחנה ומחכה שרק יראו אותו, כמו שאנגלית טובה לא תגרום לילד שלהם לראות נשמה של ילד דחוי.

ומאז השיחה הזו, אני משתדל בכל אספת הורים להקצות מקסימום 3 דקות למעבר על ציונים, ובשאר הזמן לומר להורים איך הילד שלהם גדל להיות בן אדם ומה החשבון של הלב שלו.

הורים! ציונים במתמטיקה ובאנגלית תוכלו גם לשמוע בטלפון. תשאירו את הזמן היקר עם המחנך לגלות אם הילד שלכם מרים את הכיסא בסוף היום.

כי התואר הכי חשוב שהוא יוכל להשיג לעצמו הוא לא תואר ראשון או שני. התואר הכי חשוב הוא התואר 'בן אדם'.

מעתה השפעתנו על העולם תהיה בהיותנו עם נבחר ולא כאוסף של בודדים צדיקים

מיעקב לעם ישראל – חזות

יעקב הוא שמו של האיש, יעקב הוא המהות הפיזית של אבינו: עקב, יעקבנו ועקביות. הטיות השם מעידות על תכונותיו, אורח חייו ואפילו על הביוגרפיה ההיסטורית של האיש. לאחר המאבק עם המלאך במעבר יבק הוא מכונה גם ישראל. שמו של האדם מעיד על מטרות חייו. המילה שם הוראתה מטרה כמו: לשם מה? במשמעות של למטרת מה? אכן כולנו שמיים בשל היותנו צאצאים לשם בנו של נח, ששם לעצמו מטרה לגלות את מציאות ה' בעולם. לימים תתבטא שמיות זו בעבריות ולבסוף בישראליות.

המהות היעקבית השתנתה לאחר המפגש עם המלאך למהות הישראלית. מהות חדשה זו ביסודה הינה מטאפיזית. יש בה שני יסודות חדשים: רוחניות גבוהה ("כי שרית עם אלוקים ותוכל") ולאומיות. ישראל אינו שם פרטי, וכל אימת שהתורה תכנה את יעקב בשם ישראל, יש לחפש ולהעמיק בשני יסודות אלו בהקשר של האמירה.

בני ישראל בפשטות הם בניו של ישראל, זהו פשוטו של מקרא: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה" (שמות א, א). אלה הם שמות בניו של בחיר האבות אשר ירדו עימו מצרימה.

גם כאשר הולכת משפחה זו ומתרבה, ממשיכה התורה לכנותם בני ישראל: "וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם" (שמות א, ז). לאמור: אף שהם רבים במספרם, מכונים הם עדיין בני ישראל. בנים במובן הביולוגי הקונקרטי. זהו צעד קדימה ביחס לבני יעקב. הצאצאים כבר מתחילים להתעטף באופן בראשיתי בישראליות, אף שהם אינם מחזיקים בארץ ישראל והם אינם מקיימים עדיין סדרי שלטון ומינהל המעידים על לאומיות. 

בשלב ההתפתחותי הבא פרעה שינה את הסטטוס שלהם, בבואו לגזור עלינו את גזרותיו: "וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ" (שמות א, ט). מפסוק זה אנו למדים כי פרעה אינו מתייחס אלינו יותר כבני ישראל אלא כעם בני ישראל. בפסוק, מעין הקבלה ספרותית בין עמו (=המצרים) לבין עם בני ישראל. הסכנה אליבא דפרעה כבר אינה מבני ישראל, שהם אוסף של יחידים, אלא מישות מטאפיזית חדשה שנוצרה ב'רחם המצרית' – עם בני ישראל. המשמעות של שינוי השם נובעת מהתייחסות פוליטית חדשה אל הלאום ההולך ונוצר לנגד עיניו של העם המצרי. פרעה מגלה עובדה זו לעמו.

הקב"ה ממשיך לקרוא לנו בני ישראל: "וַיַּ֥רְא אֱ-לֹק֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱ-לֹקים" (שמות ב, ה), עד האירוע המכונן של משה בסנה: "וַיֹּ֣אמֶר ה' רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם…" (שמות ג, ז), לכן: "וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם" (שמות ג, י). איזו התרחשות גרמה לשינוי ההגדרה? ראשית, אויבינו הגדירו אותנו לראשונה כעם, ונבחר גואל-מנהיג לעם –  מנהיגות יהודית והכרה בינלאומית.

מעתה, היחס אלינו הוא לעם ולא אל אוסף של בודדים. הכינויים שלנו בהמשך מייצגים תמיד את עם ישראל, כך אנו מוצאים סתם ישראל: "לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל" (שמות ג, טז), וכן: "כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל" (שמות ד, כב), ואפילו עמי סתם: "שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר" (שמות ה, א). פרעה יוצר אפילו וריאציה של כינו גנאי: "וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ" (שמות ה, ה).

הציווי לאברהם אבינו "לך לך מארצך… ואעשך לגוי גדול" מתקיים. מעתה השפעתנו על העולם תהיה בהיותנו עם נבחר ולא אוסף של בודדים צדיקים.

הראשון באומה שיכול היה לומר לראשונה את המילה עמי הוא יעקב בברכו את בניו, הרבה לפני שנהיינו לעם: "וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י" (בראשית מט, כט). יעקב אבינו מת בידיעה שהותיר אחריו לאום, לא רק בודדים ומשפחה.

hazutg@gmail.com

עם ומדינה לא יכולים לנצח במלחמות ולהגיע להישגים, כשיש בקרבם איבה ועוינות והם שרויים במתחים פנימיים

שלילת הדיבור השלילי – הרב ד"ר רונן לוביץ

בעיית הדיבור השלילי הייתה בעיה מהותית בגלות מצרים. ירידת בני ישראל למצרים החלה בדברי יוסף על אחיו: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", דברים שהובילו  למכירת יוסף, הורדתו למצרים, ולירידת יעקב ובניו בעקבותיו.

הדיבור השלילי היה, לדברי חז"ל, גם הסיבה לשעבוד. כשיצא משה מארמון פרעה וניסה להתערב בין שני העברים הנצים, אמר לו אחד מהם: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?" (ב, יד). מסקנת משה מדבריו הייתה: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר", ולדברי המדרש, הדבר שנודע למשה באותו רגע היה מענה לשאלה שהטרידה אותו: "מה חטאו ישראל מכל 70 אומות להיות נרדים בעבודת פרך?" עתה נודע לו שהם חטאו בכך שדיברו דברי הלשנה וקטרוג (שמ"ר, ל). 

