"ועניתם את נפשותיכם"

• כשתקנו הנביאים אחר חורבן בית המקדש הראשון ארבעה צומות, תיקנום כדוגמת צום יום הכיפורים, שבדרך כלל תקנות חכמים הם כדוגמת מה שנקבע בתורה. וכיוון שצום יום הכיפורים נמשך יממה שלמה כך גם תיקנו את ארבעת הצומות. וכשם שבצום הכיפורים אסורים בחמישה ענויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, כך תקנו גם בצומות על החורבן. וכן נהגו במשך שבעים שנות גלות בבל.
• וכשחזרו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני נתבטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח, יט): "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי (בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (ג' בתשרי) וצום העשירי (י' בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".
• וכשנחרב בית המקדש השני, חזרו לקיים אותם הצומות. וכך נהגו במשך כל השנים הקשות שאחר חורבן בית המקדש השני, שנים שבהן התחולל מרד בר כוכבא וחורבן ביתר ויהודה. נמצא שדין הצומות תלוי במצבנו הלאומי. בתקופת גזרות ושמד חייבים לצום באותם הצומות. וכשבית המקדש בנוי, ימי הצום הופכים לימי ששון ושמחה.
• ובמצב ביניים, כשמצד אחד בית המקדש חרב, ומנגד אין עלינו גזרות קשות, כפי שהיה, למשל, בתקופת רבי יהודה הנשיא, דין הצומות תלוי ברצונם של ישראל, "רצו - מתענין, רצו - אין מתענין". אבל בתשעה באב, כיוון שנכפלו בו הצרות, ששני בתי המקדש נחרבו בו, גם במצב הביניים חייבים לצום, ואין הדבר תלוי ברצון (ר"ה יח, ב).
• למעשה נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בכל הצומות, וממילא חובה על כל אחד מישראל לצום בהם. וכך הדין עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, שאז יהפכו ימי הצומות לימי שמחה וששון.