בחושבנו על ראש השנה עולים לנגד עינינו התפוח הטבול בדבש, הרימון
ושאר מאכלים, אך במהותו ראש השנה הוא מועד של תשובה, מתן דין ותפילה.
ראש השנה הוא החג היחיד שחל בראש חודש (א בתשרי). ראש השנה נחוג
במשך יומיים רצופים - בשני הימים הראשונים של חודש תשרי. שני ימים
אלו נחשבים למעשה לחג אחד ארוך, הנקרא בארמית "יומא אריכתא"
(=יום ארוך). השם "ראש השנה" נזכר לראשונה במשנה. בתורה
נקרא החג "יום תרועה" (במדבר כ"ט 1) או "זיכרון
תרועה" (ויקרא כ"ג 24). השם "יום תרועה" קשור
למצווה
המיוחדת לחג זה: השמעת
קול תרועה . כאמור, במשנה נקבעו מספר התחלות שנה. אולם החשובה
מכולן היא בראש השנה, ועל כן תאריך זה הנו היחיד שזכה לכינוי "ראש
השנה".
על-פי המסורת היהודית, ראש השנה, שלא כמו חגי ישראל האחרים, איננו
חג של עם ישראל בלבד. ראש השנה הוא חג אוניברסלי, כלל אנושי: ראש
השנה הוא יום הדין "לכל באי עולם". ומדוע נבחר דווקא
ראש השנה כיום הדין לכל העולם? אחת התשובות היא, שהעולם נברא בחודש
תשרי, ולכן ראש השנה מציין לא רק את תחילת השנה אלא גם את תחילת
האנושות. במסורת היהודית נשתקעה התפיסה לפיה בראש השנה נסתיימה
בריאת העולם.
משום כך מזכירים בתפילות ראש השנה גם את תחילת ההיסטוריה האנושית,
לדוגמה: את סיפור נח והמבול. למועד זה גם חשיבות סמלית רבה, בהיותו
מועד חידוש עבודת המזבח בבית המקדש בתקופת עזרא. מועד זה לא בכדי
נבחר ע"י עזרא, שהסתמך ודאי על חשיבות היום מן הצו המקראי
הקדום שבספר ויקרא.
בראש השנה נידון האדם על מעשיו בשנה שחלפה. בתפילות ראש השנה מתואר
יום הדין, ובו כל בני האדם עוברים בפני אלוהים , השופט כל אחד
ואחד מהם על מעשיו. אולם לא רק בני אדם כיחידים נידונים בראש השנה,
אלא גם עמים ומדינות: "ועל המדינות בו (=בראש השנה, ביום
הדין) ייאמר: איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע"
מנהגי ראש השנה
- בשחרית ערב ראש השנה אין אומרים
וידוי, ולא תחנון ונפילת אפיים. ואין אומרים "למנצח
וכו' יענך ה'", ולא "תפילה לדוד". ואין
אומרים צידוק הדין.משכימים לאמירת סליחות, ולאחר שחרית
עושים התרת נדרים. בעל יכול להתיר עבור אשתו אם ביקש
הסכמתה
- בערב ראש השנה נוהגים לעשות "התרת
נדרים" אחרי הסליחות לפני התפילה, שכל מי שאינו
מקיים את נדריו הוא בנידוי, וכל מי שהוא בנידוי אין
תפילתו מקובלת עד ארבעים יום (עיין כה"ח תקפא ס"ק
יב, יט). ועיין בתחילת הלכות חודש אלול דיני התרת נדרים
בארוכה.
- יזהר מאד במנחה, שהיא התפילה האחרונה
של השנה ומי שמתענה כל היום יאמר "עננו",
אך אין אומרים "עננו" בחזרה (עיין בא"ח
ניצבים ב).
- מנהג טוב ללכת להשתטח על קברי צדיקים
כדי שיבקשו עלינו רחמים.