שניים משלושת האותות שנתן ה' למשה כשמינה אותו לשליחות, הוסברו על ידי חז"ל כרמז למשה שהוא דיבר "שלא כהוגן" כשאמר על בני ישראל: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי". ה' רמז לו באמצעות אות הנחש ואות היד המצורעת שהוא "תפש מעשה הנחש", וכי "אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני" (שמ"ר ג, יב).

על פי דברי חז"ל אלה, הסביר בעל הכלי יקר מדוע התגלה ה' למשה דווקא בסנה. לדעתו, רמז בכך ה' למשה את הסיבה "שבגללה ישראל שרויין בצרה יותר מכל האומות: לפי שיש בהם דלטורין משמיעים קול ענות בחרופים וגדופים כקוצים הללו המשמיעים קול כשהוא בוער באש. כך ישראל אפילו בזמן שאש הצרות מתלקחת סביביו מכל מקום כל אחד לחבירו קוץ מכאיב וסילון ממאיר כמנהג דורות הללו, וזו עיקר הסיבה לישראל להיות בגלות מצד השנאה והקנאה שביניהם יותר מבכל האומות…".

בספרי חסידות גלות מצרים נקראת "גלות הדיבור", שכן יכולת הדיבור התקין של בני ישראל הייתה בגלות. בכך אפשר להבין גם את העובדה התמוהה שהמנהיג הגדול ביותר, משה רבנו, שבא לגאול את העם ולחולל מהפכה בעולם, התקשה בדיבור והיה "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן ו"לֹא אִישׁ דְּבָרִים". אנשים שמדברים דברים מיותרים ומזיקים, צריכים לראות לנגד עיניהם מנהיג שלא מרבה בדברים.

אומנם במדרש אחר נאמר ש"בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים", ואחד מהם הוא "שלא אמרו לשון הרע" (ויק"ר לב). אפשר להסביר סתירה זו בכך שאחרי שמשה הבין והפנים את רמזי ה' על חובת הזהירות בדיבור שנדרשת לגאולה, הוא הטמיע זאת בבני ישראל, ולקראת היציאה ממצרים הם שינו דרכם והיו ראויים להיגאל.

התבטאויות של אנשים מישראל זה כלפי זה, הן עניין קריטי להצלחתו של העם במערכות צבאיות. על כך לימדו חז"ל כשהשוו את תקופת דוד המלך לתקופת המלך הרשע אחאב: "שבימי דוד התינוקות לא טעמו טעם חטא, והיו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, ולמרות זאת היו יוצאין למלחמה ונופלין, וזאת מפני 'שהיו בהם דלטורין'. לעומת זאת, דורו של אחאב כולן עובדי עבודת כוכבים היו, וע"י שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (ויק"ר כו). בדור של דוד היו גדולי תורה דוגמת דואג, שלדברי חז"ל היה ראש הסנהדרין, ואחיתופל, שדוד קראו "רבי ומורי אלופי ומיודעי", אולם גדולים אלה היו "להוטין אחר לשון הרע", ולכן כשלו במערכות צבאיות.

כיצד קורה שחטא אחד קובע גורלו של עם במלחמה? מדוע דור צדיק כדורו של דוד ספג עונש של כישלון צבאי בגלל לשון הרע, במקום שיקבל שכר על כל מעשיו הטובים, ואילו דור של עובדי עבודה זרה כדורו של אחאב, זכה לשכר במקום שייענש על כל מעשיו הרעים? ייתכן שלא מדובר כאן על שכר ועונש, אלא בתוצאה טבעית. עם ומדינה לא יכולים לנצח במלחמות ולהגיע להישגים והצלחות, כשיש בקרבם איבה ועוינות והם שרויים במתחים פנימיים שמתורגמים למילים חריפות.

בחברה הישראלית של המלחמה הנוכחית הודחק והורחק הדיבור השלילי – "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים". כעת נראה שהיא "לֹא יכולָה עוֹד הַצְּפִינוֹ". הקונצנזוס הלאומי, הלכידות ותחושת האחדות מתחילים להיסדק. השיח הפוליטי חוזר וניעור, ועימו שבות המחלוקות לבעור. האתגר הגדול והחיוני של ימינו אלה הוא להילחם ביחד באויבים החיצוניים, ולהדיר עצמנו ממלחמות היהודים, להרבות בדיבור חיובי ולהצביע על נקודות אור במחנה השני, ועל ידי שלא יהיו בנו דילטורין, נהיה "יוצאין למלחמה ונוצחין".

מהי הצלחה? – לוחמה פסיכולוגית – נעמי (יפֶה) עיני

אנו חיים בעולם המודד הצלחות במישור הפיננסי, החברתי, האישי, הזוגי ובכל זירה מזירות החיים. להצלחה ייחשבו, על פי רוב, הישגים כמותיים של ממון וסטטוס חברתי. אויבה המר של ההצלחה הוא הכישלון, ולמעשה כל תוצאה שאינה השגתו של היעד הפומבי הנכסף.

בימי המלחמה אנו מיטלטלים בתור תבנית בינארית, בין חווית כישלון איומה בכל הנוגע לשמירה על אזרחי המדינה, לחוויית הצלחה, של מיגור הרוע והסכנה. אך תבנית זו מתערערת שוב ושוב לנוכח מורכבות המציאות, וחוויית ההצלחה מיטשטשת עם נפילתם של חיילים, עם ירי דו-צדדי ועם אי-השבתם של כל החטופים.

תפיסת "הכל או כלום" על הצלחה, והערכת הצלחה כשיא חברתי ניכר ובעל תהודה, גובות מחיר כבד מהמחזיקים בהן: רגשות תסכול, ייאוש, שחיקה ופיתוח התנהגות מדודה ונמנעת, שמטרתה הקטנתו למינימום של הסיכוי לכישלון.

אבקש להציע התבוננות שונה במושג הצלחה, המתאימה לימי שגרה וחירום: א. זיהוי ההצלחה כתהליך ולא כתוצאה; ב. יצירת הפרדה בין תוצאה מוחשית לבין המאמץ להשיגה; ג. הגדרת הצלחה, הישג, בשפה שאינה שפת הנכסים אלא שפת הערכים.

