בלילה הראשון של החג נוטל הנכנס לסוכה כוס יין ומברך ארבע ברכות: ראשונה על היין, שניה על קידוש היום, שלישית "לישב בסוכה", וברכת "שהחיינו". לאחר הברכות אוכלים הסעודה. שאר הסעודות ושתיית יין במהלך החג אין בהן צורך בקידוש. הברכות על קידוש
היום ו"שהחיינו", מאחר ואמרן ביום הראשון לחג, שוב אין צריך לחזור עליהן בשאר ימי החג. אולם המהדרין מקפידים על ברכת לישב
בסוכה מדי כניסתם לסוכה במהלך כל ימי החג טרם כל ארוחותיהם בסוכה. בעניין ברכת לישב בסוכה נחלקים הפוסקים, ויש המחמירים ומורים על ברכה זו כל אימת שנכנסים לסוכה, ויש המחמירים פחות וגורסים פעמיים בכל ימות החג.

שמחת בית השואבה

דברי הרמב"ם בסוף הלכות לולב על שמחה זו: "אף על פי שכל המועדות מיצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים", וכיצד היו עושים ערב יום טוב הראשון היו מתקנים במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילים לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילים מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה." וממשיך הרמב"ם ואומר "והיאך הייתה שמחה זו, החליל מכה ומנגנים בכינור ובנבלים ובמצלתיים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה - בפה, ורוקדים ומספקים ומטפחים ומפזזים ומכרכרים כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותשבחות, ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. ומיצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדים ומספקים ומנגנים ומשמחים במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע". ועוד אמרו חכמינו ז"ל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו! ושמחה זו הייתה כל לילה ממי חול המועד עד הבוקר והיו פרחי הכוהנים מעלים ארבעה אבוקות של אור אשר כל ירושלים הייתה מוארת מהם ונשמע קול השמחה עד יריחו!אשרי עיין אשר ראתה כל אלו.והיו בימינו נוהגים אנו לעשות זכר לשמחה זו בימי חול המועד כל אחד במקומו ועירו.

מגילת קהלת

את מגילת קהלת קוראים ביום שבת
מגילת קֹהֶלֶת, אחת מחמש המגילות במקרא , נכללת בקובץ ספרי הכתובים . שם הספר לקוח ממשפט הפתיחה שלו - "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים" - והמסורת זיהתה את קהלת ודברי החוכמה שלו עם שלמה המלך . המגילה נקראת בקהילות ישראל בחג הסוכות.
זהו אוסף של כעשרים יחידות שבכל אחת מהן המחבר דן בנושא מסוים; בכל אחת הוא מעלה חוכמה שמרנית-פשטנית מקובלת, ומעמיד תחתיה השקפה מתוחכמת, מורכבת ופסימית יותר.
הספר פותח בהכרזה על אפסות האדם - "הבל הבלים", כל העולם כולו אבסורד המתנהל במחזוריות שאין לשנותה. הכול גזור וקבוע, ובסופו של דבר המוות משיג ומבלה את הכול. קהלת גם מטיל ספק בחוכמת האדם ובנסיונו להבין את העולם. מה יתרון אפוא לחכם על פני הכסיל? והוא הדין עם החוטא, כי לשניהם אורב המוות. גם בהדוניזם, ברדיפת ההנאות החומריות והתענוגות, הוא מזלזל, כי גם הם הבל ורעות רוח.
כל הספר כולו הוא מערכת התלבטויות של האדם החושב. ובהעדר כל אפשרות להשיג בשכל האדם את מהלך העולם חוזר קהלת ומסכם: "הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל" (יב, ח). לספר נספח אפילוג (יב, ט-יד), שבו ניכרות הן פסימיות לנוכח חוסר יכולתו של האדם להחכים (יב) הן השלמה עם הנהגת האל ועם שמירת מצוותיו: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (יג).