- רצוי לפני יום הדין שישלם אדם כל
חובותיו הכספיים בין ליחיד ובין לציבור, וכן יתפייס
עם מי שצריך בעוד מועד.
- נהגו נשים ללבוש בראש השנה בגדים
לבנים נאים מאימת הדין, ככתוב "גילו ברעדה".
- נוהגים לטבול במקווה. ומי שאינו
יכול, ישפוך כתשעה קבין מים (כ-12 ו- 1/3 ליטר מים)
ויכול לעשות זאת על ידי הברז במקלחת.
- נמנעים מהכנת מאכלים חמוצים בר"ה
וכן מאכילת אגוזים או שקדים. וערוך השולחן התיר מאכלים
חריפים.
- תחנון והשתתחות על קברי צדיקים
יש נוהגין לילך בערב ראש השנה להשתטח
על קברי הצדיקים (רמ"א תקפא ע יד), ונותנים שם צדקה
לעניים, ומרבים בתחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ
המה שימליצו טוב בעדנו ביום הדין. ועוד כי מקום קבורת הצדיקים,
הוא מקום קדוש וטהור והתפילה מקובלת שם ביותר בהיותה על
אדמת קודש. ויבקש האדם שיעשה הקב"ה חסד בזכות הצדיקים.
אבל לא יתפלל אל המתים עצמם שלא יהיה ח"ו בכלל "ודורש
אל המתים" (בא"ח ניצבים ב. כה"ח תקפא ס"ק
צה משנ"ב ס"ק כז). אין לילך על קבר אחד שתי פעמים
ביום אחד. אמנם אם חשב כך בלבבו בפעם הראשונה, מותר (כה"ח
שם ס"ק צו משנ"ב ס"ק כז). מותר לקרוא תהלים
ליד קברי צדיקים אך אסור להתפלל שם תפילת חיוב משום "לועג
לרש". כמו כן אין להכנס לבית הקברות עם ציציות מגולות
(שם ס"ע טז וסימן שסז ס"ע ג ד). לא טוב לקרוא
כתב בולט שעל גבי המצבה, ומי שעושה כן מסתכן בשכחה (עיין
הוריות יג: וזב"צ קטז) טוב לטבול במקוה לפני הכניסה
לבית הקברות ואחרי היציאה ממנו. ואם אינו יכול לטבול אחרי
היציאה לפחות יטול את ידיו בלי כלי ובלי ברכה. (עיין כה"ח
תקפא ס"ק צ) וטוב לתת צדקה ביום זה. ו"צדקה תציל
ממות" (רמ"א שם סע' ד. כה"ח שם ס"ק
צז) כהנים לא יכולים להכנס לבית הקברות, ועל כן יעמדו מחוץ
לבית הקברות במרחק ד' אמות מהקברים ויתפללו שם (עיין יו"ד
שפט ושעא ס"ע ה) כדאי וראוי שנשים לא תלכנה כלל לבית
הקברות, ועל אחת כמה וכמה בימי נידותן. ואם יש להן מזה בושה
או עוגמת נפש, יעמדו במרחק ד' אמות מהקברים (עיין שו"ע
יו"ד שנט סע' ב. ב"י שם ס"ק ב) כאשר בא אל
בית הקברות, אם לא ראה את הקברים שלושים יום צריך לברך.
ונהגו לברך בלי שם ומלכות. ישים יד שמאלו על הקבר, ויאמר:
"וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת
נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִ’יתָ‘ כְּגַן רָוֶה
וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָֽיו: תִּשְׁכַּב
בְּשָׁלוֹם וְתִישַׁן בְּשָׁלוֹם עַד בּוֹא מְנָחֵם מַשְׁמִיעַ
שָׁלוֹם" וכששם את ידו יכווין בפסוק "ונחך"
שיש בו ט"ו תיבות כמניין קשרי היד (ברכ"י סי'
רכד). ונוהגים להניח אבן על ציון הצדיק ולהדליק לידו נר
(כה"ח תקפא ס"ק צב)
|
|
|