• הצלחה כתהליך

החיים הם דינמיים וכך היא ההצלחה: תנועה מתמדת ועקבית של התקדמות וצמצום פערים בין המצוי לרצוי. אדם המצוי בתנועה ומכוון מטרה, מגלם בחייו הצלחה.

• בין הצלחה למאמץ

הישגים רבים אינם פועל יוצא, ישיר ובלעדי של פעולותינו. קבלתנו למשרה נחשקת, למשל, או האופן שבו ילדינו חיים את חייהם כבני אדם בוגרים, מושפעים מגורמים רבים ומגוונים. מאחר שכך, טעות תהיה בידינו לייחס לעצמנו בלעדיות על הישגים מעין אלה, ונכון יותר יהיה לשאול את עצמנו האם התאמצנו די הצורך להשיגם: האם הכשרנו עצמנו כראוי לעבודה? האם הגשנו קורות חיים, התכוננו לריאיון? והאם כשאנחנו מחנכים את ילדינו לאחריות, אנו מציבים בפניהם אתגרים מתאימים? עוקבים אחר הישגיהם? "משחררים" כשצריך? עומדים לצידם גם כשהם משלמים מחיר על שגיאות או כשפעלו שלא לפי השקפתנו? ומה עוד יש בידינו לעשות?

• מנכסים לערכים

מדד ההצלחה במהותו אינו חומרי. משמעו העמוק קשור במידה שבה אנו מצליחים לממש בזירה נתונה, ובחיינו בכלל, ערכים היקרים לליבנו. עם ישראל נלחם כעת על ערכי החיים, הטוב, הרעות והשלום. מכאן שהוא מצליח הצלחה גדולה. גם באבדותיו ובשגיאותיו, ניצחונו ונצחיותו – הם בעצם מימוש ערכיו.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

רק עם הוצאת היד מהחיק והחזרתה לפעולה, חוזרים החיים

לא לשבת בחיבוק ידיים – הרב מאיר נהוראי

מראשית ימיו נתפס משה כסקרן ואכפתי. הוא יוצא מהארמון לראות את אחיו והוא מושיע את בנות יתרו בהגיעו למדין. גם אל מול הסנה הבוער לא נותר משה אדיש – "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל". מצד שני, משה מסרב לקבל את משימת השליחות שהוטלה עליו, להוציא את ישראל ממצרים. גם לאחר שנחשף למראה האותות מעדיף משה להימנע מהשליחות: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח".

במהלך מסע השכנועים מראה הקב"ה למשה שלושה אותות: מטה ההופך לנחש, יד ההופכת למצורעת כשלג, ומים מהיאור ההופכים לדם. שלוש פעולות היוצאות מגדר הטבע כעדות לכך שמשה נשלח על ידי הקב"ה.

דומה שלאותות היו מטרות נוספות. באמצעות שני האותות הראשונים נמתחת ביקורת על משה: האות הראשון היה הנחש שמסמל את חטא לשון הרע, והשני היא היד המצורעת שהיא עונש על לשון הרע. הקב"ה מוכיח את משה על חוסר האמון שלו בעם, שכן יש בכך לשון הרע.

בהתבוננות בתהליך ההחלמה של משה מהצרעת ניתן למצוא מאפיין נוסף. במהלך מכת הצרעת מתבקש משה להכניס את היד לחיקו ולהוציאה (שמות, ד, ו-ז).

המלבי"ם מסביר:

"כי האדם נברא לנטוע ולהיות שותף לה' במעשי בראשית ע"י שיעסוק בדברים שהעולם עומד, והנחת ידו בחיקו היא העצלות והרפיון ממלאכה, שטומן ידו בחיקו ואינו עושה דבר. והראה לו ה' כשיניח ידו בחיקו נעשית מצורעת שזה ציור המיתה, שנחשבה כאלו מתה ובטלה".

לדבריו, מי שמכניס את היד לחיקו  – יושב בחיבוק ידיים, משול למצורע ולמת. רק עם הוצאת היד והחזרתה לפעולה, חוזרים החיים. כך מבקש הקב"ה לשכנע את משה שלא להסס, אלא לצאת ולפעול.

מטרה זהה ניתן למצוא באות האחרון, הפיכת מי היאור לדם, שנחשב כמשמעותי ביותר לא רק משום שפוגע הוא באלוהי מצרים, אלא גם משום שהדם במי היאור מסמל את דמם של התינוקות שנטבחו בעת שהושלכו ליאור ומזכיר לעם את סבלו שם.

הישיבה במצרים במשך שנים רבות הביאה את העם לאדישות. משה מבקש לנפץ את אותה אדישות ולהראות לעם את מי היאור המדממים, על מנת שיבינו שיש לצאת ממצרים מייד. ברגע שמשה יוציא את ידו מחיקו יוכל הוא לפעול ולהנהיג, וברגע שהעם יזכור את עברו באמצעות היאור המדמם, יהיה בכוחם להתנער ולפעול. האדישות מתנפצת בזכות זיכרון העבר שמזכיר לנו שאסור לשבת בחיבוק ידיים.

הטבח הנוראי בשבת שמחת תורה היה צלצול השכמה לפעולות יזומות נגד המרצחים והאויבים שמסביבנו. אסור לשבת יותר בחיבוק ידיים. 

'לקרוא לילד בשמו' – יעקב ספוקויני

"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א-י). מהי אותה התחכמות?

הרמב"ן מסביר זאת כשהוא משתמש באחת מעובדות החיים. אנשים אומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר. משקרים בדרך מתוחכמת. כך נהג פרעה. הוא אמר לבני עמו על בני ישראל "הבה נתחכמה לו", ומייד עבר לביצוע. אין במקרא הוכחה כתובה שהמצרים הכריזו על שינוי במעמדם של בני ישראל מאזרחים לעבדים. עם זאת, בפועל כך עשו. התורה היא שמגלה לנו כי מדובר בְּעַבְדוּת, בכך שמשתמשת בַּפֹּעַל עבד – "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", "עבודה בשדה", "אשר עבדו בהם" ועוד.

