אחרי
חורבן בית המקדש לא הייתה עוד אפשרות לקיים את הטקס של עבודת
הכוהן הגדול ביום הכיפורים, והתפילות תפסו את מקומם של
והעבודה בבית המקדש. כדי לזכור ולהזכיר את הטקס המיוחד שהתקיים
במקדש ביום הכיפורים, נכתבה תפילה הנקראת "סדר העבודה".
תפילה זו של יום הכיפורים מתארת את הטקס על כל שלביו ופרטיו,
והיא נחשבת לתפילה מרכזית ביום הכיפורים.
כאמור, הצום - האיסור לאכול ולשתות - הוא הציווי המיוחד ליום
הכיפורים, המבדיל אותו מכל החגים האחרים, שבהם נוהגים לאכול
ולשתות ואף לקיים סעודות חגיגיות. ולכן אופיו של יום הכיפורים
בא לידי ביטוי בעיקר בבית הכנסת:
ביום הכיפורים נוהגים להתפלל בבית הכנסת במשך כל היום, כמעט
ללא הפסקה. על-פי המסורת היהודית מתעלמים ביום זה מכול הצרכים
הגופניים: אכילה, שתייה, רחיצה, וכן מפעולות רגילות אחרות, ומקדישים
את כל שעות היום לתפילה בבית הכנסת ולחשבון נפש.
שילוב זה של צום ותפילה מופיע כבר במקרא כשתי פעולות שמטרתן
ביטול גזירות רעות.
מקום חשוב בתפילות יום הכיפורים יש לווידוי, עליו חוזרים מספר
פעמים בכל אחת מתפילות יום הכיפורים. המתפלל מתוודה על חטאיו
וחטאי כלל הציבור (לפי סדר הא"ב), הכוללים מעשים והתנהגויות
שליליות כלפי הזולת: זלזול הורים ומורים, טיפשות פה, לשון הרע,
עזות מצח, קלות ראש, רכילות, שנאת חינם ועוד.
תפילות יום הכיפורים כוללות: תפילת ערבית בליל יום הכיפורים,
תפילת שחרית
בבוקר יום הכיפורים, תפילת מוסף (אחרי שחרית), תפילת מנחה אחרי
הצהריים ותפילת נעילה
ברכת הבנים
מנהג ישראל בכמה עדות הוא שהאב
מברך את בניו ובנותיו בכל ליל שבת, ובפרט בכניסת יום הכיפורים.
הרב יששכר יעקובסון מציין בספרו "נתיב בינה" (משם
מקורות נוספים המובאים במאמר זה) שהמקור הקדום ביותר, הידוע
לו, למנהג זה הוא הספר "מעבר יבוק", אשר חברו ר' אהרון
ברכיה בר משה ממודינא (המאה ה- 17). בחלק "שפתי רננות"
(פ' מג) כותב מחברו:
אמרו בפרק גידול בנים: שישים אדם ידו על ראש הקטן המתברך שנאמר
(בראשית מח,יד) "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים
וגו'" וכתוב (פסוק כ) "ויברכם ביום ההוא לאמור, בך
יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה וגו'". כי ביד
האדם ט"ו פרקים כמניין ט"ו תיבות שבברכת כוהנים. לאמור:
יכולו על ראשך הברכות שבשלושה פסוקים אלה, שהם ט"ו. והמנהג
לברך בשבת קודש, ובפרט בלילי שבת, סוד שבת מלכתא ובסוד נפש יתרה,
שעל המברך והמתברך יכולו הברכות. ועוד, כי אין שטן ופגע רע בשבת
שיקטרג על הברכה... וצורך גבוה הוא לברך את בניו בשבת. ואם יש
לו בת, גם היא בברכה. ובפרט בליל שבת, והמשכיל יבין מעצמו כי
כנים דברנו.
מספר זה נראה שמקור המנהג הוא בספרי המקובלים. המחבר מדגיש את
הקשר בין הברכה לבין השבת, שבה, לפי הקבלה, אין רשות לשטן לקטרג.
המקור הקבלי למנהג זה ניכר מסיום דבריו - "והמשכיל יבין
מעצמו...". מסגנון דבריו ניכר שבזמן חיבור הספר (במאה ה-
17) עדיין לא היה המנהג נפוץ, והיה עדיין צורך לעודד את קיומו
בספר "מעבר יבוק" ציין מחברו סיבות קבליות לברך דווקא
בליל שבת. הסיבה האחת נעוצה בסגולה המיוחדת לשבת, המתבטאת גם
בנשמה היתרה. נשמה זו - טהורה היא ולא הזדהמה בששת ימי המעשה,
ולכן האב מנצלה ומברך דווקא בעזרתה את בניו, וגם הוא עצמו מתברך
ע"י ברכתו. טעם נוסף קשור גם הוא בתפיסה הקבלית שהשטן מקטרג
בכל ימות השנה, ועלול לקטרג גם על ברכת האב. אך בשבת, כאשר אין
לשטן פתחון פה, זוהי שעת הכושר לברך את הילדים. הריעב"ץ,
כפי שצוטט לעיל בפרק א' הביא אף הוא שבליל שבת חל השפע, ודווקא
הבנים הקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא מסוגלים שעל ידם יתפשט
השפע עוד יותר. בסידור "אור זרוע לצדיק" מביא מחברו
(וכן הביא בעל "בשמים ראש" המובא בסידור "אוצר
התפילות") טעם השייך יותר ל"נגלה": לפעמים בימי
חול האב והאם מקללים את בניהם מרוב צער או מחמת איזו סיבה שהיא.
ולכן בשבת, בזמן השמחה, מבטלים אותן הקללות ע"י הברכות,
"ויהפוך ה' את הקללה לברכה, והעת גורמת שגם המלאך הרע יענה
אמן על כך." במלאך הרע הכוונה למובא בגמרא במס' שבת קיט,ב
על אודות שני המלאכים המלווים כל אדם בדרכו מבית הכנסת לביתו
בליל שבת. המלאך הרע עונה בעל כורחו אמן כשהוא רואה כיצד הבית
מוכן לשבת, ובכלל זה - כך ע"פ התוספת הנ"ל - גם כשהוא
שומע כיצד מתקן האב את יחסו לבניו בעת שמחה זו.
בליל שבת מתכנסת כל המשפחה יחדיו לסעודה משותפת, דבר שהוא נדיר
בימות החול. זוהי שעת הכושר לחזק את הדבק המקשר את המשפחה. וכך
ניסח זאת ד"ר וואהרמן בספרו "חגי ישראל ומועדיו":
"מנהג הברכה לבנים מבוסס כנראה על הרעיון של 'מנוחת שלום
ושלוה' שצריכה לשרור בבית היהודי ביום השבת. שלום ושלוה בין
איש לאשתו ובין אבות לבנים".
שעה זו יפה היא לחזור ולשתף את הקב"ה בבניינה של המשפחה,
שהרי "שלושה שותפים הם באדם - הקב"ה, אביו ואימו".
אדרבה, טעם זה מעורר את השאלה מדוע לא לנהוג בכל יום שיברך האב
את בניו. ואכן בשו"ת חתם-
סופר (או"ח סי' כג) כתב שלא נהגו כך, כיון שבכל ימות השנה
אדם טרוד ואינו פנוי, ולכן אינו יכול לכוון היטב בתפילתו ובברכתו.
לכן - כך הוא מבאר - מברכים דווקא בשבת וביום-טוב.
|
|