הרמב"ן מסביר כי מדובר בתהליך הדרגתי. פרעה לא יצא נגד עם ישראל באופן חזיתי ומיידי. תחילה הטיל עליהם יותר מס, אחר כך חייבם בעבודה קשה, ורק בשלב השלישי שיסה בהם את שוטריו. כך נהג גם בעניין השלכת ילדי ישראל ליאור. ניסה לעשות זאת בחשאי, באמצעות המיילדות, על מנת שלא ייראה כרוצח ילדים. רק כאשר המיילדות לא נשמעו לו, קרא בגלוי לעמו: "כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו". הוא הסית את עמו נגד בני ישראל בקצב איטי אך מתמיד. כך עובדת תעמולה. כך עובדת הסתה. כך עבדה עלילת הדם האנטישמית. כביכול, לא את היהודי חיפשו, אלא רק את אותו אדם שרצח ילד למטרת אפיית מצות.

הנאצים פעלו בשיטת הסלאמי המפורסמת. צעד אחר צעד דחקו את רגלי היהודים מהחברה. תחילה מהעסקה במנגנון הציבורי, המשך בהרחקת הילדים מבתי הספר ועד 'אריזציה' מוחלטת – גניבת הרכוש היהודי. היהודי הפך 'רחוק מן העין – רחוק מן הלב' והדרך להשמדה הייתה סלולה. בהולנד נפתחו מחנות עבודה ליהודים 'מובטלים' כביכול. אחר כך נאמר להם כי יועסקו בגרמניה. הם התלבשו במיטב בגדיהם, וכולם רכשו כרטיסי נסיעה ברכבת שלקחה אותם היישר לאושוויץ.

אפילו שם, במחנה הנורא, לא הבינו מה קורה. במשפט אייכמן נשמעה העדות הבאה:

" – אתה זוכר שיחה עם רופא הולנדי? – כן, רופא יהודי זה היה טרי. כלומר, הוא בא מוסטרבורק [מחנה בהולנד] ושאל אותי: 'תגיד, קולגה, מתי אראה את אשתי וילדיי?' שאלתי אותו: 'מה סיבת השאלה הזאת?' הוא ענה: 'אמרו לי אלה ברמפא בבירקנאו, כי הכשירים לעבודה הולכים למחנה נפרד בו יקבלו טיפול טוב יותר. אחרי שבועיים יהיה מפגש מסוים עם המשפחות לזמן מה'. הוא שאל אותי מתי יהיה המפגש ואיך יהיה המפגש. – סיפרת לו שאין מפגש עם המשפחות? – סיפרתי לו את האמת ואחר כך הצטערתי. – מה הוא אמר לך? – ענה לי: 'לא פלא שהגרמנים מאשימים את היהודים בסיפורי זוועה. זה בלתי אפשרי מה שאתה מספר'. הראיתי לו את הקרימטוריום, שהיה כ-300 מטר מהמחנה שלנו ושאלתי אותו: אתה רואה את הבניין הזה, מה זה? הוא אמר לי זאת מאפייה… – מה קרה לו אחר כך? – כעבור שבועיים נפגשתי איתו במקרה… הוא אמר לי: 'קולגה, אתה צדקת, זהו רצח!" (ד"ר אהרון ביילין, עדות במשפט אייכמן).

כך עובדת תעמולת השקר הערבית נגדנו גם היום. מדברים על 'פתרון שתי המדינות' מבלי לומר "שתי מדינות לאום – יהודית וערבית". כוונתם האמיתית – מדינה אחת נקייה מיהודים, והשנייה – מדינה שתקבל לתחומיה את כלל 'הפליטים' הערבים – כ-5 מיליון נפש. למעשה, זו תהיה מדינה אחת 'מהנהר ועד הים' – מדינה ערבית בה היהודים יהיו מיעוט, אם בכלל.

לפי הרמב"ן, צריך להיזהר היטב ממכבסת מילים. פרעה נמנע מלקרוא לילד העברי בשמו, ונגרר לכך רק כאשר בני עמו כבר סברו שזה או הם או העם העברי. השיח המסתיר הוא פסול ומסוכן. צריך לקרוא לילד בשמו.

Yaakovspok1@gmail.com

גם מנהיג גדול צריך לשלב ידיים עם אחיו כדי להוביל

מהן התכונות הדרושות למנהיג? – קובי פרידחי

בפרשת השבוע אנחנו מתחילים להכיר את דמותו של המנהיג הגדול, משה רבנו. ראשוני חוקרי המנהיגות ניסו להגדיר מהי מנהיגות, בתיאוריות שאוגדו לאחר מכן בשם "גישת התכונות". הם ניסו להסתכל על המנהיגים הגדולים ולמצוא תכונות משותפות, ניסיון שלא ממש צלח.

מנהיגים גדולים שונים בדרכם ובתכונותיהם. גישות חדשות יותר מתמקדות בסיפור חייו של המנהיג ובחוויות שעיצבו אותו להיות מי שהוא, מתוך הבנה שבמנהיגות יש אלמנטים מולדים אבל היא בעיקר מתעצבת לאורך החיים. התכונה המרכזית שאנחנו מוצאים בתחילת דרכו של משה היא האחריות, חוסר היכולת לעמוד מנגד כאשר מתרחש עוול. תכונה זו הולכת, נבנית ומתעצמת בזכות החוויות שנקרות בדרכו של משה.

"ויגדל משה ויצא אל אחיו ויראה בסבלותם" – משה, שגדל בבית פרעה, יוצא לבחון את עם העבדים מחוץ לארמון. "וירא איש מצרי מכה איש עברי" – משה מזהה עוול ולא יכול לשאת אותו. למרות הסכנה הוא פועל, והדבר חוזר על עצמו שוב במריבה בין שני העברים. "ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם" – גם כאן משה לא יכול לעמוד מנגד, לוקח אחריות על הסיטואציה ומתקן את העוול שנגלה לנגד עיניו.

מתוך כך תמוהה תגובתו של משה לקריאתו של אלוקים בסנה. ניתן לפרש את דבריו של הקב"ה כך: ראיתי את האחריות שלך לגבי הכלל, את הרצון שלך לתקן את הרע, את הכמיהה שלך לתקן ולעשות צדק. הנה, אני נותן לך תפקיד רשמי בשליחות אלוקית, ובו תוכל להמשיך בתפקיד הלא רשמי שלקחת על עצמך.

משה הוא גם עניו מאוד, וזו התכונה המרכזית שנלמדת מדמותו לאורך הדורות. אותם חוקרים שניסו למצוא תכונה משותפת למנהיגים, ודאי לא ציינו את הענווה כאחת מהן. אפילו להיפך, נהוג להגיד שאצל המנהיגים הגדולים, גם הטובים שבהם, יש מידה מסוימת של שאיפה לכוח. זה הדלק שמניע אותם להתקדם לעמדות השפעה.

כדי להפוך אדם שיש בו אחריות גדולה, אקטיביות, יוזמה ומצד שני גם ענווה גדולה ואף קושי לעמוד ולדבר מול קהל, למנהיג, צריך מנהיג נוסף שילך עימו בדרך. המכילתא (בא, פרשה א) לומדת מהפסוקים שלפעמים משה קודם לאהרון ולפעמים הפוך: "ששניהם שקולין זה כזה". ההבנה שגם המנהיג הגדול צריך לשלב ידיים עם אחיו כדי להוביל את עם ישראל למטרה היא שיעור חשוב למנהיגים גם היום. לצד התכונות הטובות והחוויות שמעצבות את מנהיגותם, כדי להצליח להוביל באמת צריך שילוב של תכונות שונות עם מידה רבה של אמון ושיתוף פעולה.

עם סיום המלחמה, יעמדו החרדים בפני הציבור המדמם וייאלצו לתת תשובות לשאלות איומות

החרדים כמשל – בני פרל

"בשעה שצרו הרומאים על ירושלים סביב, מחוץ שכלה חרב ובבית שרר הרעב, ובחורי ישראל חגרו שארית כוחם להלחם באויבי עמם בלי כל תקוה לנצחון. באותה שעה, ישבו זקני תלמידי חכמים ביבנה ועסקו בהלכות טומאה וטהרה. אנשי המלחמה אמנם התמרמרו על הפרושים האלה, הפורשים מן הציבור ועוסקים בחיי עולם בעת שאחיהם נתונים לחרב, לביזה ולשבי. אבל אנחנו יודעים עתה כי צדקו הפרושים מהם, כי גבורי ישראל אשר מסרו נפשם על 'חיי שעה' מתו אמנם מות ישרים וזכרם לברכה, אך לא הם במלחמתם הצילו את עמנו מכליה, כי אם אלו הפרושים השלווים, אשר הטיבו לראות מראשית אחרית, כי אפסה כל תקווה לעמם להבנות עוד מחיי שעה, ועל כן שמו את ליבם לחיי עולם".

מי כתב פסקה זו המצדיקה את תלמידי החכמים וממעיטה בערכם של הלוחמים? תוכן הפסקה מתאים לדרך החשיבה החרדית, אך מי שכתבה הוא אחד העם, מההוגים המתועבים ביותר על החרדים. על אחד העם, הוא אשר גינצבורג, נוהגים החרדים להצהיר שגם אם הים היה נקרע לפניו ובמיוחד בשבילו, עדיין היה ממשיך לכפור בכל.

אלא שבפסקה זו, עושה אחד העם מעשה חרדי. הוא מצביע על הערך העצום של מי שעוסק בתוכן על פני מי שנלחם. אמירה שקשה לקבל אותה, אלא אם כן מכירים את ההגות של אחד העם. לדידו של אחד העם, כאשר יוצאים למלחמה, זוהי מלחמה על קיומו של עם ישראל, אך ללא התכונות המיוחדות של עם ישראל, אין על מה להילחם, ואת התכונות הייחודיות של ישראל משיגים לא בשדה הקרב אלא בלימוד הלכות טומאה וטהרה.

האם צודק אחד העם? האם צודקים החרדים? זו אינה שאלה חשובה. השאלה הקריטית היא האם מי שלא חרדי מסוגל להבין שלחרדים יש היגיון משלהם, שמטרתם אינה לחמוק מחובה אלא ליטול על עצמם חובה. זו שאלה שאמורה להיות מופנית גם כנגד החרדים עצמם: האם אתם מסוגלים לקבל שעולם החילוני אינו רק עצלות ויצר הרע, אלא שיש לו רעיונות משלו, שיעדיו אינם אך ממון, תאוות והנאות?

עם סיום המלחמה, יעמדו החרדים בפני הציבור המדמם וייאלצו לתת תשובות לשאלות איומות שיזדעקו מעל הר הרצל ומבתי העלמין הצבאיים האחרים. מדובר ברגע נפיץ ביחסי החרדים אל מול יתר החברה הישראלית. אולם, ברגע הזה טמון גם סיכוי. אם אלו שיתייצבו מול החברה החרדית יהיו מסוגלים להבין שהנחות היסוד של החרדים אינן ניוון, ניצול ועצלות, אלא עולם שונה לחלוטין שמי שלא בא מתוכו לעולם לא יוכל להבין אותו, אם כך תישאל השאלה: ייתכן שנוכל להמשיך לנהל דיון מבלי לקרוע את התפרים האחרונים שנותרו?

תפרים רופפים מאפיינים לא רק את היחס בין החרדים לחילונים. כל החברה בישראל תלויה על בלימה, ולאחר המלחמה העצבים יהיו חשופים יותר והטלאים שאותם ניסינו לתפור כבר לא יצליחו לעמוד במעמסה. הכובד שיוטל לא ינבע מתוכני הוויכוח אלא מחוסר האמון, מכך שתמיד נאשים את הצד שכנגד באינטרס אישי, בהיענות לשטיפת מוח, בניצול ובחוסר נאמנות. העימות עם החרדים הוא דגם לעימותים אחרים.

כי למי שאינו חרדי, קשה עד בלתי אפשרי להבין את ההיגיון הערכי של החרדים, אך הוא חייב להבין שגם החרדים אינם מבינים איזה טעם יש בעולם החילוני. בשיחה של האדמו"ר מוויז'ניץ הקודם, רבי משה יהושע זצ"ל, עם אברכים מהחסידות, קונן האדמו"ר בכאב על החילונים: "מילא עולם הבא אין להם, אבל איזה עולם הזה יש להם? מה כבר יש לחילוני בעולם הזה שלו ליהנות ממנו". קריאת הכאב הזו נבעה מתסכול עמוק, מחוסר הבנה לתופעת החילוניות. האדמו"ר לא הצליח להבין איזה טעם יש בה בכלל.

כיוצא בכך, בכל המחלוקות שצורבות אותנו, צדדי המחלוקת לא מצליחים להבין את אלו החולקים עליהם, ולכן הם אינם נותנים בהם אמון. לאיש ימין ברור שאדם הגיוני לא מסוגל להניח שפניהם של הערבים לשלום, ולכן את מי שמאמין בסיכוי להידברות יאשים באינטרסים או במחלת נפש. לעומתו, איש השמאל לעולם לא יקבל את ההיגיון בשליטה על עם אחר, ולכם יאשים את הימין בגזענות ובטיפשות.

חוסר ההבנה נובע מהנחות יסוד עמוקות שלא ניתן לגשר עליהן. כדי שנוכל להתקיים יחדיו, יש להכיר בכך שאכן עולמות אלו קיימים. כשם שאחד העם חשף בפנינו מקצת מתפיסת העולם החרדית, כך יש להניח שגם אצל מי שאינו חרדי יש תפיסות עולם, ולמעשה אין טעם שלא לייחס אמון לטענות שונות.

כדי לאחות קרעים יש להכיר את הזולת, והדרך להתאמן בהכרה זו היא להתבונן במראה. משה, שמקבל את השליחות להושיע את ישראל, טוען כלפי הקב"ה "והם לא יאמינו בי". הוא רואה בחוסר האמון את הסיכון הגבוה ביותר. משה צודק, אבל הקב"ה טוען כלפיו שהכל מתחיל במשה – אם הוא ייתן אמון בעם, בסופו של דבר, גם אם יהיו מהמורות בדרך, הגאולה תגיע.

המשפט העברי אינו מתייחס להריגת עובר כאל הריגת ילוד

דילול עוברים – הרב אבי רזניקוב

מעמדו של עובר ברחם אמו הוא נושא מורכב, ורבו בו הדעות. ההלכה מקבלת את העובדה הביולוגית שהעובר הוא יצור חי. משיקולים ביולוגיים, לא ניתן למצוא קו ברור המפריד בין עובר שיוגדר כחי לבין כזה שלא יוגדר כחי, ובכל אופן המשפט העברי אינו מתייחס להריגת עובר כאל הריגת ילוד. הבחנה זו מקורה בקביעת העונש למי שגורם הפלה במהלך קטטה "וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה…" (שמות כ"א כ"ב-כ"ג).

קיימות מספר שיטות שונות בהלכה ביחס לחומרת איסור הפלה, מאיסור תורה חמור ועד לאיסורים קלים יותר שמקורם אינו אלא מדברי חכמים. שאלות אלו נחשבות לדיני נפשות, ויש לדון כל מקרה לגופו ובפני מי שראוי לדון בשאלות חמורות שכאלו.

"דין רודף" הינו מושג תלמודי המאפשר להציל את הנרדף בנפשו של הרודף (רמב"ם הל' רוצח, פ"א ה"ח). גם עובר המסכן את שלום האם מוגדר בהלכה כ"רודף", ומותר להרגו כדי להציל את האם, ובתנאי שלא הוציא ראשו, שאז "אין דוחין נפש מפני נפש" (שם ה"ט).

אלא שבמקרה שבו מדובר בריבוי עוברים ברחם אחת, כשאינם מסכנים את חייה של האם אלא אלו את אלו, כל אחד מן העוברים מסכן בעצם חיותו את אחיו ורודף לו, התירו הרבנים האחרונים לדלל חלק מן העוברים. הנימוקים לכך: ראשית, ישנם פוסקים שהתירו את הריגת העובר גם לאחר שהוציא ראשו, ובתנאי שבטוחים שהאם והוולד ימותו שניהם (פנים מאירות ח"ג סי' ח').

שנית, אין מדובר ב"הפחתת עוברים" אלא ב"החייאת עוברים", שהרי במצב הנוכחי כולם בחזקת אבודים, ואינו אלא כהורג מי שהוא כבר בחזקת הרוג, וכעין ההורג תינוק בן שמונה חודשים שאינו חייב עליו משום שפיכות דמים (מקובל היה בתקופת התלמוד שבן ח' אינו חי, יבמות פ').

שלישית, אין הורגים את העובר בידיים אלא בדרך 'גרמא' (הרב זילברשטיין 'אסיא' מ"ז-מ"ח כסלו תש"ן עמ' 7-13). יש שהתירו הפחתה זו מטעם אחר, והוא שאין עובר נחשב כחי לעניינים שונים, רציחה (רמב"ם רוצח פ"ב' ה"ו) וחילול שבת, ועל כן תינוק כזה שאין איסור גמור ברציחתו, ואין חיוב גמור להצלתו מטעם שישמור שבתות הרבה, אין עניין להצילו ומותר להפילו (תחומין כרך י"ז, בין עובר לעובר, הרב פרופ' נחום רבינוביץ עמ' 340-343).

כך גם מובא בשמו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (נשמת אברהם חו"מ סי' תכ"ה ס"ק א' 21). בשאלה את מי או כמה עוברים להוריד, אין ההלכה מתערבת, את זאת יקבעו המומחים לאולטרסאונד מיילדותי, "וראיתן על האבנים" מן הסוג המודרני, כשמגמתם להמשיך דרכן של המיילדות העבריות, "ותחיינה את הילדים".

בניגוד למה שנראה דרך הטבע וההיגיון הפשוט, אצל העם היהודי הנוסחה היא הפוכה

פֶנִיקְס יהודי – אבי רט

בדתות ובמיתולוגיות השונות הפך הפניקס, הוא עוף החול המפורסם, לסמל למשהו שחוזר וצומח שוב ושוב גם לאחר נפילות ומצבים קשים, גם כשחושבים שאין לו סיכוי, גם לאחר מה שנראה כסופו או מותו.

בפרשת שמות, הפותחת בתיאור הירידה לגלות של תחילת העם היהודי, מתוארים שני מצבים שנראה לא ריאליים, לא מעשיים ולא הגיוניים. שני מצבים של פֶנִיקְס.

הפעם הראשונה מתוארת בפסוק שמילותיו הפכו להיות מכוננות ואבן שואבת לאופטימיות גם במצבים הכי קשים: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". לכאורה, כאשר מתעללים, מתאכזרים ומענים אדם או עם, התוצאה היא אובדן וכיליון, אלא שמבט-על על כל ההיסטוריה היהודית מגלה ש"גם בשעות החשוכות של הלילה תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך" את הדרך להתחזק, לפרוץ, להתאושש, להשתקם ולהתרבות. בניגוד למה שנראה דרך הטבע וההיגיון הפשוט, אצל העם היהודי הנוסחה היא בדיוק הפוכה: לא רק שהעינוי לא גורם לכיליון, אלא שכגודל העינוי כן גודל ההתעצמות: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".

המצב השני בפרשה הוא תיאור מכונן בהיסטוריה היהודית, תיאור שהפך לסמל, תיאור שגם הוא נראה לא ריאלי ולא הגיוני ונוגד את דרך הטבע: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר.. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל".

שיח הסנה אומנם נשרף, אך אֵינֶנּוּ אֻכָּל. גם התיאור הזה הפך להיות לסמל לגורל העם היהודי, שגם כששורפים אותו שונאי ישראל לדורותיהם, עם כל הכאב, הסנה אֵינֶנּוּ אֻכָּל, והוא ממשיך לא רק להתקיים אלא גם "כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".

כוחות הגבורה והאחדות המתגלים ומתפרצים בעם ישראל בשבועות האחרונים והקשים, מבטאים את שני התיאורים הללו הפותחים את ספר שמות.

המכות כואבות. תמונות החללים הי"ד ותמונות – ייבדלו לחיים טובים וארוכים – החטופים והשבויים, צורבות את הנשמה. הכאב והעצב הבוקעים מתוכנו למשמע המילים "הותר לפרסום", שורפים את הלב.

דווקא בשעות הקשות הללו, עלינו להעצים את כוח 'הפניקס היהודי' וסגולתו. הכוח לקום ולהתעודד, הכוח להמשיך את הגבורה ואת ה'ביחד', הישראלי שמתעצם עכשיו; הכוח דווקא עכשיו לקיים בנו בכל המובנים – הפיזיים, הערכיים, החברתיים והרוחניים – "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ", ולזכור ש"עוד יבואו ימים טובים… תמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה" (יגל אושרי).

הבחירה במשה ולא באהרון מלמדת שלפעמים בשעת משבר ושינויים היסטוריים, יש צורך במנהיגות מסוג אחר

שינוי בהנהגה בתקופה של שינוי היסטורי – הרב אליעזר חיים שנוולד

ספר שמות פותח במעבר של עם ישראל ממשפחה לעם, ובשינוי ההיסטורי שמתרחש במצרים, ובכלל זה שקיעתו של עם ישראל מחירות לעם משועבד במצרים. הפרשה מתארת גם את ההחרפה ההדרגתית של השעבוד: "שמיד שנפטר יעקב התחילו לשעבד בהם מעט" (דעת זקנים בראשית מז, כח), למרות שיוסף היה עדיין משנה למלך (שם).

תהליך השעבוד המדורג הובל על ידי המצרים כמזימה מתוחכמת, כדי לרכך את ההתנגדות של עם ישראל, לנרמל את השעבוד ולהפכו להרגל: "שכשנפטר יעקב התחילו לשעבדן בשכר, ולאחר מיתת השבטים התחילו לשעבדן בחנם. אי נמי כשמת יעקב נשתעבדו בהן בפה רך ובמות השבטים בפרך" (הרע"ב שם). ייתכן שאף ההנהגה לא הבחינה בכך.

עם ישראל נאנק תחת עול השעבוד, וגם הנהגתו הייתה חסרת אונים: "עמרם גדול הדור היה כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' אמר לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו! עמדו כולן וגירשו את נשותיהן! אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה… וכו'" (סוטה יב א).

ההנהגה הקיימת לא התאימה להנהיג את העם במצב המשברי שנוצר, ולהובילו לשחרור מהשעבוד וליציאה ממצרים. נדרשה הנהגה מסוג אחר!

התורה מתארת את ההתגלות של הקב"ה למשה רבנו בסנה, ואת הדרישה למנותו כמנהיג העם שיעמוד מול האימפריה המצרית ויוציא את העם ממצרים. משה רבנו נרתע מגודל השליחות וחשש שלא יזכה לאמון העם: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ד'" (שמות ד, א). על פי חז"ל, הקב"ה 'נזף' בו על הטלת הספק באמון העם: "אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין" (שבת צז א).

אולם, ניתן גם 'לסנגר' על משה רבנו. לחששו היה על מה להסתמך. מינויו הוא בלתי צפוי, הוא אינו מוכר לעם די הצורך, ואינו ידוע כדמות מובילה שניתן לסמוך עליה באותה מציאות שחוו: "והנה משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות, וגם לא נודע בקדושה וחסידות, שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של פרעה ועוסק בחכמות חיצוניות, ומלובש ומדבר כמצרי, וכו'. ולפי דעות בני האדם היה ראוי יותר שיתראה ה' לאהרון קדוש ד' שהיה נביא עוד במצרים וכו'. וזאת היתה טענת משה רבינו שיאמרו ישראל 'לא נראה אליך ד". (הנצי"ב 'אחרית כראשית' 'הסכמה' לספר "ילקוט א"י").

הבחירה במשה ולא באהרון מלמדת שלפעמים בשעת משבר, יש צורך במנהיגות מסוג אחר, שתיתן מענה לאתגרים החדשים ותשיב את התקווה. אולם, יש כאלה שדווקא בשעה זו נושאים עיניים בתקווה למנהיגות הקיימת והמוכרת, אך הם עלולים לנחול אכזבה משום שכשמשתנה המצב, המנהיגות הקיימת עשויה לא להתאים. בשעה של שינוי נדרשת מנהיגות שונה המתאימה למאפיינים של השינויים והזמן "פרנס לפי דורו" (ערכין יז א). זה הזמן למנהיגים חדשים, גם אם לפני כן היו אנונימיים. אולם, אז יש שמעלים ספקות במידת התאמתם להנהגה, משום שהם לא היו מוכרים.

על כן, נדרש הקב"ה לתת למשה 'אות' שיבטא את מהות ה'מהפך' המתבקש בהנהגה, ויורה על התאמתו: "ועל זה הראה הקב"ה אות המטה שנהפך לנחש. והיה ראש המטה לראש הנחש וקצה המטה לזנב הנחש. וציווהו ה' לאחוז בזנבו ונתהפך למטה, והיה ראוי להיות שוב קצה המטה מה שאין מקום לתופשו כך בכפו, אבל לא כן היה, אלא 'ויהי למטה בכפו', היינו שנתהפך קצה המטה להיות לראש המטה וכדרך שתופשים המטה בכף. ובזה, הראה שאף על פי שאינך כדאי בעיניהם אלא להיות זנב לאריות. מכל מקום בזכות האבות נהפך משה רבנו ראש מנהיגי הדור שהוא משל ל'מטה' ו'שבט'" (הנצי"ב שם, ובהע"ד).

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

הקהילה האתיופית הצליחה באופן מפליא לחבר בין סוגי המנהיגות השונים וליצור מנהיגות משותפת

גוונים של מנהיגות – הרב ד"ר שלום שרון

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". יוסף היה דמות דומיננטית מאוד במצרים. על רקע זה היינו מצפים שמלך מצרים יכיר היטב את פועלו של יוסף ואת אישיותו. בניגוד להנחה זו, התורה מספרת לנו שהמלך החדש לא ידע את יוסף. מה הכוונה במילה לא ידע? נתבונן בפסוק מספר בראשית: "והאדם ידע את חוה אשתו". מה הכוונה שהאדם לא ידע אותה? כהרגלנו, נטייל מעט בעולם המחשבה של יהדות אתיופיה, ונחזור לענות על שאלותינו.

על השאלה מה נדרש ממנהיג בבית ישראל – יכולת לדרוש או ייחוס – ענה מנגשה: "כאשר אתה הולך בלילה חשוך, ואין אתה יודע מהי הדרך – מה אתה עושה? מדליק נר. כהין הוא הנר של הקהילה. מי הדריך את עם ישראל במדבר? ה' הלך איתם בלילה על ידי עמוד האש וביום על ידי עמוד ענן". מדבריו נראה שכוחו של הכהין מגיע לא מהדרשה ומהפלפול, אלא מהאמונה, הכניעה וקבלת סמכות. הכהין, מעצם תפקידו, הוא סוג של נביא – הוא נחשב לשלוחו של א-לוהים, ודבריו אמת. מאז ומעולם כונו המנהיגים הרוחניים של יהודי אתיופיה כהנים, לא משום שהם צאצאי אהרון הכהן. בבית ישראל אין כוהנים ולוויים מיוחסים, כולם ישראלים – אלא משום ששימשו בתפקיד אהרון הכהן בשעתו. הכהנוץ' היו הלב של בית ישראל. לב זה פעם לאורך אלפי שנים והכריע הכרעות הרות גורל, ולכן בית ישראל רואים בכהין אב רוחני ועושים כל מה שהוא אומר.

תפקיד הכהין אינו עובר בירושה. על פי עדותו של כהין מנטסנוט אלי וונדה, יש שלושה שלבים בתהליך ההסמכה: בשלב הראשון התלמיד מקבל את ההסמכה מרבו האישי; בשלב השני הוא מקבל את ההסמכה מהנזיר היהודי; בשלב השלישי, לאחר שירות הקהילה בכפר למשך שנה, הקהילה מקבלת אותו ככהין. כלומר, מי שמסמיך את הכהין למנהיג רוחני של קהילה היא הקהילה, ולא הממסד. ברגע שהיא מקבלת אותו כמנהיג רוחני, היא מקבלת אותו בלא עוררין והוא בעיניה דומה למלאך צבאות.

דוגמה לבחירה של מנהיג ולתכונות הנדרשות ממנהיג, אנו מוצאים אצל חכמי הגמרא. האירוע שבו על פי האגדה מוּנָה הלל לנשיא הסנהדרין בירושלים, היה כרוך ביכולתו לתת מענה להתלבטות הלכתית בעניין שחיטת קורבן פסח בערב שבת. הסיפור מופיע בבלי (פסחים ס') וכן בתלמוד הירושלמי (פסחים ו, לג, טור א).

בשני התלמודים מתוארים הפרמטרים לקביעה אם אדם מתאים להנהגה דתית, ושניהם מלמדים על סולם הערכים והאמונות של הקבוצה. בתלמוד הבבלי הלל צריך להוכיח את יכולותיו הדרשניות, ואילו בתלמוד הירושלמי עליו לספק אילן יוחסין למדני לפסיקתו; בתלמוד הבבלי נבחנת יצירתיות למדנית, ואילו בתלמוד הירושלמי בודקים את המסורת שהוא נושא. בני בתירא, שכנראה היו המנהיגים באותו הזמן, שואלים את הלל שאלה. לשאלה זו יש שתי גרסאות: בבבלי נאמר "אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?", וגרסת הירושלמי היא: "אמרו לו שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת או לאו?".

לדברי ד"ר אריאל פיקאר: "ההבדל הדק בין השאלה: 'האם אתה יודע?' לבין השאלה 'האם שמעת?' […] גרסת הבבלי רואה ביכולת הדרשנית האנושית של החכם את מקור כוחו ועוצמתו. השליטה בכלי המדרש והיכולת לפתור בעזרת כלים אלו בעיה הלכתית, הן המעניקות לו סמכות. לעומת זאת, על פי הירושלמי עיקר כוחו של החכם הוא בהיותו נושא אותנטי של מסורת קדומה – כלומר, בכך ש"שמע ממישהו שהיה לפניו".

על פי זה, ישנם שני סוגי מנהיגים: האחד – מנהיג שכוחו הוא מעצמו, מכוח הנאום והדרוש, וביכולתו למשוך את הציבור; והסוג השני של מנהיג הוא זה שמונחת על הציבור מכוח ייחוסו. הקהילה האתיופית הצליחה באופן מפליא לחבר ביניהם. סוג של חיבור בין שני אישים שונים בין פרעה לאדם הראשון. כל אחד לחוד הוא אסון. החיבור ביניהם הוא ברכה.

לפי הפרשנים ידיעה הוא מלשון התקשרות והתחברות. לא רק שהאדם לא הכיר את חווה, הוא ידע אותה, היה מחובר אליה בקשר תודעתי ופיזי עד כדי התבטלות כלפיה. לפי זה "לא ידע את יוסף" זה לא שבאמת המלך לא הכיר את יוסף. הוא הכיר היטב מיהו יוסף, ולפי חז"ל עשה עצמו כאילו לא ידעו (סוטה יא, א). מדרש רבה מסביר שהעם המצרי ביקש להתנכל לעם ישראל. המלך היה צריך להכריע בין מורשתו של יוסף לבין כיסאו שלו. הוא הכריע – את הכיסא.

יהודי אתיופיה הצליחו באופן נדיר ליצור מנהיגות משותפת שבה המנהיג מקבל כוחו מהקהל והציבור מקבל את כוחו מהמנהיג. הקס עבור הקהילה הוא כמו אור בחשכה. הקהילה הולכת אחריו ללא עוררין.